יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "מקרוב". המאמר נכתב כשסדרת הארי פוטר החזיקה עדיין שלושה ספרים בלבד, והסרט הראשון עוד לא הופק. נדמה לי שהטענות העקרוניות נכונות גם כיום – י.ג.)

עם כל ספר חדש פרי עטה של ג'. ק. רולינג הולכת וגואה "תופעת הארי פוטר". השילוב המוצלח שבין ספר ילדים טוב ובין קמפיין שיווק אינטנסיבי, ההתלהבות המשותפת למבקרים מלומדים ולקהל הקוראים, בקצרה: איחודן של איכות ומסחריות בספר אחד (ובעצם: בסדרת ספרים אחת) מעוררים השתאות. ברם, נראה לי שלפחות מבחינה אחת ראויים ספריה של רולינג להתייחסות ביקורתית. בעמודים הבאים אנסה להציג התייחסות כזאת. יאמר מייד, אינני חולק על איכותם הספרותית גרידא של ספרי "הארי-פוטר". הדברים הבאים, יותר משהם ביקורת-ספרותית על יצירותיה של רולינג, מהווים ביקורת החברה שבה חיים הקוראים, הוריהם של הקוראים, המבקרים והסופרת עצמה.

ספרי "הארי פוטר" משתייכים למסורת ספרותית חשובה בתחום ספרות הילדים, מסורת שהוציאה מקרבה רבות מן היצירות הקאלסיות של ספרות זו – יצירות שקוראיהן נזכרים בהן באהבה גם משבגרו והיו לאנשים. ביצירות הללו מוצאים גיבורי הסיפור את הדרך מן המציאות המשמימה של חייהם אל ממלכה של קסמים ופלאות. המחבר לוקח את גיבור סיפורו – ועמו גם את הקורא – למסע מרתק של גילוי עולם שונה. כך ב"מרי פופינס", ב"אליס בארץ הפלאות", ב"שלושים וחמישה במאי", בסדרת ספרי "נארניה" ועוד ועוד. כל הסיפורים הללו מבוססים על פנטזית-ילדים בדבר קיומה של "הארץ האחרת", ממלכה קסומה שחוקיה שונים משלנו, עולם של גמדים וקוסמים, של דרקונים יורקי אש ומכשפות מעופפות על מטאטאים, מקום שבו העצים מניבים עוגות גבינה והבתים עשויים משוקולד. התקווה הילדותית ש"אולי בכלל זה לא כל כך רחוק, אולי מעבר לגבעה הזאת…" – תקווה זו מהווה "תשתית פסיכולוגית" לסיפורים הללו, כשם שהיא נבנית ומתפרנסת מהם.

גיבורה של רולינג, הארי פוטר, הוא ילד יתום הגדל אצל דודו ודודתו בלי שמץ אהבה ובמציאות מתמשכת של דיכוי, ניצול ואפליה. יום אחד, בהיותו בן אחת-עשרה, מגלה הארי כי הוא קוסם. הוא מוזמן אל בית-הספר לקסמים ומעשי כישוף, וכאן נחשפת בפני הארי (ובפני קורא הספר) המציאות האחרת, המקבילה לזו שלנו אך שונה ממנה לחלוטין – המציאות של חיי הקסם. ואולם, עד כמה באמת שונה המציאות החדשה שמגלה הארי? במהלך הקריאה מתגנבת תחושה טורדנית לליבו של הקורא. אט אט נחשפת לפניו העובדה כי עולמו החדש של הקוסם הצעיר אינו נבדל במאפייניו החשובים ממציאות החיים המוכרת לקורא (ולגיבור הספר) מעברו השני של הקסם.

על מנת להסביר טענה זו עלי לחזור לרגע אל אותן יצירות קלאסיות של ספרות-הילדים שנמנו קודם לכן. כל אחת מהן מציבה, אל מול העולם המוכר לנו, עולם שונה באופן רדיקאלי, שבו שורר עקרון מציאות אחר לחלוטין. לפעמים מעוצבת ממלכת-הקסם כאנארכיה מטורפת (כמו ב"מרי פופינס", ב"שלושים וחמישה במאי", ב"שלוש אפס לטובת בעלי הזקן") לפעמים היא בעלת צביון של נונסנס (כמו ב"אליס בארץ הפלאות"). היא עשויה להיות אצילית-נשגבת (כמו בספרי "נארניה" או בסדרת "שר הטבעות"), או לדַמוֹת משחק-ילדים עצום-ממדים שבו אין לבגרות שליטה (כמו "ארץ אף-פעם" של פיטר פן). מכל מקום, היא שונה מן המציאות שלנו – שונה ממנה במהות, בעקרון היסוד, כמו גם בתופעות הנגזרות ממנו. נשוב עתה אל ספריה של רולינג ונשאל: האם עקרון-יסוד כלשהו של המציאות המוכרת לנו מבוטל בממלכת הקסם של ספריה? יחד עם הארי פוטר אנו מגלים שהתשובה שלילית, ושעולמם של הקוסמים דומה בעיקרו לעולמנו שלנו. גם בעולם הקסמים מחכים לצעירים בתי ספר, שיעורים (משעממים ברובם), מורים שאינם מבינים לליבם, מבחנים. גם בממלכת הקסם יש קוסמים עניים וקוסמים עשירים, עבודה (המכניסה לא פעם משכורת קטנה מדי), ביורוקרטיה ממשלתית, באנקים. גם שם יש סחורות שצריך לקנות אותן (כל הציוד הבסיסי של הקוסם מוצע למכירה על-פי כללי השוק), מבצעי פירסום, מודלים חדישים של מטאטאים מעופפים. גם שם יש קבוצות ספורט מקצועני המנפיקות פוסטרים ומזכרות אחרות לקהל האוהדים. גם שם יש "גיבורי תרבות" מזוייפים ותאבי פירסום העושים חייל. גם שם נצרכת ההילה התקשורתית של גיבורים אלה כאופיום, על-ידי אנשים פשוטים המתקשים לפרנס את משפחותיהם.

והקסמים? ובכן, לבד אולי מחינניות מסויימת, אין הקסמים בספריה של רולינג שונים מן הקסמים שכולנו חשופים להם יום-יום בחברת השפע הטכנולוגית. יתר-על-כן: בחינה מדוקדקת מגלה שתפקיד הקסם, בממלכת הקסמים, חופף במדוייק לתפקידה של הטכנולוגיה במציאות שלנו. גם הקסם, כמו הטכנולוגיה, משמש לעיצוב המציאות ולהתאמתה לצרכים של בני האדם.  כמו הטכנולוגיה, גם הקסם מחייב לימוד והכשרה (במה נבדלים "שיעורי הטרנספיגורציה" ו"שיעורי השיקויים" שלומד הארי הקוסם משיעורי הפיסיקה והכימיה שלומד ילד מן השורה?). כמו הטכנולוגיה, גם הקסם אדיש למטרותיו של המשתמש, והוא משרת מטרות טובות כרעות. כמוה גם הוא נגיש יותר לעשירים מלעניים. כמוה גם הוא מציית בראש ובראשונה לכללי השוק (מטאטא מעופף "נימבוס 2001" – טוב עשרת מונים מהדגם הקודם "נימבוס 2000" וחזקה עליו שיהיה למוצר המבוקש ביותר בקרב קהילת הקוסמים בעלי היכולת…). מבחינה זו, ספריה של רולינג הם מאפיין מובהק של תרבות זמננו, הסוגרת את הפער שבין המציאות והדמיון משני צידיו של היחס הזה: פיתוחים טכנולוגיים (המתורגמים למוצרי צריכה) מוצגים בפירסומות כ"מעשי קסם", והקסם מוצג בספריה של רולינג כפיתוח טכנולוגי של מוצרי צריכה. הבדל של ממש בין הקסם והטכנולוגיה ניכר רק באותם מקומות בהם אמצעי הכישוף שמתארת רולינג הם, באופן מפתיע, פרימיטיביים למדי. חישבו, למשל, על ההמצאה החביבה של "דואר הינשופים" (אצל רולינג) והשוו אותו, מבחינת היעילות והקידמה הטכנית, לדואר האלקטרוני המוכר לנו. חשבו על "המכתב הצועק" שמקבל רון (כאשר הוא פותח את המעטפה עולה ממנה קולה של אמו הצועק עליו ונוזף בו) והשוו אותו לקובץ-קול הנשלח במחשב… במקומות אלה נדמה שממלכת הקסם שמגלה הארי פוטר, לא רק שאינה שונה מהותית מעולמנו שלנו, היא אף נחותה ממנו במקצת.

האם ספריה של רולינג טובים או גרועים? כפי שאמרתי בראשית דברי, אין בכוונתי לעסוק כאן בביקורת ספרותית. ברם, נדמה לי שהפופולאריות הגואה של הספרים הללו מלמדת משהו חשוב על עולמם של הסופרת, הקוראים והמבקרים. בתקופות קודמות ידעה הספרות להתריס, אל מול עקרון-המציאות השורר, עקרונות-מציאות אלטרנטיביים, לא-מציאותיים, אולי אף בלתי-אפשריים. הפנטזיה הספרותית היתה סוג של אוטופיה. "ארץ אף-פעם" (Neverland) של פיטר פן הציבה – מעצם קיומה הספרותי – סימן שאלה קטן ביחס לכוחה המוחלט של "ארץ תמיד" וחוקיה הכמו-נצחיים. ואכן, החברה הבורגנית התייחסה בחשדנות אל היצירות הספרותיות הללו. ילדים השקועים בקריאת פנטזיות עלולים להפוך למבוגרים "לא פרודוקטיביים", או אף "תמהוניים", ושמא חלילה "מהפכניים"… על-מנת להדוף סכנה זו הוסבר לילדים הסבר היטב כי "ארץ אף-פעם" אינה קיימת ולא תוכל להתקיים בממשות ("זה רק סיפור. זה לא באמת. הכנת כבר שיעורי בית?…"). רוב הילדים אכן הפנימו את המסר, ואם נותרה בהם בועה קטנה של געגוע, היא נדחקה עם השנים אל ירכתי התודעה. ספרי "הארי פוטר" מציגים איכות חדשה של נצחון עקרון-המציאות הבורגני. אין הם אומרים לילד כי ממלכת הקסם אינה קיימת. הם מציגים טיעון מתוחכם הרבה יותר, טיעון "לשיטתך": "נניח לרגע שממלכת הקסם אכן מחכה לך מעבר לפינה", אומרת רולינג לקוראה הצעיר, "כיצד, לדעתך, תראה ממלכה זו, ובמה תהיה שונה מן המציאות המוכרת לך?". עוד לפני שיסיים את הספר הראשון בסידרה יבין הקורא כי מציאות חייו הקונקרטית, והמציאות האלטרנטיבית שבספר, דומות זו לזו בכל המאפיינים החשובים. מכאן קצרה הדרך אל המסקנה, כי מציאות אחרת באמת, מציאות שונה באופן מהותי מזו השוררת, אינה אפשרית, כנראה, אפילו בדמיון. ובכן, לא רק מבצעי השיווק והפירסום של ספרי "הארי פוטר" מהווים אפירמציה של השיטה הקיימת: את האישור העמוק והנחרץ ביותר מקבלת חברת השוק מתוכנם של הספרים הללו.

יש להדגיש: אינני חושד בג'. ק. רולינג בקונספירציה חינוכית. ההסבר המתקבל על הדעת לאופי ספריה, כמו גם להתלהבות בה הם מתקבלים, מצוי במושג החבוט אך המדוייק של "רוח הזמן". רוח זו ניכרת היטב במאמרי הביקורת הנלהבים בעיתונות. רבים מן המבקרים מונים את ספרי "הארי פוטר" ברשימה אחת עם ספריו של טולקין, עם "אליס בארץ הפלאות", "מרי פופינס, ו"פיטר פן", מבלי שיעמדו על ההבדל היסודי שבין הפנטזיה של רולינג והפנטזיות הקלאסיות הללו. הם מציינים בצדק, כי בני משפחת דרסלי (הוריו המאמצים הלא-קוסמים של הארי) הם קריקטורה של המציאות הבורגנית והערכים הבורגניים. ברם, אין הם ערים לכך כי העולם ה"אחר" שמגלה הארי מהווה בבואה אחרת – לא קריקטורית, ובלי-ספק נעימה יותר – של אותה מציאות עצמה. נדמה שכותבי הביקורות, ממש כמו הסופרת, פשוט אינם יודעים כי אפשר לדרוש מן הפנטזיה משהו נוסף. זה מכבר גרשה המציאות השוררת את יריבתה, האוטופיה, משדה המעש הפוליטי אל מחוזות הדמיון והפנטזיה. אולם למקרא ספריה של רולינג מתעורר החשש, כי גם המחוזות הנידחים הללו כבר נכבשו, כי בימינו אפילו הפנטזיה מתאפיינת בריאליזם נטול-תקווה.