יום רביעי, שבע בבוקר. מגיש תכנית הבוקר ברדיו מראיין את השופט בדימוס דן ביין, יו"ר ועדת החקירה הממלכתית לנושא ניהול משק המים, אודות דו"ח הביניים שפרסמה הועדה.

"מדוע מִהרתם להוציא דו"ח ביניים? מדוע אי אפשר להמתין לסיום עבודת הועדה?" שואל המראיין.
"בציבור החלה רווחת הדעה שהמשבר לא נורא כל כך", מסביר יושב-ראש הועדה, "יש האומרים: 'השנה היא שנה גשומה. המשבר חלף'. לכן הזדרזנו להוציא דו"ח ביניים ולהבהיר שהמצב אכן חמור".

(מוזר, אני חושב לעצמי, הרי הועדה הוקמה כדי לחקור את התנהלות הרשויות, לא כדי "לנער" את הציבור).

"אז במשפט אחד, מה המסקנות של ועדת החקירה?" ממשיך המראיין ושואל, והשופט משיב:
"בעקרון מחיר המים צריך לשקף את עלותם. אם אתה לא רוצה שמחיר המים ישקף את עלותם אתה צריך להצביע על מקורות מימון שיכסו את הגרעון הזה".

הבנתם? ועדת חקירה ממלכתית שלמה נחוצה היתה כדי לקבוע שהמחיר צריך להיות זהה לַעֲלוּת, אבל הוא יכול גם להיות שונה ממנה אם יש כיסוי לפער.
הועדה יכולה היתה לנקוט עמדה אמיצה ולקבוע כי מוטלת חובה על המדינה לספק מי שתיה בכמות מספקת לכל אזרחיה, ובמחיר נמוך ושווה לכל נפש.
או לפחות יכולה היתה לומר במפורש שהפתרון למשבר הוא בהפיכת מי השתיה לסחורה ככל הסחורות בשוק – מי שיש לו כסף, שיקנה.
אבל הועדה לא עשתה כך וגם לא כך. היא הסתפקה בניסוח טרואיזם, כאותו יקה זקן המסביר בכובד ראש כי מי שרוצה לדעת מה השעה צריך לקנות שעון. או להסתכל בשעון של אשתו…

 "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים…" שר מאיר אריאל ב"דאווין של שיר מחאה". בשיר היפה הזה מתוארת פגישתם של שני זוגות חברים לבילוי ערב שגרתי. לכאורה הכל נחמד ושליו, אבל גיבורי השיר, כמו גם שומעיו, אינם מצליחים לגרש מלבם מחשבה טורדת, שלא רק המים, אלא החיים עצמם נוזלים מבין אצבעותיהם מבלי שיצליחו לאחוז בהם. לכאורה הכל בשליטה ובעצם שום דבר לא בסדר.

משהו מתחושתם של איצקי ודורה וצלילה בשירו של אריאל מרגישים כולנו, אזרחי ישראל, ביחס למשבר המים: איזה חוסר אונים בלתי-מוסבר, איזה יאוש תמוה. הרי ברור שיש לנו… שאמורים להיות לנו המשאבים והיכולות לניהול רציונלי של משק המים. הרי לא ייתכן שמדינה מודרנית תקלע למצוקה קיומית סתם כך מתוך איזו רשלנות מתמשכת של פקידי השלטון מלמטה ושל משיב-הרוח ומוריד-הגשם מלמעלה… דברים כאלה לא קורים באמת… ובכל זאת זה אמיתי. או לפחות נראה שזה אמיתי. זה לא הגיוני. ובכל זאת, אי ההגיון הזה הוא המציאות. או האומנם כך? משהו כאן לא מסתדר… לבסוף העייפות משתלטת עלינו ואנחנו מניחים לבעיה ומפנים את הראש לקיר. נו טוב, שיעלו את מחיר המים. הרי ועדת החקירה קבעה שהמחיר צריך לשקף את העלות…

אבל רגע! מה זה בדיוק המשבר הזה? מה חסר בעצם? מים או כסף? הנה מאמר מעניין של צור שיזף המסביר שכלל לא חסרים מים בישראל. אני לא יודע אם הוא צודק. לי זה נשמע משכנע, אבל אני באמת לא מבין בזה מספיק. רק דבר אחד ברור לי: אם חסרים מים, העלאת המחיר לא תפתור את הבעיה. גם אם יעלו את מחיר המים בעשרות אחוזים, הכסף שיזרום מכיסי האזרחים לא יעלה את מפלס הכינרת. העלאת מחירים יכולה להקטין את הגרעון במים רק אם מניחים שהסיבה המרכזית למחסור היא בזבזנות עצומה של האזרחים. אני לא שמעתי אף אחד הטוען טענה כזאת והיא גם מופרכת בעליל. בינינו, כמה מים אפשר לבזבז? מה אנחנו – צמחים הידרופיליים? מישהו מאתנו ממלא במים את צמיגי המכונית שלו? או מציף את הסלון כדי להשיט סירות נייר? מישהו משאיר את הברזים פתוחים כשהוא יוצא בבוקר לעבודה?

 העלאת מחירי המים לא תשפר את מצבו של משק המים. לא באופן משמעותי. אולי יושג חסכון זעום שאינו בר השוואה לגרעון העצום הקיים לכאורה. יש מן הסתם צורות רבות ושונות להגדיל את כמות המים הזמינים לשימוש בישראל: להתפיל, לקדוח בארות באקוויפרים, ליבא מים מטורקיה או לגרור קרחונים מהקוטב. השאלה היא מי צריך לשאת בעלויות של אספקת המים – האזרח הצמא או המדינה?
היטל הבצורת והעלאת מחיר המים לא יכולים למלא את המאגרים וממילא לא לכך נועדו. אלה אינם צעדים לשיקום משק המים אלא צעדים לקראת הפרטתו. מדינת ישראל מתנערת מאחריותה לאספקת מים טובים וזולים לתושביה. התפלת המים נמסרת לידיהם של זכיינים פרטיים, והעלאת המחירים נועדה להבטיח להם רווח נאה. על פי הקצב שבו מתקדמת מהפכת ההפרטה בישראל, צריך לשער ברצינות שמישהו יושב כבר עכשיו במשרד האוצר וחושב כיצד להפריט את האוויר שאנו נושמים…

אז מה חדש בכל זה? אולי רק העובדה שועדת החקירה הממלכתית, האמורה לפקח על פעולת השלטון ולבקר אותה, מתגייסת לשמש כשופר תעמולה של מדיניות ההפרטה.

"יש משבר מים חמור", הודיע יושב-ראש הועדה לאזרחי ישראל.
וכיצד ייפתר המשבר?
"יש לדאוג לכך שמחיר המים ישקף את עלותם".
הנה כך מכשירה ועדת החקירה את הקרקע להעלאת מחיר המים. כן, נכון, היושב-ראש גם אמר משהו בחצי-פה על האפשרות שהפער יכוסה ממקורות אחרים… אחרי הכל הוא שופט בדימוס, לא נער-מקהלה של נערי-האוצר.

"אז מה הדאווין של שירי מחאה", שר לי עכשיו מאיר אריאל מתוך תקליט ישן, "כל פעם חוזרים לאותה נקודה. מה שלא תעשה, המים יורדים…"