(פורסם באתר "עבודה שחורה")

העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. כבר שנים רבות אנחנו מדברים על מדינת רווחה, על סוציאל-דמוקרטיה, על סוציאליזם. אפילו את המונח המטופש "צדק חברתי" למדנו לגלגל על לשוננו, מתוך התחשבות בטעם הקהל. כבר שנים רבות שאנחנו מדברים, מלמדים, מחנכים, מרצים, כותבים… מול בני נוער, סטודנטים, קשישים, חוגי מתעניינים… ממתינים על כסא פלסטיק עד שיתקבץ מניין המאזינים… מקשיבים בנימוס למישהו מהקהל שרוצה "רק לשאול שאלה" ואגב כך יורה בנו צרור ססמאות נאו-ליברליות נבובות… מקשיבים לו בנימוס, באמפתיה, מסבירים איפה אנחנו חושבים שהוא טועה, וממשיכים הלאה. מתגברים על התסכול, מדחיקים את לחישות היאוש וממשיכים הלאה, מספרים אחר כך, בחוגים פנימיים, בדיחות של אירוניה עצמית (כולם שמעו כבר את כולן) וממשיכים הלאה. למה קיווינו בכל אותן שנים של מאמץ סיזיפי? נדמה לי, שבדיוק למה שמתחולל כאן בחודש האחרון. זו היתה הפנטזיה שלנו, של אלה מאתנו שעדיין העזו לפנטז. זה היה החלום הפרוע שלנו, ברגעים הבודדים שבהם הרשנו לעצמנו לחלום.

הקפיצה האיכותית

כשפרצו המחאות היה רגע קצר שבו התקשנו להבין שהחלום מתגשם ("וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר / וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד" כתבה לאה גולדברג). דברים שאמרנו במשך שנים בפני קהלים של עשרים איש בקעו מפיותיהם של אלפים והדהדו ברחובות. התקשנו לזהות את עצמנו במראה המגדילה פי מאה-אלף. התקשנו להאמין בקיומו של קשר סיבתי בין המאמץ החינוכי המתיש במשך עשרות שנים, לבין מה שמתרחש עכשיו ברחובות. פשוט שכחנו לרגע את הכלל הותיק של גאורג פרידריך הגל, אודות ה"קפיצה איכותית". "קפיצה איכותית" – זה נשמע כמו משהו שיגיד פרשן האתלטיקה של הערוץ הראשון, אבל בהגליאנית, "קפיצה איכותית" היא הרגע שבו צבירה הדרגתית, כמותית, מולידה איכות חדשה, שינוי במהותם של הדברים ולא רק בכמותם. נהוג להשתמש, כדי להסביר זאת, במשל על קומקום המים: המים עומדים על האש ומתחממים. הטמפרטורה עולה ועולה, וזו צבירה כמותית של אנרגיה. בשלב מסויים, במאה מעלות, המים הופכים לקיטור: הקומקום שורק, המכסה עף, והמטבח מתמלא אדים… בסוציולוגיה מרקסיסטית, רגע הקפיצה האיכותית הוא רגע המהפכה: הכוח לשנות, והמודעות בנחיצותו של השינוי, שהלכו ונצברו בהדרגה, מבשילים פתאום לכדי איכות חדשה, מהפכנית.

אבל מה בדיוק נצבר כאן במשך שנים? קודם כל: מצוקה ותסכול. אבל זה לא מספיק. אנשים השוקעים במצוקה ובתסכול עלולים לשקוע גם באדישות ובניכור, להסתגר בתוך עצמם או בקרב משפחותיהם, לעשות מה שאפשר, לנסות לשרוד, לקלל את הממשלה ולהמשיך לבלוע את כל מה שמאכילים אותם. זה מה שקרה למעמד הבינוני כבר מזמן. מחקרים וסקרים הראו כל הזמן (וגם השיחות שניהלנו במהלך השנים לימדונו) שהישראלים אף פעם לא קנו את האידאולוגיה הנאו-ליברלית (ראו, למשל, כאן

). נחמיה שסטרסלר לא הצליח לשכנע אותם שטוב להם. הם ידעו שחרא להם. ידעו את זה גם כשלקחו יום חופש מהעבודה ולקחו את הילד ליום בילוי בקניון (כי לשלוח אותו לקייטנה עולה הון), וגם כשגרדו את הפרוטות האחרונות מן החסכונות שלהם וארגנו למשפחה ארבעה ימים ביוון. האידאולוגיה הקפיטליסטית הצליחה במקום אחר – חמור ומסוכן יותר. היא לא שכנעה את הישראלים לאהוב את הקפיטליזם, אבל היא שכנעה אותם לקבל אותו כמציאות הכרחית, כמין כוח טבע, כמעוות שלא יוכל לתקון. מה שנשתנה בשנים האחרונות, מה שנצבר וחולל את המפנה, היה התודעה שיש אלטרנטיבה: יש מדיניות חברתית-כלכלית אחרת, והיא לא פחות מדעית, מעשית, רציונאלית ומבוססת ממדיניות ה"קצץ והפרט" שנגזרה עלינו (חברנו שי כהן אומר את זה יפה כאן, בערך בדקה 04:20, אבל כדאי לשמוע גם את מה שנאמר קודם). את השינוי הזה חוללו המדריכים, המסבירים, המרצים, הכותבים והמחנכים שפעלו נגד הזרם במשך שנים ארוכות. את השינוי הזה חוללנו אנחנו.

ההפצה האיטית והעקבית של המסר "אפשר אחרת" הספיקה כדי להוציא את הישראלים לאוהלים ולרחובות. אבל בראשית הדרך הכל עוד היה מבולבל מאוד ונתון בסכנה. היתה אפשרות ממשית שהמאבק יתדרדר לאיזו מחאה יאפית קלילה וא-פוליטית, שהיתה מעניקה למדיניות ההפרטה כסות אידאולוגית חדשה במקום זו שרק עכשיו החלה להפרם (זוכרים את סתיו שפיר? "אני לא מומחית בכלכלה, אני עוסקת בתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה"). מי שעמד שם, בימים הראשונים, במאהלים ובהפגנות, והסביר והסביר והסביר, מנע את ההתדרדרות. מאז עוברת תנועת המחאה, ועמה החברה הישראלית כולה, קורס אינטסיבי מזורז בסוציאל-דמוקרטיה. המסרים מתעדכנים, המבט מקיף יותר ויותר, ההסברים מעמיקים והבטחון העצמי גובר. המאבק זקוק למורים ולמדריכים, אבל לא פחות מכך, המורים והמדריכים זקוקים למאבק. גם כאן פועל כלל ותיק, המנוסח כבר במקורות, כלומר אצל מרקס: "לשם יצירתה ההמונית של תודעה מהפכנית זו [מרקס כותב "קומוניסטית". הרשתי לעצמי שינוי קל – י.ג.], כמו גם לשם הגשמת הדבר, יש צורך בשינוי המוני של האדם, העשוי להתרחש אך-ורק בתנועה מעשית, במהפכה" ("האידאולוגיה הגרמנית", כתבי שחרות, עמ' 273). במלים אחרות: אפשר לדבר על סוציאליזם (טוב, נו, ועל "צדק חברתי") באולמי-הרצאות ובשיחות בתנועה. אבל שפת המאבק והתיאוריה שלו נלמדות בצורה טובה הרבה יותר, אינטנסיבית ומעמיקה יותר, כשהשיעורים מתנהלים בתוך המאבק עצמו וכחלק ממנו. אמרו חז"ל: "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי" – אחרונת השפחות היוצאות ממצרים ראתה על הים – ברגע הנורא והנשגב של קריעת ים סוף – דברים שלא ראו גדולי הנביאים!

אבל שבועות ספורים אחר-כך, מול הר סיני, שכחו יוצאי מצרים את מה שראו על הים. הם עשו להם עגל זהב ויצאו במחולות…

זה יגמר בבכי

הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, שעוברת עכשיו החברה הישראלית, הוא התוצאה החשובה ביותר של המאבק. קרוב לודאי, שהוא יתגלה כתוצאה החשובה היחידה שלו. אני לא כותב זאת כדי לרפות ידיים, אלא כדי להקדים תרופה לרפיון הידיים הצפוי בעתיד הקרוב. אם לא יקרה התרחיש הבלתי-סביר, שבו המאבק יהפוך למרי אזרחי אלים או אלים-למחצה, ורבבות ישראלים ישבשו את הסדר הציבורי וימנעו ממוסדות המדינה לתפקד – אם לא יקרה דבר כזה (ולמען הסר ספק: אני לא צופה שהוא יקרה ולא מייחל לו), המחאה לא תוביל לשינוי מדיניות. השלטון הנוכחי, בראשותם של ביבי-שטייניץ-ברק-ליברמן-וישי לא מסוגל ולא רוצה להענות אף לא לשמץ מדרישות המפגינים. וגם אין לו סיבה. נתניהו יודע שהדבר היחיד שעליו לעשות כדי להתמודד עם המחאה זה להמתין בסבלנות. עד שיבוא הגשם, או עד שתתחיל שנת הלימודים או עד שיתגבר התסכול מאדישות הממשלה, או עד שתאורגן איזו פרובוקציה בגבולות, והמחאה תדעך. הוא צודק. ההפגנות והמאהלים לא מציבים שום איום ממשי על השלטון. הקואליציה של נתניהו יציבה כמו סלע, ואפילו באופוזיציה מעטים הם המעוניינים בהקדמת הבחירות. כל מה שנתניהו צריך לעשות זה לחכות. והוא אכן עושה זאת ועושה זאת היטב. מי שנשבע שלא לנטוש את המאהל עד לנצחון, מי שמבטיח לבוא להפגנה בכל מוצאי שבת עד לכינונה של מדינת-הרווחה האולטימטיבית, עתיד לגלות בקרוב שיושבי האוהלים נוטשים בזה אחר זה את השדרה, והמשתתפים בהפגנות מתמעטים. ואז יבוא בכי גדול. אין לזלזל בבכי הזה ואין ללעוג לו, כי הוא בכי אמיתי וכואב, של אלה שניסו לבנות עולם חדש ישירות מהלב, ומהרחוב, בלי העסק המסובך והמנוכר והמכוער הזה שנקרא פוליטיקה –  זו שעושים אותה בחדרי ישיבות, לא בכיכרות.

- אז כל המאבק לא שווה כלום?

- הוא שווה הרבה מאוד! אי אפשר לבכות לַנֶּצַח, ובשלב מסויים הבכי ייפסק. הבוכים יתחלקו אז לשניים: חלק מהם יחזרו לבתיהם (הממושכנים) ולדירותיהם (המושכרות במחיר מופקע) אבלים וחפויי ראש, מיואשים, מנוכרים ומופרטים עוד יותר מכפי שהיו לפני המאבק. אבל האחרים, אלה שסיימו בציונים טובים את הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, יתחילו לתרגם את להט הכיכרות למסקנות פוליטיות ואולי גם לעשייה פוליטית. לכן חשוב כל כך ללכת אל המאהלים ואל ההפגנות, לדבר ולהסביר. הזדמנות טובה יותר לא תהיה לנו. לדבר על דיור ציבורי ועל תקציבי החינוך והבריאות ועל הפרטה ועל התארגנות עובדים ועל תקציב גרעוני ועל מיסים פרוגרסיביים ועל סעיפים אחרים מן המצע הסוציאל-דמוקרטי. לקחת את התכנית של יסו"ד או את "נייר לקמוס" של דרור ישראל או מסמך אחר מסוג זה וללמד אותו. לא כל כך חשוב ממה מתחילים ולא חייבים להספיק את כל החומר. חשוב, שמן השיחות יתבהרו שלושת הדברים הבאים:

א) שיטת ה"קצץ והפרט" שנהוגה כאן בעשורים האחרונים אינה "כלכלה אובייקטיבית" וגם לא "כוח טבע". היא מדיניות נבחרת (במובן זה שמישהו בחר אותה והחליט ליישם אותה).

ב) לשיטה הזאת יש אלטרנטיבה, שהיא לא פחות נרחבת, מקיפה, מעמיקה ומגובה במספרים: מדינת רווחה אוניברסלית.

ג) ההכרעה בין השיטות האלטרנטיביות היא הכרעה פוליטית. היא לא עניין לפקידים מקצועיים ולמומחים. לא רק להם. היא הכרעה המונחת לפתחם של הישראלים כולם, באמצעות מוסד קבלת ההחלטות המשותף שלהם. זה שקוראים לו כנסת ישראל.

מי שיִלמד זאת לא יחזור הביתה מיואש. מי שילמד זאת יצטרף למאבק הפוליטי. זה לא יקרה בתוך רגע, ולא יגרור אחריו שינויים מיידיים, אבל זה גם לא ייקח שנים רבות מאוד. אולי עד הבחירות הבאות. אמרתי "מאבק פוליטי" ועוד לא אמרתי כלום על היבטיו המפלגתיים והפרסונאליים של מאבק זה. עוד לא הגיע הזמן לכך, אבל הזמן הזה יגיע, בקרוב, ואז לא נוכל להתחמק משאלות קשות. פעם, כתבתי, שביום שבו תהיה לנו דילמה אמיתית למי להצביע, נדע שהפוליטיקה חזרה להיות רלוונטית.

לפי שעה, הכל תלוי בשאלה כמה ישראלים יחזרו בתום המחאה אל ביצת היאוש, הניכור והאדישות, וכמה יצטרפו אל אלה המנהלים מאבק פוליטי. עבור הראשונים, מוצאי-השבתות של יולי-אוגוסט יהפכו בהדרגה לזכרון רחוק, לחלום ליל קיץ. עבור האחרונים, ימי המחאה יהיו לנקודת מוצא לשינוי המציאות.