אל תיבת האינבוקס שלי הגיע מאמר מעניין שכותרתו "מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ודעת הקהל: ישראל 2008", הכותבים הם ניסים כהן, שלמה מזרחי ופני יובל. חיפוש קצר באינטרנט העלה שהמאמר התפרסם בכתב העת של המוסד לביטוח לאומי "בטחון סוציאלי" בחודש מרץ האחרון (כתב העת מופיע גם במהדורה מקוונת ואפשר לקרוא את המאמר כאן). עוד גיליתי שהמחקר, שעליו מבוסס המאמר, נערך באוניברסיטת בן גוריון ופורסם על ידה כ"נייר מחקר" לפני שנתיים. שלא כפי שמשתמע משמו, המחקר לא בדק את תפקודה של מדינת הרווחה הישראלית וגם לא את מדיניות הממשלה בנושא זה, אלא רק את דעת הקהל של הישראלים. הוא בדק, בעצם, מה הישראלים רוצים.

שורה תחתונה

נגיד קודם כל את השורה התחתונה: דעה מקובלת בקרב החוקרים, אשר קנתה לה שביתה גם בליבותיהם של פעילים-חברתיים סוציאליסטים וסוציאל-דמוקרטים, גורסת שהציבור הרחב בישראל עבר תהליך של הפנמת האידאולוגיה הנאו-ליברלית במקביל, פחות או יותר, לתהליך ההפרטה של החברה והכלכלה בישראל. לפי דעה זו, הישראלים, שהתאפיינו בעבר כחברה סולידארית התומכת בשוויון כלכלי ובאחריות המדינה על כל אזרחיה, הפנימו בעשורים האחרונים מערכת אידאלים אחרת, הדוגלת בהפרטה, בחוסר-מעורבות של המדינה במשק, בהשגיות אישית, בתחרות ובאגואיזם רציונאלי (או בלתי רציונאלי). הישראלים היו לקורבנות של הרעשה אידאולוגית לאורך כל החזית, מנחמיה שטרסלר ועד ל"אח הגדול". הנה כך, למשל, אומר דני גוטווין במאמרו המצויין "תנועת הועדים: על פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית במשטר ניאו-ליברלי", מגליון מאי האחרון של "חברה":

"ריבוי תכניות ה'ריאליטי', המשמשות להפצת מוסר ההפרטה, עשוי ללמד גם על הפנמתו. העיקרון החוזר בתכניות אלו הוא הפקעת מסגרות המסמלות שיתוף וסולידריות, 'הבית', 'השבט' וכד', כדי להפוך את הקיום למשחק סכום-אפס ולהעמיד את כל היחסים האנושיים על יריבות ותככים, המתוזמרים על ידי 'ההפקה'. [...] בדרך זו מבוייתים הצופים להפנים את חוקי המשחק של משטר ההפרטה ומתמכרים להם תוך אובדן היכולת להתנגד להם".

מאמרו של גוטווין (אפשר לקרוא אותו כאן) הוא רק ביטוי אחד מרבים להשקפה שעל-פיה הציבור בישראל עבר "שטיפת מוח" נאו-ליברלית. רובנו מחזיקים בגירסה כזו או אחרת של השקפה זו. ובכל זאת, משהו לא מסתדר לנו. שוב ושוב בשיחות עם החבר'ה במילואים, עם סטודנטים, עם נהגי מונית ובעלי באסטות, נדמה לנו שהתמונה בכל זאת אחרת. בני שיחנו לא אומרים את מה שהיו אמורים להגיד על פי "תזת שטיפת המוח". בא המחקר של כוהן מזרחי ויובל ונותן תוקף סטטיסטי לפקפוקינו: ממחקרם עולה שמדינת הרווחה זוכה לתמיכה רבה בציבור הישראלי, ותמיכה זו מקיפה, ברמות שונות, את כל מגזרי החברה.

מתודולוגיה

לפני הכל אציין שאני רחוק מלהיות מומחה בסטטיסטיקה והיכולת שלי לקרוא מחקר סטטיסטי במדעי החברה מוגבלת לרמתו של אדם-סביר-אך-נטול-השכלה-בתחום. בכל זאת אנסה לסכם כאן את עיקרי המחקר, כפי שהם מוצגים במאמר. מי שיסרב להסתפק בדברי אלה יעשה בחכמה, ובחכמה גדולה עוד יותר יעשה מי שיטרח לקרוא את המאמר עצמו. האחרים מוזמנים להמשיך:

המחקר התבסס מדגם של קרוב ל 1000 ישראלים (מדגם גדול למדי) אשר התבקשו למלא שאלונים. המדגם הקיף את כל מגזרי האוכלוסיה הישראלית מבחינת מין, דת, מוצא, פרנסה, השכלה וכו' (יצויין שנתונים אלה נקבעו על-פי עדותם העצמית של המשתתפים במחקר).

השאלון עצמו התבסס על הגדים שהנשאלים התבקשו לציין את מידת הסכמתם להם. את ההגדים הללו קיבצו החוקרים לארבעה מדדים:

מדד המעורבות הרצויה של הממשלה בכלכלה ובחיי הפרט הורכב מהגדים שעסקו באחריות המדינה לצמצום פערים כלכליים, לבטחון תעסוקתי ולהכנסה מינימלית.

מדד הצדקת מדינת הרווחה הורכב מהערכות הנשאלים בדבר ההצדקה לכך שהמדינה תדאג לאזרחיה בשנים-עשר הנושאים הבאים: ביטוח בריאות, פנסיה, קצבאות זקנה, קצבאות שאירים, דמי אבטלה, סיוע בדיור לזוגות צעירים, קצבאות ילדים, חינוך בגיל הרך, חינוך בבית הספר, אבדן כושר עבודה, השכלה גבוהה ועזרה לנזקקים.

מדד אחריות המדינה לאוכלוסיות החלשות הורכב מהערכות הנשאלים אודות ההצדקה לכך שהמדינה תדאג לאוכלוסיות מסוימות בתוכה  (קשישים, נכים, חולים, עולים חדשים, זוגות צעירים, משפחות מרובות ילדים, תושבי הפריפריה) יותר מכפי שהיא דואגת לשאר האזרחים.

על המדד הרביעי נדבר בהמשך, מסיבות שיתבהרו להלן.

התוצאות

נעשה את זה קצר ופשוט. מדד המעורבות הרצויה של הממשלה בכלכלה ובחיי הפרט עמד לאחר עיבוד הנתונים על ציון של 3.9 מתוך חמש. מדד הצדקת מדינת הרווחה עמד על 4 מתוך חמש ומדד אחריות המדינה לאוכלוסיות החלשות על 3.87 מתוך חמש. עוד יותר פשוט? אם 5 פירושו תמיכה נלהבת במדינת הרווחה (מהסוג שאפשר למצוא אולי רק בשבדיה), 1 פירושו התנגדות נחרצת (מהסוג שאפשר למצוא בכינוס משפחתי של האחים עופר) ו 3 פירושו עמדה נייטרלית או שוויון-נפש, הישראלים נמצאים ב 4.

ואם לחטוא בעוד כמה הפשטות (אני מקווה שכותבי המאמר יסלחו לי): עובדי המגזר הציבורי תומכים במדינת-הרווחה יותר מעובדי המגזר הפרטי; דתיים תומכים בה יותר מחילונים; חסרי-השכלה יותר ממשכילים; עניים יותר מעשירים, וגם, אם כי במובהקות נמוכה בהרבה, נשים יותר מגברים. במלים אחרות: ככל שרווחתך האישית תלויה יותר בשגשוגה של מדינת הרווחה, כך אתה נוטה יותר לתמוך בה. מסתבר, על פי המחקר, שבניגוד לדעה המקובלת, הישראלים לא פראיירים…

שוב יש להדגיש, כי התמיכה במדינת הרווחה אפיינה את כל המגזרים הסוציו-אקונומיים שנבדקו, אם כי ברמות שונות. עורכי המחקר קובעים, ולאור הנתונים שהם מביאים אין לי אלא להסכים, שהציבור בישראל מצדיק במידה רבה קיומה של מדינת-רווחה אוניברסלית, שהוא מצדיק במידה רבה את התמיכה באוכלוסיות החלשות, ושהוא גורס שעל המדינה להיות מעורבת בכלכלה במידה "בינונית גבוהה". עמדה זו, מוסיפים החוקרים, מאפיינת את הגישה הסוציאל-דמוקרטית. הישראלים, כך מסתבר, הם עם סוציאל-דמוקרטי עם שלטון נאו-ליברלי.

המדד הרביעי

כיצד זה ייתכן? כיצד אפשרי הדבר שבמדינה דמוקרטית השלטון מפעיל באופן עקבי ושיטתי מדיניות המנוגדת לרצונם של רוב האזרחים? הסברת האנומליה הזאת חורגת ממטרת מחקרם של כהן מזרחי ויובל, ובכל זאת הם מעלים כמה השערות.

ההשערה הראשונה קשורה במדד הרביעי שטרם הוזכר כאן, והיא, בעיני, נקודת החולשה החמורה ביותר של המאמר. במדד הרביעי, מדד המוכנות לשאת בהוצאות מדיניות הרווחה קיבצו החוקרים את הערכות הנשאלים באשר למידת מוכנותם "לשלם יותר מסים או לרדת ברמת החיים למען נושאים שונים המייצגים תחומים של מדינת הרווחה". בעוד שלושת מדדי התמיכה במדינת הרווחה עמדו בערך על 4, מדד המוכנות לשלם מחיר כלכלי עמד על 3.15 בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהישראלים מעוניינים, אמנם, במדינת רווחה, אבל אינם ששים לשלם מכיסם את מחירה.

אלא שמסקנה זו מופרכת, והטעות נמצאת כבר באופן הצגת השאלה. במדינת רווחה אוניברסלית מתפקדת היטב, רמת החיים של רוב הישראלים תעלה ולא תרד. הישראלים ישלמו, אולי, יותר מיסים (בין השאר משום שבתנאים של תעסוקה מלאה ושכר הוגן יעברו ישראלים רבים אל מעל לסף המס), אבל תמורתם הם יקבלו שירותים ציבוריים טובים שיגדילו את ההכנסה הפנויה של הישראלי הממוצע. במצב של בריאות ציבורית טובה, חינוך ציבורי טוב (המבטיח לתלמידים תעודת בגרות כמו גם העשרה ופיתוח כישורים), טיפול ממשלתי בקשישים וכדומה, יוכל הישראלי להפנות למטרות אחרות את הממון שהוא מוציא היום על ביטוח-בריאות משלים, על חינוך אפור לילדיו ועל טיפול סיעודי להוריו.

המחיר שאותו ידרש "הישראלי הממוצע" לשלם על-מנת לשקם את מדינת הרווחה הוא מחיר פוליטי ולא כלכלי. יהיה עליו לפעול פעולה פוליטית, לחדול מאדישותו ואולי גם לשנות את דפוסי המחשבה ודפוסי ההצבעה שלו מן העבר. אילו גיבשו החוקרים מדד לבדיקת נכונותם של הישראלים לשלם "מחיר פוליטי" זה, במקום מדד "המחיר הכלכלי" המופרך, היו מספקים לנו אינפורמציה חשובה באמת.

ובכל זאת, איך זה ייתכן?

ועדיין צריך להשיב על השאלה כיצד תתכן האנומליה שבה מדיניות השלטון במדינה דמוקרטית נמצאת בניגוד קוטבי ועקבי לרצון האזרחים. הסברים אחרים שמעלים החוקרים בקצרה הם יותר משכנעים. אלא שאין כאן חידושים גדולים. כולנו סובבים כל הזמן סביב שורה מוכרת של הסברים. מן הראוי בכל זאת להציג אותם כאן בעיקר כדי לדון בהם באופן ביקורתי, לחשוף את ערכם ואת בעיותיהם, ואת הקשרים הפנימיים ביניהם. כל ההסברים שיובאו להלן (וכאן כבר אינני הולך רק בעקבות מחקרם של כהן מזרחי ויובל) הם בעיני בעלי ערך. אבל אומר מראש שאף אחד מהם אינו מספיק כשלעצמו. ייתכן שגם כולם ביחד אינם מספיקים.

ההסבר הראשון, והפשוט ביותר, הוא שמדינת ישראל איננה באמת דמוקרטיה, לפחות לא בכל הקשור למדיניות הכלכלית. ישראל היא אוליגרכיה שבה פקידי האוצר מכתיבים למערכת הפוליטית את ההחלטות הכלכליות. כהן מזרחי ויובל מציינים בצדק, שבקרב ציבור הכלכלנים (באקדמיה, במגזר העסקי ובפקידות המדינה), הפכה התפיסה הנאו-ליברלית ל"פרדיגמה פרופסונלית". כלומר: להיות כלכלן פירושו להיות נאו-ליברל בהשקפתך. מי שמחזיק בהשקפה סוציאל-דמוקרטית (או בעמדה אחרת שאינה נאו-ליברלית) ייתפס כ"לא-מקצועי". כך פועלים פקידי האוצר באופן שהוא, להבנתם, מקצועי-טהור להשלטתה של מדיניות נאו-ליברלית על ישראל. פקידים אלה אינם נבחרים על ידי הציבור ואינם כפופים לפיקוח או להכוונה שלו וכמעט שאינם חשופים לביקורת.

חולשתו הגדולה של הסבר זה היא בכך שבמקום לתרץ את הבעיה הוא משנה את ניסוחה. עכשיו תוצג השאלה כך: כיצד ייתכן שבמדינה דמוקרטית, קומץ פקידים מכתיב מדיניות מטעם עצמו וכופה אותה על העם ועל נבחריו? פקידי האוצר לא חוללו הפיכה. הם לא תפסו את אגף התקציבים בכוח הנשק. הם מונו על ידי הפוליטיקאים. והפוליטיקאים נבחרו על ידי הציבור.

אלא שבישראל אין באמת אלטרנטיבה פוליטית, גורס הסבר שני. כל הפוליטיקאים מכל המפלגות מיישמים פחות או יותר אותה מדיניות נאו-ליברלית. שוב, גם טענה זו, יותר משהיא מסבירה את האנומליה היא מנסחת אותה מחדש. כיצד ייתכן הדבר? כיצד ייתכן שאף נבחר ציבור לא מציג עמדות שיהיו רצויות (על פי המחקר שבו פתחנו את הדיון) לרובו המכריע של הציבור? מדוע אף מועמד לא מצליח למנף את התמיכה הציבורית הרחבה בסוציאל-דמוקרטיה לכדי כוח פוליטי ממשי? כל הדיבורים על כוחה של התקשורת להשחיר את פניהם של מועמדים או על הסכינים הארוכות במרכזי המפלגות אינם מספיקים כאן. אין די בהם כדי להסביר מדוע כל נסיון לגבש כוח סוציאל-דמוקרטי מסתיים במפח נפש (הוותיקים שבינינו זוכרים את "מפלגת תשח" שמתה כמעט לפני שנולדה). אין די בהם כדי להסביר מדוע כל מועמד סוציאל-דמוקרטי אטרקטיבי-לכאורה (עמיר פרץ למשל) נדחק הצידה, הופך לקוריוז או מחוסל פוליטית.

כאן מעלים בדרך כלל את ההסבר אודות "מסך העשן" של הסכסוך הישראלי-ערבי. הישראלים, כך טוען  ההסבר השלישי, מצביעים על-פי עמדותיהם בשאלות חוץ ובטחון (ובמידה פחותה בשאלות דת ומדינה) ולא על-פי עמדותיהם בשאלות חברה וכלכלה. משום כך שום מועמד סוציאל-דמוקרטי לא יצליח לגבש סביבו מחנה גדול ויציב: אם יצהיר על נאמנותו ל"ארץ ישראל השלמה" יאבד מניה וביה את מרבית תומכיו מקרב השמאל. אם ימצב עצמו כחלק מ"מחנה השלום" לא יוכל לגייס תומכים מן הימין. אם ימנע מלהתחייב ייחשד על ידי שני הצדדים.

יש מידה של צדק בהסבר זה, אבל תוקפו הולך ונחלש ככל שנעלמים ההבדלים במדיניות החוץ והבטחון שמקדמות המפלגות השונות. בימינו, ההבדל שבין חד"ש וקדימה בסוגיות אלה הוא בבחינת ניואנסים. גם הליכוד ואפילו ליברמן לא מציגים משהו שונה לגמרי. אכן, בחד"ש ובמר"ץ יש עוד כמה דוברים המבטיחים לנו "שלום-אינסטנט" אם רק ניסוג מהשטחים, ובימין יש עוד כמה נואמים הנשבעים אמונים לחזון "ארץ ישראל השלמה". אבל איש לא מאמין לאלה או לאלה. וגם אם בתחום ההצהרות עוד קיים פער, הוא נעלם כמעט לחלוטין בתחום המעשים של הפוליטיקאים המגיעים לעמדת כוח ממשית. ובכן, בתנאים שבהם כל הפוליטיקאים דומים בהצהרותיהם וכמעט-זהים במעשיהם בתחום מדיניות החוץ והבטחון, היה מקום לצפות שהישראלים יבחרו את נציגיהם לכנסת על-פי המדיניות הכלכלית-חברתית שלהם; שמִבֵּין כל המועמדים שעושים אותו דבר בתחום מדיניות החוץ והבטחון הם יעדיפו את המועמד שעושה משהו שונה – משהו סוציאל-דמוקרטי – בתחום מדיניות הפנים, הכלכלה והרווחה. מדוע זה לא קורה?

כאן אנחנו מגיעים להסבר הרביעי. כהן מזרחי ויובל, עורכי המחקר מאוניברסיטת בן גוריון, מדברים בזהירות על "אי בהירות מושגית בקרב הציבור הישראלי בכל הקשור לשאלות כלכלה וחברה". אני מעדיף לנקוט לשון פחות אקדמית ולומר פשוט: "בוּרוּת". הישראלים בורים בכל מה שנוגע לכלכלה ולמדיניות כלכלית. הם אוהבים, אולי, את מדינת הרווחה, אבל הם אוהבים אותה בלב (או בבטן), לא בראש. בדרך כלל הם לא מבינים מה נגזר מן ההעדפות העקרוניות שלהם, ובפער הזה נכנסת האידאולוגיה הנאו-ליברלית. שאל את הישראלי הממוצע (ודווקא אחד שתשובותיו לשאלון מעידות על אהדתו למדינת הרווחה) מה דעתו על תקציב גרעוני. הוא יענה שאין לו דעה בעניין. הוא בקושי מבין את המושגים. אם תתעקש על תשובה הוא יגיד, אולי בגמגום, שגרעון זה רע. כי זה מה שהסביר אמנון אברמוביץ בטלויזיה. שאל אותו מה דעתו על איגודי עובדים והוא יענה, אולי בשמץ מבוכה, שהועדים הגדולים מושחתים. הרי זה מה שהסביר נחמיה שטרסלר במאמר המערכת. שאל אותו מה עדיף: אפס אחוזי אינפלציה או אפס אחוזי אבטלה והוא יבחר, אולי בהיסוס, באינפלציה. כי הרי כולם יודעים שאינפלציה זה נורא מסוכן…

דווקא בגופי המעשים, ולא בעקרונותיה הגדולים מצליחה האידאולוגיה הנאו-ליברלית לבלבל את הישראלים. אבל היא מצליחה בכך בעיקר משום שהיא נאחזת בקרקע פוריה של בורות.

עד כאן טרם הזכרנו את גדול נצחונותיה של התעמולה הנאו-ליברלית. זהו ההסבר החמישי לאנומליה: האידאולוגיה הנאו-ליברלית אולי לא הצליחה לשכנע את הישראלים שהפרטה זה טוב, אבל היא הצליחה לשכנע אותם שהכל חרא (גירסה מודרנית-וולגרית של הפסוק העתיק מקוהלת "מעוּות לא יוכל לתקון"): "הכל דפוק, הכל חסר ערך, אין סיכוי לשנות, אז בואו נתבדר".

בכל שיחה מקרית שלי עם נהג מונית אנחנו מסכימים בינינו תוך עשר דקות שצריך להגביל את כוחו של ההון, שאיגודי עובדים זה טוב, שמדינת רווחה זה כדאי ושגם ל"אחרים" (ערבים / חרדים / שמאלנים / תאילנדים לפי ההקשר) מגיע בה חלק.

"אז מה עושים?" אני שואל את נהג המונית שלי לאחר שסיימנו לנסח את המצע.

"אין מה לעשות", הוא עונה. "כל הפוליטיקאים זונות. בעלי ההון מחזיקים את כולם בביצים. כל אחד דואג לתחת של עצמו" (ושאר טענות המחברות הכללות גבוהות עם אברי גוף נמוכים).

אני שותק ומחמיץ פנים. הנהג מבין משתיקתי החמוצה ששלב ההסכמה הנלהבת בינינו הגיע לקיצו. "אז מה עושים?" הוא מחזיר את השאלה אלי.

וכאן אני מתחיל לגמגם…

אז מה עושים?

מן הדיון שנפרש עד כאן מסתמן הכיוון: יש להלחם בבורות וביאוש-הַמִתְדמֶה-לאדישות. מלחמה בבורות הלא היא חינוך. עלינו ללמד את הישראלים (ואגב כך גם ללמד את עצמנו) כיצד לאהוב את מדינת הרווחה גם בראש ולא רק בלב. מכאן חשיבותם הגדולה של מוסדות כמו "המכללה הכלכלית חברתית", אתרים כמו "עבודה שחורה", תכניות חינוכיות כמו נבחר"ת וכתבי עת כמו "חברה". יש כמובן עוד גופים, וגם אנשים פרטיים, העושים עבודה חשובה בכיוון זה של פיתוח התודעה הסוציאל-דמוקרטית. אך זה ודאי לא מספיק. לא פעם אנחנו נוטים להמעיט בחשיבותה של העבודה החינוכית. היא נראית לנו "מקומית" מדי, "נמוכה" מדי, או, להפך, "ערטילאית" מדי.  אפשר שנטיה זו היא שריד מאובן של איזה מטריאליזם וולגרי המתחזה למרקסיזם, שעל-פיו התודעה אינה חשובה ופיתוח התודעה אינו חשוב (מרקס עצמו, אגב, עסק כל ימיו בדיוק בזה: בעיצוב ופיתוח של תודעה מהפכנית). שומה עלינו להתגבר על נטיה משתקת זו ולהמשיך לחנך.

אבל חינוך שיתמודד עם הבורות אינו מספיק. צריך להתמודד גם עם היאוש והאדישות ולהחליפם באמונה. "אמונה היא הכוח הגדול ביותר בעולם-האדם. הכוח ה'מעשי' הגדול ביותר", אמר פעם דיויד א. לילנטל. "כיצד מפרנסים ומגדלים ומחזקים אמונה? על ידי גאולת האמונה במעשים". מעשים פוליטיים סוציאל-דמוקרטים (בתוך הפרלמנט או מחוץ לו), אינם יכולים היום להיות יותר מאשר התחלות צנועות עם השגים מוגבלים מאוד. אולם עיקר חשיבותם בא להם מכך שהם יוצרים תשתית מעשית שעל-גבה אפשר להרחיב ולהעמיק את התודעה הסוציאל-דמוקרטית, ותודעה רחבה ועמוקה יותר תאפשר, בתורה, מעשים נועזים יותר והשגים גדולים יותר. בצדק גמור מציינת שלי יחימוביץ באתר שלה, כי המאבק שניהלה על "חוק שכר הבכירים", אף שלא הביא בינתיים לתוצאות מעשיות, כבר שינה את המציאות משום ששינה את האקלים הציבורי בסוגיה. גם השינוי ביחס הציבורי לעבודה מאורגנת, שארגון "כוח לעובדים", על קומץ פעיליו, חולל כמעט לבדו בשנתיים האחרונות, הוא דוגמא טובה. בזכות שינוי זה, היום פחות קשה להתאגד מאשר אתמול. וההתאגדויות שיקומו היום יהפכו את ההתאגדות של מחר למשימה שהיא עוד פחות קשה. כך היא הדיאלקטיקה של הוויה והכרה: המעשה הפוליטי מכשיר את הקרקע לפיתוח התודעה והתודעה שהתפתחה מאפשרת עשיה פוליטית מפותחת יותר וחוזר חלילה. נשמע מוכר? אולי משום שכך בדיוק תאר מרקס את תהליך התהוותו ועליתו של המאבק המעמדי בפרק הראשון של ה"מאניפסט הקומוניסטי".

חינוך ועשייה, בניה הדרגתית של תודעה ושל כוח פוליטי. הדברים האלה מחייבים סבלנות. הרבה סבלנות. השמאל הישראלי חולה באופן כרוני במחלת קוצר הרוח. שוב ושוב אנחנו נתקפים קוצר רוח, ומחפשים את קיצור-הדרך אל האוטופיה. שוב ושוב אנחנו מדמים לעצמנו שמצאנו את הקוניונקטורה המזדמנת שתביא לנו את הישועה: איזה מועמד אטרקטיבי, ואיזה משרד-פרסום עם קמפיין מנצח, ואיזה חודשיים של שקט בגבול הצפון ובגבול הדרום ובלי פיגועים, ואולי גם מזג אוויר גרוע ביום הבחירות שיבטיח שרק סוציאליטים נחושים ובעלי-מטריות ילכו להצביע… ושוב ושוב אנחנו נכזבים.

לקוצר הרוח שלנו סיבות טובות. לנוכח העוול, העושק, החרפה והכיעור שהמיט סביבנו הנאו-ליברליזם אנחנו נתקפים בתשוקה מובנת למצוא את מפתח הקסמים. אין לנו סבלנות לטיפוס האיטי במעלה ההר. אבל אין ברירה חברים. כי אין קיצורי דרך, ועלינו לנשום עמוק ולהמשיך, בלי לשרוף בבת אחת את כל החמצן ברֵיאות וגם בלי להתייאש מהטיפוס (ורצוי גם לא לשכוח להנות לפעמים מן הדרך). את שיטת קיצורי הדרך ניסינו כאן במשך שלושים שנה ללא הועיל. עכשיו צריך לנסות משהו אחר.

אין קיצורי דרך, אבל יש מה לעשות ויש תוחלת למעשים. זה הדבר החשוב מכל: על אף שהיא שולטת בזירה הציבורית, על אף תותחיה הכבדים בתעשיית הבידור ובתקשורת המסחרית וחרף לגיונות הכתבים, היחצ"נים, הפרסומאים, היועצים, המעצבים ושאר הַחֲנֵפִים הנלחמים תחת דגלה, לא הצליחה האידאולוגיה הנאו-ליברלית לכבוש את לבם של הישראלים. עדיין לא.