בעקבות הרשימה שפרסמתי כאן, והדיון אודות הדרכים לעידוד מעורבות אזרחית בענייני הציבור, התנהלה שיחה באימיילים ובטלפון ביני לבין יעקב לקס (לקסי) – מתכנן מרחבי בדימוס השוהה בימים אלה באמסטרדם.

הנה עיקרי הדברים שלמדתי מפיו של לקסי על "המודל ההולנדי":

כיצד מעורבים התושבים ההולנדים בתהליכי קבלת ההחלטות בנושאים ציבוריים כמו בינוי, סלילת דרכים וכדומה? יש ועדות רשמיות של תושבים הבודקות את התוכניות?

המעורבות כאן אינה מובנית. אין "ועדות" קבועות. יש קריאה פומבית לציבור לבוא לאסיפות פומביות בנושאי תכנון ובניה, וכל הבא ברוך הבא.  מתנדבים נענים לקריאות פומביות ולעתים יוצרים התארגנויות אד-הוק לנושאים שעל הפרק.

בהולנד יש חוק שלפיו כל נושא לאומי-ארצי המגייס לפחות 50,000 חתימות (מתוך אוכלוסיה של 16.5 מליון) מובא לדיון ברמה המתאימה (גופים ממשלתיים, פרלמנט).  המפלגה לזכויות בעלי חיים לא היתה מרוצה מתקנות ממשלתיות רלוונטיות, ארגנה עצומה שחתמו עליה יותר מ-50,000 אזרחים והדבר הובא לדיון בפרלמנט.

לחתום על מסמך שיאלץ את הפרלמנט לדון במשהו זו עדיין מעורבות אזרחית מצומצמת מאוד…

במישור המחוזי והמקומי הדברים הרבה יותר "חיים" והתושבים יותר אקטיביים. אזרחים משמיעים את קולם ומשפיעים מאוד. כיוצא בזה פעילות הורים וּוַעֲדֵי הורים בבתי הספר. הפעילות היא ברובד של בתי הספר ומערכות החינוך המקומיות. אין בהולנד "ועד הורים ארצי".

בוא נחזור למעורבות התושבים בנושאי תכנון ובניה. איך זה עובד?

בשיטה ההולנדית, כשמזהים צורך או כשיוזמים מהלך הכרוך בעשייה מרחבית (בינוי, סלילה וכיו"ב), הצעד הראשון הוא פרסום ברמה המתאימה, כך שהמידע יגיע לכמה שיותר אנשים שיחשפו לשינוי. הפרסום נעשה כך שיעורר דיון ציבורי.  בעקבות הדיון הציבורי – אם מחליטים להמשיך – מכינים סקיצה של התכנית, מפרסמים ומודיעים על מקומות ומועדי אסיפות תושבים.

מהדברים שנשמעים באסיפות התושבים מעבדים את ההמשך. לעתים עוברים להליכים סטטוטוריים לאישור, ולעתים מגלגלים את הדיון באסיפות תושבים נוספות, כדי ליצור הסכמות רחבות ככל הניתן.

השלב הבא הוא הצגת תכנית מגובשת לביצוע, אולם בגוף חוברת התכנית חייב להיות טופס להגשת התנגדות.  מתנגדים בשלב הזה צפויים להישאל איפה היו בשלבי הדיונים המקדימים.

אחרי שדנים בהתנגדויות ומתקנים את התכנית (אם צריך), ניגשים להגשמתה.

"הגשת התנגדויות" מוכרת לנו גם מישראל. מה ההבדל?

בישראל, כשנגשים לפרוייקט ציבורי מסוג זה, משתדלים לעמעם את המסר ככל הניתן, שלא יבואו הציבור וה"בירוקרטיה" ויפריעו.  אחר כך מכינים תכנית לביצוע ומפרסמים בלשון הנהירה רק ליודעי ח"ן ומקוים שהציבור לא יבחין.  אחר כך דנים בהתנגדויות שבכל זאת הסתננו.  מכיוון ששלב הדיון בהתנגדויות פעמים רבות לא מביא להסכמות, העניין נגרר לא פעם לבג"צ וחולף זמן רב עד שמתחילים לבצע, אם בכלל.

ובהולנד פשוט מאפשרים לכל אזרח לבוא ולהביע את דעתו על התכניות? זה לא יוצר סחבת וחוסר תפקוד של הגורמים האמורים לבצע את התכנית?

אולי כדאי שאספר על מקרה שהייתי עד לו במו עיני. לפני שנים אחדות (2001), שהיתי כאן בדירה, לא במלון, יום אחד הגיעה הביתה הודעה הקוראת לכל מי שחפץ לבוא ולקחת חלק באסיפת השימוע לעניני תכנון פיתוח מסוים ברובע.

פניתי לאחראית לענין במנהלת הרובע (רובע אמסטרדם צפון, כ-90 אלף תושבים) וקבלתי רשות להשתתף באסיפה.  צריך לציין שהנוכחות היתה מזערית – היו שם שישה עשר משתתפים מהציבור (בחלוקה מגדרית: 9 נשים ו-7 גברים) ועוד שתי חברות מועצת הרובע. נאמר לי שהנוכחות המצומצמת נובעת מאיחור בשליחת מכתב ההזמנה.

הדיון היה שלב מתקדם, אחרי שדיונים קודמים מסוג זה הביאו לעיצוב קוים מנחים ופרוגרמה לתכנון שאושרו במועצת הרובע.  הדיון נוהל על-ידי מנהל הפרוייקט שהציג את התכנון המוקדם ואת השאלות שנותרו פתוחות להמשך התכנון.  אסיפת השימוע שבה השתתפתי נועדה – כשמה – לשמוע את דעות התושבים המתעניינים ולהתחשב בהן בהמשך.  הרצאת הדברים נעזרה במצגת ממוחשבת, בשקפים ובדגמים תלת-ממדיים ולא נפלה ברמתה ממיטב ההצגות שראיתי במועצה הארצית אצלנו.  הדיון התמקד בשלושה נושאים ספציפיים (נושאים נוספים אמורים להידון בפגישות נוספות) ובמהלכו ניכר הרצון של המשתתפים להגיע להסכמות גם בהבטים שבהם הם נחלקו מלכתחילה.  לדוגמה: במהלך הדיון הוחלט שלא לבנות מבנה מסוים בכדי שלא יסתיר את הפארק מעיני ההולכים במדרכה.

בביקורי הבאים ראיתי את התכנית מוגשמת.  היא הושלמה לפני כשלוש שנים.

אבל שוב, אי אפשר שלא לשאול – במה זה שונה ממה שקורה אצלנו. אתה יכול להמחיש את ההבדל באמצעות פרוייקטים דומים שנעשו בהולנד ובישראל?

ניקח לדוגמא את הקמת המסלול החמישי בנמל התעופה Schiphol. במהלך הדיון הציבורי התכנית המקורית שונתה פעמים אחדות ובהזדמנות זו גם הותקנה מערכת ניטור רעשים באזורי מגורים בנתיבי הנחיתות וההמראות  ("רעשנים-שיאנים" שילמו קנסות ונחשפו לציבור בדווח חדשי של מנהלת הנמל).  בנוסף התקינה הרשות הגנה מפני רעשים בבתים רבים.  המסלול שנבנה הונח כך שיחשוף לרעש מעט מאוד תושבים, נאסרה בנייה חדשה באזורי הרעש של כל המסלולים.

לעומת זאת, כשתכננו בישראל את נתב"ג 2000  התכנית חילחלה אל התקשורת כמה שנים אחרי שהתקיימו דיונים וועדות מומחים אודותיה.   המיקום שנבחר הוא מיקום רע מבחינה תפעולית בשל התנגדויות של בעלי עניין כלכליים מחד ובשל רצון של בעלי עניין כלכליים אחרים מאידך. אחרי הגשמת התכנית, צריך עכשו להתמודד עם תביעות של תושבים הגרים קרוב לנמל הטוענים שהטעו אותם באשר לרעש הצפוי.  "עוצר הלילה" (איסור המראות ונחיתות המפריעות לשינה תקינה) היה אמור להתקיים בין השעות 22:00 ל-06:00. בפועל העוצר הוא רק בין 01:30 ל-05:00. מישהו שמע על כך?

דוגמא נוספת היא מסילת הברזל מנמל רוטרדם לגרמניה. המסילה חוצה את "הלב הירוק": איזור חקלאי של שטחים פתוחים המוקף בערים הגדולות של הולנד. באזור זה נאסר פיתוח עירוני.  בעקבות דיון ציבורי הוחלט להעביר את המסילה במנהרות בשטחים רגישים (מה שכמובן מייקר מאוד את הפרוייקט).  העניין הובא לדיונים בממשלה ובפרלמנט, מונתה ועדה פרלמנטרית מיוחדת לעניין המסילה הזו וחוקקו חוקים מיוחדים.

מסילת הברזל ממודיעין לירושלים כנראה לא תועבר במנהרות בשטחים רגישים, והדיון הציבורי נשאר נחלתם של קומץ "ירוקים" ומשוגעים לדבר.

אז מדוע האזרחים ההולנדים מעורבים יותר מן הישראלים?

יש מי שאומר שזה עניין היסטורי תרבותי… הולנד היא בעיקרה נמל בן מאות שנים שחיבר בין תחבורת הנהרות של צפון אירופה ובין הים. ההולנדים הם עם של סוחרים ותרבותם היא תרבות של סוחרים. סוחרים יודעים לנהל משא ומתן, לסגור עסקאות, לזהות אינטרסים משותפים ולפעול להגשמתם. זה מאפיין תרבותי עמוק מאוד בחברה ההולנדית.

לנו אמרו תמיד שסוחרים יודעים בעיקר להתחרות האחד בשני ומתוך התחרות הזאת של כל אחד נגד כל השאר יצמח המענה הטוב ביותר לאינטרס הציבורי…

אז אמרו.