היום לפני שנה הנחית הטייס צ'סלי סלנברגר (Sullenberger) את מטוס האירבוס שלו, בטיסת "יו.אס. אירוויז" מספר 1549, על נהר ההאדסון. מנועיו של המטוס חדלו לפעול דקות ספורות לאחר ההמראה,  בגלל מפגש עם להקת אווזי בר. כנגד כל הסיכויים, סלנברגר ביצע באופן מושלם נחיתת חירום על המים. שעה קלה אחר-כך חולצו כל 155 הנוסעים ואנשי הצוות אל חוף מבטחים.

אני ודאי לא האדם היחיד שהסיפור הזה הביא אותו להתרגשות עד כדי רעד. בדברים הבאים אנסה לבדוק מה יש כאן בעצם; מדוע אנחנו מגיבים לסיפור הזה (ולסיפורים דומים לו) בעוצמה רגשית גדולה כל כך. אמנה ארבע סיבות, לאו דווקא לפי סדר חשיבותן.

א) לעשות עבודה טובה.

אין ספק שסלנברגר ביצע את עבודתו בצורה מושלמת. חלק מן ההתרגשות שסיפורו מעורר בנו קשור בדיוק בעניין זה: ברצון לעשות את העבודה היטב.

רוב בני האדם  רוצים לעשות את עבודתם היטב. הם חשים סיפוק למול עבודה שנעשתה היטב. בניגוד למה שלימדו התאורטיקנים של הקפיטליזם מאדם סמית ועד היום, אנשים רוצים לעשות עבודה טובה לא רק משום שהם מפחדים מפיטורים או פגיעה אחרת בפרנסתם. הם פשוט רוצים לעשות עבודה טובה. זה נכון לא רק במקרים שבהם העבודה נתפסת על ידי העובד כהגשמה עצמית שלו, אלא גם במקרים של עבודה מנוכרת. אני חושב שגם שוטף כלים במסעדה מרגיש תחושת סיפוק כשהוא מוציא תחת ידיו צלחת מצוחצחת ומבריקה.

תהיה זו טעות כמובן לייחס לשאיפה הזאת תפקיד מכריע. היא קיימת, אבל משולבת במגוון רחב של נתונים ושיקולים: סוג העבודה, תנאיה הפיסיים והחברתיים, גובה התגמול, היחס שאנחנו מקבלים מהממונים עלינו וכן הלאה. שוטף כלים הנאלץ לרחוץ ערימות של כלים בזמן קצוב, בלי הפסקות ועבור תשלום זעום, יוותר מן הסתם על השאיפה להוציא תחת ידיו מלאכה ראויה, ויסתפק בכך שיעשה עבודה מספיק טובה כדי שלא יפוטר… ובכל זאת, כשם שאין להפריז בערכה של השאיפה לעשות עבודה טובה אסור גם להתעלם ממנה. היא אחד הכוחות הפסיכולוגיים המאפשרים את הקפיטליזם. בתיאוריה שלו, הקפיטליזם מכחיש את קיומה של השאיפה הזאת. במציאות הוא משתמש בה לצרכיו: הסדר הכלכלי הנצלני לא יכול היה לתפקד אם היה צריך להצמיד משגיח לכל פועל. הרצון לעשות עבודה טובה מחליף לפעמים את המשגיח שלנו…

אבל בחשבון אחרון – הרצון לעשות עבודה טובה שייך למערך הכוחות ההופכים את הקפיטליזם למיותר ומאפשרים את ביטולו: אנחנו לא עובדים רק תחת איום השוט הכלכלי. אנחנו עובדים כדי לעשות משהו טוב. שמץ ממה שהרגשנו כולנו, למראה מטוסו של סלנברגר הצף על המים, מרגיש כל עובד בכל פעם ש"חתיכת עבודה" יצאה תחת ידיו כמו שצריך.

ב) עבודה כמלאכה וכשליחות חברתית

היבט נוסף של שאיפה זו הוא הרצון שלנו לראות את עבודתנו כשליחות חברתית (ולקבל לכך אישורים מן הסביבה). גם כאן התיאוריות המרכזיות של הקפיטליזם פשוט אינן נכונות. בני אדם אינם רק אגואיסטים-רציונליים ותו לא. אנחנו שואבים סיפוק ואף תחושת משמעות וטעם-קיום מהיותנו תורמים לחברה. רוב בני האדם רוצים לראות את עבודתם לא רק כדרך למימוש אינטרסים פרטיים אלא גם כשליחות למען הכלל. המלה העברית היפה "מלאכה" מצביעה בדיוק על זה. "מלאך", בלשון המקרא, פירושו "שליח", ו"מלאכה" היא "שליחות". משהו דומה מספרות גם המלה הגרמנית "Beruf" והמלה האנגלית "Vocation". מקס ובר ייחס את תפיסת העבודה כשליחות לאתיקה הפרוטסטנטית, אבל גם הפרוטסטנטיות לא צמחה בחלל, אלא עלתה מתוך תשתיות אנושיות פסיכולוגיות וסוציולוגיות.

במאמץ פרשני מסויים אפשר להציג כל עבודה כשליחות חברתית, אפילו את הפשע המאורגן, את ניהול הבנקים או את ההפקה של "האח הגדול"

. לפעמים נדרשת לכך מידה לא מבוטלת של הונאה עצמית, אבל גם הצורך בהונאה עצמית מלמד משהו על הרצון שלנו להיות תורמים בעבודתנו. המקרה של סלנברגר היה הרבה יותר פשוט, ולכן הוא מדבר אלינו בעוצמה כובשת. אפשר להתווכח האם הטסתם של אנשים על פני היבשת היא בהכרח תרומה לחברה, אבל אין ספק שכאשר מופקדים בידיך חייהם של 155 נוסעים ואנשי צוות, במטוס שמנועיו חדלו לפעול מעל ניו יורק, העבודה שלך הופכת לשליחות, ואתה הופך באחת מבעל-מלאכה למלאך מושיע.

גם על השאיפה לתרום בעבודתך לחברה יש לומר את מה שאמרנו קודם על השאיפה לעשות עבודה טובה: שתי השאיפות הללו משרתות את הסדר הקפיטליסטי, למרות שהוא מכחיש, מתסכל ומסרס אותן. אבל בחשבון אחרון הן מייתרות את הקפיטליזם ומהוות חלק מן היסודות לבניין חברתי-כלכלי אלטרנטיבי.

ג) הפרש הבודד

סלנברגר היה אלמוני לפני ה 15 בינואר 2009. אפילו נוסעי המטוס שלו לא הכירו אותו ולא התעניינו בו עד השניה שבה נפגעו המנועים. הוא הופיע משום מקום כדי להציל אותם, ובאופן מסוים גם אותנו (כי כשאנחו מדמיינים את עצמנו בסיטואציה כזאת אנחנו רוצים להיות סלנברגר, אבל מזדהים ביתר קלות עם נוסעיו). והוא פעל לבדו. סלנברגר איננו אחד מאתנו, ואם היה אחד מאתנו, הרי שהתיצבותו להושיע הפקיעה אותו מעמנו ושִנתה לבלי שוב את מעמדו. הוא היה לגיבור: הוא עשה את מה שאנחנו איננו מסוגלים לעשות. הוא טוב מאתנו. חזק מאתנו. נשגב מאתנו.

הכמיהה אל הגיבור המושיע היא השורש הפסיכולוגי של תפיסת הגאולה המשיחית, ובאופן אחר של הפשיזם – שתי מגמות פוליטיות מפוקפקות. אנשים נאורים צריכים להסתייג מהראשונה ולגנות בחריפות את השניה. אבל תהיה זו טעות להתעלם מן היסודות העמוקים והחזקים של המשיחיות והפשיזם: אנחנו רוצים להיות שוב ילדים המסורים לחסותם של הורים מגוננים. בגרותנו לא עלתה יפה כפי שחשבנו, ומכל מקום לא עלתה יפה כפי שדמיינו כשהיינו ילדים. אנחנו מתגעגעים אל דמות ההורים של ילדותנו הקדומה: אבא חזק וכל יכול; אמא אוהבת ומסורה. זוג אנשים שיכולים לעשות הכל ושיעשו הכל בשבילנו. והם יעשו זאת לא על מנת לקבל פרס ולא תמורת משכורת ולא משום שזה מגיע לנו. פשוט כך. משום שהם הם ואנחנו אנחנו.

הגיבור המושיע הוא התגלמות מיתית של אבא-אמא כל יכולים ומסורים. וככל התגלמות מיתית הוא סמל ולא מושג (על ההבדל בין סמל למושג ראו כאן). יש לו פנים קונקרטיות ושם פרטי. כמה תנועות פרוגרסיביות מודרניות ניסו לשמר את תפיסת הגאולה אך לבטל את הפרסונליות של המשיח (כמו למשל המגמה המרקסיסטית לצייר את הפרולטריון כמעמד-משיח או כמשיח-מעמדי). הנסיונות הללו התקשו להתמודד עם הצורך שלנו, שלמשיח יהיו שם פרטי ופנים אנושיות. כמו שהיו לאבא ואמא שלנו. כמו שיש לסלנברגר.

המטוס הנח בכנפיים פשוטות כמו צלב ענק על מימי ההאדסון הוא רמז לגאולה. הקברניט היורד אחרון אל סירת ההצלה, לאחר שוידא שכל נוסעיו נחלצו בשלום, הוא בן דמותו של המשיח.

ד) אחוות בני האדם

"בואו ונחגוג את שבוע האחווה" שרים הדודאים ובקולם אירוניה מרירה. שלושה ערכים גדולים חרתה המהפכה הצרפתית על דגלה, שלושה עקרונות מכוננים היא הורישה לחברה המודרנית: שוויון, חירות ואחווה. דומה שהשלישי מביניהם הוא זה שבהגשמתו נכשלנו יותר מכל. אנחנו מתקשים לראות באיש הזר את אחינו. אפילו אל אחינו אנחנו מתקשים לנהוג באחווה. רוב הזמן אנחנו מנהלים מלחמת-קיום מעודנת של כל אחד נגד כל אחד אחר…

עד לרגעי אסון ולעיתות חירום. במצבים האלה מפציעה וזורחת פתאום אחוות האדם מעל לאינטרסים הפרטיים ולחשבונות הקרים. את פעולת ההושעה של הגיבור היחיד משלימה פעולתו של הציבור: ראשית פעולתם של הנוסעים עצמם, שעזרו זה לזה בהחלצות מן המטוס (מקפידים לתת קדימות לנשים ולזקנים); ואחר-כך פעולתם של צוותי סירות החילוץ (סירות של משטרת ניו-יורק, של מחלקת כיבוי האש וסירות פרטיות) שמיהרו להקיף את המטוס השוקע ולאסוף את נוסעיו. שיקולים של רווח והפסד, של אינטרס פרטי וחשבון כלכלי נעלמים, או לפחות מאבדים מתוקפם בשעת הסכנה. אנחנו יכולים לדמיין שנוסע המטוס, העוזר עכשיו לנוסעת אחרת להכנס אל סירת ההצלה לפניו, הוא פקיד בכיר בבנק העומד לעקל את נכסיה של אותה נוסעת בגלל פיגור בתשלומי המשכנתא. אפשר שהוא טיפל בתיק שלה אתמול ויחזור להציק לה מחר. אבל עכשיו הוא מסייע להציל את חייה.

בעת חירום מושעים לרגע החוקים המקודשים של הסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי. ברגעים כאלה אנשים עוזרים זה לזה, מתאמצים זה בשביל זה, מסתכנים זה למען זה מבלי לצפות לתמורה (וגם לא מתוך חשבון תועלתי ארוך טווח). האנרכיסט פיוטר קרופוטקין מונה בספרו "עזרה הדדית" עשרות דוגמאות שבהם בני-האדם פועלים באופן אלטרואיסטי. בין השאר הוא עוסק שם בהרחבה באגודות המצילים-המתנדבים לאורך חופי אנגליה (של סוף המאה התשע-עשרה). חברי אגודות ההצלה יוצאים אל הים בלילות סערה כדי לחלץ צוותי אניות שנטרפו: אנשים זרים נוהגים זה בזה כאחים.

ברגעי הסכנה (ואולי גם ברגעי שמחה גדולים) שרירה וקיימת אחוות בני האדם. ברגעים כאלה היא מוצקה יותר וודאית יותר מכל החוקים האובייקטיביים והרציונאליים של מדע הכלכלה הבורגני. הסיפורים על רגעים כאלה (כמו סיפור נחיתת האונס על ההאדסון) מרגשים אותנו משום שדרכם נפתח לנו צוהר אל איכות אחרת של יחסים אנושיים, איכות שבדרך-כלל איננו מצליחים ליצור בחיי היום-יום שלנו.

מי בז ליום קטנוֹת

יתרונה הגדול של הספרות על המציאות היא שאין היא מחוייבת לזרם הפרטים האינסופי שממנו עשויים החיים. מתוך הרצף הזה היא בוררת את המבחר, את מה שנחוץ כדי לספר סיפור טוב. איחורים בתשלומי המשכנתא, כאבי שיניים ובעיות עיכול אינם חלק מהסיפור. ואם הם אכן מופיעים בסיפור, הרי הם חלק מסיפור, כלומר – חלק משלמות אסתטית, והם מופקעים מתפקידם היום-יומי במציאות, שבתוכה עלינו לחיות כשהסיפור נגמר.

סיפורי-גבורה כמו הנחיתה בנהר ההאדסון הם סיפורים בלבד גם כשהם מתרחשים באמת! אפשר לקבוע בודאות סטטיסטית שאיש מאתנו לא ימצא את עצמו אף פעם בתפקיד הגיבור המושיע שחייהם של אנשים נתונים בידיו. בהסתברות רק מעט נמוכה יותר אפשר גם להניח, שאיש מאתנו לא ימצא עצמו בתפקיד הנושע – זה שחייו ניצלו בידי הגיבור. חיי כולנו ימשיכו להתנהל בתוך עולם של ימי קטנוֹת, עם סכנות קטנות וישועות קטנות והזדמנויות מסוימות למעשי גבורה קטנים.

סיפורים כמו זה של הקברניט סלנברגר וטיסה 1549 פותחים לנו צוהר להבנה מחודשת של עצמנו, של בני האדם זולתנו, של האפשרויות האמיתיות שלנו. אבל הבנה זו היא חסרת ערך אם אינה משפיעה על האופן שבו אנחנו חושבים ופועלים ביום הקטנות.