לפני כחודשיים פנה אלי אבנר שפירא, חבר ותלמיד לשעבר העובד היום בעיתון "הארץ", בבקשה שאשיב (יחד עם חוקרים אחרים) על שאלון בנושא "מצבה של הפילוסופיה בישראל". אתמול התפרסמו הדברים במדור "גלריה". הנה מה שאמרתי שם:

להירפא ממחלות הרוח של הרוח

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"בתרבות זמננו קריטריון הערך הכלכלי (במובן הצר ביותר של ‘תג מחיר') משתלט על החיים האנושיים כפוסק עליון או יחיד. כמעט הכל נהפך לסחורה (ובכלל זה אמת, כבוד, חופש ואהבה). מה שאי אפשר להפכו לסחורה מסולק הצדה או מוצג כחסר חשיבות. בעידן כזה, עצם העיסוק בתחום ‘לא רווחי' כמו פילוסופיה הוא ניסיון להציג אלטרנטיווה. זה נכון לא רק לגבי הפילוסופיה; גם אמנות פלסטית, ספרות או תיאטרון הם תחומים לא רווחיים. אבל הפילוסופיה, באופן ישיר יותר מן התחומים האחרים, מנסה גם לשנות את המציאות, לתקן אותה. זה לפחות מה שאמורה לעשות פילוסופיה טובה".

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"מאז ראשיתה, קיימה הפילוסופיה בתוכה מתח פנימי בין שני קטבים מנוגדים. מצד אחד, היא היתה תחום עיון מופשט (אולי המופשט ביותר). מצד שני, הפילוסופיה נשאה עמה שאיפות פוליטיות לעיצוב המציאות החברתית וליצירת סדר חברתי תבוני וצודק. בראשית העידן המודרני התחזקה עוד יותר מגמתה של הפילוסופיה לנסות ולהשפיע על המציאות, כפי שאפשר לראות, למשל, בדמותו של קרל מרקס: פילוסוף ומתקן חברתי באדם אחד.

"במאה ה-20, בעיקר במחציתה השנייה, השתנתה המגמה, והפילוסופיה ויתרה על תפקידה הפוליטי. שני הזרמים הפילוסופיים העיקריים בתקופה זו היו הפילוסופיה האנליטית והפוסט-מודרניזם. הפילוסופיה האנליטית הסתפקה בניתוח והבהרה של מושגים, ובדרך כלל היתה נטולת מוטיווציות פוליטיות. הפוסט-מודרניזם דווקא הרבה לעסוק במושגים פוליטיים טעונים (כמו המושגים ‘דיכוי' ו'ביקורתיות' החביבים עליו). אבל הוא עסק בתכנים הללו כפלפול אקדמי מופשט ויצר טקסטים אקדמיים לאקדמאים מקצועיים, שהיו חסרי פשר וחסרי משמעות במציאות החברתית הממשית. לשמחתי, יש סימנים ברורים לכך שהעידן העגום הזה הסתיים. הפילוסופיה האנליטית והפוסט-מודרניזם, שתי ‘מחלות הרוח של הרוח', נמצאות בנסיגה, וברחבי העולם מופיעות שוב, בשני העשורים האחרונים, מגמות פילוסופיות בריאות, המחפשות מחדש את הקשר עם הממשות החברתית-פוליטית".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתה רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"לעסוק בפילוסופיה פירושו להימצא בתנועה מתמדת בין הקונקרטי למופשט ובין הפרטי לכללי. כך בכל נושא, וגם בשאלת הזהות הפרטית, הלאומיות, השפה או התרבות המקומית. הנסיבות הפרטיות של מקום, שפה ותרבות מסוימים הן נקודת המוצא של המחקר הפילוסופי, המנסה להתעלות מן הנסיבות הללו אל העקרונות הכלליים. אבל הדרך הזאת חייבת להיות דו-סטרית! וזה דבר שפילוסופים שוכחים פעמים רבות. אחרי שהמריאה מן הקונקרטי אל הכללי, חייבת הפילוסופיה לנחות חזרה אל הקרקע הקונקרטית. המבחן האמיתי של העקרונות הכלליים הוא מידת התאמתם למציאות הקונקרטית".

כיצד אתה תופש את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"בניגוד לתפישות שמרניות או אורתודוקסיות, אני לא חושב של'יהדות' יש תוכן אחד קבוע ונצחי. לדעתי, ‘יהדות' היא פשוט ‘תרבותם של היהודים'. כל דבר שנוצר על ידי יהודים בעבור קהל יהודי הוא חלק מן ה'יהדות'. לכן התלמוד הבבלי הוא ‘יהדות' אבל גם עיתון ‘הארץ' הוא ‘יהדות'. ומדור הספורט בעיתון איננו פחות ‘יהדות' ממדור הספרות והתרבות. כשמבינים כך את המושג ‘יהדות', שאלת היחס שבין ‘יהדות' לפילוסופיה נהפכת לשאלה לא מעניינת ולא מאתגרת. יצירות פילוסופיות שנוצרו על ידי יהודים בעבור קהל יהודי הן חלק מהיהדות, בהן למשל ‘מורה נבוכים' של הרמב"ם או ‘נתיבות באוטופיה' של מרטין בובר. יצירות פילוסופיות שנוצרו על ידי לא-יהודים או בעבור קהל לא-יהודי אינן חלק מה'יהדות', אבל בכך לא אמרנו על היצירות הללו שום דבר בעל חשיבות".

כדאי לקרוא גם את הרשימה כולה, הכוללת את דברי המשיבי האחרים, בעיקר לצורך "עיון השוואתי":

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,39952,.aspx