נטלי גרויסמן, כתבת העתון "כלכליסט" פנתה אלי לצורך כתבה שהכינה על תופעה ישראלית חדשה: קבוצות של חברים או בני משפחה העוברים לגור בשכנות זה לזה ויוצרים דפוסים חדשים של קהילתיות. היא שלחה לי שש שאלות שעליהן עניתי בהרחבה יתירה. בסופו של דבר רק משפט אחד או שניים מכל מה שאמרתי נכנס לכתבה (את הכתבה של גרויסמן אפשר למצוא  כאן ואת הדברים שלי כאן). ומה יעלה בגורלו של הטקסט כולו? ברגעים כאלה אדם אומר לעצמו: טוב שיש לי אתר אינטרנט…

1. לאחרונה ניתן להבחין בעוד ועוד מקרים של חברים/קרובי משפחה שמחליטים לעבור לגור בשכנות -  באותו בניין או בסמוך מאוד אלה לאלה. האם תופעה זו מוכרת לך?
אני מכיר את התופעה בעיקר בקצה האידאולוגי שלה: צעירים המקימים קבוצות של חיים משותפים מתוך השקפת עולם סוציאליסטית, או לפחות מתוך מחויבות חברתית משימתית. יש כמובן גם פרוייקטים של מגורים משותפים שאינם נובעים מהשקפת עולם סוציאליסטית ובעצם אינם קשורים לשום השקפת עולם מגובשת. ויש סקאלה שלמה בין שני הקטבים האלה. לאחרונה נחשפתי לגרעינים הקהילתיים של יוצאי אתיופיה. ההתרשמות הראשונית שלי היא חיובית מאוד. אני חושב שיש בגרעינים הללו פוטנציאל אמיתי לתיקון חברתי.

2. כיצד היית מסביר את התופעה הנ"ל?
התופעה (במידה שזו "תופעה"… צריך לזכור שעדיין מדובר במעט מאוד אנשים) נובעת מכמה גורמים, שכולם קשורים באופן זה או אחר להשתלטותם של קפיטליזם דורסני ומשטר-הפרטה על החברה והכלכלה הישראלית.
ראשית, ככל שהמציאות הכלכלית בישראל הופכת אכזרית יותר ויותר, אנשים חשים חוסר בטחון. הם לא בטוחים במקום העבודה שלהם, בפרנסה שלהם. הם לא בטוחים שיוכלו להתמודד עם צרות בריאותיות שעלולות להופיע פתאום. הם לא בטוחים שיוכלו להעניק חינוך ראוי לילדיהם… וכשאנשים מרגישים חוסר בטחון, מתגברת הנטיה להתקבץ ביחד ולעזור זה לזה. כך זה במערב הפרוע. כך זה כשהולכים לאיבוד בג'ונגל. והחברה הישראלית הופכת לנגד עינינו למערב-פרוע או לחברת-חוק-הג'ונגל.
הסיבה השניה היא חברתית. משטר ההפרטה מפרק בהתמדה את כל המסגרות הקהילתיות שלנו. אנחנו הולכים ומאבדים את קבוצות ההשתייכות. הנה דוגמא קטנה שספרה לי חברה שבעלה עובד בחברה ותיקה מתחום הטכנולוגיה העילית: פעם היה נהוג בחברה לתת שעון מתנה לעובד לאחר עשרים שנות עבודה בחברה. אחר כך הורידו את הרף לעשר שנים. אחר כך הורידו אותו לשלוש ולבסוף פשוט הפסיקו לחלק שעונים. אף אחד מן העובדים החדשים בחברה לא נשאר בה אפילו שלוש שנים. ברור שבמצב זה מקום העבודה חדל להיות קהילה. גם הרחוב או השכונה חדלו להיות קהילה. אפילו בתוך בית הדירות שאנחנו גרים בו אנחנו לא מרגישים "ביחד". ברוב המקרים אנחנו לא יודעים את שמותיהם של רוב הדיירים בבניין. מקומות הבילוי הפסיקו להיות מקומות מפגש: אי אפשר לפגוש אנשים בקולנוע ובדרך כלל גם לא בקניון. גם בפאב קשה לקיים מפגש אנושי אם המוזיקה חזקה מכדי לאפשר שיחה. אנחנו הולכים והופכים להמון של אנשים בודדים. ארקדי דוכין נתן לזה סיסמה שירית קולעת: "מליוני אנשים לבד".
יש מי שלא מוכן לקבל את הגזרה הזאת, והוא מחפש לעצמו מסגרות לקיים בהן חיי חברה פעילים. תופעת המגורים המשותפים היא חלק מן המגמה הזאת. לאנשים (מסוימים) נמאס להיות לבד. הם רוצים יחד. לא יחד מלאכותי וספורדי שמתפרק כעבור שעה או שעתיים (כמו, למשל, בקבוצות טיפוליות או בערבי שירה בציבור) אלא יחד משמעותי ומתמשך.
הסיבה השלישית היא תרבותית. ככל שאנשים נעשים מבודדים הם נעשים פסיביים מבחינה תרבותית. הם צורכים תרבות אבל לא יוצרים אותה. התרבות הנצרכת היא או יקרה מאוד (תאטרון, קונצרטים וכו') או קלוקלת מאוד (תוכניות ריאליטי ושאר הזבל שמיצרים בערוצים המסחריים), או שני הדברים גם יחד (הפסטיגל למשל). אנשים המנסים גם ליצור תרבות ולא רק לצרוך אותה מגלים שקשה מאוד לעשות זאת לבד או בחוג המשפחה הגרעינית. ערבי חג הם דוגמא טובה לכך. מי שאין לו קהילה מוצא עצמו ממילא ב"קבוצת הסיכון" לכך שערבי השבת והחג יהפכו ללא יותר מאשר ארוחה חגיגית, ולפעמים אף לא זה. מי שרוצה ליצור תרבות, לחוג חגים, לעצב את חיי הרוח שלו, מחפש אנשים לעשות זאת איתם. הוא מחפש קהילה.

3. האם וכיצד, לדעתך, קשורה התופעה הנ"ל למאפייני המודרניות המאוחרת והקפיטליזם המאוחר?
על הקפיטליזם כתבתי בתשובה הקודמת. כאן אכתוב על המודרנה. במלה אחת: המודרנה היא גורם המפרק קהילות. כבר ראשוני הסוציולוגיה המודרנית, פרדיננד טניס, קרל מרקס ומקס ובר עמדו על כך. הכיוון העיקרי של המודרניזם הוא כיוון של פירוק מסגרות ההשתייכות הישנות (הכנסיה, הכפר, החמולה, השבט) ויצירתה של חברת המונים. לא בטוח שאלה חדשות רעות כל כך. צריך לזכור שהקהילות המסורתיות, בעידן הטרום-מודרני היו מסגרות שנכפו על היחיד. בדרך כלל היו אלה מסגרות פטריארכליות, עם הנהגה סמכותנית, עם מעט מאוד חירות אישית או זכויות פרט. על שוויון לנשים, למשל, אף אחד לא שמע בקהילה המסורתית. אפילו בין הגברים לא התקיים שוויון. המודרנה יצרה את חברת ההמונים, אבל היא יצרה גם מידה גדולה של חופש אישי של בני האדם לעצב את חייהם כראות עיניהם. היא פרקה את הקהילה הישנה ובכך הציבה בפני בני האדם את השאלה האם הם רוצים לחיות בקהילות, ובאילו קהילות. היהודים חוו זאת אולי באופן חזק יותר מכל קבוצה אחרת. האמנסיפציה הסירה את חומות הגטו והפכה את היהדות לעניין שבבחירה. עכשיו צריכים היהודים להחליט האם הם רוצים להיות יהודים והאם הם רוצים להיות חלק מקהילה יהודית.
מסתבר שהפירוק של מסגרות ההשתייכות הכפויות הישנות, עם כל הברכה שהביא איתו, יצר גם תחושה של חסר, שהיא עמומה אך עמוקה. נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון אמר פעם שחברה טובה (חברה כ society, לא כ company), היא חברה הנותנת מענה, בין שאר דברים, גם ל"רעב לקהילה". אם ג'ונסון צדק, אז החברה שלנו היום, בארצו של ג'ונסון ובארצנו הקטנה, אינה חברה טובה. היא לא משביעה את הרעב לקהילה. יש בני אדם שלמדו להשתיק את הרעב באמצעות תחליפים ממכרים או באמצעות הדחקה והכחשה. יש גם אחרים המנסים לברוא מחדש חיי קהילה בתוך הקשר מודרני. וכאמור, לפעמים הם עושים זאת מתוך תפיסת עולם ברורה, ולפעמים רק מתוך "תחושות בטן" של רעב לקהילה.
 
4. האם וכיצד ניתן לקשר את התופעה הנ"ל למאפייניה של החברה הישראלית דהיום?
אם אני צודק, ומדובר כאן בעצם בתגובת נגד (בינתיים קטנה למדי) לתהליכי פירוק הקהילה שהתחילו עם המודרנה והואצו מאוד בקפיטליזם המאוחר, הרי שלא מדובר בתופעה ישראלית ייחודית. באמריקה, למשל, סוציולוגים קומיוניטריאנים מתריעים כבר עשרים שנה על אובדן הקהילה. לפני עשר שנים פרסם רוברט פטנם ספר עב כרס בשם "Bowling Alone". בספר פטנם סוקר בפירוט רב מאוד את כל האופנים שבהם בני אדם באמריקה "עושים דברים ביחד" (כנסיות, ועדי עובדים, חוגי ריקמה, מוסדות צדקה, ארגוני מתנדבים, פגישות בלתי-פורמליות וכמעט כל דבר אחר) ומראה כי כל אופני הפעולה הללו נמצאים בירידה תלולה מאז שנות השבעים (אגב, מעניין לציין שמכל 500 עמודי הספר רק עמוד אחד מוקדש לקפיטליזם…). אנחנו בישראל מאוד מושפעים ממה שקורה באמריקה (במיוחד בשנים האחרונות כאשר בהגה המדיניות הכלכלית אוחזים אנשים שגישתם לכלכלה נמצאת בין מילטון פרידמן לתום פרידמן). תהליכי הפירוק שזיהה פטנם באמריקה (מבלי שהבין, לדעתי, את מקורם) עובדים חזק מאוד גם אצלנו. טבעי הדבר שכל תופעה חברתית מולידה תגובת נגד. התופעה שעליה את כותבת, ההתקבצויות של חברים וקרובים לסביבת מגורים אחת ולדפוס כלשהו של חיים משותפים היא תגובת נגד לתופעת הפירוק. אבל תגובת הנגד אינה שקולה בעוצמתה לתופעה שהולידה אותה. כוחות הפירוק הרבה הרבה יותר חזקים ודומיננטיים (לפחות בינתיים).
אם יש בכל זאת ייחוד מסויים לסיפור הישראלי, הוא נעוץ בכך שבראשית הדרך היה בישראל אתוס קהילתי חזק מאוד. התנועה הקיבוצית היתה הביטוי הבולט ביותר של האתוס הזה, אבל בהחלט לא היחיד. באופן פרדוקסאלי, העבר הקהילתי פועל בישראל של היום כגורם המשתק נסיונות קהילתיים חדשים. כל קבוצת אנשים שמנסה ליצור דפוסים קהילתיים מעמיקי-שיתוף ומגבירי-מחויבות, צריכה להתמודד עם הטענה ש"כבר ניסו את זה בקיבוצים וזה נכשל". ה"כשלון" המיוחס לקיבוצים מתורגם כמעט מייד לטענה מטפיסית שעל פיה "זה לא יכול לעבוד כי זה מנוגד לטבע האדם". הטענה הזאת מופרכת, אבל יש לה נוכחות חזקה בתודעה הציבורית, אפילו בקרב היזמים הקהילתיים וחברי הקבוצות והקהילות עצמם.
 
5. האם אתה צופה שהתופעה תתעצם?
אני לא יודע. אני מעדיף לנסות להשפיע על העתיד ולא לנסות לנבא אותו. אחד הדברים המקשים עלי להיות אופטימי (למרות שאני מתעקש להמשיך בכך) הוא הפחד הכמעט מיסטי מפני ההיבטים הכלכליים של השיתוף. הפחד הזה קיים גם בקרב צעירים אידאליסטיים, משימתיים ואפילו סוציאליסטיים, והוא מציב סימן שאלה על יכולתן של קבוצות קהילתיות כאלה לשרוד. אני לא אומר ששיתוף כלכלי מלא (כמו בקיבוץ של פעם) הוא הדרך היחידה ליצור קהילה, אבל אני אומר שבלי אלמנטים של שיתוף המגיעים גם לתחום הכלכלי, הקהילות יתקשו מאוד לתפקד לאורך זמן. כל עוד מדובר באנשים צעירים מאוד החיים ברמת חיים דומה, זו כמובן לא בעיה. נחשוב על דירת סטודנטים למשל. כולם ממילא חיים ביחד ומקיימים מידה של שיתוף כלכלי גם אם לא החליטו על כך אף פעם. גם הפערים ביניהם מזעריים: אין הבדל כלכלי גדול בין סטודנט לחינוך וסטודנטית למשפטים, וממילא כולם מתקיימים מהאוכל שהם מביאים מהבית של אבא ואמא. אבל מה יקרה כעבור חמש או עשר שנים? הסטודנטית למשפטים היא עכשיו עורכת דין במשרד מצליח ומביאה הביתה 20,000 שקל בחודש. הסטודנט לחינוך הוא עכשיו מורה מסור בחטיבת הביניים ומתקשה להגיע ל 6,000. הם עדיין חברים טובים ורוצים לקיים תרבות קהילתית וחיי חברה תוססים. אבל הבעיות מתדפקות על הדלת. למשל: איפה יגורו? יקנו צמודי קרקע בשרון או יצטופפו בבית דירות בעיר שדה? ואיך יממנו את הפעילות המשותפת לקהילה? יגבו מיסי חבר? מיסוי אחיד, יחסי או פרוגרסיבי? ומי שיקח על עצמו לארגן ערבי תרבות, שבת וחג – יתוגמל מן הקופה הציבורית? האם לא יווצר מצב שבו עורכת-הדין העשירה והעסוקה היא רק צרכנית של הפעילות התרבותית (ובעצם מממנת אותה מכספה) בעוד שהמורה העני (והפנוי יותר לכאורה) הוא ספק-שירותים שלה?
שיתוף כלכלי הוא הדרך הפשוטה ביותר להתגבר על הדילמות האלה. בכלל, שיתוף זה דבר מאוד הגיוני, וזה לא אמור רק בשיתוף כלכלי מלא. למשל: קבוצת החברים יכולה להקים לעצמה מכולת-קואופרטיבית, להתקשר ישירות עם ספקים ולחסוך את פערי התיווך של הסופרמרקט. היא יכולה להחזיק מכונת כביסה אחת משותפת במקום מכונה אחת לכל דירה (שברוב הזמן לא משתמשים בה). ברמות שיתוף וערבות הדדית גבוהות יותר הקבוצה יכולה לשמש כ"ביטוח" הדדי ולחסוך את הצורך בתשלומים לביטוחי-בריאות משלימים וביטוחים אחרים….
אבל בשביל זה צריך להתגבר על הפחד מן הזולת. צריך להעז להשתתף לא רק ברוח אלא גם בחומר. אנשים מתקשים להשתתף כי הם חוששים לחירות הפרט שלהם. וכך הם נשארים קטנים ומבודדים מול מנהל הבנק שלהם, מול חברת האשראי שלהם, מול ספקי השירותים שלהם, מול הביטוח… הקפיטליזם עשה אותנו טפשים כל כך עד שלכבלים שלנו אנחנו קוראים 'כנפיים' ולכנפיים שלנו אנחנו קוראים 'כבלים'.
 
6. מהן, לדעתך, ההשלכות האפשריות/המשמעויות של תופעה הנ"ל, בייחוד אם היא תלך ותגבר, ברמה החברתית הכללית יותר?
כל מגמה קהילתית עשויה להיות חלק משני תהליכים מנוגדים: א) תהליך של שיקום חברתי והתגברות על הפירוד והאנטגוניזם שיוצר הקפיטליזם, או ב) תהליך פירוקה של החברה, הסתגרות כל אחד בחברתם של הדומים לו וש"ילכו כל היתר לעזאזל". רק קהילות המנסות לחולל את התהליך הראשון הן רצויות בעיני. אלה המחזקות את התהליך השני הן חלק מן הבעיה ולא חלק מן הפתרון.
יכולתה של החברה להתגבר על נזקי הקפיטליזם תלויה ביכולתם של בני אדם ללמוד לשתף פעולה באופנים שונים ולא רק מבעד למנגנוני העבודה והשוק. הקבוצות שאת כותבת עליהן יכולות להיות חלק מן הדבר הזה, כמו קומונות וקיבוצים, כמו פרוייקטים של "קהילות חרוזים" (או "בנקי זמן"), כמו קואופרטיבים של שיכון וקואופרטים של קניות, כמו איגודי עובדים ועוד. אבל חשוב לזכור שקבוצות כאלה יוכלו להווצר "מאחורי גבו" של הסדר הקפיטליסטי רק כל עוד תהיינה זעירות, ספורדיות וחסרות-חשיבות פוליטית או כלכלית. במלים אחרות: הן יזכו לסובלנות בתוך הסדר הקיים רק כל עוד לא יאיימו על הסדר הקיים. ברגע שהן יהפכו לתופעה בעלת נוכחות ומשמעות, הן גם "ימשכו אש" ואז הכל יהיה הרבה יותר מסובך. אז כבר לא יהיה די ברצון התמים להשביע את ה"רעב לקהילה". יהיה צורך גם במודעות אקטיבית, בהבנה תאורטית של המציאות, בשיתופי פעולה עם גורמים קהילתיים אחרים, אפילו בפוליטיקה.