אני חוזר אל מנהגי (שנזנח בשנה שעברה) לפרסם לקראת האחד במאי מאמר הקשור בסוציאליזם ובפרט במרקס. החלק הראשון של המאמר מתאר את חיפושי אחרי פיסקה אחת של מרקס. החלק השני דן באותה פיסקה ובמה שאפשר ללמוד ממנה. מי שאצה לו הדרך ורוצה להגיע ישירות אל התיאוריה, מוזמן להתחיל לקרוא מן הסעיף שכותרתו "חירות, מימוש עצמי ואושר".

וכרגיל, למתקשים בקריאה מן האתר מצורף הקובץ בגירסת פי.די.אף. (הקלק על הקישור)

מצאתי פיסקה יפהפיה של מרקס. פיסקה שלא הכרתי קודם, למרות שהיתה כבר מזמן תחת ידי (לפחות חלק ממנה). כמו במקרים רבים בעבר, תהליך הגילוי התחיל משאלה של תלמידה. באחד השיעורים במסגרת תכנית חכמ"ה באונ' חיפה, הזכרתי בחטף את תפיסת-החירות של מרקס כפיתוח רב-צדדי של הכישורים והיכולות. התלמידה שלחה לי אימייל ובקשה מראה מקום. היא רוצה לקרוא את זה עם חבריה לתנועה (או עם חניכיה? אני כבר לא זוכר).

מרקס והחירות

הבקשה הביאה אותי במבוכה. יש כמה וכמה מקומות שבהם מרקס אומר משהו מעין זה, אבל תמיד בתמצות רב, במשפט אחד או בשבר פסוק (כלומר באופנים שאינם מתאימים לקריאה משותפת). מרקס היה גדול הפילוסופים במאה התעש-עשרה, אבל לאורך רוב שנות יצירתו (לפחות מאז 1848), הוא מיעט לכתוב כתיבה פילוסופית, וקשה למצוא אצלו דיונים עקרוניים במהותם של מושגים מופשטים כמו "החירות".

בצר לי פניתי אל טרי איגלטון (אחד מפרשני מרקס החביבים עלי) ואל מסתו המצויינת, שאף יצאה לאור בעברית, "מרקס והחירות" (היא פורסמה בתור הספר על מרקס בסדרת הספרונים על הפילוסופים הגדולים בהוצאת "ידיעות אחרונות"). אני מאוד אוהב את הטקסט של איגלטון. קראתי אותו כמה פעמים, נעזרתי בו בשיעורי, המלצתי עליו לקרובי משפחה ולתלמידים, ואפילו סרקתי את כולו ואני מפיץ אותו לכל דורש כקובץ פי.די.אף. (מעוניינים יכולים לפנות באימייל לכתובתי המפורסמת בראש האתר). ובכל זאת, עד היום תמיד דלגו עיני על הפיסקה של מרקס המצוטטת אצל איגלטון בעמ' 41 (בתרגום העברי של עדי מרקוזה-הס). הפעם, אולי בגלל מצוקתי, לא דילגתי אלא קראתי, וככל שקראתי התפעמתי. זה התיאור המפורט, המדוייק והיפה ביותר של מרקס אודות טיבה של החירות, אמרתי לעצמי (למרות שהמלה "חירות" כלל לא מוזכרת בפיסקה. מרקס מדבר כאן על המושג "עושר". איגלטון, אגב, מביא את הדברים במסגרת הדיון שלו במושג "מימוש עצמי". על הקירבה המושגית שבין "עושר", "מימוש עצמי" ו"חירות" במחשבה המרקסית אדבר בהמשך).

זיוף של איגלטון?

משהו כאן היה חשוד. פיסקה כל כך יפה וכמעט לא מוכרת? איך ייתכן שלא פגשתי אותה עד היום? מיהרתי לחפש את מראה המקום. בתחתית הפיסקה היה כתוב רק: "לביקורת הכלכלה המדינית".

"לביקורת הכלכלה המדינית" הוא חיבור של מרקס משנת 1859. זו בעצם גירסה מוקדמת של "הקפיטל" (ספר א'), שפורסם שמונה שנים מאוחר יותר. הדעה הרווחת היא שכל מה שאפשר למצוא שם מופיע גם בקפיטל, ובצורה שלמה, מעמיקה וברורה יותר. לכן, אף אחד לא קורא את "לביקורת הכלכלה המדינית" מעבר לעמודי ההקדמה. ההקדמה דווקא מאוד מפורסמת (ואפילו תורגמה לעברית). זהו המקום היחיד (למיטב ידיעתי), שבו מופיע (למרבה הצער) התיאור הסכמטי של מרקס בדבר הבסיס הכלכלי של אופן הייצור, ובניין-העל האידאולוגי המתנוסס מעליו. סכמה זו בלבלה מרקסיסטים רבים וטובים והוליכה אותם למבואות סתומים מבחינה תיאורטית ופרקטית… מכל מקום, הפיסקה שציטט איגלטון לא מופיעה בהקדמה. גם לא נראה לי סביר שהיא מופיעה בגוף הטקסט, אבל אם זה מה שאיגלטון כתב אז נחפש.

החיבור במלואו לא תורגם לעברית, אבל הוא קיים באנגלית, ואפילו באינטרנט. תודה לאל על האינטרנט, על הארכיב המרקסיסטי באינטרנט בפרט, ועל מנועי החיפוש במיוחד. שעתיים של סריקות וחיפושים אינטנסיביים נדרשו לי כדי להשתכנע שהפיסקה המדוברת לא נמצאת בחיבור "לביקורת הכלכלה המדינית" מאת קרל מרקס. בשלב הזה חשדתי באיגלטון שהוא כתב את הפיסקה בעצמו ואז ייחס אותה למרקס (כן, גם אני הייתי פעם מדריך בתנועת-נוער, ואולי גם איגלטון היה…). ואז נזכרתי ב"גרונדריסה".

ה"גרונדריסה"

ה"גרונדריסה" הוא אולי הטקסט האזוטרי ביותר של מרקס. אלה שבע מחברות טיוטה שכתב מרקס בשנים 1857-8, כעבודת הכנה לחיבורו "לביקורת הכלכלה המדינית". מחברות עבות כרס (המהדורה האנגלית השלמה מחזיקה כתשע-מאות עמודים), שמחברן לא ייעדן לפרסום, אלא כתב אותן כחלק מתהליך המחקר. כתב היד היה אבוד במשך שנים, ופורסם במלואו בדפוס, במזרח ברלין, רק בשנת 1953 (מרקס נפטר שבעים שנים קודם לכן). גם אחר כך, הטקסט היה כמעט לא-מוכר במערב. רק ב 1973, כמעט מאה שנה אחרי מותו של מרקס, יצא סוף סוף תרגום מלא של הגרונדריסה לאנגלית, בהוצאת פנגווין. השם "גרונדריסה" אגב, מקורו בכותרת שניתנה לטקסט כשפורסם לראשונה בגרמנית: "Grundrisse der Kritik der Politischen Ökonomie" או: "קווי מתאר לביקורת הכלכלה המדינית". מאז קוראים לו בכל השפות פשוט "הגרונדריסה". לאמיתו של דבר, אין אלה קווי מתאר. הטקסט של הגרונדריסה הוא עשיר מאוד, סוער, פרוע לפעמים, רב-תחומי ומופלא. כמו בתלמוד הבבלי, להבדיל, הדיונים המרתקים ביותר ב"גרונדריסה, נמצאים במקומות הבלתי-צפויים ביותר, ובתוך פרקים ששמם לא תמיד מעיד על תוכנם. זהו ספר שקוראים בו בעזרת האינדקס (או מנוע החיפוש), לא בעזרת תוכן העניינים.

ברגע שנזכרתי בגרונדריסה, כבר הייתי בטוח: או שמרקס לא כתב אף פעם את הפיסקה שטרי איגלטון מייחס לו, או שהוא כתב אותה בגרונדריסה. חזרתי אל הארכיב המרקסיסטי  באינטרנט ואל מנועי החיפוש, ועד מהרה התגלה הניחוש שלי כנכון. טרי איגלטון לא זייף, הוא פשוט לא דייק במראה המקום.

חירות, מימוש עצמי ועושר

הנה הפיסקה המדוברת. התרגום הוא שלי, מן הנוסח באנגלית של מרטין ניקולאוס ובעזרת התרגום לעברית של עדי מרקוזה-הס (המקור הגרמני אינו נמצא לצערי תחת ידי. כאן אפילו האינטרנט מכזיב…). בחרתי להרחיב את הציטוט ולהביא את הפיסקה כולה, ולא רק את השורות שבחר איגלטון. כדי להקל על הקריאה (יש לזכור שמדובר בכתב-יד שלא נערך לפרסום), פיצלתי את הכתוב לשלוש פיסקאות נפרדות.

כאמור, זהו הקטע היפה ביותר המוכר לי כיום, שבו מרקס מסביר מה היא בעיניו הוויה חופשית (הוויה של חירות). אולם לא זה הנושא המפורש של הפיסקה. הנושא המפורש הוא העושר. וליתר דיוק: מעמדו החברתי של העושר בעת העתיקה ובעידן המודרני.

במקורות מן העת העתיקה איננו מוצאים לעולם חקירות בשאלה איזו צורת קניין קרקעי וכו' היא הפרודוקטיבית ביותר, מניבה את מירב העושר. העושר לא מוצג כמטרת הייצור (אף כי אפשר בהחלט שקאטו יחקור איזו שיטה של עיבוד השדה היא המשתלמת ביותר, וברוטוס ילווה את כספו בשער הריבית הרווחי ביותר). השאלה היא תמיד: איזה סוג של רכוש יוצר את האזרח הטוב ביותר. העושר מופיע כתכלית לעצמו רק בקרבם של כמה עמי-מסחר, שהחזיקו במונופול על קווי הסחר, וחיו  בנקבוביות העור של העולם העתיק, כמו היהודים בחברת ימי הביניים.

מצד אחד העושר הוא דבר, הוא מתממש בדברים, בתוצרים חומריים, אשר מולם ניצב האדם כסובייקט. מצד אחר, בהופעתו כערך, העושר אינו אלא שלטון על עבודתו של אחר, אך לא לשם האדנות, אלא לשם הצריכה הפרטית וכו'. הוא מופיע בכל צורותיו (בין אם כאובייקט ובין אם כיחס המתוּוך מבעד לאובייקט) כדבר שהוא חיצוני ומקרי עבור האדם הפרט. מכאן שההשקפה העתיקה, שעל-פיה תכליתו של הייצור היא האדם, אם כי בצורתו המוגבלת (מבחינה לאומית, דתית ופוליטית), נראית נשגבת מאוד בהשוואה לעולם המודרני, שבו מופיע הייצור כתכליתו של האדם, והעושר כתכליתו של הייצור. ואולם, לאמיתו של דבר, כשמקלפים ומסירים מעליו את צורתו הבורגנית המוגבלת, מהו העושר אם לא האוניברסליות של צרכים, יכולות, הנאות, כוחות ייצור וכו' של היחידים, הנוצרים מתוך חליפין אוניברסליים; מהו אם לא פיתוחו השלם של שלטון האדם על כוחות הטבע – על אלה של הטבע לכאורה ועל אלה של הטבע האנושי; המיצוי השלם של כוחות היצירה שבאדם, בלא שום הנחות מוקדמות, מלבד ההתפתחות ההיסטורית הקודמת, העושה את הכוליות של התפתחות זו, כלומר, התפתחות כל הכוחות האנושיים, תכלית לעצמה שאינה נמדדת בשום אמת-מידה  קבועה מראש; כאשר האדם אינו מייצר עצמו מחדש בצורה מסויימת אחת, אלא יוצר את הטוטליות שלו; כאשר אינו חותר לשמר את הוויתו שנקבעה כבר, אלא שרוי בתנועה מוחלטת של התהוות.

בכלכלה המדינית הבורגנית, ובתקופת- הייצור שאותה היא הולמת, מיצוי עד תום זה של התוכן האנושי מופיע כריקון עד תום, ההחצנה האוניברסלית מתגלה כניכור מוחלט, והריסתן של כל המטרות המוגבלות והחד-צדדיות – כהקרבתה של התכלית האימננטית האנושית על מזבחה של תכלית חיצונית לחלוטין. משום כך, עולמם הילדותי של ימי-קדם נראה כנשגב יותר, ככל שאנו מחפשים צורה סגורה ותחומה בגבולות נתונים מראש. העתיק מקנה סיפוק מנקודת ראות מוגבלת, בעוד המודרני מותירנו בלתי-מסופקים; או: כאשר נדמה שהוא מספק את עצמו, המודרני הוא וולגרי [מרקס כתב כאן "gemein" שפירושו המילולי "המוני". הלכתי בעקבות המתרגם לאנגלית שהעדיף "vulgar" על פני תרגומים אפשריים אחרים].

העושר כרכישת-העולם ורכישה-עצמית של המהות האנושית

נתחיל מהאמצע: העושר איננו, על פי מרקס, ערימה של מטבעות זהב השמורה במרתף. הוא גם לא סכום אסטרונומי בחשבון הבנק. העושר אינו זהה עם בעלות על חפצים, בתים, חברות, אמצעי ייצור… האדם העשיר הוא זה הרוכש לעצמו את העולם באופני רכישה רבים ומגוונים ככל האפשר (ולפחות באופן פוטנציאלי או אידאלי, אופני הרכישה הללו הם אינסופיים). האדם העשיר הוא אדם המחצין עצמו אל העולם מבעד לצרכים רבים ומגוונים, יכולות רבות ומגוונות, שאיפות וכשרונות רבים ומגוונים. האדם העשיר הוא זה המביא לידי מיצוי שלם את כוחות היצירה שלו. חברה עשירה באמת היא זו המביאה לידי מיצוי שלם את כוחות היצירה של חבריה. חברה חופשית היא חברה שבה התפתחות כל כוחות היצירה האנושיים היא תכלית-לעצמה, ובעצם התכלית העליונה של החיים החברתיים: מימוש החירות הוא בהתפתחות, וככל שאתה מתפתח יותר, וככל שהתפתחותך נובעת מתוך עצמה ולא מאילוצים חיצוניים (כמו מחסור או אדון-מצווה) – כך אתה חופשי יותר.

14 שנים קודם לכן ביטא מרקס רעיון זה באופן דומה למדי ב"כתבי היד הכלכליים פילוסופיים" שלו:

האדם רוכש לעצמו את מהותו הכלצדדית באופן כלצדדי, דהיינו כאדם שלם. כל אחת מהתייחסויותיו אל העולם, ראייה, שמיעה, הרחה, טעימה, נגיעה, חשיבה, התבוננות, הרגשה, רצייה, פעולה, אהבה, קיצורו של דבר: כל תכונותיו האינדיבידואליות כמו גם אותן תכונות שהן שיתופיות במישרין לפי צורתן, הריהן בפעילותן האובייקטיבית (דהיינו, בפעילותן המתייחסת אל האובייקט) בחינת רכישתו של אותו אובייקט. רכישתה של המציאות האנושית ויחסה אל האובייקט היא פעילותה של המציאות האנושית (לכן היא רבת פנים, כשם שהיקבעות המהות האנושית ופעילותיה רבות פנים הן). [מרקס, כתבי שחרות, בתרגום ש. אבינרי, עמ' 147-8. שיניתי כאן מתרגומו של אבינרי את המלה "מושא" (המדוייקת מבחינה לשונית אך מקשה על ההבנה) למלה "אובייקט" – "gegenstadt" במקור]

הדמיון בין הפיסקאות מלמדנו גם שהפער שבין מרקס המוקדם – ה"פילוסוף האידאליסט" שכתב את כתבי היד הכלכליים פילוסופיים – ומרקס המאוחר – הכלכלן הצונן והמפוכח – קטן מכפי שנהוג לחשוב: מרקס נשא עמו את התובנות הפילוסופיות עמוק אל תוך מחקריו הכלכליים.

החירות, על פי מרקס, אין פירושה שחרור מאילוצים חיצוניים. החירות היא פעילות שמקורה בהנעה פנימית, פעילות שמבעדה מביא האדם את עצמו לידי ביטוי ומממש את עצמו. האדם הוא חופשי כאשר הוא תכלית-עצמו, כשאיננו משמש אמצעי לדבר אחר. אבל האדם החופשי אינו דווקא האדם הצורך – שעבורו הטבע הוא קודם-כל אובייקט לצריכה (של מזון, משקה, מלבוש, קורת גג ועוד). עיקרה של החירות מתבטא בפעילות, והאדם החופשי במלוא מובן המלה הוא האדם הפעיל והיוצר, שעבורו הטבע הוא שדה ליצירה (של מזון, משקה, מלבוש, קורת גג ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד).

תנועה מוחלטת של התהוות

אבל המשך הפיסקה מהגרונדריסה חשוב אף יותר. אדם חופשי (מרקס היה אומר: "אדם עשיר") הוא אדם אשר "…אינו חותר לשמר את הוויתו שנקבעה כבר, אלא שרוי בתנועה מוחלטת של התהוות". מרקס מערער כאן על הדבר שפילוסופים מראשית העידן הבורגני (למשל הובס ושפינוזה) הציבו כתכלית העליונה של כל יצור חי ושל האדם בפרט: "השימור העצמי". אכן, חייב אדם לשמר את עצמו על מנת שיוכל בכלל להתקיים, אולם מהות קיומו איננה מתמצה בשימור זה אלא דווקא בשינוי, בהתהוות המתמדת. אנו רואים עד כמה קרוב כאן מרקס לאקזיסטנציאליזם של סארטר וקאמי, ועד כמה זר לו "שיח הזהויות" האהוב כל כך על הפילוסופיה הפוסט-מודרנית. הזהות העצמית, במשמעותה המקובלת, פירושה תכנים ואיפיונים של האישיות שכבר נקבעו והתעצבו בעבר: השיוך הדתי, הלאומי, המגדרי, העדתי וכדומה. מנקודת-ראות מרקסיסטית עלינו לקבוע כי העיסוק האינטנסיבי בתכני-עבר אלה אינו מעיד על חירות או על שאיפת חירות, אלא על דברים אחרים (אולי על אינסטינקט בהמת-העדר שעדיין חי  בתוך האדם המודרני?). ברכה/ברברה קרקר, מן המערכון "קרקר נגד קרקר" של הגשש החיוור, דימתה לעצמה שהשתחררה מכבליה כשיכלה סוף סוף לשאול "אחרי הכל – מי אני, מה אני, מי אני, מה אני, מה, מה, מה?". לדעת מרקס, השאלות המכריעות עבור האדם החופשי אינן "מי אני ומה אני" אלא "מי אני רוצה להיות? למה אני הופך את עצמי? למה אני מתאווה ולמה אני מתהווה?".

במאמר מוסגר: אפשר לתהות האמנם יכול האדם – ולו גם לאדם החופשי, בחברה שהתגברה על הקפיטליזם – להמצא כל הזמן ב"תנועה מוחלטת של התהוות". האמנם התהוות מוחלטת זו היא בגדר אפשרות ריאלית, או רק אידיאה רגולטיבית, מעין "אוטופיה" מרקסית? והאמנם אין גם בשימור של מאפייני זהות והשתייכות יסודות חיוניים לאושרו של הפרט, ואפילו לחירותו? אבל זה נושא למאמר נפרד, שאולי אכתוב בקרוב.

הקפיטליזם: עושר כעוני, מימוש עצמי כאובדן עצמי

בהמשך ישיר לשגב ולתנופה של תאור האדם העשיר בחברה החופשית, מזכיר לנו מרקס כי בתנאי הקפיטליזם אנו פוגשים את צורתה המסולפת והמנוכרת של המהות האנושית כפעילות ויצירה מתמדת. התנועה המוחלטת של ההתהוות מתגלה כאן כאובדן-עצמו מתמיד של האדם, כמירוץ תזזיתי אוניברסלי, ושינויי צורה בלתי פוסקים שתכליתם אינה אימננטית לפעילות אלא היא מקרית וחיצונית: מקסימליזציה של הרווחים. את העולם כמירוץ חסר תכלית תיאר כבר תומס הובס, הנביא הקודר של העולם המודרני, במלים הבאות:

חיי אדם הם מירוץ, שאין בו שום מטרה או פרס-מנצחים אלא זה: להיות הראשון.
במירוץ כזה:
המחשבה על אלה שמאחוריך היא תהילה
המחשבה על אלה שלפניך היא ענווה
נפילה פתאומית היא סיבה לבכי
נפילתו הפתאומית של אחר היא סיבה לצחוק
להדחק למקומות האחרונים זוהי אומללות
לעבור את הרצים שלפניך – זהו אושר
לנטוש את המירוץ פירושו למות.

[הובס כתב את הדברים בחיבור מוקדם שלו ששמו "מסכת על טבע האדם" ("Treatise on Human Nature")]

מרקס היה מוסיף רק, כי אין הכרח שחיי האדם והמציאות החברתית-כלכלית יראו כך; כי זוהי רק צורתה הפרימיטיבית והמנוכרת של האנושיות; כי מה שהובס חשב בטעות שהוא טבע האדם, הוא רק טבעה של החברה הרכושנית המנוכרת.

יתרונם של העתיקים

כאמור, ההקשר הכללי של הפיסקה מן הגרונדריסה הוא מעמדו של העושר בעולם העתיק, לעומת מעמדו בתקופה המודרנית. מרקס מתמודד כאן עם הבעיה התיאורטית הבאה: כיצד ייתכן שהעולם העתיק (ואצל מרקס פירוש הדבר בעיקר התרבויות הקלאסיות של יוון ורומא) נראה לנו נשגב יותר מעולמנו שלנו, על אף הפרימיטיביות של אופני הייצור העתיקים (ומשום כך של החברה כולה). במקום אחר בגרונדריסה, בפרק ההקדמה (המפורסם מעט יותר), התחבט מרקס בבעיה דומה: כיצד ייתכן שהיצירות הקלאסיות גורמות לנו הנאה, ואף נתפסות בעינינו כמציגות אידאל אמנותי בלתי-ניתן לחיקוי? כיצד אפשרי הדבר, למרות הפער העצום שבינינו לבין העתיקים מבחינה טכנולוגית, כלכלית וחברתית ("היכול אכילס להתקיים בעידן של אבק-שריפה וכדורי עופרת?" שואל מרקס).  הפתרון של מרקס לבעיה זו היה לא מוצלח: לטענתו, אנחנו נהנים מיצירותיהם של היוונים כפי שאנחנו מתענגים על ה"הברקות" של ילדים נבונים, בריאים ומלאי תום-ילדות. יוון הקלאסית היא ילדותה של האנושות, וביצירות היווניות אנחנו שבים ומוצאים את יפי-ילדותינו כבני-אדם. קשה להשתכנע מן ההסבר של מרקס. קשה להסכים, כשקוראים את האודיסיאה או את "אדיפוס המלך", שמדובר בהברקות-ילדות גרידא… (אגב, הסבר מרקסיסטי מוצלח יותר הציע הרברט מרקוזה בחיבורו המאוחר "המימד האסתטי" שיצא לאור בעברית בשנת 2005 בתרגומם של צבי טאובר ולאה דובב).

בפיסקה שלנו הבעיה שעמה מתמודד מרקס שונה במקצת, וההסבר טוב בהרבה (אם כי גם הוא אינו חף מבעיות): העולם העתיק נראה לנו נשגב, אומר מרקס, משום שהיה זה עולם הומניסטי, בעוד שעולמנו שלנו הוא הבטחה להומניזם שאינה מתממשת.

הומניזם מוגבל מול הומניזם מתוסכל

הומניזם פירושו הצבת האדם כתכלית העליונה של כל פעולה או מוסד חברתי. התקופה הקלאסית היתה הומניסטית משום שראתה באדם את התכלית העליונה, ובאיכות החברתית, המוסרית והאסתטית של פעולות האדם את אמת המידה העליונה. אלא שמושג האדם עצמו נתפס בעת העתיקה בצורה מוגבלת. רק קבוצת אוכלוסייה מסויימת (גברים יוונים או רומיים בני חורין ובעלי רכוש) נתפסה כאנושית במלוא מובן המלה, ופירוש הדבר הוא, שרק צורת-חיים מסויימת ומוגבלת נתפסה כהגשמה מלאה של האנושיות, כהצטיינות במימוש העצמי. כידוע, המלה הלטינית "וירטוס" (virtus) שפירושה "סגולה טובה" או "הצטיינות" גזורה מן המלה "ויר" (vir) שפירושה "גבר".

העידן המודרני, אומר מרקס, עם הקידמה הטכנולוגית, החברתית, הכלכלית והפוליטית שלו, יצר לראשונה את האפשרות לאנושות אוניברסלית באמת, ולכן גם לאנושיות אוניברסלית באמת. בימינו אפשרי הדבר לכונן חברה שבה הדרך למימוש עצמי אנושי תהיה פתוחה בפני כל אדם. יתר-על-כן: אם תהיה הדרך אל האנושיות פתוחה בפני אינספור סוגי האנשים, פירוש הדבר שאינספור דרכים אל האנושיות תהיינה פתוחות בפני כל אחד. בעת העתיקה, הדרך אל האנושיות היתה חסומה בפני מרבית בני-האדם. עבור קבוצה קטנה של בני-עליה היתה זו דרך תחומה, מוגבלת, חד כיוונית, אבל לפחות היתה זו דרך פתוחה, ובהולכם בה יצרו העתיקים את מיטב יצירותיהם החברתיות והתרבותיות. העידן המודרני הפך את האנושות לאוניברסלית, אך בה-בעת סילק את האדם ממעמדו כתכלית-העליונה והכפיף אותו לתכלית של עשיית-רווחים. לכן: "ההשקפה העתיקה, שעל-פיה תכליתו של הייצור היא האדם, אם כי בצורתו המוגבלת [...], נראית נשגבת מאוד בהשוואה לעולם המודרני, שבו מופיע הייצור כתכליתו של האדם, והעושר כתכליתו של הייצור. [...] העתיק מקנה סיפוק מנקודת ראות מוגבלת, בעוד המודרני מותירנו בלתי-מסופקים", אומר מרקס.

נאדות כחלחלים של סיפוק עצמי

זה לא ביטוי של מרקס אלא של חנוך לוין בשירו "אנשי בסדר" (מתוך: "מלכת האמבטיה"). מרקס, מאופק הרבה יותר, חותם באמירה, שכאשר נדמה שהמודרני מספק את עצמו, הרי הוא המוני או וולגרי. לעיני רוחי עולים פרצופיהם מלאי הסיפוק העצמי של ראש ממשלתנו ושר אוצרנו, של הטייקונים במסיבות הקוקטייל שלהם, של הגנרל שסיים זה עתה לדקלם סיסמאות נבובות בבית העלמין הצבאי, של העורך הכלכלי המסביר לציבור את נפלאות השוק החופשי, של מנחה תכנית הריאליטי והזוכה במקום הראשון, של הבדרנים והסטנד-אפיסטים והחקיינים והמוקיונים וקהלם הצוחק-עד-גיהוק…

מסופקים. כולם כולם מסופקים.