מחשבות בעקבות לכתו של אריק אינשטיין
לא בדיוק "אחרי מות"…

לאריק אינשטיין היה קול עמוק, חם, עוטף וכובש. הוא היה זמר שלא רק שר את השירים שלו, אלא הגיש אותם, שיחק אותם, חי אותם… הוא היה שחקן מעולה, לא רק בסרטים שבהם השתתף אלא גם בשיריו. אשתי מספרת לי, שהוא מעולם לא ניגן בכלי נגינה כלשהו ולא ידע לקרוא תווים. אולי זה היה הסוד שלו. הוא היה רק זמר, ולכן יכול היה להיות יותר מזמר. אולי כאן גם נמצא המפתח להבנת הכשלונות שלו, כאשר ניסה, בכל זאת, להיות לא-רק-זמר. הוא לא נכשל בביצוע אלא בבחירת הרפרטואר. ועוד יותר מכך – בכתיבת שירים.
אני לא מבין מספיק במוזיקה (נתקן: אני לא מבין בכלל במוזיקה) ולכן אני לא יכול להעיד על הלחנים. במלים אני מבין (או לפחות אני מדמה שאני מבין), ואין לי ברירה אלא לומר שרבים, רבים מאוד מן השירים של אינשטיין הם פשוט שירים לא מספיק טובים (בהמשך אשתמש במלים חריפות יותר). זה נכון לגבי טקסטים של אחרים שאותם בחר לשיר, ועוד יותר נכון לגבי הטקסטים שכתב בעצמו.

חשוב לומר כבר עכשיו, לפני שאפנה לפרטים. לא באתי לעלוב בזכר המת או לנפץ את המיתוס (למרות שאני מודה שהופתעתי מגל הבכי שהציף את האינטרנט בבוקר שבו נודע על מותו של הזמר). גם אני הרגשתי מחנק בגרון כשספרו לי שאינשטיין מת. גם אני נזכרתי ב"שיר אינשטיין שאני הכי אוהב" (כי למרבה השמחה, אצל יוצר פורה כמו אינשטיין, היו הרבה מאוד יוצאים מן הכלל לכלל שניסחתי קודם). במקרה שלי, אגב, זה "סע לאט".
אז מה אני רוצה מאריק? שום דבר בעצם. יהי זכרו ברוך. אבל המקום המרכזי כל כך שתפסה יצירתו של אינשטיין בתוך מה שאנחנו מכנים לפעמים "הישראליות שלנו" מחייב אותנו למבט רפלקטיבי שאיננו רק נוסטלגי. הרדידות של אינשטיין, חברים, היא הרדידות התרבותית שלנו-כולנו.

"אינני זוכר אם חרזו כך בשיר
אך למי שתהיי, חייו מלאי שיר"…
               (אריק אינשטיין, אברהם חלפי ויוני רכטר)

אינשטיין בחר פעמים רבות לבצע שירים שכתבו משוררים מצויינים כמו אלתרמן, גולדברג וחלפי, אבל הביצועים המוצלחים של אינשטיין כמעט מסתירים מאתנו שבדרך כלל אלה מהשירים הפחות טובים של ענקי השירה הללו. "אל תרכיבו משקפיים" ו"תוצרת הארץ" של אלתרמן, ואפילו "מבלי להפריע", רחוקים מאוד מפיסגת יצירתו של המשורר (כן, אני יודע שאינשטיין ביצע גם את "פגישה לאין קץ", אבל לא בביצוע מקורי). "ערב מול גלעד" הוא שיר ערש רך ואהוב של גולדברג, אבל הוא בודאי לא שיר גדול שלה (זכרו שזו המשוררת שכתבה את "סליחות" ואת "אהבתה של תרזה דימון", ובכוונה אני מזכיר כאן רק שירים שזכו לביצועים מולחנים). גם "עטור מצחך", שנבחר פעם לשיר הישראלי הגדול של כל הזמנים, לא היה זוכה לכך אלמלא הלחן היפה של רכטר והביצוע החם והעמוק של אינשטיין. הטקסט עצמו אינו משיריו הגדולים של חלפי.
התמונה שונה במקצת בתקליט של רכטר ואינשטיין שהוקדש כולו לשירי חלפי (כן, גם אני זמזמתי לעצמי במאות רגעי תוגה את "התוכי יוסי" ואת "שיר השיכור"). אבל גם כאן נדמה לי שאין שום שיר המשתווה ל"שעשועי כאילו" שהלחין ושר יפה כל כך אלון אולארצ'יק, או ל"תפילה" שהלחין שלמה בר לברירה הטבעית.
יש יוצאים מן הכלל, אני יודע. אבל היוצאים מן הכלל מעידים על הכלל, והכלל הוא זה: אינשטיין, גם כששר שירי-משוררים, בחר לשיר שירים בינוניים-פלוס או טובים-מינוס.
ואם נעיף מבט לרגע על שירי הילדים – מהו שיר הילדים האולטימטיבי של אריק אינשטיין? "אדון שוקו" כמובן! לחן סוחף, ביצוע נהדר… התייחסתם פעם ברצינות למלים? אפשר בכלל להתייחס ברצינות למלים של אדון שוקו?

"כל אחד רוצה להיות מליין
אם לא מליין אז דוגמן
אם לא דוגמן אז צלם
אם לא צלם אז משורר"…
                (אריק אינשטיין ושלום חנוך)

אני מודע היטב לחולשות של התזה שלי. החולשה העיקרית (ולא היחידה) היא שבמקום להסביר אני מראה (או קובע). עלי להסביר מדוע "ערב מול גלעד" או "עטור מצחך" הם שירה בינונית. אני לא עושה זאת כאן. לא רק בגלל מגבלות המדיום, אלא בעיקר משום שעלי לעבור אל המקום שבו נמצאת עיקר הבעיה ברפרטואר של אינשטיין, כלומר אל השירים שאריק אינשטיין כתב בעצמו.
כיוון שדברי נוגעים לרדידות התרבותית שלנו, ולא לזו של אינשטיין, אני פטור מלהתייחס לדוגמאות המביכות ביותר, הלא הן "פרנצ'סקה פוליטיקה" ו"עיתונאי קטן שלי". שתי ההתבזויות הפומביות הללו, אף שהן מושמעות מפעם לפעם, לא הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. מסתבר שגם לנו יש איזו ריצפה שאריק אינשטיין, ברגעיו הרעים ביותר, לא מצליח לסחוף אותנו אל מתחת לה. נתבונן, איפוא, דווקא בשלוש קלאסיקות מובהקות של אינשטיין, שלושה שירים שהפכו לחלק מקנון שירת-המחאה הישראלית, כנראה משום שאין לנו שום דבר יותר טוב להאחז בו. אני מתכוון כמובן ל"אני ואתה נשנה את העולם" בן האלמוות, ל"יושב על הגדר" ול"לטפטף טיפה" (רק מפאת קוצר היריעה אני מוותר לכולנו על עיון ביקורתי ב"עוף גוזל").
נתחיל מהראשון. שיר הנושא של כל הישראלים שוחרי השלום, הצדק, השוויון, האחווה וכן הלאה. אבל יש כאן בכלל טקסט? חמישה משפטים כמעט שרירותיים המושחלים על חוט של חריזה גרועה וחוזרים על עצמם שוב ושוב. לא מזמן לימדתי את "אני ואתה" של מרטין בובר לקבוצה של סטודנטים, ואחד מהם שאל בבדיחות הדעת, האם לכך התכוון אריק אינשטיין בשירו. הלוואי. אבל אני חושש שהוא לא התכוון לכלום. הוא רק "השפריץ" כמה משפטים בנאליים ונתן למיקי גבריאלוב לחבר להם מנגינה. אפילו ב imagine האינפנטילי של החיפושיות יש יותר תוכן מב"אני ואתה נשנה את העולם".
- אז מה? אתה לא שרת "אני ואתה נשנה את העולם" בנעוריך, סביב המדורה בטיול התנועתי?
- בודאי ששרתי! כמו כולנו. ואני מפזם את זה עד היום. כמו כולנו. זה בדיוק הטיעון שלי.
"יושב על הגדר" הוא בעיני הפחות גרוע מבין השלושה, על אף שגם כאן הטקסט בנאלי ומשעמם. יתרונו על האחרים אינו רק שהוא נוקט, לכאורה, את העמדה הפחות "ראויה" של נייטרליות בלתי מחוייבת. נדמה לי שכאן באמת, בזכות ההגשה המצויינת שלו, אינשטיין מצליח לעשות משהו עם המלים הרדודות – הוא מצליח להציג את העמדה הבלתי-מתחייבת באירוניה ביקורתית. אבל בו בזמן הוא גם מצליח לעמת אותנו עם הערגה המוכחשת שלנו אל העמדה הזאת, עם הכמיהה הנסתרת שלנו להיות לפחות פעם במצבם הנינוח של אלה שאינם מוכרחים כל הזמן לנקוט עמדה ולתפוס צד (ומי שרוצה יכול לראות משהו מן הכמיהה הזאת עולה גם מן הטקסט שאני כותב כאן, שבעודי כותב אותו אני יודע שהוא עתיד לקומם עלי כמה מחברי ואהובי…).
ועכשיו "לטפטף טיפה". נדב פרץ, חבר אישי שלי, ואדם שבתחומים מסויימים מופקדת בידיו הסמכות להסביר לי מה אני חושב, כתב בדף הפייסבוק שלו כי השיר הזה מבטא "הכרה במגבלות הכוח, אבל גם בחשיבות של פעולה למרות מגבלות הכוח". אבל נדב טועה. תוכנו של השיר (וכאן כבר בהחלט אי אפשר לומר שהשיר חסר תוכן) מוקדש לשני עניינים המשרתים ומעצימים זה את זה: גלוריפיקציה של הפרטיות הא-פוליטית, ומיסטיפקציה של השינוי החברתי. ההגשה של אינשטיין לא מסגירה הפעם שום אירוניה: הכל יהיה בסדר אם כל אחד יתעסק בענייניו הפרטיים… מקסימום יטפטף איזו טיפה שלא תציף, חלילה, אפילו את דלת-אמותיו הצנועות. אבל אל תדאגו, מבטיח הפזמון החוזר, טיפה ועוד טיפה תהיינה לים…
לא נכון.
טיפות לא הופכות לים אם לא מוליכים אותן, בנחישות ובתבונה חברתית-פוליטית, אל אגנֵי ההִקווּת. הן מתנדפות באוויר ונעלמות.
[לפחות הבטיחו לי, חברי ושותפי אנשי "כוח לעובדים" (ובעצם גם יתר חברי ושותפי), שאף פעם לא תשירו בהתלהבות-שבהסכמה את השורות הללו:
"לא רציתי לגלות / ולא ניסיתי לאחד / לא חיפשתי לגנות / וגם לא להתאגד"...]

"הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו
אני כל כך עצוב, שבא לי לבכות"…
                    (אריק אינשטיין ומיקי גבריאלוב)

הגיעה עת לסכם, ולומר שוב את שכבר אמרתי לפחות פעמיים: הבעיה היא לא אריק אינשטיין. הבעיה היא אנחנו. העובדה, שהשירים שלו תופסים מקום מרכזי כל כך בליבנו, בליבנו הקולקטיבי (אם אפשר לומר כך), מלמדת שבמקום מסויים וחשוב של התרבות הישראלית, שבו אנחנו מדמים לעצמנו שיש משהו, נמצא בעצם חלל ריק.
אני לא מבקש לגזול מאיש, גם לא מעצמי, את זכרונות הילדות המתוקים. אריק אינשטיין נמצא שם, בזכרונות הללו, עם השירים שלו – גם אלה הרדודים והתפלים לכאורה. אין להכחיש זאת. אבל חברים, אנחנו כבר לא ילדים. ניתאי פרץ (האח של נדב) כתב בפייסבוק למחרת מותו של אינשטיין "אנחנו לא בוכים על אריק אינשטיין. אנחנו בוכים על עצמנו". אני מסכים עם תוכן הדברים הללו, אבל במשמעות אחרת מזו שהתכוון לה הכותב.

ועוד דבר אחד אני חייב לומר, ולו גם קשה להגיד אותו: אריק אינשטיין היה סמל לסוג מסויים של ישראליות. סוג שגם אני נצר מאוחר שלו (אבא שלי התחרה בנעוריו עם אריק אינשטיין באתלטיקה. הוא נוהג לספר שניצח). הישראליות האינשטיינית הזאת היא הגדרת הזהות החזקה ביותר שלי, ושנים רבות מאוד לא הייתי מסוגל לשמוע עליה מלה רעה (ובודאי שלא לומר מלה כזאת). היום אני מבין שהישראליות הזאת חולה. היא תמיד היתה חולה. ואם אנחנו, אוהביה, רוצים להבריא אותה, עלינו להיות מוכנים לניתוח קשה, למאמץ של ביקורת עצמית. עלינו להודות כי זו ישראליות נרקסיסטית, כמעט אוטיסטית, מאוהבת בעצמה ומרחמת על עצמה ולא מבינה למה כולם כל כך כועסים עליה. ולא רואה ממטר את כל מי שאיננו "בן סוגנו", גם אם הוא באמת נמצא במרחק מטר אחד. גם אם הוא משווע להכרה. זו ישראליות שמגדירה עצמה כשמאלנית, אפילו סוציאליסטית, אבל הסוציאליזם שלה מסתכם בללבוש חולצה אדומה ביום הדרבי ואחר-כך למלמל בקול חנוק ש"הפועל שוב הפסידה".
זו לא אשמתו של אינשטיין. הוא רק הסימפטום, לא הבעיה. נזכור את אריק אינשטיין באהבה (כן, גם אני, למרות ובגלל כל הדברים שכתבתי כאן). אבל הגיע הזמן שנשאל את עצמנו למה הפועל שוב הפסידה, למה היא תמיד מפסידה, ומה אנחנו צריכים לעשות, מה אנחנו צריכים לשנות בעצמנו, כדי שהפועל תתחיל לנצח.