יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 1. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד ב 17/08/2004)

המילה ‘חברה’ משמשת בשפה העברית, הן במובן של ‘עסק’ או ‘מקום עבודה’, והן במובן של ‘כלל הציבור’. הקשר ההדדי בין ‘חברה’ ל’חברה’, משתקף בתהליכי הפרטה ופירוק בסרט ‘סיפורים מהמסילה’ של הבמאי הבריטי קן לואצ'.

במהלך החורף האחרון הוצג במוזיאון תל-אביב הסרט ‘סיפורים מן המסילה’ של הבמאי קן לואצ'. אם לשפוט על-פי מספר הצופים בשתי ההקרנות שבהן נכחתי – ישראלים מעטים בלבד ראו את הסרט החשוב הזה, שאף שהוא מתרחש באנגליה, הוא רלוונטי מאוד למציאות הישראלית. הסרט מספר את סיפור הפרטתה של מערכת הרכבות הבריטית מבעד לעיניהם של קבוצת עובדי-מסילה באחת התחנות. אף שאין זה סרט דוקומנטרי, הוא עשוי בריאליזם קפדני. בדייקנות של מנתח מפרק קן לואצ' את תהליך ההפרטה ומציגו לעיני הצופים. התוצאה היא סרט חשוב ועצוב. קשה לומר על ‘סיפורים מן המסילה’ שהוא סרט יפה – קשה בכלל לדון בו במונחים אסתטיים: הוא קרוב מדי, אמיתי מדי, טורד מדי. מכר שלי, שהחברה שהוא עובד בה נתונה בתהליך דומה למתואר בסרט, ראה אותו יחד עמי. ביציאה מן האולם אמר: "חייבים לקחת את כל העובדים במפעל לראות את הסרט הזה". אחר כך חזר בו: "לא כדאי… עוד יהיו התאבדויות…". ‘סיפורים מן המסילה’ מציג בפנינו את חברת-זמננו כטרגדיה נטולת קתרזיס.

הביקורת על תהליכי ההפרטה מדגישה בדרך-כלל (ובצדק!) את שחיקת זכויותיהם של העובדים, את הפיכתם של שירותים ציבוריים לסחורות ואת העברת נכסי החברה והמדינה לידיים פרטיות. סירטו של לואצ' עוסק רבות באספקט הראשון, ושני האחרים לא מוזכרים בו כלל. אולם, הסרט מציג היטב אספקט נוסף של ההפרטה שמן הראוי לתת עליו את הדעת: ההשלכות החברתיות של העלמות מקום העבודה.

ההבדל הלשוני שבין ‘ללכת לעבוד’ לבין ‘ללכת לעבודה’, משמש בדרך כלל יסוד לבדיחות. אולם, נראה שהוא משקף גם הבדל מהותי. מקום העבודה, כפי שהוא מוכר לנו, איננו רק ‘מקום שעובדים בו’, ואנשים ש’הולכים לעבודה’, הולכים לעשות דברים נוספים מלבד עבודה במובנה הצר. מקום העבודה הוא מרחב סוציאליזציה מרכזי עבור בני אדם בחברה המודרנית. כאן הם פוגשים אנשים, בונים מערכות יחסים, מתידדים, רבים, מתאהבים, משתפים פעולה וכן הלאה. מקום העבודה הוא מצע למארג עשיר ומורכב למדי של יחסים חברתיים.

המילה ‘חברה’ משמשת בשפה העברית, הן במובן של ‘עסק’ או ‘מקום עבודה’, והן במובן של ‘כלל הציבור’. אפשר שאין זו כפילות מקרית. החברה העסקית מהווה מבחינות רבות דגם מוקטן של החברה האזרחית. סוגי האינטראקציות המקיימות בחברה בכללותה, מופיעים גם במקום העבודה (שיתוף-פעולה, יחסי סמכות, מעורבות, משימה משותפת, אחריות, בידור ואפילו דמוקרטיה). זה כמובן לא מפתיע. כאמור, מקום-העבודה תופס נתח נכבד (מבחינה כמותית ואיכותית) ממכלול האינטראקציות החברתיות של העובד, ובאופן טבעי מגולמות האינטראקציות הללו בתוכו. שאלת-סרק היא האם עוצבה החברה (האזרחית) בדמותה של החברה (העסקית) או שמא להפך. מן הסתם מדובר כאן ביחסים דיאלקטיים של עיצוב הדדי. השאלה המעניינת היא כיצד משתקף הקשר הדיאלקטי הזה בתהליכי הפירוק של החברה (בשני מובניה).

נחזור ל’סיפורים מן המסילה’. בשיאו של תהליך ההפרטה המתואר בסרט, לא קיימת עוד חברת הרכבות כמקום-עבודה במובן שהוסבר קודם-לכן. תחזוקת המסילה מתבצעת על-ידי שורה של קבלני-משנה, המקבלים משימות נקודתיות לביצוע. העובדים (המועסקים עתה על-ידי חברת כח-אדם) מקבלים הוראה טלפונית להגיע למקום בשעה שנקבעה (ברכבם הפרטי כמובן. הסעות-העובדים כבר עברו מן העולם). רק בהגיעם לאתר העבודה הם פוגשים את חבריהם לעבודה, ואת קבלן-המשנה שהוא הבוס שלהם לאותו יום. למחרת יִקָּרְאוּ למקום אחר, לעבוד עם פועלים אחרים בפיקוחו של קבלן-אחר (ואולי לא יִקָּרְאוּ כלל ויאלצו להשאר בביתם). כל המעטפת החברתית המסועפת כבר אינה קיימת. החברה (העסקית) חדלה להוות חברה, והעבודה נחשפת במערומיה כסך שעות שבהן מוכר הפועל לבעלים את כוחו ואת כישוריו. זאת ותו לא.

עלילת הסרט מציגה את פועלי המסילה גם בשעות הפנאי שלהם, ואז אנו חוזים באחיה הגדול של הפרטת הַחֲבָרוֹת – פירוק החברה האזרחית. עובדי המסילה כבר לא נפגשים זה עם זה מחוץ לשעות העבודה. אין איש מהם יודע היכן גרים האחרים, מה הם עושים ואיך הם מרגישים. כשהם יוצאים לבלות הם הולכים למועדון ריקודים, ובצוותא עם המון אנשים זרים מניעים את גופם לצלילי מוזיקה רועשת שאינה מאפשרת שיחה. בקצרה: בחייהם האזרחיים, ממש כמו בחייהם המקצועיים, הופכים פועלי המסילה ליצורים בודדים, מנוכרים וחסרי-אונים.

המקום שבו מומחש פירוק החברה יותר מכל (בסרט כמו גם במציאות), הוא התא החברתי הבסיסי ביותר – המשפחה. מבין שלוש המשפחות המוצגות בסרט, אחת היא משפחה של הורים גרושים (ולהם שתי בנות) ואחת היא משפחה חד הורית (אם המגדלת את בתה לבדה, בלי שום קשר עם האב). רק משפחה אחת מן השלוש היא משפחה ‘נורמאלית’ (עם דירה אחת, שני הורים ושלושה ילדים).

חשוב לומר: פירוק החברה לא התחיל עם הפרטת הַחֲבָרוֹת. כל המאפיינים שמניתי לעיל הופיעו לפני ההפרטה הזאת, ובמידה מסויימת גם איפשרו אותה. אך ההפרטה תורמת לתהליך הפירוק ומגבירה אותו: האב הגרוש בסירטו של לואצ' משתדל באמת ובתמים לשמור על קשר הורות משמעותי עם ילדותיו, וכל עוד הוא מועסק באופן של טרם-ההפרטה הוא אף מצליח בכך. זה לא מאחה את הקרע, אך לפחות עושה אותו נסבל ומקטין את השפעותיו השליליות. אולם, בסגנון העבודה החדש שלאחר-ההפרטה, שמירת הקשר עם בנותיו הופכת קשה יותר ויותר. באופן ההעסקה ה’קפריזי’ של חברת כח האדם, מודיעים לפועל בהתראה של כמה שעות היכן יעבוד מחר, ובאיזו שעה עליו להשכים על-מנת להגיע לשם. במצב זה אין לו ברירה אלא להחזיר את הילדות ללינה אצל אימן.

האם כך חייבים הדברים להיות? שומה עלינו להניח שיש אלטרנטיבה. במציאות הפוליטית, מושתתת האלטרנטיבה הזאת על יכולתם של בני אדם להבין את מצבם, להתארגן ולהאבק לשינוי. בסרטו של לואצ' האלטרנטיבה מסומלת בחיוכה של ילדה: קלוז-אפ ארוך, ארוך מאוד, על פניה המחייכות של ילדה מאושרת – אבא שלה לקח אותה ואת אחותה לאחר-צהריים של החלקה על קרח. אין זה חיוך הוליווּדי המהווה ‘הֵפִּי אֶנְד’ (הוא מופיע, אגב, באמצע הסרט). אין החיוך הזה יכול לתקן את מה שפורק ונשבר. אין הוא גאולה מן הטרגדיה – קרוב יותר שהוא חלק מן הטרגדיה. ובכל-זאת, בניכוי כל מרכיבי הקיטש והמלודרמה חייבים להודות, שחיוכם של ילדים – כמו גם בכיים – הוא בבחינת נותן טעם למאבקים חברתיים. החיוך החוצה את ‘סיפורים מן המסילה’ אולי אין בו פתרון, אבל יש עִמו צו, ויש עִמו תקווה.