הֵם בָּאוּ מִן הַמֶּרְחָבִים
וַאֲנִי בִּשְׂדֵה נַחֲלָתִי הַקְּטַנָּה
מוֹנֶה הַכּוֹכָבִים
אֲשֶׁר בִּשְׁמֵי נַחֲלָתִי הַקְּטַנָּה
לְעוֹלָם אֵינָם כָּבִים.
הֵם בָּאוּ בּוֹטְחֵי נִצָּחוֹן
וּפָתְחוּ עִמִּי סְחוֹר-סְחוֹר
וְהָיָה דְּבָרָם סָתוּם בְּאָזְנַי
וּמְאוּם לֹא יָדַעְתִּי לִפְתֹּר
כִּי מֵאָז בָּחַרְתִּי
בְּנַחֲלָתִי הַקְּטַנָּה
אֵין לִי עוֹד לִבְחֹר.
(מתוך: שיר-עם, אמיר גלבע)
מריה גִּימְבּוּטָס היתה ארכאולוגית, חוקרת שפות ואנתרופולוגית ממוצא ליטאי שעבדה בארצות הברית והתפרסמה בעולם כולו במחצית השניה של המאה העשרים, בעיקר בזכות שתי היפותזות חשובות, המשלימות זו את זו. ההיפותזה בדבר "אירופה הישנה" וההיפותזה על אודות "תרבות הקוּרְגָן" הפכו לתו היכר מובהק של גימבוטס ולנושא העיקרי של מחקריה. גימבוטס הפכה בזכותן לסוג של סלבריטאית-אקדמיה, וספריה היו מקור לימוד לא רק עבור סטודנטים באוניברסיטה אלא גם עבור הקהל המשכיל, ובעיקר בקרב פמיניסטיות ופמיניסטים. כמובן מאליו, גימובטס גם משכה אליה לא מעט ביקורת אקדמית. חלקים מן הביקורת הזו היו משכנעים למדי.
א. אירופה הישנה ועמי הקוּרְגָן
הסיפור שסיפרה גימבוטס סופר בערך כך: לפני אלפים רבים של שנים, בתקופת האבן המאוחרת, התקיימה באירופה ציוויליזציה חקלאית קדומה. מאות ואלפי כפרים ועיירות זעירות שבצו את פני הקרקע בכל האיזורים המתאימים לחקלאות מקו החוף האטלנטי של ספרד, צרפת והאיים הבריטיים במערב, ועד לרכס הקרפטים במזרח. החקלאים הראשונים של אירופה הם שעמדו במוקד עיוניה של גימבוטס, אבל כדי להשלים את התמונה נגיד שביערות, בביצות ובאיזורים אחרים מעוטי אדמה חקלאית ואדמת מרעה, הוסיפו להתקיים חבורות של ציידים לקטים, אזרחיה הותיקים ביותר של אירופה שחיו בה כבר עשרות אלפי שנים (הם היו האירופאים הותיקים ביותר פרט לנאנדרתלים. אבל אחרוני הנאנדרתלים נעלמו אלפים רבים של שנים לפני שמתחיל סיפורנו). החקלאות הגיעה אל אירופה מרמת אנטוליה (טורקיה של היום), וגם רבים מן החקלאים הגיעו משם. בינם לבין הציידים הלקטים הותיקים התקיימו ככל הנראה יחסים מורכבים על פני מאות ואלפי שנים.
גימבוטס קראה לחקלאים הנאוליתיים של אירופה "אירופה הישנה". (Old Europe). על יסוד ראיות שונות מתחום הארכיאולוגיה והלינגוויסטיקה היא קבעה שאירופה הישנה היתה ציוויליזציה שלווה ושוחרת שלום, שוויונית למדי (הן בעוצמה ובעושר והן שוויון בין המינים) ומטריארכלית במידה רבה.
אולם, לדברי גימבוטס, לפני כחמשת אלפים שנה, נעלמה אירופה הישנה. היא לא גוועה בגלל משבר אקלים או גורם טבעי אחר שהביא לנטישת היישובים. היא גם לא התפרקה מבפנים או קרסה בגלל קונפליקטים שלא הצליחה לפתור. אירופה הישנה נכבשה. ממזרח. על ידי עמים נוודים רכובים, אלימים ופטריארכליים, שהעריצו את המלחמה והונהגו בידי גברים-מלכים-לוחמים. גימבוטס קראה להם "עמי קוּרְגָן" שזה קיצור נוח ל"חברות אנושיות שנהגו לקבור את מנהיגיהן הגדולים בקברי קוּרְגָן".
"קוּרְגָן" היא מלה ברוסית לסוג של קברים הנפוצים למדי בערבות של דרום רוסיה ואוקראינה של היום. הקוּרְגָן הוא תל עפר גדול, שבמרכזו חלל קבורה ובו בדרך כלל גופה אחת (כמעט תמיד של גבר) שסביבה הוצבו כלי נשק, גוויות סוסים, תכשיטים ומנחות. כל אלה כוסו כאמור בעפר עד ליצירת גבעה או תל קטן, בגובה שלושה או ארבעה מטרים ובהיקף של עשרים עד שלושים מטרים. הקוּרְגָנִי הראשונים הופיעו באלף הרביעי לפני הספירה בערבות שמצפון לים הכספי והים השחור (אוקראינה ודרום רוסיה של ימינו). באלפי השנים הבאות התפשטה צורת קבורה זו מזרחה אל הרי אוראל והלאה משם אל הערבה המרכז-אסיאתית, וגם מערבה לכיוון אירופה. היתה זו צורת קבורה המזוהה במובהק עם ערבות העשב של אירופה ואסיה, ועם עמי הפרשים שנדדו בערבות הללו, אף שאומצה בהמשך על ידי קבוצות אנושיות אחרות.
לשם מה לקבור בקוּרְגָן? ובכן, קבר כזה מצריך ריכוז של עוצמה פוליטית, מעצם העובדה שצריך ידיים עובדות רבות לשם הקמתו. לא קל לקבץ את נוודי הערבות למקום אחד לצורך בנייתו של קבר. יש להניח שהקמת הקוּרְגָן היתה חלק מטקס קבורה ארוך ומסובך שנמשך כמה ימים והשתתפו בו אנשים רבים, שאותם צריך היה לכלכל, ובשפע, בכל ימי פסטיבל הקבורה. הצלחה בפרוייקט כזה מוכיחה שהמת שבמרכז הקוּרְגָן נהנה בחייו מיוקרה, עושר, מעמד וסמכות-מצווה, והעביר את אלה במותו ליורשיו, האחראים על פרוייקט הקבורה. מתקיימים כאן כמובן יחסים דיאלקטיים: כשם שלכידות שבטית נחוצה לשם בניית הקוּרְגָן, כך הופך הקוּרְגָן שנבנה לסמל מארגן ומלכד המבטיח את המשך הלכידות השבטית. חשוב לזכור שנוף הערבה הוא מישורי ברובו (עם מעט גבעות נמוכות, מעין קפלי קרקע), המכוסה בעשב וצמחים נמוכי קומה (העצים נדירים מאוד). לכן, כמעט שאין בערבה סימנים טופוגרפיים בולטים. תל קוּרְגָן שכזה, המתנשא לגובה ארבעה מטרים, נראה למרחוק, וייתכן שהקוּרְגָנִי שמשו, בין שאר תפקידיהם, גם ציוני דרך עבור נוודי הערבות (אפשר לדמיין הוראות דרך כאלה: "אם תצא מן הקוּרְגָן של רֵייגְס הגדול, כשהשמש הזורחת בגבך, תראה כעבור שלושה ימי רכיבה את הקוּרְגָן של דוֹוּגוֹס בעל הגרזן"). אבל חשוב לזכור שהקוּרְגָנִי, או לפחות העתיקים מביניהם, נבנו לפני כששת אלפים שנה, על ידי תרבויות שחלפו מן העולם דורות רבים לפני העידן הקלאסי. התרבויות הללו לא השתמשו בכתב. כל מה שיכולים אנו לדעת עליהם בא מן הארכיאולוגיה, הלינגוויסטיקה וחקר הגנטיקה (עוד על כך בהמשך). הרבה מאוד דברים אנחנו פשוט לא יודעים. ייתכן שלא נדע לעולם.
על פי ההיפותזה שהציעה מריה גימבוטס, מקורם של בוני הקוּרְגָנִי הוא בערבות שמצפון לים הכספי והים השחור, ושעמי הקוּרְגָן נדדו לפני כארבעת אלפים שנה מערבה והיכו בחרב, פשוטו כמשמעו, את הכפרים השלווים והמטריאליים של אירופה הישנה. הכובשים דברו בשפה שהיא אמן הקדומה של הגרמנית, היוונית, הלטינית, הלשונות הקלטיות והסלאביות, ובאופן כללי – של מרבית לשונות אירופה. כמעט כולן. הנכבשים, אלה ששרדו באלימות ובהרג, אמצו את שפתם של הכובשים, כפי שקורה כמעט בכל זמן ובכל מקום. הכובשים היו גבריים, לוחמניים, פטריארכליים ומצויידים בשתי טכנולוגיות מהפכניות: נשק עשוי ברונזה ורכיבה על סוסים. לאירופה הישנה, השלווה, השוויונית, שוחרת השלום והמטריארכלית, לא היה סיכוי.
כפי שאמרתי, התיאוריה של גימבוטס זכתה גם ללא מעט ביקורת. למיטב ידיעתי איש לא ערער על רוחב ידיעותיה של החוקרת ועל חשיבות מחקריה. גימבוטס היתה אקדמאית מהסוג הישן: משכילה מאוד, בקיאה מאוד ומעורה מאוד בתחומה. היו כמובן כאלה שחלקו על היבטים מסויימים של עבודתה הארכיאולוגית, או דחו את פרשנותה לממצאים שהעלתה. כך מקובל ונהוג בכל דיסציפלינה מדעית, ואין כל פלא בכך. אבל כאן אבקש להתמקד בביקורות העקרוניות הגדולות (גם משום שהמחלוקות הקונקרטיות על ממצא ארכאולוגי או לינגוויסטי זה או אחר נמצאות ממילא מחוץ ליכולת שיפוטי). הביקורות העקרוניות כוונו קודם כל אל התיאור האידילי של אירופה הישנה בספריה. לדברי המבקרים, צלמיות של נשים (אלות?) גדולות שדיים וירכיים אינן יכולות להיחשב כשלעצמן עדות לתרבות מטריארכלית (צלמיות כאלה הופיעו באינספור תרבויות שונות ומגוונות על פני כל כדור הארץ, מבלי שאפשר להצביע על קשר ברור שלהן אל מבנה פוליטי או חברתי מסויים). ועוד אמרו המבקרים, האתרים הארכיאולוגים של אירופה הישנה מלאים סימנים לאלימות גם לפני הגעתם לכאורה של הפרשים מן המזרח. אכן היתה זו בדרך כלל אלימות בקנה מידה זעיר, אבל הדבר עשוי לנבוע פשוט מן הרמה הפרימיטיבית של תושבי אירופה הקדומים: לא היו להם כלי נשק מברונזה, לא ערים גדולות ולא צבאות. אין פירוש הדבר שהם לא היו אלימים, אלא רק שהאלימות לא יכולה היתה להפוך לטוטאלית, בגלל מגבלות טכנולוגיות ודמוגרפיות.
ועוד אמרו המבקרים: עבר זמנם של המודלים הגדולים בחקר ההיסטוריה הקדומה והפחות קדומה. מודלים כאלה חוטאים כמעט תמיד בפשטנות. המציאות ההיסטורית היא לעולם מורכבת מאוד, והחוקר צריך לשאוף, ככל יכולתו, לשחזר את המורכבות הזאת במחקריו. זה בעצם ההבדל בין היסטוריה למיתוס.
בעניין זה יש לומר דבר נוסף: "אירופה הישנה" לא היתה הטריטוריה היחידה, וגם לא הראשונה, שלה שיוו חוקרים מודרניים דמות של גן-עדן מטריארכלי. התרבות המינואית שהתפתחה בתקופת הברונזה באי כרתים היא כנראה המועמדת הראשית לתואר. האמנם היו בכרתים ובאירופה ובמקומות אחרים ציוויליזציות מפותחות בעלות אופי "נשי" אשר נכחדו ונעלמו מן הזכרון הקולקטיבי של האנושות? קשה להשיב על כך תשובה נחרצת. מצד אחד הממצאים בכרתים ובאירופה הישנה בהחלט מאפשרים פרשנות כזאת. מצד שני, ייתכן שהחיפוש אחרי תרבות הקדומים המטריארכלית מבטא יותר מכל זרם מעמקים פסיכו-סוציולוגי המתקומם נגד התרבות הפטריארכית, ההיררכית והלוחמנית שכולנו חיים בתוכה כבר אלפי שנים. ייתכן שהמוטיבציה האמיתית של החיפוש נמצאת בהווה ובעתיד, על אף שהמבט מופנה לכאורה לאחור, אל ראשית העת. גברים ונשים שנלאו משאת את הפטריארכיה הכוחנית, האלימה, ההיררכית, הנצלנית והדכאנית, המקיזה את דם כולנו, נושאים את נפשם אל סדר חברתי אחר, ומחפשים לו רמזים קדומים בעברה של האנושות. נראה שבחיפוש הזה משמשים בערבוביה היסטוריה ומיתולוגיה, אגדה ומחקר, פסיכולוגיה ואוטופיה, מחאה ופנטזיה.
ואחרון, ובעייתי מכל: מחקר הַמְּסַפֵּר על גן-עדן מטריארכלי של שלום, שוויון ואחווה, אשר הוחרב בכוח הזרוע בידי חבורות של גברים אלימים על סוסים, חשוד מלכתחילה בהטיה אידאולוגית. הסיפור הזה כאילו "מתאים מדי" לאידאולוגיה הפמיניסטית הרדיקלית מכדי שיהיה אמיתי. ההשערה שזהותה המגדרית של גימבוטס השפיעה על הסיפור שספרה נראית מתבקשת. אבל זוהי טענת אד-הומינם מפוקפקת. וכמובן, אם זהותה המגדרית של גימבוטס רלוונטית לדיון, הרי שזהותם המגדרית של מבקריה – שהיו כמעט כולם גברים – רלוונטית לא פחות.
שתי ההיפותזות של גימבוטס – "אירופה הישנה" המטריארכלית ועמי הקוּרְגָן שפלשו לאירופה מן המזרח, זכו, אם כן, לתגובות מעורבות. לקראת סוף המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת (גימבוטס עצמה הלכה לעולמה בשנת 1994), נפרדו שתי ההיפותזות זו מזו: לכל אחת מהן נועד גורל אחר. ההיפותזה על אירופה הישנה, שוחרת השלום והמטריארכלית, נשארה כפי שהיתה – מרתקת, מסעירה את הדמיון ומאוד מוטלת בספק. לעומת זאת, יותר ויותר עדויות, משדות מחקר שונים, הקנו תוקף גדל והולך להיפותזה השניה של גימבוטס: בראשית תקופת הברונזה אכן הופיעו נוודים על גבולה המזרחי של אירופה הישנה. הם היו, אכן, גברים אלימים הם ידעו לרכב על סוסים והם דברו בשפה שתושבי אירופה הישנה לא הכירו, אך היא אימם הקדומה של (כמעט) כל הלשונות האירופיות המוכרות לנו היום.
ב. מהודו ועד לאטלנטי – סיפורן של הלשונות האינדו-אירופיות
השופט וויליאם ג'ונס נשלח מאנגליה לכלכותה בראשית שנת 1783, כדי לכהן כשופט מטעם השלטון הבריטי בהודו. בשונה ממרבית הפקידים הקולוניאליים, ג'ונס גילה עניין אמיתי בתרבותם של ההודים. הוא למד וחקר את שפת הסנסקריט, וקרא את כתבי הקודש העתיקים שנכתבו בשפה זו. ג'ונס גילה בכתבי הקודש הללו משהו שהדהים אותו. הוא דיווח על ממצאיו, בהרצאה משנת 1786, במלים שהפכו ל"ספר בראשית" של מדע הבלשנות ההשוואתית ושל המחקר על אודות הלשונות האינדו-אירופיות:
"שפת הסנסקריט, יהיה מקורה הקדום אשר יהיה, היא בעלת מבנה מופלא; מושלמת יותר מן היוונית, שופעת יותר מן הלטינית ומעודנת יותר משתיהן, ועם זאת, הן בשורשי הפעלים והן בצורות התחביריות, קרובה היא אליהן קרבה יתירה מכפי שיכולה ליצור יד המקרה. כה אמיצה הקירבה, עד ששום פילולוג לא יכול לבחון את שלוש השפות, מבלי להאמין ששלושתן נבעו ממקור משותף, אשר אולי כבר אינו קיים".
היתה זו תחילתה של חקירה מופלאה הנמשכת עד ימינו אלה: חקירה שהולידה את עץ השפות האינדו-אירופיות, המונה מעל לארבע מאות שפות, כמאתיים מהן עדיין מדוברות (או לפחות נכתבות) בימינו. בסקירה חטופה ממערב למזרח אפשר למנות במשפחת השפות האינדו-אירופיות את האנגלית, הצרפתית, הספרדית, האיטלקית, הגרמנית, השפות הראשיות בסקנדינביה, השפות הסלאביות, היוונית והפרסית. בראשית המאה העשרים נתגלו במערב סין כתבים שנכתבו בשתי שפות אינדו-אירופיות שעברו מן העולם, וכונו בפי המדענים טוכארית א' וטוכארית ב'. הן מסמנות את הנקודה המזרחית ביותר שאליה הגיעו דוברי לשונות אינדו-אירופיות. גם קבוצה שלמה של שפות המדוברות בעיקר בצפונה של הודו שייכת למשפחה זו: הסנסקריט (שבה כזכור נפתח המסע), ההינדית, שפת האורדו, הפונג'אבית ועוד כמה אחרות.
בכתבי הקודש של שפת הסנסקריט, הגיבורים קוראים לעצמם "ארים". הם מתוארים כ"טהורים" והם עורכים מלחמה עם הבלתי-טהורים ומשמידים אותם. הכינוי העצמי "ארים" מופיע גם בשפות אינדו-אירופיות עתיקות שדוברו ברמת פרס, והוא משתקף בשם "איראן" ("ארצם של הארים"). השפות האינדו-אירופיות נקראו, לכן, בתחילת המחקר "שפות אריות". וויליאם ג'ונס עצמו הציע את ההשערה המרתקת על "הפלישה הארית" מרמת פרס אל תוך הודו.
הסיפור הלך ולבש צורה: היֹה היה פעם עם קדום, שאנשיו אולי קראו לעצמם ארים. עם זה דיבר בשפה שנכחדה לפני דורות רבים, או ליתר דיוק התפתחה לשורה ארוכה של לשונות המדוברות ממערב אירופה ועד הודו. התפתחות הלשונות הללו משקפת את מסלולי נדודיהם של הארים, שיצאו בזמן מן הזמנים ממולדתם הקדומה ונפוצו ימה וקדמה, צפונה ונגבה, נושאים איתם את לשונם (שעם הזמן התפתחה למאות לשונות נבדלות) את מראם הפיזיולוגי (לבנים ובהירי עור), וגם כמה מאפיינים תרבותיים בולטים (אשר כמו השפה, עברו מן הסתם שינויים ועיצובי צורה שונים במשך אלפי השנים שחלפו מאז).
לקראת סוף המאה התשע-עשרה, בהתאם לרוח התקופה, ובניגוד גמור לכוונותיו המקוריות של ויליאם ג'ונס, הפכה התיאוריה הזאת לחלק מן הגזענות-המדעית אשר הצדיקה, בין השאר, את הקולוניאליזם בכלל ואת השלטון הבריטי בהודו בפרט. בגרסתו הגזענית סופר הסיפור כך: הארים הקדומים נחלקו לשניים, ארים מערביים וארים מזרחיים. המערביים היו שווים יותר, אבל גם המזרחיים היו די בסדר, במיוחד בהשוואה לקבוצות אתניות אחרות כמו הַשֵּׁמִים למשל. לפני כמה אלפי שנים, על פי אותה תיאוריה, פלשו חלק מן הארים המזרחיים להודו, השתלטו על האוכלוסייה הקדומה שלה וייסדו את שיטת הקסטות, שבה הם שמרו לעצמם את התפקידים הבכירים. אבל הארים בהודו לא הקפידו, למרבה הצער, על טוהר הגזע ובאו במגע מיני עם ההודים הישנים. וכך, בהדרגה, נעשו האדונים הארים דומים במקצת לנתיניהם ההודים המקוריים: יותר כהים, קצת עצלנים, קצת ילדותיים, קצת מזרחיים… כאשר הגיעו להודו האנגלים (עם ארי מן המשפחה הגרמאנית), הם פגשו שם אחים רחוקים שנפרדו מהם לפני אלפי שנים, ומאז נטמעו עם גזע נחות, ועל כן הם זקוקים עכשיו להדרכה והכוונה מצד אחיהם, אשר בניגוד אליהם שמרו במרוצת הדורות על טהרת-גזעם.
בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות הערים העתיקות של עמק האינדוס, נדמה היה לכאורה כי הסיפור על הפלישה הארית להודו קיבל אישוש נוסף ומכריע: הפלישה נתפסה כהסבר המתקבל ביותר על הדעת לכך שציוויליזצית עמק האינדוס נעלמה פחות או יותר במקביל לזמנה המשוער של הפלישה. העובדה שבחפירות בעמק האינדוס לא נתגלו שום סימנים למלחמה ולחורבן, כמו גם העובדה שהערים האלה ננטשו כליל ולא יושבו מחדש על ידי הפולשים או הכובשים לכאורה, לא עוררו בתחילה קשיים רבים מדי, אבל ככל שנמשכו החפירות, והממצאים נשארו בעינם, היה קשה יותר ויותר להתעלם מהם.
אפשר לדבר באירוניה או בשלילה נחרצת על הגזענות-המדעית, אבל היא לא היתה בהכרח איוולת, ובוודאי שלא היתה איוולת גמורה. כפי שנראה בהמשך, חלקים מן הסיפור הגזעני שגוללתי כאן הם כנראה נכונים, אם כי לאו דווקא החלקים המייחסים תכונות אופי ל"גזעים". אינני מתכוון לשמש מליץ יושר לגזענות המדעית, אלא רק להדגיש את העובדה שאולי היינו פחות סולדים ממנה אלמלא אימצו אותה הנאצים בהתלהבות, והפכו את הסיפור על הארים הקדומים ליסוד מרכזי באידאולוגיה הרצחנית שלהם. עוד לפני עליית הנאציזם כבר היו מלומדים גרמניים משוכנעים שמולדתם של הארים הקדומים היתה דווקא בגרמניה (מה אמרנו על ההטיה המגדרית של מריה גימבוטס?). כשהתקדם הוורמכט מזרחה אל תוך פולין ורוסיה, דימו לעצמם האידאולוגים של השלטון הנאצי שהם צועדים בעקבות אבות-אבותיהם. אבל במחצית השניה של המאה העשרים, ובראשית המאה העשרים ואחת, התבססה בהדרגה התובנה המדעית כי האמת הפוכה לחלוטין: אבות-אבותיהם של הגרמנים הגיעו לגרמניה ממזרח, מן הערבות של דרום רוסיה ואוקראינה. הדיוויזיות הנאציות שפלשו לרוסיה לא שחזרו את מסעם של האבות הקדומים של הגרמנים. הן צעדו בדיוק בכיוון ההפוך.
לאחר המלחמה, ומשהובס הנאציזם בשדות הקרב, אי אפשר היה להמשיך להשתמש בביטויים "הלשונות האריות" ו"העמים האריים". למרבית המזל, מדעי הארכיאולוגיה והלינגוויסטיקה היו מבוססים ובטוחים בעצמם מספיק כדי להמשיך להחזיק בהבחנות העקרוניות, כלומר, בקירבה שגילה ויליאם ג'ונס בין לשונות צפון הודו, פרס ואירופה, ובהנחות המשתלשלות מקירבה זו: שמן הסתם היה פעם עם קדום שדיבר בשפה קדומה שהיא אימן של כל הלשונות הללו. המושגים "לשונות אריות" ו"עמים אריים" נמחקו מן הלקסיקון המדעי אך במקומם הופיעו המושגים "לשונות אינדו-אירופיות" ו"עמים אינדו-אירופיים".
בשנות החמישים של המאה העשרים, הטענות הללו כבר היו מקובלות פחות או יותר על כל החוקרים בנושא (שהלכו והתרבו במחלקות ובמוסדות ל"לימודים אינדו-אירופיים"). אבל כמה שאלות גדולות נותרו שנויות במחלוקת: ראשית: מה היתה אותה שפה קדומה, אימן של כל השפות האינדו-אירופיות, ומהו אוצר המלים המשותף לכל בנותיה של שפה זו. שנית: מי היו דובריה הקדומים של השפה, אבותיהם של כל העמים האינדו-אירופיים. שלישית: היכן ישבו האבות הקדומים הללו? מהי המולדת הקדומה של האינדו-אירופים? רביעית: באילו נסיבות, ובאילו אמצעים, התרחשה ההגירה הגדולה (או סדרת גלי ההגירה) מן המולדת הקדומה, על פני מרחביה העצומים של אירו-אסיה, הגירה שהביאה את דוברי הלשונות האינדו-אירופיות מזרחה עד לגבול סין, דרומה עד להודו, צפונה עד לסקנדינביה ומערבה עד לאוקינוס האטלנטי?
ברור שכל השאלות הללו קשורות זו בזו, ומי שמבקש להציג תשובה משכנעת על אחת מהן, צריך בעצם להתייחס לכולן. הכלים שעמדו לרשות החוקרים על מנת להשיב על השאלות היו כלי-המחקר של הארכיאולוגיה, הלינגוויסטיקה והאנתרופולוגיה. בטרם נמשיך ונציג כמה פתרונות אפשריים לחידה, חשוב להדגיש כי ככל שאני מתקדם בהצגת הדברים, כך אני נכנס יותר ויותר אל מחוזות מחקריים שבהם מתנהלות גם בימינו אלה מחלוקות גדולות בין החוקרים. לכן, כל הדברים הבאים הם בשלב זה של המחקר בחזקת היפותזות. אך אלה היפותזות המגובות בממצאים עובדתיים משכנעים למדי, ולכן ניתן לקבלן לפחות כתיאור מסויים (מן הסתם חלקי, חסר ולא מדוייק), של התהליכים שהתחוללו על אדמת אירופה לפני אלפי שנים.
ג. בתים על גלגלים
דיוויד אנתוני הוא פרופסור לאנתרופולוגיה בקולג' הארטוויק שבניו יורק. הוא נחשב כיום לאחד מבכירי החוקרים בעולם בתחום המחקר של הלשונות ועמים האינדו-אירופיים הקדומים. בשנת 2007 פרסם אנתוני את ספרו הגדול "The Horse, the Wheel, and Language: How Bronze-Age Riders from the Eurasian Steppes Shaped the Modern World". כפי שאפשר ללמוד כבר משם הספר, אנתוני מאמץ בספרו חלקים חשובים מן ההיפותזה של מריה גימבוטס על אודות עמי הקוּרְגָן. אנתוני הוא ממשיך דרכה של גימבוטס ביותר ממובן אחד: כמוה הוא מחבר בעבודתו את חקר הלשונות האינדו-אירופיות עם המחקר הארכיאולוגי. באופן הפוך אך דומה לגימבוטס, אנתוני גם מחבר בין המחקר שהתפתח בארצות הסלאביות, ובפרט רוסיה, ובין המחקר המערבי ובעיקר האמריקאי (גימבוטס היא כזכור ילידת ליטא שהתפרסמה באוניברסיטאות במערב. אנתוני הוא אמריקאי שחפר באתרים במזרח אירופה שיתף פעולה עם חוקרים מזרח-אירופים, ומרבה להסתמך על עבודותיהם של חוקרים רוסיים). קו הדמיון האחרון הוא החשוב ביותר: אנתוני, כמו גימבוטס לפניו, מספר סיפור גדול ("Grand Narrative"), סיפור המנסה לתת מענה קוהרנטי לכל השאלות שנשארו פתוחות באשר למוצאם הקדום של האינדו-אירופיים. וכמו כל הסיפורים בהיסטוריה, גם הסיפור הזה מתחיל בהמצאת הגלגל.
או בעצם, המצאת השימוש בגלגל, או מכל מקום אחד השימושים בו: קרון המסע הרתום לשוורים. איננו יודעים מי המציא את קרון המסע ומתי עשה זאת, אבל אנחנו יודעים שבצוותא עם המצאות אחרות, שינה קרון המסע באופן עמוק את חייהם של שוכני הערבה. תחום מחייתם של החקלאים הראשונים שישבו בערבה האינדו-אירופית בתקופה הנאוליתית היו מוגבל לערוצי הנהרות (כמו הוולגה, הדון, האורל והדנייפר). בערוצים הללו מצאו החקלאים מים בשפע ופיסות אדמה חקלאית לגדל בהן מיני דגן ומזון לבהמות שבייתו: חזירים, כבשים ופרות. מחוץ לערוצי הנהרות השתרעה ערבת עשב אינסופית בגודלה, שאינה ניתנת לעיבוד או לניצול חקלאי, כלומר, כמעט חסרת ערך מבחינתם של החקלאים הראשונים. הערבה היתה ביתם של עדרים גדולים של חיות בר. החקלאים צדו לעתים את הבהמות הללו ואכלו את בשרן כתוספת חשובה לדיאטה שלהם, אך לא הרחיקו לכת במסעות הציד מן הישובים הקטנים שבערוצי הנהרות. אבל אז קרו כמה דברים. בתהליך שבו רכיבים שונים (אקולוגיים, טכנולוגיים, כלכליים ותרבותיים) פעלו אלה על אלה והאיצו אלה את אלה, בני האדם למדו לנצל את הבהמות שלהם באופנים מגוונים יותר מאכילת בשרן – אופנים שאינם מחייבים את הריגת הבהמה ולהפך – יוצרים מוטיבציה לשמירת העדר והגנה עליו. שני השימושים החשובים ביותר בהקשר זה היו חלב הבהמות ומוצריו (גבינה, יוגורט וכדומה), והשימוש בצמר כבשים לשם הכנת בגדים.
כדי שנבין עד כמה היו החידושים הללו מהפכניים, די אם נזכור שהמוטציה המאפשרת לאנשים בוגרים לעכל חלב היא חדשה למדי (בת כמה אלפי שנים), ואפילו היום רוב בני האדם (כ 65% מאוכלוסיית כדור הארץ) מתקשים לעכל חלב, משום שהמוטציה הגנטית הנחוצה לכך לא קיימת בדי. אן. אי. שלהם. אשר לצמר הכבשים, ובכן, לכבשי בר אין צמר המתאים לטקסטיל. הכבשה הצמרירית היא מוטציה שהתפתחה ממש לאחרונה (כאמור, לפני כמה אלפי שנים) אצל עדרי כבשים שבויתו וגודלו בידי אדם. הגלגלים והסרנים סגרו את המעגל: החקלאים הקדומים בנו לעצמם עגלות וקרונות, וכך יצרו לעצמם בתים ניידים, רתומים לשוורים, אשר הגדילו עשרת מונים את יכולת הנשיאה שלהם ואת הניידות שלהם. הם יכלו עכשיו לסחוב איתם מיטלטלין, מזון ומים ממקום למקום. בהמות המשק המעטות שגידלו לבשר הפכו לעדרי ענק שנוצלו בעיקר לצריכת חלב וצמר. ערבת העשב העצומה, שעד אתמול היתה חסרת ערך מבחינה כלכלית, ספקה עכשיו מרעה לעדרים. החקלאים הקדומים הפכו לרועים נוודים ויצאו לכבוש את הערבה.
קרון המסע הרתום לשוורים היה רק אחד משני חידושים חשובים ששינו באופן דרמטי את הניידות של אנשי-הערבה. השינוי השני היה ביות הסוס, או ליתר דיוק, המצאת הרכיבה. המצאה זו אחראית לאחד הקשרים האמיצים ביותר שבין האדם לבין בעלי החיים, קשר שהותר רק במאה העשרים. למרות זאת, אין זה עניין פשוט להשיב על שאלה מתי בדיוק בוית הסוס. בספרו, דיויד אנתוני מפנה את תשומת לבנו לכך שעצם המושג "ביות" אינו פשוט וברור ככל שמדובר בסוסים. סוסי פרא היו שוכני-ערבה מובהקים וסביר מאוד להניח שאנשי-הערבה צדו את הבהמות הללו, כשם שצדו חיות בר אחרות, כדי לאכול את בשרן. קרוב לוודאי שזו גם היתה המוטיבציה הראשונית לביות הסוס. ככלות הכל, הסוס היה אחת הבהמות הגדולות ביותר ששוטטו בערבה, ומנקודת ראותם של הציידים הקדמונים היו סוסי הפרא גושים גדולים של חלבון – יצורים שלחכו עשב (שהוא נטול ערך תזונתי לאדם), והפכו אותו בגופם לחלבונים שאותם יכולים היו הציידים האנושיים לעכל. לרוע המזל, הסוס גם היה אחת מן החיות המהירות בערבה, ועל כן הציִיד של סוסי הפרא עתירי החלבונים הצריך השקעה רבה של אנרגיה. סוסים מבויתים במכלאות היוו מקור בשר זמין יותר. אפשר לשער שביות הסוס לא היה שונה בהרבה, בראשית הדרך, מביותם של הצאן, החזירים והבקר.
ואז העלה משהו בדעתו לשבת על גבה של הבהמה. כמו במקרים של המצאות קדומות אחרות, גם במקרה זה מבקש הדמיון (שלי, לא של אנתוני) לשער כי היה זה משחק ילדים, וכי הרוכבים הראשונים התחרו ביניהם בגירסה קדומה, ילדותית ומזרח-אירופית של רודיאו: מי יצליח להשאר שניות רבות יותר על גב הסוס המשתולל. יש לשער שהנסיונות הללו הסתיימו במכות ובחבלות ולעתים אף בטרגדיות. רק משהומצאו המושכות, הרסן והמתג, הרכיבה הפכה לדרך יעילה להתניידות. על סמך עדויות ארכיאולוגיות שונות, שהחשובה ביניהן היא סימני שחיקה שהשאירו מתגים קדומים בשיניהם הטוחנות של סוסים קדומים, תיארך דיויד אנתוני את ראשית הרכיבה על סוסים בערך לשנת 4,000 לפני הספירה או קצת לפני כן.
אירופה הישנה, זו שממערב להרי הקרפטים היתה אז בשיא פריחתה. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על אלפי כפרים קטנים וגדולים (ואף עיירות ממש) שהיו פזורים על פני כל מרכז אירופה (מצפון לבלקן). עובדי האדמה גידלו דגנים וגידולים אחרים, סחרו עם קהילות שכנות ונהנו משפע חומרי. הם בנו בתים דו קומתיים וקברו את מתיהם בבתי קברות מסודרים המעידים על השפע: ברבים מן הקברים נמצאו תכשיטים וכלים עשויים זהב, גרזיני נחושת ושאר חפצי יוקרה. ביערות האדירים שהקיפו את השטחים החקלאיים התגוררו עדיין חבורות של ציידים-לקטים, שקיימו מערכת יחסים מורכבת עם האיכרים עובדי האדמה: שילוב של חשד, סקרנות, רתיעה ומשיכה הדדית, סחר-חליפין, תגרות, בריתות, מאבק ונישואין (או לפחות הזדווגות, כפי שמעיד הממצא הגנטי). אך באותה העת ממש, הרחק מזרחה משם, בערבות שמצפון לים השחור ולים הכספי, הופיעה צורת חיים חדשה לגמרי. עבודת האדמה לא נעלמה שם, אך היא תפסה מעתה תפקיד משני. את ים העשב שבצו עכשיו רועים ועדריהם: קרונות מסע רתומים לשוורים מתנהלים בכבדות בערבה, מוקפים בעדרים גדולים של צאן, בקר וסוסים, נעים משדה מרעה אחד לאחר או יוצאים מיישוב הקבע שבשפך הנהר עם בוא האביב וחוזרים אליו בסוף הקיץ (כאמור: הרועים הללו לא נטשו לחלוטין את עבודת האדמה. הם טיפחו דגנים וגידולים אחרים סביב יישובי הקבע או בחלקות קטנות שבשולי שטחי המרעה). בעת המסע, הילדים, הנשים והזקנים יושבים בקרונות, אבל מרבית הנערים והגברים רכובים על סוסים – מתקדמים כסיירים וחלוצים לפני המחנה, נעים בינות לבהמות כדי להגיע אל עגל כושל או כבשה ששקעה בבוץ, או דוהרים באגפיו של העדר ומאחוריו, עיניהם סורקות את המרחב כדי לאתר סכנות: חיות טרף או שודדים משבטים יריבים.
ד. תרבות יָמְנַאיָה
עלינו לתת להם שם, לרועים הללו מן הערבה. בספרו מסביר דיוויד אנתוני מדוע השם "עמי קוּרְגָן" איננו מספק: עמים וקבוצות שונות בתקופות היסטוריות שונות, ברחבי הערבה וגם מחוצה לה, קברו את מנהיגיהם בקברי קוּרְגָן. יתר על כן, כבר מריה גימבוטס הכניסה תחת הגדרה כללית זו כמה תרבויות קדומות שכלל לא השתמשו בקברים כאלה.
בהסתמך על מכלול של עדויות ארכיאולוגיות, לינגוויסטיות, אתניות ותרבותיות, צמצם דיוויד אנתוני את מרחב האפשרויות עד אשר תרבות מסויימת התבלטה כתרבות העיקרית, או היחידה, העונה על כל הדרישות שהעלה המחקר. הם היו, ככל הנראה, האנשים הראשונים שרכבו על סוסים (אם כי לא בהכרח הרועים הראשונים בערבה שמצפון לים השחור) והם שדברו, ככל הנראה, בשפה הפרוטו-אינדו-אירופית הקדומה, שהשפות-הבנות שלה התפזרו אחר כך על פני המרחב היבשתי האדיר שבין מערב סין, צפון הודו, סקנדינביה והאיים הבריטיים, הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. אנתוני השתמש בשם שארכיאולוגים רוסיים נתנו לתרבות זו: תרבות יָמְנַאיָה, וכיום, בין השאר בהשפעתו, שם זה מקובל גם במערב. "יָמַה" פירושו "בור" ברוסית, ובני התרבות הזאת קרויים כך על שם בור-הקבורה שנהגו לחפור בראש הקוּרְגָן (מילולית, יָמְנַאיָה = "של בור" או "שייך לבור"). הם חיו בערבה שמצפון לים השחור בתחילת עידן הברונזה, בערך בשנים 3,300 עד 2,600 לפני הספירה. אנתוני ארג את שלל העדויות מן הדיסציפלינות המחקריות השונות כדי לאפיין את אורחות החיים, החברה, הדת והתרבות של אנשי יָמְנַאיָה. חשוב לזכור, כמובן, שהם עצמם לא קראו לעצמם יָמְנַאיָה. זוהי מלה ברוסית (שהיא אמנם שפה אינדו-אירופית אך מאוחרת בהרבה) המשמשת כאן כמונח מדעי. כיצד קראו בני יָמְנַאיָה לעצמם? אין לדעת. הכתב הגיע אל האיזורים שבהם חיו אלפי שנים אחרי שעברו מן העולם. הניחוש הטוב ביותר שלנו הוא "ארים", אבל הכתבים העתיקים ביותר שבהם מופיעה מלה זו הם בערך משנת 1,300 לפני הספירה, כלומר יותר מאלף שנים לאחר שבני יָמְנַאיָה נעלמו, או נפוצו על פני כל אירו-אסיה, ושפתם הקדומה התפתחה ללשונות נבדלות רבות. מה עוד יכולים אנו לדעת עליהם? כפי שכבר אמרתי, הם היו רועי צאן ובקר שנדדו על פני הערבה עם עדריהם. היו להם קרונות מסע רתומים לבהמות, והם רכבו על סוסים. האל הראשי שלהם היה פרסוניפיקציה של השמים (התופעה הטבעית הבולטת ביותר והנוכחת בכל על פני הערבה). הוא נקרא "דֶוּוֹס" (שמים) או "דֶוּוֹס פָּטֶר" (אבי השמים) בשפתם המשוערת (מכאן התגלגל השם ל"זאוס" ביוונית, "יופיטר" בלטינית, וגם למלים כמו "Divine" באנגלית, "Deva" בסנסקריט ו "Daiva" בפרסית עתיקה). הנכסים העיקריים של בני יָמְנַאיָה היו העדרים שלהם, וגם ברונזה, זהב ומתכות יקרות אחרות. מן הזהב הם צרפו תכשיטים. מן הברונזה הם יצרו את כלי הנשק שלהם. היתה זו תרבות גברית-פטריארכלית שהעריצה את המלחמה והחשיבה את האומץ, הנאמנות והכבוד. המוסדות החברתיים של בני יָמְנַאיָה היו מושתתים בעיקר על שני צירים. הציר הראשון היה ציר אנכי היררכי: האיש החזק בשבט היה ראש השבט, וראשי המשפחות והקבוצות סרו למרותו ומשלו בבני ביתם, הנשים והצעירים (אם המלה "בית" מתאימה לתרבות שחיה בעיקר באוהלים ובקרונות ניידים). היו גם שבטים זוטרים שסרו למרותו של שבט חזק יותר: בימי שלום העלו לו מס מן התוצרת של עדריהם ובעת סכסוך נענו לקריאתו להילחם תחת דגלו וזכו להגנתו של השבט הבכיר ולחלק מן השלל. ההיררכיה היתה פרסונלית: ראש השבט הזוטר היה כפוף אישית לראש השבט הבכיר, וכל ראשי בתי האב היו כפופים אישית למנהיגם. במות המנהיג (שנקבר ברוב פאר בקוּרְגָן) חודשה ברית הנאמנות עם המנהיג החדש (בדרך כלל בנו או בן-משפחתו של הקודם). זה נעשה בטקסים מורכבים של בניית קבר הקוּרְגָן, קבורת המנהיג, הענקת מתנות, תחרויות ומשחקים ושבועות נאמנות ליורש. אלה היו פסטיבלים של קבורה שנמשכו מספר ימים, ובהם נהנו המכובדים מכמויות גדולות של בשר, חלב, גבינה ואלכוהול (בדרך כלל דבש מותסס או חלב סוסות מותסס). הציר האנכי של היחסים החברתיים השתמר עד לתקופה ההיסטורית, והוא מוכר לנו מתרבויות רבות בעת העתיקה ובימי הביניים: השבטים הגרמאנים והחברה הפיאודלית שכוננו על אדמת אירופה, הוויקינגים, ואף הרומאים הקדומים. בתיאור של דיוויד אנתוני על אודות המבנה החברתי של בני יָמְנַאיָה, ממלא תפקיד מרכזי צמד המושגים הרומי "פטרון-קליינט" שהיתה לו חשיבות גדולה בחברה הרומית ואף בפוליטיקה הבינלאומית של האימפריה.
הציר השני של היחסים החברתיים בתרבות יָמְנַאיָה, היה ציר אופקי והדדי, וגם הוא, כמו הציר האנכי, היה פרסונלי: בני יָמְנַאיָה ממשפחות, קבוצות או שבטים שונים (ואפילו יריבים) היו נכנסים בהסכם הדדי של אירוח. כאן חלו אותן חובות על שני הצדדים שבקשר, בהתאם לנסיבות המשתנות. נניח שדהוּגֶסְטֵיר יצא למסע והגיע אל חבורתו של גוּוֵנְהוֹס. אם השניים קשורים ביניהם בברית אירוח, גוּוֵנְהוֹס חייב לקבל במשכנו את דהוּגֶסְטֵיר, לדאוג לכלכלתו וכמובן להגן עליו מפני מבקשי רעתו. אותה חובה עצמה מוטלת על דהוּגֶסְטֵיר אם גוּוֵנְהוֹס הגיע אל משכנו שלו. קשרי אירוח הדדיים אלה היו חשובים מאוד בחברה של נוודים (והם מוכרים גם מתרבויות אחרות של נוודים). הם היו כה חשובים עד שהשאירו לנו רמזים בשפות האינדו-אירופיות המדוברות גם בזמננו. המלה האנגלית ל"אורח" (Guest) והמלה ל"מארח" (Host). גזורות מאותו מקור אינדו-אירופי קדום. במקור, ככל הנראה, ציינה המלה את שני הצדדים בקשר (כמו המלה "אח" או "חבר" למשל), והמשמעות הספציפית שלה (כלומר, מיהו המארח ומיהו האורח) נקבעה בכל פעם לפי מיקומו של המפגש.
מוסד חברתי אחר, שיש לו כנראה חשיבות גדולה בסיפור שלנו הוא המוסד של "חבורת הלוחמים". זוהי תופעה שהיתה נפוצה ברבים מן העמים האינדו-אירופיים (העמים הגרמאניים, הקלטים, היוונים, האיטלקים, הפרסים וההודים הכירו אותה בשמות שונים) ולכן סביר מאוד להניח שאפיינה גם את תרבות האם של כל העמים הללו (כלומר, על פי התזה הנפרסת כאן – תרבות יָמְנַאיָה). "חבורות הלוחמים" היו חבורות קטנות של צעירים רווקים שהיו קשורים בשבועת נאמנות משותפת (מין גירסה פרה-היסטורית לססמא "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד"). הם יצאו אל מחוץ לחברה המאורגנת, על סדריה, חוקיה ומבני הכוח שלה, ונדדו כחבורה בספר או באזורי הפרא. הם עסקו בציד, במלחמה, בשוד ובביזה (חשוב להבין שבתרבות יָמְנַאיָה, כמו גם בתרבויות מאוחרות בהרבה, לא היתה כל קונוטציה שלילית למושגים הללו). לאחר כמה שנות-פרא כאלה התפרקה החבורה ובניה שבו ונקלטו במשפחותיהם ושבטיהם כ"אזרחים" מן השורה. אבל היתה גם אפשרות אחרת: החבורה כולה התארגנה או התארגנה מחדש מסביב לדמותו של מנהיג כריזמטי. הם הפכו ל" רֵעָיו" של המנהיג: חבריו לשתיה, למשחק ולציד, ואלה שהקיפו אותו בשדה הקרב וסכנו את חייהם עמו ולמענו. כך שולבו הציר האופקי של הברית ההדדית בין הָרֵעִים והציר האנכי של נאמנותם המשותפת למנהיג
נסכם: אנשי תרבות יָמְנַאיָה התקיימו כרועים נוודים בערבות העשב שמצפון לים השחור (למרות שלא נטשו לחלוטין את עבודת האדמה שעסקו בה אבותיהם). הם רכבו על סוסים. הם היו מאורגנים במבנה היררכי ופטריארכלי. הם הקריבו קורבנות לאבי השמים והעריכו יותר מכל את הגבריות, האלימות, האומץ, הנאמנות, הכנסת-האורחים והכבוד. הם היו מאורגנים בחבורות מלוכדות של לוחמים, או לכל הפחות חבורות כאלה מלאו תפקיד מסויים בארגון החברתי שלהם. אפשר שפרופיל זה יראה לכם מוכר. זהו תיאור מדוייק למדי של גיבורי האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס. אכן, האפוסים ההומריים הם אחד הטקסטים הקדומים ביותר שהגיעו לידינו שנוצרו בשפה אינדו-אירופית. אסופה אחרת של טקסטים קדומים: ספרות ה"וֵדוֹת" מצפון הודו (וֵדָה ביחיד, וֵדָס ברבים) מתארת את הלוחמים הארים באופן דומה.
ה. המפגש
בשעה מוקדמת של טרם שחר, לפני כחמשת אלפים שנה, עבדה קבוצה של איכרים בקציר שעורים באחת מחלקות השדה של כפרם, סמוך לגדה המערבית של נהר חְרוֹן (אחד מיובליה של הדנובה). הם עבדו במגלים עשויים אבן ועצם והתקדמו לאיטם לאורך השורות. קרני השמש הראשונות הפציעו מעל לרכס הקרפטים, ואחד מן העובדים הזדקף לרגע כדי לקדם במבטו את הזריחה. לפתע ראה משהו שהקפיא את דמו. מלת אזהרה חותכת שהשמיע בקול מהוסה עצרה את חבריו ממלאכתם. על הגדה השניה התקדמו לאיטם שבעה או שמונה סוסים, אשר עמדו לחצות את הנהר מערבה, לכיוונם של הקוצרים. סוסי פרא היו נדירים יחסית באיזור זה, אך לא כה נדירים עד כדי לעורר תשומת לב מיוחדת. סביר להניח שכל האיכרים שבעמק החְרוֹן ראו סוסים יותר מפעם אחת במהלך חייהם. הסוסים האלה היו שונים. הם נשאו על גבם משהו… מישהו… בני אדם! איש מן האיכרים בעמק נהר חְרוֹן לא ראה מימיו אדם רכוב על גבי סוס. לא הם, או חבריהם, או קרוביהם, או מישהו מבני עמם. הרוכבים חצו את הנהר ונעצרו בשורה בפאת השדה. שתי הקבוצות הביטו זו בזו בשתיקה מתוחה. לבסוף נחלץ אחד האיכרים מקפאונו וביטא כמה מלים טקסיות, ששמשו בשפתו סימן לרצון טוב והעדר כוונות זדון. את המלים ליוו מחוות גוף מתאימות. הרוכבים מן המזרח לא השיבו למחווה. הם לא הבינו את שפתו של האיכר, ומגמת פניהם לא היתה לשלום.
הדימוי של לוחמים רכובים מן המזרח הדוהרים מערבה עד שערי אירופה ואף מעבר להם, ומשאירים ערים חרבות בעקבות פרסות סוסיהם נוכח באופן חזק מאוד בזכרון הקולקטיבי של התרבות המערבית. לפחות ארבעה עמי פרשים נכנסו להיסטוריה, בעיקר בזכות המגע ההרסני שהיה להם עם אימפריות וציוויליזציות מפותחות: הסקיתים, שהציקו לדריאווש הגדול מלך פרס (הנסיון שלו לכבוש את ארצם הסתיים באופן לא מאוד שונה מן הנסיון שלו ושל בנו לכבוש את יוון), ההונים תחת הנהגתו של אטילה, אשר הגיעו עד לצרפת ולשערי איטליה במאה החמישית לספירה; שבטי הטורקים שכבשו לעצמם ממלכות במזרח התיכון וברמת אנטוליה (טורקיה של ימינו) במאות העשירית והאחת-עשרה, והחריבו את העיר בת אלף השנים קונסטנטינופול; וכמובן המונגולים (במאה השלוש-עשרה) בהנהגתו של הכובש הגדול ג'ינגס חאן ויורשיו שמשלו, לזמן קצר, באימפריה היבשתית הגדולה ביותר בהיסטוריה. אולם הדימויים האלה מטעים יותר משהם מועילים כשאנו חוזרים אחורה בזמן אל ראשית עידן הברונזה. הפרשים של תרבות יָמְנַאיָה היו שונים מעמי הפרשים של התקופה ההיסטורית יותר מכפי שהיו דומים להם. ההבדל החשוב ביותר הוא שככל שיכולים אנו לקבוע, בני יָמְנַאיָה לא נלחמו מעל גבי סוסיהם. עוצמתם הקטלנית של כל עמי הפרשים ההיסטוריים היתה מבוססת על הלוחם הַקַּשָּׁת הרכוב. אבל הַקֶּשֶׁת הקצרה והחזקה, שאותה אפשר היה להפעיל ביעילות מעל גבי סוס, הופיעה רק בשנת אלף לפני הספירה בערך, כלומר אלפיים שנה אחרי תקופת יָמְנַאיָה. יתר על כן, תרבות יָמְנַאיָה היתה תרבות שבטית, המבוססת על חבורות קטנות של רועים ולוחמים. הם לחמו ופעלו באופן אינדיווידואלי או בקבוצות קטנות המלוכדות סביב למנהיג העומד בראש הלוחמים. עמי הפרשים ההיסטוריים, למן הסקיתים ואילך, למדו כיצד להתארגן כצבאות מאורגנים, המחולקים לפלוגות, לגדודים ולחטיבות, עם שרשרת פיקוד ופעולה קולקטיבית מתואמת. אין כל סיבה לייחס מאפיינים כאלה לאנשי יָמְנַאיָה. אופי לחימה מאורגן שכזה נעדר גם מן הטקסטים העתיקים ביותר שנוצרו בשפה אינדו-אירופית.
בעידן הקדום שבו חיו אנשי יָמְנַאיָה, סביר להניח שלא היתה דרך ממשית לארגן לפעולה צבאית משותפת יותר מאלפים בודדים, וכמעט תמיד היו מספרי הלוחמים קטנים בהרבה. עלינו לחשוב על קבוצות של עשרה או שנים עשר לוחמים צעירים, לא אלף וודאי שלא עשרת אלפים. בהחלט ייתכן שהיו רכובים על סוסים, אך קרוב לוודאי שלא נלחמו מעל גב סוסיהם. עם זאת, הרכיבה העניקה להם יתרון ניידות אדיר. כמו כן, היו להם כלי נשק מברונזה, חומר חזק יותר מכל מה שהיה לכפריים של אירופה הישנה, והם היו בניה של תרבות פטריארכלית ולוחמנית, אשר הכשירה את גבריה הצעירים למלחמה וציפתה מהם להפגין את כוחם ולהאדיר את כבודם בשדה הקרב. היו להם רעיונות ודפוסים חברתיים שהכילו פטרונות וכפיפות, חבורות לוחמים מלוכדות וחובות הדדיים של אירוח. היה להם, אפוא, כל מה שדרוש כדי להפוך לאדוניה של אירופה.
כך כותב דיוויד אנתוני בספרו:
"פלישה אינדו-אירופית לאירופה לא התחוללה. ההגירה [מהערבה] לא היתה פלישה צבאית מתואמת. בזו אחר זו התנתקו קבוצות שבטיות משבטי-האב שלהם (ה"קלאנים") ויצאו לדרך, אל אזורים חדשים שבהם קיוו למצוא מרעה עשיר ושפע הזדמנויות להשיג לעצמם קליינטים (בני חסות). המנהיגים של המהגרים בראו לעצמם איים של אותוריטה [ממערב לקרפטים], והשתמשו במוסדות הטקסיים והפוליטיים שלהם על מנת לבסס שליטה על האדמות שנכסו עבור עדריהם. זה הצריך מתן מעמד חוקי לאוכלוסייה הקיימת, בעזרת הסכמים בדפוס של פטרון-קליינט."
על פי דיוויד אנתוני, העדות הארכיאולוגית המובהקת ביותר למפגש התרבותי שבין אנשי יָמְנַאיָה לבין תושביה של אירופה הישנה היא תרבות ה Corded Ware, שהתפשטה במהירות על פני מרכז אירופה וצפונה בסמיכות למועד המשוער של המפגש. אין אפשרות נוחה לתרגם לעברית את המונח Corded Ware. פירושו הוא בערך זה: כלי חרס המעוטרים בעזרת פתיל-חבל (Cord) שהוטבע בחומר. בלית ברירה אמשיך להשתמש בלועזית, ולמען נוחות הכתיבה אקצר Corded Ware Culture ל CWC. יש לזכור שתרבויות ארכיאולוגיות מקבלות בדרך כלל שם על פי אתר החפירות הראשון שבו אותרו עקבותיהן או, כמו במקרה שלפנינו, על פי מאפיין בולט של תרבותם החומרית. תרבות ה CWC לא עסקה רק בעיטורם של כלי חרס. היתה זו ציווילזיצה שלמה שעסקה בחקלאות ובמרעה, הכירה את הסוס ואת קרון המסע, וקברה את מתיה (לפחות את המכובדים שבהם) באופן קבורה מיוחד. בעיקר על פי אתרי הקבורה של ה CWC קבע אנתוני שתרבות זו היתה סינתזה חברתית ותרבותית חדשה, שבה בני יָמְנַאיָה, יוצאי הערבה שמצפון לים השחור היו האדונים הגדולים, ואילו אנשי אירופה הישנה, לפחות החשובים שבהם, היו כפופים להם כקליינטים. בכמה מאתרי הקבורה מצא אנתוני קברי יָמְנַאיָה מובהקים בצד קברים מן הסגנון הישן של אירופה הישנה, וגם קברים שהציגו "מיזוג תרבויות". אפשר לשער שהנתינים סיגלו לעצמם את שפת אדוניהם החדשים, כפי שקרה באינספור מקומות אחרים ותקופות אחרות. כך התפשטה השפה האינדו-אירופית הקדומה של בני יָמְנַאיָה, וכחלוף הדורות התפצלה, על פי מסלולי המסעות של דובריה, לענפים: הענף הסלאבי, היווני, האיטלקי, הגרמני, הקלטי ועוד.
ההצבעה על קשר בין ה CWC לבין התפשטותן של הלשונות האינדו-אירופיות אינה דבר חדש. אבחנת הקשר הזה (או ההשערה על אודותיו) הופיעה סמוך לראשית הדרך וחוקרים רבים (גרמנים ברובם) טענו כי האנשים שישבו במרכז אירופה ויצרו כלי חרס מעוטרים בעזרת חבל היו אבותיהם הקדומים של העמים האינדו-אירופיים כולם (העובדה שהמרחב הגיאוגרפי של ה CWC חופף במידה רבה את שטחה של גרמניה הוסיפה לפופולריות של ההיפותזה בקרב הגרמנים). אנתוני גם לא היה הראשון שטען שהתנועה התנהלה דווקא בכיוון ההפוך – מן הערבות אל תוך אירופה. מריה גימבוטס ואחרים העלו השערה זו לפניו. החידוש של אנתוני הוא בטענתו כי CWC איננה תרבות אינדו-אירופית מקורית, אלא סינתזה של תרבות הפרשים שזה מקרוב באו עם התרבות הישנה של נתיניהם. אנתוני גם מעלה השערה מרתקת, שהעיצוב של כלי החרס של ה CWC, והעיטורים שהוטבעו בחומר לפני השריפה, נועדו לדמות לכלי החרס צורה המזכירה את הסלים לנשיאת ציוד שרוכבי הערבות השתמשו בהם בארץ מוצאם.
לסיכום עמדתו של אנתוני: הפרשים מן הערבות של דרום רוסיה לא כבשו את אירופה בסערה ולא מחקו את אירופה הישנה (כפי שהציעה גימבוטס). הם הגרו אל תוך אירופה בזרם דק אבל עקבי, ויצרו מערכת חברתית ותרבותית חדשה שבה היו הם הפטרונים, המנהיגים והלוחמים הגדולים. הם שילבו את אנשי אירופה הישנה בתוך המבנה הפוליטי האינדו-אירופי שלהם כנתינים וכקליינטים, בעוד הם מתאימים עצמם לאורח חיים חברתי וכלכלי מורכב, שכלל בצד המרעה והמלחמה גם עבודת אדמה ויישובי קבע. השרידים הארכיאולוגיים של ה CWC הם העדות לסינתזה חברתית ותרבותית זו, והלשונות האירופיות המוכרות שלנו מצביעות על מוצאם הקדום של שליטי אירופה (והודו) בתקופת הברונזה.
ספרו של אנתוני התפרסם בשנת 2007. ממש באותו זמן, טכנולוגיה מחקרית חדשה עשתה את צעדיה הראשונים במעבדות באירופה ובצפון אמריקה. טכנולוגיה זו נשאה בחובה תגליות חדשות, שעל משמעותן מתקיים דיון מדעי ער בעצם ימינו אלה. ההיפותזה של דיוויד אנתוני עתידה היתה לקבל בתוך שנים ספורות חיזוק משמעותי אך גם לספוג מהלומה תיאורטית. החיזוק והמהלומה יגיעו שניהם מאותו מקור מחקרי עצמו.
ו. עדותם של הגֶנים
"מכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית" הוקם בשנת 1997 בעיר לייפציג, מתוך כוונה מודעת להחזיר את המחקר בגרמניה אל נושאים שמאז נפילת הרייך השלישי הוא נזהר מהם כמו מאש – חקר התפתחותם של עמים ותרבויות וכן, גם (בזהירות ובאחריות מדעית מקסימלית) "גזעים" של בני אדם. יש להבין שבשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, הדיבור על הבדלים מולדים, מובהקים ובעלי חשיבות בין סוגים שונים של אוכלוסיות-בני-אדם הפך כמעט לטאבו בקהילה המדעית בכלל ובגרמניה בפרט (מסיבות מובנות). לקראת סוף המאה העשרים החלו חוקרים ברחבי העולם לגשש בזהירות את דרכם לקראת עמדה מאוזנת יותר. התפתחות כלי מחקר בגנטיקה מלאו (וממלאים עד היום) תפקיד מכריע במגמה זו, בעיקר ככל שהתפתחה הטכנולוגיה שאפשרה לאסוף דגימות די.אן.אי. משרידי צמחים, בעלי חיים ובני אדם שחיו לפני אלפים רבים של שנים. שתיים מבין שש המחלקות של "מכון מקס פלאנק" הן מחלקות לגנטיקה, והגנטיקאי השבדי סוונטה פאבו הוזמן לעמוד בראש המכון. "מכון מקס פלאנק" היה שותף בכיר בפרוייקט הבינלאומי של פענוח הגנום האנושי, אשר הושלם בשנת 2003. היעד השאפתני הבא שהציב פאבו לעצמו ולמכון שלו היה פיענוח הגנום של האדם הניאנדרתאלי. פרוייקט זה הושלם בהצלחה בשנת 2010. פענוח הגנום הנאנדרתלי הוליד סידרה של תגליות דרמטיות, שהחשובה שבהן היא זו: בדי.אן.אי. של בני אדם מודרניים, מלבד ילידי אפריקה, יש בממוצע כ 2-4 אחוזים שמקורם מן האדם הנאנדרתלי. פירוש הדבר הוא שככל הנראה הומו-ספיינס קדומים (אבל מודרניים מבחינה אנטומית) הזדווגו עם הומו-נאנדרתליס, והזיווגים הללו היו, לפחות בחלק גדול מן המקרים, זיווגים פוריים שהעמידו צאצאים. על הישגים אלה זכה פאבו בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה בשנת 2022 (אף שמחקריו לא עסקו במישרין בזה או בזה).
הנאנדרתלים נעלמו מאסיה ואירופה לפני כ 40,000 שנה, כלומר כמה עשרות אלפי שנים לפני שהתחיל סיפורם של פרשי הערבות, ולכן לא אעסוק כאן בפאבו ובמחקריו. אבל כמה חוקרים שעבדו עם פאבו או תחתיו פרסמו חיבורים שהם רלוונטיים מאוד לסיפור שאותו אני פורס כאן. הראשון הוא דיוויד רייך מאוניברסיטת הארוורד, ששיתף פעולה בכמה פרוייקטים עם החוקרים מ"מכון מקס פלאנק". בשנת 2018 פרסם רייך את ספרו "Who we are and how we got here" – חיבור מקיף העוסק במחקר הגנטי של דגימות די.אן.אי קדומות ובתרומתו של תחום חדש זה לחקר הפרה-היסטוריה וההיסטוריה של בני האדם. כיום אפשר לומר בבטחון שבצד הדיסציפלינות הוותיקות (הארכיאולוגיה, האנתרופולוגיה והלינגוויסטיקה), התייצב שחקן חדש ורב-עוצמה. לחוקרים הותיקים לא תמיד נוח עם השחקן החדש הזה, והם מצביעים לא פעם על טעויות גסות שעושים הגנטיקאים. אולם, כפי שכותב רייך בספרו:
"[…] לגנטיקאים אין הכשרה מדעית בארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה – התחומים שחלשו על מחקר הפרה-היסטוריה של האנושות – והם מועדים לשגות בטעויות בסיסיות או ליפול במכשלות מוכרות כשהם עוסקים בממצאים מתחומים אלה. אך תהיה זו כסילות להתעלם מן הגנטיקה. אפשר לומר שאנחנו, הגנטיקאים, הננו הברברים המגיעים באיחור אל שדה המחקר על אודות עברם של בני האדם, אך זוהי תמיד טעות להתעלם מן הברברים. לנו יש גישה לסוג חדש של נתונים, שלא היו מוכרים לאיש לפנינו, ואנו משתמשים בנתונים הללו כדי לתת מענה לשאלות על זהותם של בני האדם הקדומים – שאלות אשר עד עתה היו בלתי פתירות".
רייך לא מגזים בתיאורו את עומק השינויים שמחוללת מהפכת הדי.אן.אי. הקדום במחקר. אכן, מדובר במדע חדש מאוד, ומחלוקות מדעיות רבות מתנהלות לא רק על המסקנות של הגנטיקאים אלא אף על המתודולוגיות שלהם ועל תקפותן. אבל בה במידה נכון הדבר שהפרקטיקות של מדע צעיר זה הולכות ומשכללות כמעט מדי יום, ושמאגרי הנתונים שלו הולכים וגדלים. ככל שנמשך תהליך זה, קשה יותר (אם כי לא בלתי אפשרי) לבקר את המתודולוגיות או לערער על המסקנות.
אחת הדוגמאות ל"מהפיכה זוטא" שמביא רייך בספרו עוסקת בדיוק בנושא של מאמרי זה. במחקר, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת Nature בשנת 2015, בחנו החוקרים דגימות די.אן.אי. משלדים קדומים של בני תרבות יָמְנַאיָה, והשוו אותם אל דגימות אחרות שנלקחו מתרבויות שונות באירופה, כולל תרבות CWC, וכן אל דגימות שנלקחו מאירופאים בני זמננו. היה זה כמובן מחקר אינטרדיסציפלינרי באופיו, משום שהגנטיקאים נאלצו להיעזר בארכיאולוגים כדי לדעת לאיזו תרבות משוייכים השלדים שמהם לקחו את הדגימות. כארבעים חוקרים חתמו על המחקר, וביניהם רייך עצמו ואף דיוויד אנתוני, שהוכר בינתיים כאחד מן המומחים הגדולים בעולם בכל הקשור לאינדו-אירופים הקדומים. תוצאות ההשוואה היו מדהימות. הסתבר, שכשבעים וחמישה אחוז מן הדי.אן.אי של בני תרבות ה CWC הגיעו מבני תרבות יָמְנַאיָה. יתר על כן, הדי.אן.אי של בני יָמְנַאיָה הוא המקור ליותר ממחצית הדי.אן.אי של הנורווגים והלאטווים בני ימינו, קרוב למחצית אצל האיסלנדים, האסטונים והסקוטים, הצ'כים והבלארוסים, וקרוב לארבעים אחוז בצרפת ובצפון ספרד. פרט לתושבים מקוריים של האי סרדיניה, כל תושבי אירופה מכילים בדי.אן.אי. שלהם אחוז ניכר שמוצאו מבני יָמְנַאיָה (הערכים הנמוכים ביותר – אצל היוונים והאלבנים – הם עשרים אחוזים בקירוב). אין זו עדות גנטית לחדירה הדרגתית של קבוצות קטנות של פרשים מן הערבות, אשר כוננו עצמם כקבוצת עילית שלטת והתמזגו עם האוכלוסיה המקומית – זוהי עדות גנטית להגירה מסיבית אשר שינתה ללא היכר את הנוף האנושי של אירופה הישנה, הכחידה רבים מתושביה הקדומים של היבשת וירשה את מקומם. יתר על כן, המחקר הגנטי יודע גם להבחין בין התרומה הזכרית והנקבית לגנום. במקרה של מערב אירופה (והודו), הנוכחות של אנשי יָמְנַאיָה "בצד הגברי" של הדי.אן.אי. גדולה בהרבה מנוכחותם בצד הנשי. זוהי תופעה מוכרת מדוגמאות היסטוריות רבות: לגברים במעמד השליט יש נגישות גבוהה יותר לגופן של נשים מן המעמד הנשלט, מאשר במקרה ההפוך (נשים שליטות וגברים נשלטים). לפעמים יש להם נגישות לגופן של הנשלטות שהיא גבוהה אף מזו של הגברים הנשלטים! כך, למשל, בקרב אוכלוסיית השחורים באמריקה, חלק ניכר מן הגנום שלהם מקורו בדי.אן.אי של אירופאים. אבל הנוכחות ה"גברית" של הדי.אן.אי. האירופאי גדולה פי ארבעה מזו ה"נשית". כאשר בוחנים את האוכלוסיות בדרום-אמריקה, שם התערבבו זו בזו תרבות שַׁלִּיטָה של אירופאים, תרבות נכבשת של אינדיאנים ותרבות משועבדת של עבדים שהובאו מאפריקה – הדומיננטיות האירופאית-הגברית מובהקת אף יותר.
החשיבות המכרעת של הנתונים הללו נובעת מן העבודה הבאה: יחסים חברתיים, חידושים טכנולוגיים ותרבותיים, מנהגים דתיים וסגנונות חיים יכולים להתפשט בקרב אוכלוסיות בדרכים שונות ומגוונות – כיבוש, השפעה, הטמעות, מסחר, למידה, חיקוי ועוד. גנים, לעומת זאת, יכולים לעבור מדור לדור בדרך אחת ויחידה: הזדווגות פורייה המעמידה צאצאים.
כיצד מעדכן המחקר הגנטי את התמונה שציירנו עד כה? המיתוסים מספרים בדרך כלל סיפורים פשוטים. המחקר המדעי צריך לחפש את המורכבות. אולם, גם הכלל המתודולוגי החשוב הזה עלול להעכיר את העדשה שלנו, אם המורכבויות והפרטים מסתירים מאתנו את התמונה הגדולה. נראה שאין איזו נקודת מנוחה אידאלית לתנועת המטוטלת, או לתנועה הדיאלקטית, שבין התמונה הגדולה והפרטים הבונים אותה, אך גם מאתגרים או מסייגים אותה. במקרה שלפנינו, ככל שעלינו לתאר את התמונה הגדולה, נראה התיאור הבא כעולה בקנה אחד עם הממצאים העובדתיים:
לפני כמה אלפי שנים, גברים אלימים על סוסים רכבו בהמונים מן הערבות שמצפון לים השחור, כבשו את אירופה הישנה, הרגו או שעבדו רבים מן הגברים ולקחו להם את הנשים לרעיות, לפילגשים או לשפחות (ואולי, בהשקפת עולמם של הכובשים, לא היה הבדל משמעותי בין שלושת המושגים הללו).
אך ייתכן שלא סיפרנו עדיין את הסיפור השלם. משום שקשה להבין כיצד ניגפה אירופה הישנה בפני הפולשים באופן גורף כל כך. אפילו נקבל את השערתה של גימבוטס, שאנשי אירופה הישנה היו שוחרי שלום, הרי גם עמים שוחרי שלום יכולים לעמוד על נפשם ולהתגונן. ספק אם הפער הטכנולוגי בין התרבויות של אירופה הישנה לבין תרבות יָמְנַאיָה הוליד הבדלים כה גדולים באיכותם של כלי המלחמה, וגם הנשק הסודי של בני יָמְנַאיָה – הרכיבה על סוסים – עוד היה רחוק מאוד מלחשוף את הפוטנציאל שיגלו בו דורות מאוחרים יותר של צבאות רכובים (על גבי סוסים או מרכבות קרב). החדירה האינדו-אירופית לאירופה המערבית אולי היתה הגירה המונית, אבל ודאי לא דמתה למסעות המלחמה והחורבן של ההונים והמונגולים. כיצד להסביר אפוא את קריסתה של אירופה הישנה?
ז. סוסים חיידקים וברונזה
יוהאנס קראוס כתב את עבודת הדוקטור שלו תחת הדרכתו של סוונטה פאבו ב"מכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית". בדומה לפאבו ורייך, קראוס הוא שותף בכיר במהפכה המחקרית שמקורה ביכולת הטכנולוגית החדשה לאסוף ולנתח דגימות די.אן.אי. מאורגניזמים קדומים. בשונה מהם, התחום העיקרי של מחקריו הוא בחיידקים עתיקים, באינטראקציה שלהם עם בני אדם קדומים ובהשפעה שלהם על ההיסטוריה האנושית. אין מגיפה חיידקית שהשאירה בהיסטוריה האנושית חותם עמוק ומזעזע יותר מן הדבר או "המוות השחור". מגיפה קטלנית זו הכתה באירופה לפחות פעמיים: בימי הקיסר יוסטיניאנוס במאה השישית, ושוב במאה הארבע-עשרה, שאז הכחיד הדבר כשליש מאוכלוסיית אירופה. בשנת 2011 הצליחו קראוס וחבריו לפענח את הגנום של הבקטריה האחראית למוות השחור – ה Yersinia Pestis מתוך דגימות שלוקטו בקברי המונים של קורבנות המגיפה במאה הארבע-עשרה. כעת, לאחר שזוהה הרוצח, אפשר היה לחפש את עקבותיו בשרידיהם של קורבנות מאיזורים גיאוגרפיים שונים ומתקופות שונות. אחת ההפתעות הגדולות היתה זיהויו של שלד אדם מתרבות יָמְנַאיָה, בן כ 4,900 שנים, אשר נדבק במחלה. פירוש הדבר הוא ש Yersinia Pestis הופיעה כמחלה חיידקית בקרב בני אדם כבר בעידן קדום זה, והמגיפה עמדה על סיפה של אירופה המערבית כבר בתקופת האבן. בספרו "A Short History of Humanity: A New History of Old Europe" קראוס מעלה היפותזה מבעיתה: הראיות שבידינו מעלות את האפשרות שהמגיפה נישאה אל אירופה המערבית בדמם של הסוסים של בני יָמְנַאיָה ובדמם של הרוכבים עצמם. בהנתן קצב ההתקדמות המהיר של המגיפה, ייתכן אף שהיא נעה לפני הפרשים, הפילה חללים רבים בקרב אנשי אירופה הישנה ופנתה עבור הכובשים את הדרך. כמובן, גם בני יָמְנַאיָה עצמם נפגעו מן החיידק, אבל הוא היה מוכר להם כבר דורות רבים, והם פיתחו מידה כלשהי של עמידות כלפיו. בני אירופה הישנה היו חסרי הגנה בפני הבקטריה, אולי עוד יותר מכפי שהיו חסרי הגנה בפני הפרשים הפולשים.
תאור זה, שלפי שעה הוא השערה בלבד, דומה באופן מעורר אימה למה שהתחולל 4,500 שנים מאוחר יותר, כשהגיעו האירופאים ליבשת דרום אמריקה וכבשו אותה. כידוע, האינדיאנים, נקטלו בהמוניהם במחלות שהביאו איתם הלבנים מאירופה (ושבפניהן היתה לכובשים עמידות מסויימת), בעיקר מחלת האבעבועות השחורות, הנגרמת על ידי וירוס ה Variola. האנתרופולוג ג'ראד דיימונד ניסה להשיב, בספרו המפורסם ביותר, על השאלה כיצד השתלטו האירופאים, בעידן הקולוניאליזם, כמעט על כל האוכלוסיות והאיזורים הגיאוגרפיים בתבל. את התשובה הוא סיכם באופן תמציתי בשם הספר: "רובים חיידקים ופלדה" (משום מרכזיותה של מגיפת האבעבועות השחורות בסיפור, אולי היה נכון יותר לתרגם את שם הספר כ"רובים נגיפים ופלדה").
אם השערתו של יוהאנס קראוס נכונה, הרי שהחיסול של אירופה הישנה, וכיבוש אירופה על-ידי רוכבי הערבות התאפשר מכוחו של שילוש דומה אך שונה: סוסים, חיידקים וברונזה.
עלינו לחזור אפוא אל התיאור של בוקר המפגש ולספר אותו אחרת: האיכרים שיצאו בטרם שחר לקציר השעורים ממערב לנהר החְרוֹן, לא היו חברים בקהילה חקלאית משגשגת ושאננה. הם היו חברה קטנה, מדולדלת, שרידים ידועי חולי של קהילה כפרית שהמגיפה עשתה בה שמות. זה מה שמצאו לפניהם הפולשים מן המזרח.
בין אם סייעה להם המגיפה ובין אם לאו, העדות הגנטית נשארת בעינה: בני יָמְנַאיָה רכבו מערבה, השמידו חלק גדול מאוכלוסייתה של אירופה הישנה ושעבדו את היתר. הם הפיצו את זרעם בארץ ולימדו את אירופה לדבר בלשונם.
ההתבוננות בראיות הללו מעלה מחשבה טורדנית: האם היה הגנום הייחודי של בני ימנאיה "סתם" גנום ייחודי? או אולי בין המוטציות המקודדות בו (כמו למשל זו המאפשרת לאנשים מבוגרים לעכל חלב) מסתתרים גן או קבוצת גנים המקדמים התנהגות אגרסיבית, שתלטנות, אגוצנטריות ותוקפנות מינית? זה נראה כמעט מובן מאליו שאם אכן קיים קידוד גנטי כזה, הברירה הטבעית תעניק לו עדיפות בהתרבות. במלים פשוטות: לגברים אלימים ושתלטנים יהיו סיכויים טובים הרבה יותר להפיץ את זרעם, במיוחד אם הם רכובים על סוס ואוחזים בגרזן קרב עשוי ברונזה. לפי הסיפור הזה, במרוצת הדורות, פרשי הערבות עיצבו את האופי האירופי כאופי אלים ושתלטני כלפי עצמו ובעיקר כלפי אוכלוסיות אחרות. כמובן, לא היה זה מהלך מודע, אלא פעולתה היציבה של הברירה הטבעית שנישאה על מרחבי הזמן של הפרה-היסטוריה וההיסטוריה, עד שצאצאיהם של הגברים האלימים הללו המציאו תותחים וסָפָּנוּת חוצת-אוקיינוסים, ויצאו לערוץ עולם ומלואו. האפשרות הזאת נראית דומה באופן מטריד לסיפור שסיפרו הנאצים. היטלר ושותפיו העריצו את הפרופיל הגברי שתיארתי כאן. אנחנו יכולים להזדעזע ולהוקיע אותו. אבל נראה שזהו ההבדל העיקרי. אנחנו נשארים עם תורת-גזע הפוכה.
אתגר חמור ניצב בפנינו. האם יש לנו מה להשיב לו?
ראשית, חשוב לומר במפורש: המחקר הגנטי החדש אינו גירסה חדשה של תורת הגזע, אך הוא אכן מאלץ אותנו לקיים דיון רציני על רעיונות שנחשבו עד לא מזמן למוקצים מחמת מיאוס בקהילה המדעית. דיויד רייך מזכיר בספרו מקרים שבהם הואשם כי הרעיונות שהוא מעלה "מפלרטטים עם הגזענות". לאחר הגזענות האירופית של המאות התשע-עשרה והעשרים, מלחמת העולם השניה וזוועת הנאציזם, השתלטה על האקדמיה דוקטרינה הגורסת שהבדלים מולדים בין סוגים של בני אדם הם טריוויאליים, לפחות בכל האמור בתכונות אופי ואינטליגנציה. ייתכן שעלינו להעריך מחדש את הדוקטרינה הזאת, וכפי שאומר דיוויד רייך בספרו, אם לא נדבר על השאלה כהומניסטים וכאנשי מדע, נשאיר את השדה פתוח למפיצי אידאולוגיות מפלצתיות ולשרלטנים. כזכור, הנאצים נעזרו בפירוש מעוות של תורת דארווין לשם "ביסוס מדעי" של תורתם. מפלצות פוליטיות בנות זמננו עלולות לעשות (ולמעשה כבר עושות) דבר דומה עם נתוני המחקרים הגנטיים ההולכים ומצטברים במרחבי הרשת.
בנקודה מכרעת אחת, המחקר הגנטי מנחיל מכת מוות לגזענות על כל סוגיה – הוא מנתץ לרסיסים את רעיון "טוהר הגזע". אינספור מחקרים השוואתיים בין אוכלוסיות שונות על פני כל כדור הארץ מוכיחים שוב ושוב שאין דבר כזה גזע טהור. כולנו בני תערובת, ותוקפה של הזהות הגנטית של אוכלוסיות הוא סטטיסטי בלבד. האוכלוסיה האירופית, למשל, ניזונה משלושה מקורות גנטיים (המקור של יָמְנַאיָה הוא בדרך כלל הדומיננטי מבין השלושה), וההרכב הממוצע של שלושת היסודות הללו משתנה בין אוכלוסיות אירופיות שונות (ככלל אפשר לומר שככל שעולים צפונה, הנוכחות של גנום- יָמְנַאיָה עולה). אבל ההרכב הקונקרטי של המקורות הגנטיים בגנום של כל אדם אירופי קונקרטי הוא נתון קונקרטי כלשהו שיכול להיות דומה או שונה מאוד מן ביחס לממוצע ה"גזעי" שלו.
יתר על כן, נכון לכתיבת דברים אלה, איננו מכירים את "הגֶן האלים" שאת אפשרות קיומו הצגתי קודם. כל שיכול המחקר לומר לנו לפי שעה הוא שגברים שהציגו התנהגות שתלטנית ואלימה נהנו מסיכוי גדול יותר להפיץ את זרעם ולהעמיד צאצאים. לא מצאנו התניה או נטייה גנטית להתנהגות כזאת.
בינתיים.
דיוויד רייך מזהיר אותנו לא להסתפק בטיעון זה מן הַהֶעְדֵּר, משום שההעדר עלול להפוך לנוכחות. מדע המחקר הגנטי, ובפרט זה של די.אן.אי. קדום, נמצא עדיין בחיתוליו. טכניקות חדשות מפותחות כמעט מדי יום. הידע הולך ונצבר בקצב מסחרר. בהחלט ייתכן כי מחר או מחרתיים, באיזו מעבדת מחקר בהארוורד או בלייפציג, יאותר הגן האלים ואז נוכל לערוך בדיקה גנטית לכל אדם, או לכל תינוק שזה עתה נולד, ולבחון האם הגן האלים נמצא בדי.אן.אי שלו. האפשרות הזאת פותחת פתח לאינספור אפשרויות פעולה: מפחידות, מעוררות תקווה או גם וגם. מכל מקום, עלינו לדבר על כך ולא לעצום את עינינו מפני האפשרות הזאת.
דרך אפשרית אחרת להדוף את ההשערה המטרידה על אודות "הגֶן האלים" היא להצביע על אינספור העדויות לאגרסיביות, לאלימות ולשתלטנות בקרב אינספור אוכלוסיות על פני כדור הארץ, כולל כאלה שמעולם לא למדו לרכוב על סוסים ולא פגשו את צאצאיהם של פרשי הערבות עד לתקופה הקולוניאלית. אבל כמובן, זוהי רק רגיעה-לכאורה: עמדה זו עלולה להוליך אותנו אל מסקנה על אודות המין האנושי כולו. שמא נטייה חזקה מאוד לאגרסיביות, לאלימות ולשתלטנות היא מאפיין טבעי ביולוגי של כל בני האדם? או לפחות של המחצית הגברית שלהם?
ייתכן. ובכל זאת טרם נאמרה המלה האחרונה. כיוון מחשבה אחר, שגם בו מופיעים רכיבים פילוסופיים, מוסריים ומדעיים-אמפיריים, מציע מקום לתקווה.
ח. האבולוציה של השיתוף, האבולוציה של האנושיות
מייקל טומסלו הוא פרופסור אמריקאי לפסיכולוגיה התפתחותית והשוואתית. במשך עשר שנים, עד לשנת 2018, הוא ניהל מחלקה משלו ב"מכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית" שבלייפציג, לצידם של הגנטיקאים פאבו וקראוס. גישתו של טומסלו לחקר האבולוציה האנושית אינה מבוססת על גנטיקה אלא על מחקרים פסיכולוגיים השוואתיים בין קבוצות שונות של בני אדם וביניהם לבין קרובינו הקרובים ביותר – קופי האדם הגדולים (Apes). בשנת 2019 טומסלו פרסם ספר עיוני מקיף על מחקריו: "Becoming Human: A Theory of Ontogeny". בספר זה נטל על עצמו המחבר פרוייקט שאפתני: להסביר, על יסוד תצפיות וניסויים פסיכולוגיים, את ההבדל המהותי שבין בני האדם לבין קופי האדם, אשר מהם נפרדנו לפני כמה מיליוני שנים. כל אחד מפרקי הספר סוקר היבט מסויים של התנהגות חברתית. כל פרק נפתח בניסויים ותצפיות שנערכו בקופים, ועובר מהם אל ניסויים ותצפיות שנערכו בבני אדם (בעיקר בילדים) מתרבויות שונות ומגוונות.
בניגוד למוסכמות מיושנות על אחינו הקופים, קובע טומסלו בנחרצות, על סמך שפע של ממצאים מחקריים, כי קופי האדם הגדולים הם יצורים חושבים. יש להם פסיכולוגיה, ויש להם תודעת "אני" והתכוונותיות (intentionality):
"הקופים הגדולים מגלים בפעולותיהם כישורים ומוטיבציות של התכוונותיות אינדיבידואלית. יש להם שפע של כישורים קוגניטיביים, המאפשרים להם לקבל החלטות אישיות בדבר הדרך הטובה ביותר להשגת מטרותיהם. יש להם רציונאליות אינסטרומנטלית [היכולת להתאים אמצעים למטרות]. בנוסף, הם פועלים מתוך ידע "ליבתי" בסיסי על עולם הטבע, ובכלל זה, בתחום הפיסי, מידע בסיסי על אודות חלל, עצמים, כמויות וסיבתיות, ובתחום החברתי – הבנה בסיסית של הכוונה והאישיות שבפעולותיו של [הקוף] האחר".
נדמה לכאורה, שקופי האדם אנושיים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו, ושמותר האדם מן הבהמה (או מן הקוף) הוא עניין של דרגה בלבד, ולא הבדל של מהות. אולם מסקנתו של טומסלו היא אחרת, כמעט הפוכה. לטענתו, המסלול האבולוציוני שעליו צעדו אבותינו הקדומים דחף אותם לפתח כישורים שונים מהותית מאלה של אחינו קופי-האדם. האדם איננו שימפנזה מתוחכם במיוחד. אכן, לשימפנזות יש פסיכולוגיה, אבל הפסיכולוגיה של בני האדם נבדלת מזו של השימפנזות הבדל עקרוני. הבדל זה לא נעוץ ביכולת לחשוב, להציב מטרות, להבין תהליכים סיבתיים ואף להכיר בכך שגם האחר הוא יצור חושב כמוני. כל התכונות הללו קיימות, כאמור, גם בבני האדם וגם בקופי-האדם. היסוד הנבדל העקרוני, המתבטא בצורות שונות ומגוונות של פעולות אנושיות, הוא היכולת להתכוונות משותפת.
יכולת זו להתכוונות משותפת היא על פי מחקריו של טומסלו ייחודית לאדם. השפה, שהיא יצירה משותפת מעצם טיבה, היא הדוגמא המובהקת לכך, אך ספרו של טומסלו מלא באינספור דוגמאות נוספות. ההוראה באצבע, למשל, כלומר ההצבעה על אובייקט מרוחק על מנת להפנות את תשומת הלב של הזולת אליו, היא יכולת אנושית מובהקת. היא קיימת בכל התרבויות האנושיות, ואינה קיימת כלל אצל קופי האדם. שלא כמו קופי האדם, בני האדם מסוגלים לתקשר ביניהם תקשורת רחבה ומסועפת, להבין את תפקידו של הזולת ולתאם ביחד את פעולותיהם (עם או בלי תקשורת מילולית). הם גם מסוגלים, שלא כמו אחיהם הקרובים אליהם ביותר בעולם הטבע, להגדיר נורמות מוסריות להתנהגות חברתית ראויה ולפעול על פיהן, או לפחות לצפות כי יפעלו על פיהן. שימפנזות צדים לפעמים קופים בני-זנים קטנים יותר. בעת הצייד לא מתקיים שום שיתוף פעולה בין חברי הלהקה. הם פשוט רודפים ביחד אחרי קורבנם וכל שימפנזה בלהקה מנסה להתקרב ככל האפשר אל הניצוד. כאשר אחד מן השימפנזות תופס את הקוף והורג אותו, אין שום דבר הדומה ל"חלוקת שלל". השימפנזה האוחז בגוף הטרף מנסה לשמור אותו כולו לעצמו ולהדוף את בני הלהקה שלו, והם, מצידם, מנסים לחטוף את הטרף, כל אחד לעצמו. טומסלו מביא עוד דוגמאות לרוב לעניין הפסיכולוגיה והסוציולוגיה הקופית ומסכם:
"התמונה הכללית היא, אם כן, שבפעילויות הקבוצתיות של השימפנזים, הפרטים לא פועלים יחדיו כ'אנחנו', במובן של מטרה משותפת לכולם ותפקידים ייחודיים לשם השגתה. הם פועלים באופן שאפשר לכנותו 'התנהגות קבוצתית מתוך אופן-אני ['Group behavior in I-mode']".
קביעותיו של טומסלו שוללות אפוא באופן קטגורי את קיומו של שיתוף פעולה התכוונותי בקרב קופי אדם ובעלי חיים אחרים (כלומר, שיתוף פעולה מודע ומכוּוָן ולא אינסטינקטיבי-גרידא). חשוב לציין שכל הקביעות הללו שנויות במחלוקת בין המלומדים, ואולי לא כדאי לקבל אותן באורח בלתי ביקורתי. אלא שהרלוונטיות שלהן לנושא הדיון שלי במאמר זה היא מוגבלת. מאמר זה עוסק בבני אדם. וגם החוקרים החולקים על טומסלו מסכימים, שיכולתם של בני-האדם לשיתוף פעולה התכוונותי עולה עשרת מונים על כל דוגמא שאולי נוכל למצוא בעולם הטבע.
טומסלו מסביר, שגם ילדים אנושיים מתקשים בתחילה לשתף פעולה ביניהם. עיקר התקשורת ו"שיתוף הפעולה" של תינוקות הוא עם מבוגרים (הוריהם או מבוגרים אחרים האחראים על שלומם ורווחתם). אבל יכולתם לשיתוף פעולה עם חבריהם מזנקת זינוק דרמטי בין גיל שלוש לחמש, ואחר כך ממשיכה להשתכלל ולהשתפר ככל שהילדים רוכשים את השפה ואת כללי ההתנהגות והקודים התרבותיים של החברה שאל תוכה הם גדלים.
המחקר הפסיכולוגי-התנהגותי נתמך כמובן באינספור עדויות אנתרופולוגיות: בכל החברות ובכל התרבויות בני האדם מציבים מטרות משותפות, קובעים נורמות, חוקים, וקריטריונים להתנהגות קבוצתית ראויה, והם משתפים פעולה לשם השגת מטרותיהם הפרטיות והמשותפות. כפרפרזה על דבריו של הזואולוג המפורסם דזמונד מוריס, אשר קרא לאדם "הקוף העירום", נוכל, בהתאם לגישתו של טומסלו, לכנות את האדם "הקוף השיתופי".
ההשערה שמנסח טומסלו על אודות התהליך האבולוציוני אשר עשה אותנו לאנושיים היא מרתקת ומסעירה את הדמיון, אם כי עלינו לזכור שזו השערה בלבד. טומסלו מפנה את תשומת לבנו אל שני השלבים בהתפתחות היכולת האנושית להתכוונות משותפת. כאמור, עד גיל שלוש, תינוקות מתקשרים בעיקר עם מבוגרים, באמצעות קשר עין, מעקב אחר מבטו של המבוגר (או מוטב: מבטה של המבוגרת), הצבעה, הבעות פנים וחיקוי. בערך בגיל שלוש מתחיל שלב חדש, שבו הקשר של הפעוט עם המבוגר מתפתח לכיוונים של למידה ותקשורת לשונית, ובמקביל מתעצמת עד מאוד הפעילות המשותפת שבין הפעוטים (ואחר כך הילדים והנערים) לבין עצמם. טומסלו משער, שקופי האדם הקדומים אשר עתידים היו להפוך לבני אדם, חיו בקבוצות חברתיות מורכבות-יחסית, אשר בהן הופקדו נקבות מסויימות על הטיפול בעוללים רבים ולאו דווקא צאצאיהן הישירים. מצב זה יצר העדפה אבולוציונית לתינוקות ופעוטים אשר היטיבו לתקשר עם האומנת הקדומה, למשוך את תשומת לבה אל צרכיהם הפרטיים ואף לרכוש את חיבתה, ועל כן את העדפתה. זה הוליד בקרב אבות אבותינו (שהיו כבר, יש לזכור, מצויידים בכישורים הקוגניטיביים של קופי האדם כגון השימפנזות) את היכולת להתכוונות משותפת (הבאה לידי ביטוי במחוות כמו מעקב אחרי מבט, הוראה באצבע, חיוך, וכמובן שפה).
השלב האבולוציוני הבא התחולל אולי כאשר אבות אבותינו נטשו באופן סופי את צמרות העצים (ככל הנראה בגלל שינויי אקלים) והפכו ליצורים השוכנים בסוואנה (הנה, שוב מתערבת בסיפורנו ערבת העשב, אבל הפעם זו ערבת העשב האפריקאית ולא זו האירו-אסיאתית). הם הפכו, אגב כך, לאוכלי בשר ולציידים מובהקים. תנאי חייהם החדשים יצרו לחץ אבולוציוני על אבות אבותינו, לחריגה מאופן הקיום של הלהקה הקדומה, אשר אותו אנחנו רואים עד היום אצל גורילות ושימפנזות בטבע – קבוצה של כמה פרטים החיה ביחד, מחפשת מזון או צדה ביחד וישנה ביחד, אבל בלי חלוקת תפקידים, בלי גיוון פרסונלי ובלי תיאום בין מבצעי תפקידים שונים לשם השגת האינטרס הקבוצתי. בתנאים החדשים, הברירה הטבעית יצרה העדפה חזקה ומתמדת לשיתוף פעולה חברתי ולפיתוח ביולוגי וקוגניטיבי של היכולת להתכוונות משותפת (שכזכור הופיעה כבר בשלב הקודם אצל התינוקות הפרוטו-אנושיים) לכלל שיתוף פעולה חברתי בציד ובמשימות משותפות אחרות. בשתי קפיצות קוגניטיביות אדירות, היכולת הקוגניטיבית הגבוהה של קופי האדם הולידה, ראשית, את היכולת להתכוונות משותפת בין ילדים ומבוגרים, ולבסוף על בסיס הישג זה, את היכולת להתכוונות משותפת קבוצתית (או כך לפחות טוען מייקל טומסלו). בני האדם שכללו את התקשורת שלהם לכדי שפה. הם למדו להציב מטרות משותפות ולשוחח ביניהם על אודות דרך הפעולה המועדפת לשם השגתן. הם למדו לחלק ביניהם תפקידים חברתיים, להכיר בייחודיות הפונקציונלית והאישית של כל בעל תפקיד, ולתאם ביניהם את הפעולות כך שישיגו את התוצאות המקוות. כשם שפִּתחו יכולת לפעולה משותפת בציד, כן פתחו יכולת לחלוקת השלל: הם נסחו כללים של צדק או הוגנות, והפעילו סנקציות קבוצתיות כלפי אלה שלא נשמעו לכללים. בהדרגה, הופנמו כללי הצדק במידה רבה והיו לסמכות פיקוח פנימית לאדם – למצפון (כפי שתיארו ניטשה ובעקבותיו פרויד). קופי-האדם הקדומים היו לאנשים.
בדיאלוג 'פרוטגורס' של אפלטון, שם המחבר בפיו של פרוטגורס הסופיסט נאום שבו הוא מציג מיתוס על בריאת האדם והחברה. פרוטגורס מספר לסוקרטס, לקראת סיומו של הנאום, כי זאוס מלך האלים העניק לבני האדם שתי מתנות: "בושה וצדק, שיהיו לסדרי מדינות, ולכבלי רעוּת מקשרים". השערה קדומה זו, המנוסחת בלשון אגדה, מקבלת בימינו תימוכין חשובים ממחקרים אמפיריים כמו אלה שערך מייקל טומסלו: האדם הוא יצור שיתופי עד העצם. עד עצם מהותו. ויכולתו לנסח, לזהות ולציית לנורמות היא חלק חשוב, אולי ראשון במעלה, של אנושיותו.
טומסלו אינו פילוסוף או אידאולוג פוליטי. ספרו הוא ספר מדעי מחקרי ואין בו אף רמז למסקנות האתיות והפוליטיות שאפשר להסיק מן המחקר. לכן, כל הכתוב מכאן ואילך אינו משלו והוא על אחריותי בלבד.
ראשית, חשוב להדגיש, כי עובדת היותם של בני האדם יצורים שיתופיים לא מקנה לנו, כשלעצמה, הגנה מפני האלימות והשתלטנות. כל הגברים האלימים בהיסטוריה, כאלה שרכבו על סוסים או לא רכבו עליהם, כאלה שכלי נשקם היו חנית וחרב או תותח או פצצות אטום או חוזים עסקיים וחשבונות בנקאיים – כל אלה היו אנשים, וככאלה היו גם הם יצורים שיתופיים. יתר על כן, היכולת האנושית ל"היפר-שיתופיות" היא שאפשרה לגברים האלימים הללו לערוץ עולם ומלואו. לא רק בפרוייקטים נאורים מפליאות היכולות האנושיות הייחודיות להשפיע מכוחן. הן פעילות גם כאשר הן רתומות אל פרוייקטים של שליטה, דיכוי וניצול, וכוחן במקרים אלה אדיר לא פחות.
תולדות הציוויליזציה האנושית הן תולדותיהם של האלימות, השתלטנות, העריצות, הדיכוי, השעבוד והניצול, אשר לבשו בהדרגה צורות "מהוגנות" או "ציביליזציוניות" יותר. כל נסיון לערער על טענה זו עתיד לקרוס תחת כובד משקלן של העדויות. ובכל זאת, הציביליזציה היא דיכוי, אבל לעולם, או כמעט לעולם לא היתה רק דיכוי. הגדרת המדינה של מקס ובר כ"מונופול על האלימות" והגדרת השלטון הפוליטי של מרקס ואנגלס כַּ"שלטון המאורגן של מעמד אחד לדיכוי מעמד אחר" אינן שגויות, אבל הן צרות מדי. צרות הרבה יותר מדי. ומכל מקום, ציוויליזציה היא הרבה יותר מאשר מדינה ושלטון פוליטי בלבד. בעצם קיומה היא ביטוי חוזר ונשנה לרצוננו וליכולתנו לחיות בצוותא, להיות בו זמנית אנשים פרטיים ויצורים שיתופיים. אלה אשר, כהגדרתו של פרוטגורס הסופיסט, אין להם חלק בבושה ובצדק, ועל-כן הם "נגע למדינה", הם בני אדם משונים, מעוותים, ופרוורטיים. אולם נדמה שהמשונים הללו שולטים בנו כבר דורות רבים. בימינו אלה הפך שלטונם לסכנה ברורה ומיידית לציוויליזציה, ואף יותר מכך – לפלנטה.
יחידים עשויים להצליח לזמן מה לחמוק מן הרשת. רומנטיקנים יכולים לחלום על קריעת הרשת. אבל עבור האנושות כולה נמצא הסיכוי במקום שבו היה תמיד: ברשת עצמה. עלינו לברוא מחדש את רשת הקשרים החברתיים שלנו ולעשותם לציביליזציה עולמית שוחרת חיים ושלום. האם ציוויליזציה כזאת תצליח להדוף את הפרשים האלימים (אשר יוסיפו מן הסתם לדהור מסביב לקהילות שלנו ובתוכן)? או אולי ניפול שוב ושוב למלכודת שאליה נקלעה, על פי מריה גימבוטס, אירופה הישנה? שוב ושוב נגלה שמסיבות מבניות ציביליזציה שוחרת חיים ושלום חייבת ליפול קורבן בפני הכנופיות הרכובות? ואולי – והרי גם זה כבר קרה אי פעם – יגלו הפרשים הרכובים עצמם שהציביליזציה מציעה להם משהו עשיר, ממלא, אנושי ומספק יותר ממסעות המלחמה, ההרג, האונס והשוד?
איש לא יכול להבטיח ניצחון, אך גם אין אנו משוללי תקווה. ככלות הכל, אם צודקים החוקרים שעליהם הסתמכתי כאן, לא רק "הגֶן האלים" (מטפורי או אמיתי) נוכח בחיינו ומורש לזרענו מדור לדור. גם היכולות מרקיעות השחקים של בני האדם לשיתוף במחשבות ובמעשים – גם הן חלק מן הסיפור האנושי, גם הן חלק מ"ארגז הכלים" שאיתו יצאנו לדרך. האידאל המהפכני על אודות קהילה של בני חורין ושווים אינו פחות טבעי לנו, ובמובנים מסויימים הוא אף יותר טבעי, משלטונם של אדוני החרב והקפיטל.
מייטיב לנסח את הדברים הגנטיקאי דייויד רייך. הגנטיקאים מועדים לכאורה יותר מן הפסיכולוגים והפילוסופים לאמץ השקפה דטרמיניסטית על יסוד הראיות הגנטיות. אבל רייך כותב כך:
"העדות הגנטית לעתיקותו של אי השוויון – בין גברים ונשים ובין אנשים בני אותו מין אך בעלי כוח רב או מועט – כופה עלינו פכחון, לאור המשכיות אי-השוויון בימינו, אשר אין להכחישה. תגובה אפשרית אחת היא להסיק שאי-השיוויון הוא חלק מטבע האדם ושעלינו פשוט להכיר בכך. אך אני חושב שהלקח הוא הפוך לגמרי. מאמץ מתמיד להיאבק בשדים שלנו – בהרגלים החברתיים וההתנהגותיים המובְנים אל תוך הביולוגיה שלנו – זוהי אחת מן היכולות האציליות שלנו כבני אדם. יכולת זו, היתה לה תרומה חיונית לרבים מן ההישגים והנצחונות שלנו. העדויות לעתיקותו של אי-השוויון צריכות להניע אותנו להתמודד איתו באופן מתוחכם יותר היום, ולהתנהג מעט טוב יותר בעידן זה שלנו."
הנה היעד שלשם השגתו, או לפחות התקדמות לעברו, עלינו לגייס את כל כישורינו האנושיים, הקוגניטיביים, החברתיים והפוליטיים, ואת כל יבול-הידע שמניבים שדות המחקר וההגות של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והביולוגיה: אנושות אוהבת-חיים; ציוויליזציה שוחרת-שלום.
