בשבוע שעבר ראיתי חדשות בטלויזיה.

זה לא  היה מתוכנן – חשבתי שכבר הגיעה שעת המשחק של ברזיל נגד צפון-קוריאה, והסתבר שהקדמתי. בלית ברירה בהיתי במסך, ו"עודי בוהה עבר לי קור בעצמות" – על המרקע נראתה שורת האייטמים הבאה:

"המדינה נכשלה בשיקומם של מפוני גוש קטיף" קבע דוח של ועדת חקירה בראשות השופט יהושע מצא.

אני ממש לא אוהב את אנשי גוש קטיף. לא אהבתי אותם לפני הפינוי, לא במהלכו וגם לא לאחריו. ובכל זאת לא יכולתי אלא לתמוה: איזו תועלת צומחת לחברה בישראל מכך שהמפונים נשארים בלתי משוקמים באתרי מגורים זמניים ובלא פרנסה? למה זה מועיל פרט לרגש הפרימיטיבי ביותר של שמחה לאיד?

האייטם החדשותי הבא עסק בבית החולים בנהריה. בית חולים זה, המשרת את תושבי גבול הצפון, נמצא על סף קריסה. פשוט נגמר לו מלאי הציוד במחסנים. חלק מהמדפים ריקים. אחרים מתרוקנים והולכים. בית החולים פנה בבקשה דחופה לסיוע אל משרד הבריאות ושם אמרו: "אנחנו מבינים את המצוקה אבל אין לנו כסף". זו התשובה של משרד ממשלתי לבית חולים שנותר בלי תרופות…

כתב הטלויזיה דווקא לא טיפש, והוא מסביר: בתי חולים במרכז הארץ נהנים מתרומות נדיבות של בעלי-הון פרטיים המבקשים להנציח את שמם (זוכרים את לוחות הפליז ב"הדסה" למשל? המרכז לרפואת עיניים תרומת פיליס ויהושע פייגלמן, המסדרון שופץ בתמיכתם של אלברט ושרה שפיגלמן, חדר הבדיקות  מנציח את שמם של מוריס ופאני לוי, המכוֹנה שעושה "טינג!" נתרמה על ידי אלישבע אפלבויים לזכר הוריה… רק על תאי השירותים עוד אין לוחות פליז). אין ביקוש מצד התורמים ללוחות פליז בבתי-חולים בצפון הרחוק. לכן נגזר על בית החולים בנהריה לגווע. ומה נגזר על החולים?

מגיש החדשות עבר מבית החולים בנהריה לספריית הילדים הציבורית בקרית-שמונה. הספריה נסגרה מחוסר תקציב. איזה תקציב נחוץ בשביל להחזיק ספריה עירונית קטנה? איזה סכום אפשר לנקוב כאן שלא ישמע מגוחך במונחים של כלכלה לאומית? ובכל זאת – הספריה סגורה וילדי קריית שמונה בטלים מקריאה.

"איך הגיע נושא כזה ללב מהדורת החדשות בפריים-טיים?" שאלתי את עצמי. התשובה נרמזה בהמשך: רוב הכתבה לא עסקה בספריה הסגורה אלא בחנות "סטימצקי" בקרית-שמונה, שקראה לילדים לחסות בצל קורתה ולקרוא ספרים (על רצפת החנות). נתמלאתי הערכה (אמיתית) למנהלת הסניף המקומי של סטימצקי שראתה במצוקת הילדים, אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם מחלקת יחסי הציבור של הרשת היתה מעורבת בדחיפת הסיפור הזה אל מהדורת החדשות.

"משפחה מבני ברק שבה שני ההורים חולי סרטן מקבצת נדבות בעזרת מכתב מהעובדת הסוציאלית" הודיע מגיש החדשות.

במכתב רשמי וחתום מבקשת העו"סית מכל אשר ידבנו ליבו לעזור למשפחה האומללה, ומפרטת באריכות את פרטי התיק שלהם. אפשר להניח שהעו"סית היתה שמחה להפנות את בקשות הסיוע למשרדים הממשלתיים הרלוונטיים ובדרכים המקובלות. אפשר להניח שגם עשתה זאת, וקבלה את אותה תשובה שקבל מנהל בית החולים בנהריה…

"כמה אייטמים נוספים צריך לשרשר כדי שכל צופי החדשות יזהו את קריסתה המוחלטת של מדיניות ה'קצֶץ-והפרֶט'?" שאלתי את עצמי. "ומה יהיה הסוף?"

הסוף יהיה שתמצא ישועה לחולים שבגבול הצפון. נדבן כלשהו, שליבו רחום מספיק או שהונו מוגבל, יסכים לקבל לוח פליז בשער בית החולים בנהריה במקום בכניסה ל'איכילוב'. נדבן עוד יותר מוגבל אמצעים, אולי אפילו אחד בקנה מידה מקומי, יציל את הספריה בקריית שמונה. אפשר שיימצאו גם תורמים שיאפשרו לבני הזוג מבני-ברק לקנות אוכל ותרופות.

משטר ההפרטה והקיצוצים מייצר לבעלי-הון פרטיים הזדמנויות עסקיות למכביר. לפעמים הוא גם מייצר להם הזדמנויות נדבניות (ולפעמים, כמו במקרה של חנות סטימצקי בקריית שמונה, מִטשטש ההבדל בין השתיים). כמעט בעל כורחי אני נזכר במדרש על הויכוח שבין רבי עקיבא וטורנוסרופוס הרשע.

טורנוסרופוס הרשע הוא הכינוי התלמודי לטיניוס רופוס, הנציב הרומי ביהודה בתקופת מרד בר כוכבא, שניהל (על פי התלמוד) מחלוקות פילוסופיות עם רבי עקיבא. פעם אחת שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא:

"אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?"

מכל התשובות האפשריות בחר ר' עקיבא דווקא את זו:

"כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום".

העניים, על-פי רבי עקיבא, הם מתנה שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו כדי שנוכל לקיים באמצעותם את מצוות מתן צדקה, וכך להנצל מדין-הגיהנום. לא העניים עיקר ולא רווחתם עיקר, אלא אנחנו העיקר ומנוחת נפשנו היא העיקר: מי רוצה להטרד בחיבוטי-גיהנום (אלה שלאחר המוות או אלה המכונים ייסורי-מצפוּן)?

בימינו, משרד האוצר ממלא עבור שועי ארצנו וגביריה את תפקיד האלוהים: הוא מספק להם עניים כדי שיוכיחו באמצעותם את צדקנותם – יוכיחו אותה לעצמם, לציבור וליושב במרומים. שוב ושוב אני קורא את דבריו של רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע. שוב ושוב אני שואל את עצמי: "מי כאן הרשע?"