מפה לפה

לפני כמעט שנה, בנסיעה מחיפה לרחובות, שמעתי את מאיר ויזלטיר קורא שיר ברדיו. הוא אמר שזה שיר של משוררת בשם ענת לוין, ושקוראים לשיר "התינוקת". הוא גם אמר שזה שיר יפה להפליא.

כשויזלטיר אומר דברים כאלה אני מגביר את הווליום ומקשיב היטב.
הוא צדק.
זה היה שיר נפלא:
קורן באור התם של ראשית החיים, מאשר, מבטיח, שוקק תקווה.
כל שורה בשיר דהרה אל עבר התהום של הקיטש. וכל שורה עצרה על סף התהום בבלימה מדוייקת מבלי ליפול.

ויזלטיר סיפר למאזינים שהשיר לקוח מספרה החדש של לוין, "מִפֶּה לְפֵּה". הוא לא סיפר להם על נתיב האפלה שלוין מעבירה בו את קוראי ספרה, עד הגיעם אל "שיר התינוקת" שטוף האור.

 שבועיים אחר כך עזבתי, בדחף של רגע, את שולחן הכתיבה באמצע יום עבודה, הלכתי אל חנות הספרים הסמוכה ומצאתי שם את "מִפֶּה לְפֵּה". זה היה יום עמוס במשימות. אמרתי לעצמי שאקרא רק כמה שירים ואחזור לענייני, שאניח את הספר לקריאה מעמיקה במועד אחר, מתאים יותר.

כן. בטח.

התחלתי לקרוא תוך כדי הליכה ברחוב וכמעט לא הרגשתי שהגעתי הביתה. זה לא ספר ארוך. קראתי אותו עד תומו. דף אחרי דף. שיר אחרי שיר. קראתי אותו כמה פעמים. וכבר לא עשיתי שום דבר אחר באותו יום.

 "מִפֶּה לְפֵּה" אינו קובץ של שירים נפרדים, אף שכל שיר בו עומד היטב בזכות עצמו. הספר הוא יצירה אחת, מבנה שכל חלקיו שלובים זה בזה באופן מדוייק. לספר השירה הזה יש קצת אופי של רומן. כדי להבין אותו יש לקרוא בו כמו שקוראים רומן: משער אל שער. אפילו איור הכריכה הוא אחד החלקים בפאזל, והוא יהיה מובן רק למי שיקרא את הספר כולו. וכשמסיימים לקרוא, כשכל חלקי הפאזל שבידינו מונחים במקומם ומשולבים זה בזה, נוכחים בחסרונם של כל החלקים החסרים.

 [את הדברים שאכתוב מכאן והלאה מוטב לקרוא אחרי קריאת הספר. אין כאן "ספוילרים" נוראים (פרט, אולי, לאחד), ובכל זאת...]

 השיר הראשון בקובץ הוא תיאור שירי מפורט, מפעים מבהיל ומטלטל של ייסורי הלידה. השיר האחרון הוא שיר התינוקת המואר. בין שני אלה, בעשרים וחמישה שירים קצרים, מדוייקים ויפים, נפרש הסיפור המרכזי של הקובץ. בכל שיר מצויירת תמונה. אבל בסוף כל שיר, כמו בסוף הקובץ כולו, מבין הקורא שהמלים שנאמרו הותירו במרכז התמונה חלל שאותו עליו למלא בעצמו.

 השירים הראשונים מגוללים את סיפור ילדותה העצובה (ואחר כך – נעוריה ובגרותה) של בת לניצולי שואה, המגדלים את בנותיהם בקשיחות המגיעה כדי אלימות או הזנחה, בלי חסות, בלי רוך, אולי גם בלי אהבה. שירים קשים מאוד. עצובים מאוד. בראיון עיתונאי סיפרה המשוררת שאת הטיוטה הראשונה כתבה בפרץ של זעם. אבל בגירסתם הסופית השירים לא מביעים כעס ולא מעוררים כעס. רק צער וכאב וחמלה ורחמים ונוחם, ושאר דברים שמוצאם מן הרוך. דומה שלוין גזרה על עצמה שלא להכניס ליצירה שום דבר שאינו רך. לרוך יש תפקיד חיוני בתיקון שהיא מבקשת לחולל (עוד על כך בהמשך).

 השירים כתובים כולם בגוף שני. מי היא הדוברת ומי היא הנמענת? מי היא האישה שהמשוררת מספרת לה (או מזכירה, או מפרשת) את תולדות חייה? זו החידה הראשונה שהקורא צריך לפענח. בהדרגה, משיר אל שיר, הוא מתגבר על הבלבול (המכוון), והתמונה מתבהרת. [זה המקום שבו אני הולך "לגלות את הסוף". מוטב שתעצרי עכשיו ותלכי לקרוא את הספר] לקראת אמצע הקובץ הקורא מבין, שהילדה המעונה אינה המשוררת בשירים אלא אִמה, וההורים הקשים הם סבה וסבתה של המשוררת (למען פשטות הכתיבה, נקרא ל"דוברת" בשירים "המשוררת". לוין עצמה לא מתכחשת לאופיו האוטוביוגרפי של הטקסט, אלא מצהירה עליו במפורש).

 בערך באמצע החלק השני של הקובץ, עובר המוקד מן האם אל הבת, המבקשת, ברוך ובאהבה, לשקם את ילדותה החבולה של אמה. זהו שיאה של היצירה. כיוון הזרימה של ההתעללות ההורית והאומללות הילדית מוכר וידוע: הורים מכים מגדלים ילדים מוכים ההופכים בתורם להורים מכים וחוזר חלילה. הורים מזניחים מגדלים ילדים מוזנחים ההופכים בעצמם להורים מזניחים וכן הלאה… כך מוּרשת האומללוּת מדור לדור, מפה לפה. לוין מנסה להפוך את כיווניות הזמן, לתקן לאחור את מה שכבר קרה ונחתם לפני שנים. במאמץ סיזיפי היא דוחפת מטענים של רוך במעלה הזמן.

 בהדרגה נחשפת מבעד לשירים תוכנית הצלה שרוקמת הבת עבור אמה: הן יתסגרו להן זו עם זו ויִצרו יקום פרטי ושפה פרטית משל עצמן. במחול זוגי של משחקי תפקידים משתנים, יטשטשו את כל הזהויות ויחצו את כל הגבולות: אם תהיה בת ובת תהיה אם, ילדוֹת תהיינה נשים ונשים – ילדוֹת (או ציפורים), אהבת הורים-וילדים תתחלף באהבה ארוטית וחוזר חלילה, הרצינות תהפוך למשחק והמשחק יהיה רציני מאוד…

 הקורא כבר מנחש לאן כל זה מוביל: הטרוף, אחיה הבעייתי של השירה, הוא מפלטם האחרון של האומללים. כשנישאים על כנפי הטירוף, הכל מסתחרר ומשתחרר. כשמבטלים את הגבולות והמגבלות של המציאות, אפשר לתקן לאחור ילדות שהסתיימה מזמן…

 ואז, בשיר האחרון שבחלק המרכזי (השיר הלפני-אחרון של הקובץ כולו), נעצר המחול המטורף בבלימה פתאומית. לוין היא הרי אמנית הבלימה על הסף. הכל חוזר אל מקומו: האם היא אם. הבת היא בת, שכבר היא אשה בוגרת, למודת נסיון ולמודת שיר. שוב מכירים בגבולות הבלתי-עבירים שבין האפשרי והלא-אפשרי. הסדר מושב  על כנו. המעט שאפשר לתקנו במלים כבר תוקן, וזה לא הרבה. האם והבת יאלצו לשוב כל אחת אל חייה החבולים, וכמוהן גם אנחנו. משתרר שקט. יש בו קורטוב של רוגע, אבל בעיקר יש בו אכזבה והשלמה והתבגרות, וכאב ההכרה, שיש כאבים שאותם אי אפשר לרפא…

ופתאום, מעל לשקט, מזדמר  שיר התינוקת החותם את הקובץ. מסתבר שהסדר הושב על כנו במובן עמוק יותר מכפי שהעזנו לקוות. בדרך כלשהי, מעשה התיקון האבסורדי הצליח, בדיוק ברגע שבו חשבנו שנכשל. התינוקת נולדה, ועולמה טוב, ויש לה אבא ואמא המחבקים אותה באהבה. והם ידריכו אותה, במתינות וברוך, בשבילי הילדוּת. מפולת הסבל, מסבתא לאמא לבת, נבלמה בתינוקת מאושרת. האומללוּת המוּרשת מדור לדור מצאה את תיקונה ואת גאולתה. כמו יצירות ספרותיות רבות אחרות, גם הקובץ הקטן של לוין מעמידנו על אופיה הכפול, הפרדוקסלי, של האמנות: היא משמשת פה לייסורי הקיום האנושי, ובה בעת היא מאשרת, ושבה ומאשרת, את הבחירה בחיים, את האמונה והתקווה: בעולמנו הנורא יוסיפו להוולד ילדים. ההורים שלהם ישמרו עליהם ויאהבו אותם. החיים יאירו להם פנים. יהיה טוב.

[הספר "מִפֶּה לְפֵּה" מאת ענת לוין יצא לאור בשנת 2013 בהוצאת קשב לשירה]