לא צמח בר

רחל שפירא

היום, ה 25 בחודש יולי, שנת 2022, חוגגת הפזמונאית רחל שפירא, בת קיבוץ שפיים וחברת הקיבוץ עד היום, את יום הולדתה ה-77. רחל שפירא היא פזמונאית פורה ונפלאה, שנתנה לנו כמה מן היצירות הגדולות של הפזמונאות בעברית.

 

את הדברים הבאים, המתרוצצים בראשי כבר כמה שנים, החלטתי להעלות עתה על הכתב לכבודה.

להמשיך לקרוא לא צמח בר

אלכסנדריה ואלקסיס או: משהו קורה באמריקה

אלכסנדריה אוקסיו קורטז היא צעירה ניו-יורקית בת 28 ממוצא פורטוריקני. היא סוציאליסטית מוצהרת. ב 26 ביוני השנה (2018), נצחה אוקסיו קורטז בבחירות המקדימות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז NY-14  (מחוז המקיף חלקים מהברונקס ומרובע קווינס). היא גברה על חבר בית הנבחרים המכהן, ג'וזף קרוולי, איש הממסד הוותיק של המפלגה הדמוקרטית, המקושר לבעלי-הון תומכי המפלגה (כן, וגם ידיד ישראל שפעל למען שלום ישראלי-פלסטיני). אוקסיו קורטז ניהלה קמפיין דל תקציב: הכסף שעמד לרשותה לא הגיע כדי עשירית מתקציבו של יריבה. והיא נצחה.  הכסא של מחוז NY-14 בבית הנבחרים הוא כסא דמוקרטי מובהק. רק ב 17 מתוך מאה השנים האחרונות ישב עליו נציג רפובליקני. לכן, אם לא יקרה משהו מאוד יוצא דופן, אלכסנדריה אוקסיו קורטז תכנס בנובמבר הקרוב לבית הנבחרים של ארצות הברית של אמריקה.
להמשיך לקרוא אלכסנדריה ואלקסיס או: משהו קורה באמריקה

קהילה מסורתית, קהילה מודרנית והקהילות של העתיד

הרצאה שנשאתי בכנס הלקסיקלי ה-13 למחשבה פוליטית ביקורתית. חידושים גדולים אין כאן. כמה חידודים, וארגון מחדש של טענות ישנות – אולי כן.

להמשיך לקרוא קהילה מסורתית, קהילה מודרנית והקהילות של העתיד

מרקסיזם, זהות ושייכות

בהכללה שאינה רחוקה מדי מן האמת אפשר לומר, שכל הפילוסופים של הנאורות הקלאסית, מדקרט ועד קנט, החזיקו באותו דימוי-אדם: הם תפסו את האדם כפרט אטומיסטי ובלתי תלוי, א-חברתי או אפילו אנטי-חברתי במהותו. הם לא כפרו בכך שבני האדם מתקיימים בפועל במסגרות חברתיות, אבל נטו לראות במסגרות הללו יצירות מלאכותיות.

עמדתו המורכבת, כפולת הפנים,  של מרקס אל מול הנאורות הקלאסית ניכרת גם כאן. הוא ערער על יסוד-מוסד זה של הפילוסופיה הבורגנית וחיבר מחדש את מחשבת הנאורות אל הפילוסופיה של אריסטו, ואל תפיסת האדם כיצור חברתי או קהילתי במהותו (בכך מרקס הוא ממשיכו של מהלך שהתחיל בו הגל). ואולם, בתורת-השחרור שלו חוזר מרקס על טעות יסודית של הנאורים שקדמו לו: על פי מרקס, "האדם הנאור" – כלומר הפרולטר הנאבק לשחרור –  מכונן את קשרי ההשתיכות וההזדהות שלו על מסדה של בחירה רציונאלית, או במלים פשוטות יותר: השכל, ולא הרגש, הוא הבוחר לו לאדם את חבריו. להמשיך לקרוא מרקסיזם, זהות ושייכות

שלוש שאלות על מדינת הרווחה החדשה

(פורסם בגליון 58 של "חברה: כתב עת סוציאל-דמוקרטי", ינואר 2014).

בשנים האחרונות הסוציאל-דמוקרטיה בישראל הנכיחה את עצמה מחדש בשיח הציבורי וכבר אי אפשר להתעלם ממנה או לפטור אותה כהזיה מיושנת. אפילו ההפסד של שלי יחימוביץ בבחירות המקדימות במפלגת 'העבודה' לא מהווה הפרכה של טענה זו, אלא אישוש (פרדוקסלי למדי) שלה.   לכן, אין הסוציאל-דמוקרטים יכולים להסתפק עוד במחאות, הפגנות, ביקורת ומאמצי בלימה. גם תכנית כלכלית סוציאל-דמוקרטית איננה מספיקה עוד (אף כי בשנים האחרונות הוצגו כמה תוכניות כאלה, שהיו טובות בהחלט). הגיעה העת להציג מצע מפורט, ובו התייחסות לכל שאלות המדיניות שעל הפרק. אם לשאול לצרכינו, בשינויים קלים, פסוק ידוע ממסמך ישן, שנכתב על ערש לידתה של הסוציאל-דמוקרטיה, נומר: "הגיעה השעה שהסוציאל-דמוקרטים יגוללו, קבל העולם כולו, את אורח-השקפותיהם, מטרותיהם ומגמותיהם, וכנגד סיפורי הבדים על רוח-הבלהות של הסוציאליזם יעמידו חזון פוליטי מגובש ופוזיטיבי משל עצמם".

להמשיך לקרוא שלוש שאלות על מדינת הרווחה החדשה

קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית

בימים אלה יצא לאור בהוצאת Brill הספר The Communal Idea in the 21st Century.
את הספר ערכו רפאל בן אליעזר, יעקב עובד ומנחם טופול, והוא אסופה נרחבת של מאמרים הסוקרים את תופעת הקומונות והקהילות השיתופיות בימינו.
המאמר שאני כתבתי לספר נקרא Commune and Community, a Socialist Perspective.או בעברית: "קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית".
אפשר למצוא במאמר פיתוח והרחבה של רעיונות שהעלתי בטקסטים קודמים, שמרביתם פורסמו גם באתר זה.
להלן הגירסה העברית של המאמר (שפורסם באנגלית). למתקשים בקריאה דרך האתר אני מצרף את המאמר כקובץ פי.די.אף. כמו כן מצורפים: הגירסה האנגלית של המאמר (עם תוכן העניינים של הספר כולו), ופלאייר אודות הספר מאת ההוצאה.

להמשיך לקרוא קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית

הקיבוץ כאוטופיה – הספר

השבוע יצא לאור ספרי "הקיבוץ כאוטופיה". הספר מבוסס על סדרת ההרצאות שנתתי בחורף 2011 במסגרת האוניברסיטה המשודרת (עם הרחבות מסויימות). "הקיבוץ כאוטופיה" יצא בהוצאת מודן, בסדרת האוניברסיטה המשודרת.

אני מצרף כאן את תוכן העניינים של הספר, את עמוד השער ואת הפרק הראשון: "שומקום, או: מהי אוטופיה"

הקיבוץ כאוטופיה – שער

הקיבוץ כאוטופיה – תוכן עניינים

פרק ראשון – שומקום, או – מהי אוטופיה

על מרקס, על ההוצאה המחודשת של הקפיטל, על ארועי הקיץ שעבר, ועל קשייו וסיכוייו של הסוציאליזם הקהילתי

על מרקס, על ההוצאה המחודשת של הקפיטל, על ארועי הקיץ שעבר, ועל קשייו וסיכוייו של הסוציאליזם הקהילתי. ראיון רדיו שלי (מראיין: ברוך אסקרוב)

ראיון רדיו עם ברוך אסקרוב ברשת א', בקישור זה

זהו אוהל המטבח (הרהורים בשולי המהפכה)

במאהל בשדרות רוטשילד הקימו מטבח משותף. זה יעיל, זה חסכוני, זה הגיוני ואנושי. אבל אם כזהו השיתוף, מדוע אנחנו מתקשים כל כך להגשים אותו בחיי השגרה שלנו?

במאהל בשדרות רוטשילד הקימו מטבח משותף. העבודה נעשית בהתנדבות והמטבח מספק שלוש ארוחות ביום, חינם אין כסף, לכל יושבי המאהל. כך הדבר גם במאהלים נוספים. בימים האחרונים, כך שמעתי, מדברים במאהל על הקמת קואופרטיב צרכני.

משהו כאן לא ברור. ברוטשילד ובמאהלים אחרים מתקבצים הרבה אנשים הנאבקים למען מטרה משותפת? יפה. מה בין מטרה משותפת ובין מטבח משותף? מה הקשר בין מחאה על יוקר המחיה לבין צרכניה קואופרטיבית? זה לא היה אמור להיות ככה. אספקת המזון במאהל היתה צריכה להתפתח כך: בהתחלה כל אחד היה מביא סנדוויצ'ים מהבית. מן הסתם היה מתהווה בשוליים שוק חליפין: מי שנשאר לו עודף של סלט טונה היה מחליף אותו בבקבוק מיץ אצל שכנו. עד מהרה היה נמצא היזם הזריז, שהיה מקים במאהל קפיטריה מאולתרת, ומוכר ארוחות חמות לשוכני האוהלים. בעצם לא יזם אחד – שניים או שלושה, או עשרה (כדי למנוע ריכוזיות), שהיו מתחרים ביניהם על טיב המזון, ועל איכות השירות ועל נוחות המחירים… והיזמים המוצלחים מבין המתחרים היו זוכים באהדת הקהל ובכספו ומרחיבים את העסק: מוכרים מזרונים, יריעות לתיקון האוהלים, יתדות-סְפֶּר, טבק לנרגילות ורוטב לסושי… כך כולם היו מרוויחים: שוכני האוהלים היו נהנים מתוצרת טובה, היזמים – מרווח נאה, ועובדי הקפיטריות והחנויות המאולתרות היו זוכים בפרנסה המכבדת את בעליה. הנה מה טוב ומה נעים…

– "תגיד אתה סתום?", קורא לעברי אחד מיושבי האוהלים, "איך אתה לא מבין שהמטבח השיתופי שלנו הוא הרבה יותר יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי מן הפנטזיה הקפיליסטית ששרטטת כאן?"

– רגע, רגע, מה אמרנו עכשיו על השיתוף? שהוא יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי?

אהם…

בפעם האלף, אנחנו רואים: בכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, ולאהוב את עצמנו ואת שכנינו, בכל פעם שאנחנו פועלים מתוך איזה הגיון גדול, כמו אידאל משותף או מחאה משותפת, הלוגיקה של השוק החופשי נחשפת מבעד למחלצותיה ומתגלה כפי שהיא באמת: קטנה, מכוערת, נחשלת ומרושעת. זה לא קורה רק ברגעים של מאבק משותף. ממש לא. זה קורה לפעמים גם על חוף הים, למשל, בערבי שבת. סעו בערב שבת לאחד החופים (מאלה שעדיין אפשר להנות מהם בלי לשלם שכר-דירה חודשי בכניסה). הסתובבו בערב בין המדורות וראו איך דכי-הגלים מפוגג את כלכלת-השוק: זה נותן קופסת גפרורים לשכנו, אדם זר לו, ששכח את הגפרורים בכיס בגד-הים כשרץ למים; ההוא, שנואש מלהפיח חיים בגחלים שלו, מבקש ומקבל גחלים לוחשות מאלה שסיימו כבר לבשל; המשפחה שכבר לא יכולה לאכול יותר מחפשת מישהו שיגאל אותה מעודפי השניצלים שנשארו בלי פיות, והצעירות ששרות עם גיטרה יזמינו אותך בשמחה להצטרף ולזייף יחד איתן. שימו לב: לא מדובר כאן ב"סחר-חליפין". האנשים על חוף הים לא מחליפים גפרורים בשניצלים. הם לא מחליפים שום דבר. המונח המדעי למה שקורה כאן הוא "כלכלת-מתנות", אבל את מי מעניין המינוח המדעי על חוף הים בערב שבת? ואיך יראה, בשעה כזאת, מי שידרוש תשלום עבור הגפרורים, או הגחלים, או השניצלים, או צלילי הגיטרה? בדיוק! הוא יראה קטן, מכוער, נחשל ומרושע. ולמה? פשוט מפני שעכשיו שבת, ויש עוד 36 שעות עד שיהיה עלינו לחזור לעבודה ולחוקיה, לחזור אל כלכלת-השוק. ובכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, אנחנו חדלים לסחור. כך הדבר כשאנחנו חוברים למאבק משותף. כך הוא כשאנחנו נחים על שפת הים.

וכך הדבר גם באסונות ובמצבי חירום, כמובן. מרביתנו לא חווינו זאת באופן אישי. אבל הזכרו לרגע בכל מה שראיתם או קראתם פעם על קבוצות של ניצולים – ספרים, סרטים, מסמכים תיעודיים, דרמות, סדרות טלויזיה, סרטים הוליוודיים… (האחרון שאני ראיתי מן הז'אנר הוא "2011" אבל אל תטרחו). אתם מכירים דוגמא אחת שבה הניצולים, שנותקו מהציוויליזציה לשעות, או לימים, או לחודשים ושנים, כוננו ביניהם כלכלת שוק? ודאי שלא. זה נראה מופרך! ברור שבמצבי חירום צריך לחלוק ולהשתתף במה שיש. אכן, בסרטים ובספרים יש לפעמים, בקרב קבוצת הניצולים, מישהו שמנסה להִבנות מן המצב באמצעים של קניה, מכירה וספסרות. זו כמעט תמיד דמותו של "האיש הרע" בעלילה: אדם קטן, מכוער, נחשל ומרושע (גם כאשר הוא עולה לגדולה).

ועכשיו שאלת השאלות חברים: אם השיתוף הכלכלי כל כך יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי, מדוע אנחנו מתקשים כל כך להגשים אותו? מדוע הוא מתקיים רק ברגעים של חסד או מנוחה או גדלות-נפש? מה קורה לנו ברגעי השגרה, שהם הרוב המכריע של רגעי חיינו?

– "הנה ההוכחה!" יכריז הקפיטליסט. הוא יסביר לנו, שהשיתוף הכלכלי אפשרי, ואולי אפילו מתאים, במקרי-קיצון ובשולי החיים החברתיים-כלכליים. על חוף הים. או על אי בודד. או בין ההריסות. אבל זו לא שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת. זו פשוט לא שיטה שיכולה לעבוד, והנסיון ליישם אותה חייב להסתיים באסון. אנחנו יכולים להשיב בחיוך אירוני, שאחרי מאתיים שנים של קפיטליזם ושורה ארוכה של אסונות, כלל לא ברור לנו שהקפיטליזם הוא "שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת".

זה מספיק בשביל לקעקע את טיעוניו של הקפיטליסט. זה לא מספיק בתור תשובה לשאלה.

הקיבוץ כאוטופיה מודרנית, סדרת הרצאות מוקלטת. הרצאה שתים עשרה: "הקיבוץ – האמנם אוטופיה?"

בחורף האחרון שודרה בגלי צה"ל (במסגרת האוניברסיטה המשודרת) סדרת הרצאות שלי בנושא "הקיבוץ כאוטופיה מודרנית"). הסדרה בוחנת, מכיוונים שונים, את הקשר שבין הקיבוץ לבין המושג "אוטופיה" ומנסה להשיב על השאלות: האמנם היה הקיבוץ אוטופיה? באיזה מובן? והאם האוטופיה הקיבוצית הגיעה לקיצה?

אורך כל הרצאה הוא כעשרים דקות, ומשקל קבצי ההרצאות – בין שלושים לארבעים מ"ב.

ההרצאה השתים עשרה, המסכמת את הסדרה, אני חוזר אל המושג "אוטופיה" ואל משמעויות שונות שלו, השופכות אור על הנסיון הקיבוצי. האם היה הקיבוץ מקרה של "אוטופיה ריאלית" או "ריאליזם אוטופי"? האם ניסו הקיבוצניקים להקים מבנה חברתי שרגליו על קרקע המציאות הריאלית וראשו בשמי האוטופיה? האם היה לכך סיכוי?

להאזה/הורדה לחץ כאן