יום שלישי, שעת בוקר מוקדמת. דליק ווליניץ מדבר ברדיו על רשימת בתי הספר שהגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במבחני הבגרות במחשבים: בית ספר מרעננה, בית ספר מהרצליה… ברשימה אין שום ייצוג לפריפריה, מציין ווליניץ. בית ספר אחד מאשדוד במקום העשרים וארבע. בית ספר מבאר-שבע במקום העשרים ושמונה. וזהו. וכמובן שאין זכר לבית ספר ערבי. ילדי הפריפריה לא לומדים מחשבים. ואם הם לומדים – הם לא ניגשים לבגרות. ואם הם ניגשים לבגרות – הם לא מצליחים בה.

כדרכם של שדרני רדיו, ווליניץ מחליק אל האייטם הבא – מצבם העגום של חתולי הרחוב בישראל. הוא מראיין מישהי מעמותת "תנו לחיות לחיות", המספרת שהחתולים סובלים ממצוקת רעב. "כאן, בתל אביב, עוד יש להם משהו לאכול ויש גם אנשים שמאכילים אותם", אומרת המרואיינת. "אבל בפריפריה…" (שוב פריפריה? אני זוקף את אזני. ומה עניין פריפריה אצל חתולי רחוב?) "בפריפריה", ממשיכה הדוברת, "חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו".

את המשך השיחה כבר לא שמעתי. הייתי שקוע במחשבות. האם באמת יש פער גדול כל כך בין תכולת פחי האשפה של המרכז ושל הפריפריה? פער שמסביר מדוע חתולי תל אביב נשארים בחיים וחתולי שדרות או קרית שמונה מתים ברעב? ואולי הסיבה היא שבערי המרכז העיריות מעקרות את החתולים? מדבריה של הגברת מ"תנו לחיות לחיות" נרמזה אפשרות נוספת: בתל אביב יש אנשים המאכילים את חתולי הרחוב. לא כך המצב בפריפריה. האם אנשי הפריפריה פחות אוהבים חתולים? או שאין להם כסף להאכיל אותם? ומה אומר הפער במצבם של החתולים על הפער במצבם של האנשים?

בעודי כותב את הדברים האלה בא לוּתֶר ומתחכך ברגלי. לותר הוא גור חתולים מ"תנו לחיות לחיות" שהבאנו הביתה בחנוכה האחרון. יש לשער שנולד ברחוב. בימים האחרונים הוא חולה מאוד, והוצאות הריפוי שלו (וטרינר, אנטיביוטיקה, אינפוזיה, אוכל מיוחד) עלו לי עד כה כמעט 400 שקל (ארבע מאות שקל. כמה שיעורי מחשב לילדי הפריפריה אפשר לממן בסכום כזה?) אני מקווה שלותר יתאושש, כי לא נוכל לעשות למענו יותר. האפשרויות הכלכליות שלנו מוגבלות. טוב, אנחנו הרי גרים בפריפריה – בערך באמצע הדרך בין ירושלים ותל אביב.

והנה עולה שאלה ותיקה בלבוש חדש: האם מותר לכאוב את כאבם של חתולי  הפריפריה? ילדים מן הפריפריה לא זוכים לחינוך ראוי ואופק האפשרויות שמזמן להם העתיד צר ומוגבל. שוויון-ההזדמנויות (אחיו הפשרן והצנוע של אידאל השוויון) מושם ללעג וקלס. בתקופה כזאת, הרחמים על חתולי הרחוב הם ביטוי של רגישות אנושית שעוד נותרה לנו, או עדות לאדישות ולאטימות? אני נזכר בבדיחה שמצטט מרקס מפיהם של הפועלים הצרפתיים. כשהתקיים בפרלמנט הצרפתי דיון בנושא הטלת מס על כלבים אמרו אנשי פריז: "כלבים אומללים, רוצים להתייחס אליכם כאל בני אדם!".