לפני כמה ימים, בעודי מזדחל בפקק במבואות תל אביב, האזנתי לקרן נויבך שראיינה ברדיו יושב-ראש ועד שכונה כלשהי ברחובות (שכחתי את שם השכונה). ראש הועד סיפר ששכונתו הפכה ליעד של עברייני רכוש הפורצים לבתים בכל שעות היממה וממררים את חיי התושבים.

- "פניתם למשטרה?" שאלה המראיינת.

- "פנינו", השיב ראש הועד.

- "ומה אמרו לכם?"

(תתכונן, אמרתי לעצמי, הנה זה בא. ואכן זה בא)

- "מפקד המשטרה הציע לנו להתראגן כקהילה ולקחת על עצמנו את משימת השיטור בשכונה", אמר ראש הועד.

אחר כך קראה נויבך את תגובתה של איזו דוברת משטרתית שאמרה ש"פתרון הבעיה כרוך בשיתוף פעולה בין המשטרה, הרשות והקהילה, והיא מצפה מהקהילה להתגייס".

הקהילה נקראת איפוא אל הדגל.

אם אתם אזרחים טובים בעלי חוש קהילתי מפותח, קחו דובון ועוזי וצאו לסייר בלילה ברחובות שכונתכם ולעצור חשודים!

יש להודות: הדימוי של האזרח פרידמן, נגיד, והאזרחית אמסלם, נניח, המסיירים בלילה ברחובות, אינו נעדר חינניות. כמעט אפשר לדמיין את אמסלם (בשחור) ופרידמן (במעיל זהוב ובכובע) בוחנים את כלי נשקם אגב שיחה ערה עם תחילת המשמרת, כשמאחוריהם חולפת בריצה ילדה מסתורית… ועוד אפשר לדמיין כיצד הופך הפטרול הלילי הזה לגרעין-התהוות של יחסים קהילתיים ופעילות קהילתית.

אך האמת היא, שפטרול לילי הוא מלאכה קשה, משעממת ומאוד לא יצירתית. ומעצר גנבים (אמיתיים או מדומיינים) הוא מעשה של אלימות (גם אם נחוצה), שלא יוציא מאמסלם ומפרידמן דווקא את הטוב האצור בהם.

בשכונה קהילתית מתפקדת היטב, התושבים לא רובצים בערב ובוהים בטלויזיה, אבל הם גם לא מפטרלים ברחובות. בשכונה קהילתית מתפקדת היטב, פרידמן משתתף בערב במפגש של ועד ההורים בבית-הספר שבו לומדים ילדיו. אמסלם הולכת לישיבה של הנהלת המתנ"ס השכונתי. בעלה של אמסלם משתתף בחזרה של תאטרון החובבים הקהילתי. אשתו של פרידמן יושבת בביתה ומתכננת את מבצע ההקמה של הגינה הקהילתית, שיתחיל מחר אחר הצהריים בהשתתפות ילדי השכונה והוריהם…

ומי שומר על הרחובות? בעולם שתוקן תיקון קהילתי שלם, אין צורך בשומרים כי אין עבריינים: למי יש זמן לפרוץ לבתים כשצריך להשתתף בערב בחזרת המקהלה השכונתית, או בישיבת מועצת השכונה, או בחוג התנ"ך השכונתי… אבל בעולמנו כפי שהוא, בעולם שבו עוד לא תמו חטאים מן הארץ, צריך מישהו שישמור על הרחובות. למישהו הזה קוראים משטרה.

מה משותף לועד הורים בבית הספר, להנהלת המתנ"ס, לתאטרון החובבים, לגינה הקהילתית, למקהלה ולחוג התנ"ך? במה הם נבדלים מן הפטרול הלילי? אלה הם תחומים של יצירה והתפתחות, של עשיה בצוותא המעשירה ובונה את היחיד ואת היחד. כל זה כמעט לא קורה בפטרול, או קורה רק באופן מוגבל מאוד. בסרטים הוליוודיים הפטרול הלילי הוא מסעיר ומרתק וישיבת הועד היא משעממת. במציאות הדברים הפוכים: הישיבה היא המרתקת. הפטרול הוא המשעמם.

אני נדרש לעניין זה משני טעמים. הראשון הוא, שתשובתו של מפקד תחנת המשטרה ליושב ראש ועד השכונה ממחישה (שוב) עד כמה עלול דגל ה"קהילתיות" לשמש מסווה לפרוייקט ההפרטה. תקציבי המשטרה מדולדלים ומקוצצים שוב ושוב. למפקד התחנה אין מספיק כוח אדם ("בקושי יש לי כסף לצ'קלאקה", אמר המפקד ליושב-ראש הועד). זה כמובן לא באשמתו. והנה בא הדיבור החוגג על ה"קהילה" ומספק את הפתרון. את הכאילו-פתרון. "הקהילה תתגייס". זה נראה הרבה יותר יפה מסתם שוטרים (שאינם "אנשי קהילה") המפטרלים ברחובות. עוד רגע ונגיד שקיצוץ כח האדם במשטרה היה הכרחי כדי לאפשר חיים קהילתיים…

חוקרים רבים מצביעים על כך שה"קהילה" מופיעה בימינו במצעים של כולם – של השמאל, של הימין ושל המרכז. אפשר שזו עדות לכוחו של מושג ה"קהילה". אפשר שזו עדות לחולשתו. מכל מקום, זה מחייב אותנו (את אנשי השמאל הקהילתי או הקהילתניות השמאלית) לזהירות רבה.

סיפור הפטרול השכונתי גם מלמד אותנו משהו על טיב היחסים שבין המדינה והקהילה. הסוציאליסט הקומונאלי הדגול מרטין בובר ראה את הקהילה והמדינה כשני ניגודים משלימים המוציאים זה את זה: ככל שהאחד גדל, השני קטן. התאורטיקנים של הקהילתניות (Communitarianism) בימינו מרחיבים בדרך-כלל את התמונה ומחליפים את המודל הדו-קוטבי (מדינה-קהילה) במודל תלת-קוטבי: מדינה-שוק-קהילה (חלק מהם גם מבינים שאין זה מספיק לדבר רק על הניגוד שבין הקהילה לבין שני הכוחות האחרים. בעידן שבו השוק שולט כמעט ללא מיצרים, צריך לקרוא גם לחיזוק המדינה). בשני המודלים הללו (הדו-קוטבי והתלת-קוטבי) יש הגיון רב, אבל הם אינם מדוייקים מספיק. נתעלם לרגע (רק לרגע) מן השוק, ונדבר רק על המדינה והקהילה. הסיפור שפתחתי בו מראה כי לפעמים מדינה חזקה מאפשרת קהילה חזקה ולא סותרת אותה. מר פרידמן יכול ללכת לועד ההורים וגברת אמסלם יכולה להשתתף בישיבת הנהלת המתנ"ס כי המשטרה שומרת על בתיהם מפני גנבים. וגם, אם תרצו (ואני רוצה), כי משרד החינוך נותן לכל הילדים חינוך טוב ומונע את התדרדרותם לפשע; ומשרד התעשיה והמסחר, האמון על התכנון הכלכלי, דואג למצב של אפס אחוזי אבטלה ומגן על זכויות העובדים; ומשרד הרווחה מפעיל תוכניות אפקטיביות המסייעות לאלה שבכל זאת ירדו מהמסלול לחזור אליו במהרה. כל אלה מקטינים מאוד את אחוזי הפשיעה. וכל אלה מצריכים מדינה "גדולה" ועתירת-תקציבים. לעומת זאת, כשמשרד החינוך מפקיר את התלמידים (והמורים), כשמשרד התמ"ת מפקיר את העובדים, כשמשרד הרווחה מפקיר את הנזקקים, כשהמשטרה מפקירה את האזרחים וכשמשרד האוצר מקצץ את המדינה עד לגודל מיקרוסקופי, התוצאה אינה פריחתה של הקהילה. התוצאה היא שמר פרידמן יושב בבית, מחבק אלת ביסבול ומחכה לפורצים. וגברת אמסלם, ההתקפית יותר, חוגרת נשק ויוצאת אל הרחוב לקדם פני רעה. ועד ההורים נשאר מיותם. הנהלת המתנ"ס איננה מתפקדת. תאטרון החובבים ננטש משחקניו ובגינה הקהילתית עולים עשבים שוטים.

אכן, מדינה דומיננטית ואגרסיבית מדי עלולה להצמית את הקהילתיות. אך מכך לא נובע שמדינה קטנה ומדולדלת היא מתכון לקהילתיות משגשגת. היחסים שבין הקהילה והמדינה מורכבים יותר מן המודל הפשוט של יותר מדינה – פחות קהילה ולהפך.

סוציאליסטים קהילתניים, ואפילו אנרכיסטים קהילתניים, צריכים להכיר בכך.