תיקון והבהרה:
אימיילים, תגובות בבלוג, שיחות טלפון ושיחות פנים אל פנים שנהלתי במהלך הימים שעברו מאז פרסום הפוסט הבהירו לי היטב את אופיים המפוקפק מאוד של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
לכן חשוב לי להבחין באופן ברור בין שתי טענות המופיעות בערבוביה במאמרי ובמה שכתבתי בתגובות שלהלן:
א) הטענה ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" צודקים בביקורת שלהן על האקדמיה – אני חוזר בי במוצהר מטענה זו.
ב) הטענה שהעמדה הפוסט/אנטי-ציונית הרווחת באקדמיה מזיקה לחקר האמת, לביקורת הציונות ולסיכויי קיומו של קשר פורה בין אקדמיה פרוגרסיבית וציבור פרוגרסיבי (ופוליטיקה פרוגרסיבית). – בטענה זו, שהיא עיקר מאמרי, אני מחזיק במלוא תוקפה ואף מוסיף עליה:
ג) העמדה הפוסט/אנטי-ציונית מקלה על מלאכתם של גורמים פרוטו-פשיסטיים כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
יום ראשון, 22/8/2010

"המכון לאסטרטגיה ציונית" פרסם לאחרונה דו"ח מקיף בנושא "פוסט-ציונות באקדמיה"

. הדו"ח מלמד על קיומה של הטייה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית מובהקת במרבית הקורסים הנלמדים באוניברסיטאות ארצנו בפקולטות למדעי החברה והרוח. מחברי הדו"ח מבטיחים לפרסם נוסח מקיף עוד יותר בחודש אוקטובר, ולצרף אליו גם המלצות מעשיות.

שלא כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית", שהחליט לנהל מול האקדמיה הישראלית מערכה אסטרטגית וכבדת-תנועה לאורך כל החזית, בחרה התנועה האחות "אם תרצו" בחיסול ממוקד: לא כל האוניברסיטאות, רק אוניברסיטת בן-גוריון. לא כל הפקולטות, רק המחלקה לפוליטיקה וממשל, לא כל המרצים אלא בעיקר ד"ר ניב גורדון, העומד בראש המחלקה (אותו ניב גורדון אשר קרא בעבר לחרם בינלאומי על ישראל). התנועה פנתה במכתב אל נשיאת האוניברסיטה, שבו התריעה על האופי האנטי-ציוני של המחלקה ודרשה לנקוט צעדים לתיקון המצב. אם לא יעשה כן מאיימת התנועה לפנות אל התורמים של האוניברסיטה ולהמליץ להם להקפיא את תרומותיהם.

שוב מתלקח הויכוח אודות אופיין האנטי-ציוני של הפקולטות למדעי הרוח והחברה. שוב נשלפות הססמאות ונפרשים דגלי הקרב בשני המחנות. כאקדמאי, כאיש מדעי הרוח, כתלמיד של כמה אסכולות "ביקורתיות" חשובות וכציוני, אני אמור להשתייך לשני המחנות הניצים. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מרגיש מאוד לא בנוח בשניהם. ובכל זאת, האמת, במקרה זה, לא מתחלקת באופן סימטרי. על אף הטעויות העקרוניות והמושגיות שבדו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית", על אף הסגנון הבוטה והמקומם של תנועת "אם תרצו", האמת, או לפחות רוב האמת, נמצאת לצידם ולא לצידה של האקדמיה.

מה האמת?

"אמת מתחילה בכבוד לעובדות", כתב פעם מאיר ויזלטיר. ככל שידיעתי מגעת, העובדות הן כפי שטוענים המבקרים מן "המכון לאסטרטגיה ציונית" ומתנועת "אם תרצו". אכן יש בפקולטות הישראליות הטיה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית ברורה. ראיתי זאת במו עיני באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי ולימדתי. כמובן שאין לגזור מסקנות כלליות על-סמך עדות אישית נקודתית, אך התרשמותי הפרטית מגובה, במקרה זה, במחקר שערך "המכון", והמחקר נראה מקיף, יסודי ומשכנע למדי. אך חשוב מכל: לא שמעתי הכחשות לטענת ההטיה מטעמם של החוקרים המבוקרים. נראה, אם כן, שיש הסכמה על התשתית העובדתית. הויכוח אינו על השאלה האם קיימת הטייה פוסט/אנטי-ציונית בפקולטות אלא על השאלה האם טוב הדבר או רע הדבר שיש הטייה כזאת (ואולי גם על השאלה מה צריך לעשות).

תורת פירות-הים הפרטית

לפני שממשיכים הלאה, צריך לשאול: למי אכפת? וגם: למי זה מזיק? מה זה משנה אם בחוגים לאנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה והיסטוריה יושבים מרצים המאמינים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית-גזענית? הבה נעשה תרגיל מחשבתי קטן (בכל זאת אנחנו עוסקים במדעי הרוח…): בואו נדמה שעל הפקולטות בארץ השתלטה כת מלומדים המחזיקים בתיאוריה, שעל פיה מדינת ישראל אינה אלא מנה של פירות-ים המוגשת במסעדה שבסוף היקום לגזע חייזרים חוץ-גלקטי המתקיים במימד החמישי בלבד ולו אטבי-כביסה במקום אוזניים (זה מה שקורה כשאני מנסה לכתוב כמו דוגלס אדאמס…). בואו נוסיף ונדמה שחסידי התיאוריה הזאת מפרסמים מאמרים ועורכים כנסים אקדמיים שבהם מפתחים ומשכללים את תורת פירות-הים הפרטית והכללית. בואו נניח שאפשרויות הקבלה והקידום במחלקות האקדמיות הללו פתוחות רק (או בעיקר) בפני חסידי תיאוריית פירות-הים, בעוד אקדמאים אחרים, המאמינים בתיאוריות יותר קונבנציונאליות מתקשים למצוא עבודה באוניברסיטה. עכשיו בואו נתפרע באמת, ונניח שחסידי תיאוריית פירות-הים זוכים להערכה רבה, לכבוד וליקר מחבריהם באוניברסיטאות בחו"ל (המאמינים כשלעצמם בכך שארצות הברית היא מטחנת קפה מקולקלת, ואילו צרפת היא סוס פוני חינני בעולמם של אותם חייזרים חוץ-גלקטיים).

עדיין צריך להשיב על השאלה: "אז מה קרה?". האם בעקבות השתלטותה של תיאוריית פירות-הים על האוניברסיטה יפסיק מישהו מאתנו לקום בבוקר לעבודה? האם מישהו יטען שבתור קלמארי הוא פטוּר מתשלום מסים? מישהו יפסיק לדאוג לילדיו, לשוחח עם שכניו, לקלל את הממשלה ואת החום? אולמי חתונות יתמוטטו תחת רוקדיהם? גשרים יקרסו ליַרקון? רכבות יתנגשו במיניבוסים על הפסים? ברור שלא. בעצם, לא יקרה שום דבר בעל חשיבות, משום שלתיאוריית פירות-הים, ולאינטלקטואלים המחזיקים בה, אין שום ערוצי השפעה ממשית על המציאות החברתית. האם המצב שונה כל כך אם מחליפים את תיאוריית פירות-הים הפנטסטית עם תיאוריית הציונות-כקולוניאליזם (או כל כותרת אחרת של האסכולה הפוסט/אנטי-ציונית)? איזו השפעה ממשית יש לתיאוריה הזאת ולחסידיה על ההוייה הישראלית? איזה נזק ממשי הם גורמים? להלן התשובות.

הנזק הראשון: נזקה של האמת

הנזק הראשון הוא מופשט למדי – נזקה של האמת. התיאוריות הפוסט/אנטי-ציוניות מכילות רכיבים אמיתיים מסוימים, אך המסקנות האחרונות רחוקות מן האמת. אחת הדרכים לברר את האמת ולנקות אותה מסיגי הטעות היא הפולמוס האקדמי. אולם בפקולטות למדעי הרוח והחברה בישראל הולכת העמדה הפוסט/אנטי-ציונית והופכת לדוֹגמה מובנת מאליה. מגמה זו מחריפה ככל שהחוקרים והמחקרים המציגים עמדה אחרת מודרים או נעדרים מן הפקולטות הללו. הדוֹגמה הפוסט/אנטי-ציונית היא מונולוגית למדי ומאוד לא רפלקטיבית. רבים מן התאורטיקנים של הפוסט/אנטי-ציונות (אם כי לא כולם) הם אנשים שפרשו מן המסע המפרך בעקבות האמת. הם אצים רצים בחדווה לתפוס מקום טוב על הספסל במערת הצללים של אפלטון.

(כאן, כמו כמעט בכל חלק אחר של המאמר, צריך להוסיף את ההסתיגויות הנדרשות: כמובן שלא כולם. כמובן שיש הוגים פוסט/אנטי-ציונים רציניים, מעמיקים ואחראיים. ומנגד –  יש לא מעט דוגמטיות אצל רבים מן החוקרים הציונים. בודאי. ראו הסתייגות זו כתקפה ביחס לכל האמור כאן. עכשיו הרשו לי להמשיך לדבר על התמונה הכללית).

הנזק השני: נזקה של ביקורת הציונות

באופן פרדוקסלי לכאורה, השתלטות הדוֹגמה הפוסט/אנטי-ציונית על הפקולטות פוגעת בביקורת הציונות. בואו נחשוב לרגע על המלה "ביקורת" ונשאל: מה רוצה המבקר לעשות? מבקר המדינה המוציא דו"ח חמור על משרד הבטחון לא מבקש לבטל את משרד הבטחון אלא להביאו לתיקון דרכיו. מבקר הכרטיסים שגילה שלא שילמתי עבור הנסיעה לא רוצה לזרוק אותי מהרכבת, אלא לדאוג שאשלם את חובי. אפילו מבקר התיאטרון הקוטל את ההצגה האחרונה שהועלתה ב"הבימה" מבקש לכל היותר לבטל את ההצגה, לא את התיאטרון. האם משהו מכל זה נכון גם לגבי מבקריה-לכאורה של הציונות מן האגף הפוסט/אנטי-ציוני? לא. עמדתם של הפוסט/אנטי-ציונים אינה ביקורת, במובנה המדוייק, אלא שלילה חיצונית מופשטת (או, אם תרצו את זה בפילוסופִית: נגציה טרנסצנדנטית אבסטרקטית). המסקנה, המפתיעה-רק-לכאורה, היא שאת ביקורת הציונות יש לחפש דווקא אצל התאורטיקנים הציונים. כאשר גדי טאוב מסביר לנו שמפעל ההתנחלות סותר את הציונות, הוא עושה ביקורת-ציונות. כאשר אודי מנור מבהיר לנו שהציונות לא באה להציל את היהודים מידי הגויים אלא להצילם מידי עצמם, הוא עושה ביקורת-ציונות. כאשר דני גוטווין מוכיח לנו שההפרטה היא מדיניות אנטי-ציונית, הוא עושה ביקורת-ציונות. כאשר אניטה שפירא מזכירה לנו שהסוציאליזם היה בעבר – ואיננו עוד היום – חלק מתפיסתם הציונית של רבים ממנהיגינו, היא עושה ביקורת-ציונות. ככל שיתמעטו האנשים הללו ופרסומיהם מן הפקולטות, כן תתמעט בהן ביקורת הציונות. תשאר רק פוסט/אנטי-ציונות, שכאמור איננה ביקורתית – לא כלפי הציונות ולא כלפי עצמה.

הנזק השלישי: נזקה של האקדמיה

או ליתר דיוק: הנזק הנגרם לתפקידה החברתי של האקדמיה. לטענתי, השתלטותה של הדוֹגמה הפוסט/אנטי-ציונית על האקדמיה הישראלית אינה אלא מקרה פרטי של תהליך נרחב, רב שנתי וכלל עולמי: תהליך התנתקותן של הפקולטות למדעי הרוח והחברה מן החיים החברתיים הממשיים. במהלך המאה העשרים שקעו הפקולטות הללו (הראשונה יותר מן השניה) בתוך שיח סכולסטי פנימי. השיח הזה הלך והפך בלתי פונקציונלי ואפילו אנטי-פונקצינלי, מונוליטי, מתנשא, חסין מהשפעות חיצוניות ונטול השפעה כאחד. כדי להווכח בכך מספיק לעיין בספרות המחקרית המתפרסמת בכתבי עת מקצועיים שכמותם גדלה והולכת. הרוב המכריע של המאמרים הללו הם טקסטים שאיש אינו קורא (פרט, אולי, לעורכים ולקולגות), ושאין להם דבר לומר לבני-אדם. הם כתובים בשפה פרטית אידיוסינקרטית, ותפקידם העיקרי הוא לשמש מקור לציטוטים ואזכורים במאמרים הבאים, שגם בהם לא ייכתב שום דבר בעל חשיבות וחוזר חלילה.

האקדמיה ויתרה על תפקידה לשמש גורם מחנך. היא ויתרה על תפקידה לשמש מורה דרך לפוליטיקה ולפרקסיס החברתי. היא ויתרה על השאיפה לקשר עם הציבור הרחב (עם "ההמונים" כפי שקוראים לזה במרקסיסטית). אלמלא ויתרה על כל אלה לא יכולה היתה לוותר בקלות כזאת על הציונות (המהווה, ככלות הכל, חלק מרכזי בהגדרת הזהות של הרוב המכריע של תושבי ישראל). הנה לכם "מהפכה קופרניקאית" קטנה: לא משום שנעשו פוסט/אנטי-ציונים הפכו האינטלקטואלים מן האקדמיה לבלתי רלוונטיים, אלא משום שאיפתם, הכמוסה או הגלויה, להפוך לבלתי רלוונטיים, נעשו לפוסט/אנטי-ציונים.

מלה טובה על הקפיטליזם

אי אפשר שלא לומר כאן מלה טובה על הקפיטליזם. בתלמוד הבבלי, במסכת מגילה, נקבע מדד מרתק להבחנה בין עיר לכפר. עיר, כך נאמר שם, היא כל ישוב שיש בו "עשרה בטלנים". ומי הם "עשרת הבטלנים"? עשרה אנשים הבטלים ממלאכתם ופנויים לעסוק בצרכי הציבור. וממה פרנסתם של הבטלנים? מסביר רש"י: הם מתפרנסים מן הציבור! ה"בטלנים" העירוניים הללו, אם כן, הם הגירסה התלמודית של פקידי-הציבור: הם עוסקים במשימות שהציבור כולו נזקק להן, ולכן הציבור מפרנסם. עשרה לעיר. כנראה שיותר מעשרה מהווים נטל כלכלי כבד מדי, שעלותו גדולה מתועלתו.

כך בתלמוד, אבל הציוויליזציה העירונית-מתועשת-קפיטליסטית של המאה העשרים הקימה לה מוסדות ציבוריים שבהם יושבים עשרות ומאות בטלנים ומתפרנסים מן הציבור למרות שאינם מעניקים לו שום שירות ממשי. יתר-על-כן, הם מנוכרים לציבור הזה, בזים לו, ודוחים בתוקף כל דרישה ל"פונקציונליות". ובכל זאת, חלוקת-העבודה החברתית המשוכללת בחברת השפע נושאת אותם על גבה ומפרנסת אותם. תנו כבוד לקפיטליזם!

ולמען הסר ספק אזדרז ואגיד: רחוק ממני לדרוש שיבוטל המימון הציבורי לאוניברסיטאות! לא את המימון הציבורי צריך לבטל אלא את הניתוק והניכור האקדמיים. וגם אותם צריך לבטל בזהירות. הפקולטות שלנו חולות. חולות מאוד. צריך לרפא, לא להרוג אותן.

הפוזה הסוקרטית

אקדמאים רבים, כשהם ניצבים בפני שאלות ביקורתיות אודות היחס שבין האקדמיה והחברה בכללותה, נאחזים בדמותו של סוקרטס. סוקרטס הוצא להורג על-ידי האתונאים שאותם ביקש להושיע. מות הקדושים שלו הפך אב-טיפוס ליחסו של האינטלקטואל אל הציבור וליחסו של הציבור אל האינטלקטואל. מכאן, אהבה פטרונית ומתמסרת, ומכאן – ניכור, עוינות ונסיון להשתקה (עד כדי השתקה ממש ועד כדי הוצאה להורג). אלא שיש מעט מאוד דמיון בין סוקרטס האתונאי לבין הנציגים המובהקים של השיח הפוסט/אנטי-ציוני. סוקרטס סבב בשווקים ושוחח עם הבריות; הם מסתגרים באקדמיה ומדברים בעיקר עם עצמם. סוקרטס דיבר בלשון בני אדם; הם המציאו לעצמם שפה פרטית. סוקרטס בעיקר שאל שאלות; הם נואמים את התשובות. והחשוב מכל: סוקרטס הוצא להורג במשפט-הציבור; הם חיים, מלמדים, כותבים ומפרסמים במוסדות ציבוריים הממומנים בכספי הציבור. רק הארוגנטיות ושביעות-הרצון-העצמית משותפת לסוקרטס ולאינטלקטואלים הפוסט/אנטי-ציונים. האחרונים לא אוחזים בעמדה סוקרטית. הם רק מציגים פוזה סוקרטית.

התורמים

אמרנו "כספי הציבור", אך האמת היא שאחוז גבוה יותר ויותר מתקציב האוניברסיטאות מגיע מתורמים פרטיים. תנועת "אם תרצו" מאיימת על נשיאת אוניברסיטת בן גוריון כי תפנה לתורמים שלה ותספר להם על האופי האנטי-ציוני של המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטה.

אני מתקשה להזדעזע מ"איום" זה. אילו התנה שר החינוך העברת כסף לאוניברסיטה בפיטוריהם של המרצים הפוסט/אנטי-ציונים, היינו זועקים על פגיעה של המדינה בחופש האקדמי. אבל התורמים הם הרי אנשים פרטיים, והם עושים בכספם הפרטי. תנועת "אם תרצו" מתחרה על תשומת לבם של התורמים. אבל ממש אותו דבר עושה נשיאת אוניברסיטת בן גוריון עצמה, ועושים גם חבריה באוניברסיטאות אחרות. התורמים הם מן הסתם אנשים נבונים (אחרת לא היו עשירים כל כך…). קומץ נציגים נלהבים של "אם תרצו" לא יוכלו לסובב אותם בכחש, ואם יחליטו התורמים להפסיק את תמיכתם הפרטית באוניברסיטת בן גוריון, יהיה זה צעד פרטי ולגיטימי לחלוטין.

אלה מבין החוקרים הפוסט/אנטי-ציונים המרבים לזעוק נגד כוחה הדכאני של המדינה, יכולים ללמוד מכך, שאולי כדאי שבכל זאת תשאר לנו קצת מדינה, עם קצת תקציבי-השכלה-גבוהה, לפחות לשבוע-שבועיים הקרובים. כששר-החינוך ינסה להכתיב מינויים באוניברסיטאות, נוכל לזעוק על פגיעה בחופש האקדמי. אבל כשבעלי הון פרטיים יפסיקו לממן את האוניברסיטה, לא תהיה כאן שום פגיעה בחופש. יהיה זה דווקא ביטוי פוזיטיבי לחירות הקדושה ביותר של הקפיטליזם: חירותו של כל אדם לעשות ברכושו הפרטי כראות עיניו.

קביעוּת או חופש

ועוד משהו בשולי הדברים, שאולי היה צריך להופיע בראשיתם:

יום שלישי בבוקר, מיד לאחר פרסום המכתב של תנועת "אם תרצו", פרופסור רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, מתראיינת בתכנית הרדיו של ירון דקל.

"מדוע לא פיטרתם את דוקטור ניב גורדון אחרי שקרא לחרם בינלאומי על ישראל?" שואל ירון דקל את הנשיאה. מתוך שטף הדברים של תשובתה קלטתי משפט אחד חשוב: אין שום אפשרות לפטר עובד שיש לו קביעות רק בגלל דעותיו!

אבל המראיין עשה שיעורי בית והוא לא מרפה: לפני חודשים ספורים, הוא מזכיר, פיטרה אוניברסיטת בן גוריון את פרופסור ירוחם לויט משום שהתבטא בשיעוריו נגד הומוסקסואליות. לא פיטרנו אותו, משיבה הנשיאה, לויט הוא מורה מן החוץ. עם סיום הסמסטר לא חדשנו את החוזה שלו.

הבנתם את זה מורים-מן-החוץ יקרים וסתם אזרחים-מן-השורה? קביעוּת במשרה שווה יותר ממאה נאומים נמלצים על "חופש אקדמי". או אם לומר זאת אחרת: כשאתה מקבל קביעוּת, גם החופש האקדמי שלך מקבל קביעוּת. אם, לעומת זאת, אתה מורה מן החוץ, החופש האקדמי שלך יחזיק מעמד רק עד תום הסמסטר…