יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי "לייצר אווירה". כזו היא המלה "רוח", וכאלה הן נגזרותיה "רוחָני" ו"רוחָניּות" (להבדיל מ"רוחְני" ו"רוחְניות" שלא עליהן מדובר כאן).   למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם "רוחני", בפיהם,  הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים "רוח" ומייצרים ערפל.

אני לא אוהב שיחות על "רוח", ולא בגלל איזו עמדה מטריאליסטית-מרקסיסטית שאימצתי. שיחות כאלה מסתיימות, עבורי, כמעט תמיד, במפח נפש. בן שיחי מדבר על "רוח", ואני מתקשה להבין למה הוא מתכוון. אני מבקש ממנו שינסה לצקת במושג משמעות ברורה. אני לא מחפש הגדרה מילונית מדוייקת, ממצה וחסרת יוצאים-מן-הכלל. הדרישה להגדרה מילונית כזאת היא דרך להרוס דיאלוג, לא לבנות אותו. לעולם אי אפשר לספק הגדרה מילונית מדוייקת, ממצה וחסרת יוצאים-מן-הכלל. נסו להגדיר כך משהו – כל דבר ויהיה הפשוט ביותר – ותראו שלא תצליחו (נסו לספק הגדרה כזאת למלה "כסא", למשל, או למלה "בקבוק"). אני לא מבקש הגדרה, אם כן, אלא משמעות. משמעות ברורה המחייבת את הדובר. אבל ברוב השיחות על "רוח" אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים.

לאחרונה השתתפתי בשתי שיחות כאלה שדווקא לא הסתיימו בחוסר-תקשורת ובתסכול: שתי שיחות שבהן התבהרה לרגע משמעות ברורה ומחייבת (אם כי אולי מיוחדת מאוד) של המושג "רוח" בפיו של בן שיחי.

את השיחה הראשונה נהלתי עם פרופסור ישעיהו תדמור, יו"ר התנועה להעצמת הרוח בחינוך. אני מודה שכששמעתי לראשונה את שמה של התנועה הזאת חשבתי שמדובר בפרודיה. אבל בשיחתנו התגלה פרופסור תדמור כאדם רציני מאוד. משום רצינותו, הוא לא הסתפק באווירה כללית כתחליף למשמעות. כשהוא אמר "רוח" הוא ידע על מה הוא מדבר. "רוח", כך הסביר לי תדמור, "פירושה הכרה בכך שלחיים האנושיים יש מימד טרסצנדנטי (אפילו רלגיוזי), ושמימד זה הוא השופט העליון של פעולות האדם, של ערכיו ושל עקרונותיו". (זה כמובן ציטוט מהזכרון, ואפשר שתדמור היה מבקש לתקן משהו אילו קרא את הכתוב כאן).

עכשיו כבר לא הרגשתי את המים זולגים בן אצבעותי. הבנתי על מה בן-שיחי מדבר. הבנתי לְמה הוא מחוייב. דבריו סייעו לי להבין מדוע לא אצטרף ל"תנועה להעצמת הרוח בחינוך" ומדוע לא אתמוך בה: אינני יודע אם קיים מימד טרנסצנדנטי או רליגיוזי לחיים האנושיים. בוודאי שאיני מוכן לכפור בכך בחופזה. אבל אני כופר בכך שמימד משוער זה צריך לעמוד במרכזו של המעשה החינוכי. אם "רוח" היא מה שתדמור מתכוון אליו, לא צריך, ואולי אסור לחנך "חינוך רוחני". בחיי הציבור, מקומו של המימד הרליגיוזי הוא בשעות של קודש או של טקסי חג. בחיו של הפרט אפשר שמימד זה יופיע פתאום ברגעים של התגלות. אבל המעשה החינוכי לא צריך לכוון אליו, ומוטב שימעיט לדבר עליו. ממילא אי אפשר להכניס רגעים אותנטיים כאלה אל תוך תכניות הלימודים.

השיחה השניה אודות ה"רוח" התנהלה עם סטונדטית בתכנית התואר השני של "המכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין בירושלים", שבה אני מלמד. נירה רוזן היא תלמידה ותיקה שלי. זה לנו כבר הקורס השלישי ביחד. נירה מרבה להשתמש בדבריה במלה "רוח", "רוחניות" ו"חינוך רוחני". השיחה בינינו התחילה כדיון סוער למדי ורב משתתפים, בשיעור שבו למדנו את "דלדולה של הרוח באמריקה" מאת אלן בלום. בסוף השיעור נירה נגשה אלי והמשכנו את השיחה בשניים.

בקשתי מנירה שתסביר לי למה היא מתכוונת במלה "רוח". היא השיבה, בצדק, שהמלה משמשת במשמעויות שונות בהקשרים שונים. למרות זאת בקשתי שתנסה לזקק עבורי את ליבת המשמעות של המושג עבורה, והיא ענתה כך (אני מלטש כאן קצת את הניסוח, שנאמר בשיחה בעל-פה, כדי לעשותו מתאים לטקסט כתוב): "רוח היא היכולת לזהות חיבור אמיתי, וקשר חי ועמוק, בין הפנימיות שלי (רגשותי, מחשבותי, תקוותי, פחדי וכדומה) לבין יצירותיה של התרבות האנושית. חינוך רוחני פירושו הקניית היכולת הזאת לתלמידים".

דבריה של נירה המשיכו להעסיק אותי זמן רב אחרי שהשיחה הסתיימה. אני לא בטוח שהיא ספקה כאן הגדרה טובה למושג "רוח". קשה לי לחשוב על מקרים רבים שבהם אדם אומר "רוח" ומתכוון למשהו מעין זה. אבל נדמה לי שנירה ניסחה כאן בצורה מדוייקת ופורה את עיקר תפקידו של המורה במקצועות ההומניסטיים – אותם תחומי דעת שאנו קוראים להם לפעמים "מדעי הרוח".