בשיחה שהתקיימה בערוב ימיו אמר מרקס את הפסוק הפרדוקסלי: "דבר אחד בטוח, אני עצמי אינני מרקסיסט". הדברים הוטחו באזניו של פול לַפַארְג, חתנו של מרקס, שהיה, יחד עם ז'יל גֶד, מראשוני הסוציאליסטים הצרפתים שהגדירו עצמם כ"מרקסיסטים". מרקס ואנגלס לא רוו נחת מ"נציגיהם" בצרפת ומתחו עליהם ביקורת בשיחות ובמכתבים אישיים. לביקורת היו כמה היבטים: מרקס הסתייג כנראה מעצם המושג "מרקסיסט" (כמציין חסיד של דוקטרינה סוציאליסטית מסויימת). חשוב מכך: מרקס ואנגלס ביקרו את גד ולפארג על השטחיות של מחשבתם התאורטית, ועל קוצר-הראות הפוליטי שלהם. מרקס אמר שהשניים עוסקים בהפרחת ססמאות מהפכניות….

אך נראה שלפסוק של מרקס שבו פתחנו היה גם הקשר קונקרטי מאוד.[1] הדברים נאמרו ביחס למצע סוציאליסטי שנסחו בצוותא מרקס, אנגלס, לפארג וגד, או ליתר דיוק: ביחס לאופן שבו השתמשו שני האחרונים במצע שנוסח.

הדבר היה בשנת 1880, כשסוציאליסטים צרפתים מתנועות וזרמים שונים חתרו להקמתה של מפלגת פועלים צרפתית מאוחדת. בחודש מאי נסע גד ללונדון, נפגש שם עם מרקס, וניסח יחד עמו (ובסיועם של אנגלס ולפארג) טיוטה למצע עבור המפלגה החדשה. את המסמך הקצר לקח עמו גד בחזרה לצרפת, ובנובמבר של אותה שנה אמצה אותו האסיפה המכוננת של מפלגת הפועלים הצרפתית (לאחר שהוכנסו בו שינויים קלים).

מצע הבחירות של מפלגת הפועלים הצרפתית

הבה נתוודע אל מצע זה.

למסמך שני חלקים. החלק הראשון הוא מבוא תאורטי, המציג את היסודות העקרוניים להשקפת העולם החברתית, הכלכלית והפוליטית של מפלגת הפועלים. חלק זה נוסח כולו בידי מרקס. החלק השני מכיל שורה של דרישות קונקרטיות, המתאימות למצע-בחירות. פרק זה (המחולק כשלעצמו לקבוצה של דרישות פוליטיות וקבוצה של דרישות כלכליות) נוסח בעיקר בידי גד, שהסתייע בעצתם של מרקס, אנגלס ולפארג. הדרישות שבחלק זה נשאבו (או לפחות קבלו את השראתן) מגילויי דעת שונים של תנועות ומפלגות סוציאליסטיות ודמוקרטיות-רדיקליות בצרפת, והן משקפות, במידה רבה, את הנושאים העיקריים שהיו על הפרק בחוגים הפרוגרסיביים ביותר של הפוליטיקה הצרפתית באותו זמן.

החלק הראשון, המבואי (החלק שכתב מרקס) כונה אחר כך בשם "תוכנית המקסימום", והחלק השני, הדרישות הקונקרטיות, בשם "תוכנית המינימום". אילו שמות מאוד לא מוצלחים. הם אינם משקפים את תוכן המסמך עצמו, וחוטאים לשיטתו של מרקס. המושגים "תכנית מינימום" ו"תכנית מקסימום" של הסוציאליזם הפכו במהלך המאה העשרים, לשגורים בשיח הסוציאליסטי, ודיכוטומיה שגויה זו מוצאת כאן את אחד מביטויה הראשונים. גם משום כך יש למסמך הקטן הזה חשיבות היסטורית ותיאורטית מסויימת.

הנה, בתרגום חופשי לעברית, [2] המבוא שכתב מרקס למצע המפלגה:

הנחות יסוד:

- שחרור המעמד העובד הוא שחרורם של כל בני האדם, בלי הבדל מין או גזע.

- העובדים יוכלו להיות חופשיים רק כשיחזיקו באמצעי הייצור.

- יש רק שתי צורות שבהן אמצעי הייצור עשויים להשתייך לעובדים:

  1. הצורה האינדבידואלית, אשר מעולם לא התקיימה כמצב-דברים כללי, ואשר הולכת ונעלמת עם התקדמות התעשייה.
  2. הצורה הקולקטיבית, שיסודותיה החומריים והאינטלקטואליים נוצרים מתוך עצם התפתחותה של החברה הקפיטליסטית.

- ניכוס קולקטיבי זה [של אמצעי הייצור] עשוי להתגשם רק מתוך פעולה מהפכנית של מעמד העובדים – או הפרולטריון – המאורגן במפלגה פוליטית מובחנת.

- על הפרולטריון לפעול להקמתו של ארגון כזה בכל האמצעים העומדים לרשותו, ובכלל זה זכות הבחירה הכללית, אשר תהפוך אז ממכשיר של הונאה (כפי שהיתה עד היום) למכשיר של שחרור.

מתוך הנחות אלו, ובהציבם לעצמם למטרה את הפקעת הכוח הפוליטי והכלכלי מידי מעמד בעלי ההון והשבתם של כל אמצעי הייצור לידי הקהילה, החליטו הפועלים הסוציאליטים של צרפת על התמודדות בבחירות הכלליות כמכשיר של התראגנות ומאבק. הם מציגים בבחירות הללו את הדרישות המיידיות הבאות …

וכאן בא החלק השני עם שני סעיפיו, הפוליטי והכלכלי. את התביעות הקונקרטיות אין צורך לתרגם כאן במדוייק. הן נגזרו, כאמור, מתוך המציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית של צרפת בשנת 1880, ואף שכמה מהן נראות אקטואליות להדהים (או להחריד) יש להבינן על רקע תקופתן. התביעות כללו, בין השאר, חירויות אזרחיות ושוויון אזרחי מלא; הפרדת הדת מהמדינה; הקמת צבא-אזרחים ואוטונומיה מוניציפאלית; קיצור שבוע העבודה; הגבלות על עבודת-ילדים; חוק שכר מינימום; איסור על העסקת עובדים זרים בשכר נמוך יותר מזה המשולם לעובדים הצרפתים (כן כן, כך במצע סוציאליסטי משנת 1880); שכר שווה על עבודה שווה לשני המינים; חינוך ציבורי על-חשבון המדינה; עזרה סוציאלית למוגבלים ולזקנים; איסור על התערבות המעסיקים בהתאגדויות עובדים; ביטוח תאונות-עבודה על חשבון המעסיקים; ביטול חוזי-הפרטה של נכסי ציבור (כגון בנקים, מסילות ברזל, מכרות וכו') וניהולם של המפעלים שבבעלות המדינה בידי עובדיהם; ביטול כל המיסים העקיפים והפיכת כל המיסים הישירים לפרוגרסיביים.

המרקסיזם של גד ולפראג, הרפורמיזם של מרקס ואנגלס

כיצד הפך המסמך, שנולד מתוך עבודת צוות של ארבעה סוציאליסטים, לנושא למחלוקת בין שני הגרמנים הזקנים ושני הצרפתים הצעירים? ההשערה המתבקשת היא, שמרקס התקומם על כך ששני המרקסיסטים הצרפתים לא התייחסו ברצינות הראויה לאותו חלק של המצע שניסח מרקס עצמו (החלק המבואי או התאורטי). האמת הפוכה לחלוטין. מרקס כעס על כך שגד ולפארג לא התייחסו ברצינות לחלק שניסח גד, כלומר, לחלק המעשי שבו הופיעו התביעות הקונקרטיות של מצע הבחירות!

התביעות הפוליטיות והכלכליות הלו היו אולי מרחיקות לכת, אך אין בהן שום דבר הסותר באופן מהותי את הקפיטליזם (אין בהן למשל דרישה להעברת אמצעיי הייצור לידי הכלל). למרות זאת, ז'יל גד לא האמין שמשהו מכל זה ניתן להגשמה, או שהבורגנות תהיה מוכנה אף לחלק מן הויתורים הללו. הוא ראה בדרישות הקונקרטיות אמצעי הסברה: דרך למשוך את הפועלים אל הקומוניזם, ולהרחיקם מתמיכה במפלגות בורגניות פרוגרסיביות יחסית. ההגיון הוא בערך כזה: נציג דרישות לטובת הפועלים. הבורגנים יסרבו להן, ואז נגיד לפועלים: "אתם רואים, אין לכם תקווה אלא במפלגה שלנו, אין לכם ישועה אלא במהפכה!"  כך נוצר היפוך מוזר אצל גד: במקום שהתעמולה תשמש את הפוליטיקה, נרתמה הפוליטיקה לשימוש התעמולה.

המוזרות הזאת, בשיטתו של המרקסיסט הצרפתי מסוף המאה התשע-עשרה, הפכה לתופעה נפוצה בקרב מפלגות קומוניסטיות במאה העשרים, בארצות שבהן לא התחוללה מהפכה (כלומר, בעיקר, ב"ארצות המערב"): הן נאבקו בפרלמנטים על זכויות-עובדים, על מנת לשכנע את העובדים שאין סיכוי שפרלמנטים בורגניים יעניקו זכויות עובדים. הבעיה באסטרטגיה הזאת היא כפולה: ראשית, שהנציגים הקומוניסטים בפרלמנט צריכים היו, בעצם, לקוות לכשלון המאמצים שלהם, ולהקפיד, עם זאת, שהמאמץ יהיה אמיתי ונחוש (או לפחות יראה כך כלפי חוץ) – רק כך יכולים היו להוכיח לפועלים את מה שניסו להוכיח, ולחזק את הקשר שבין הפרולטריון לבין נציגיו במפלגה הקומוניסטית. שנית, וזה חמור עוד יותר, המאבקים הפרלמנטריים לשיפור מצבם של העובדים נחלו לפעמים הצלחה ודבר זה קלקל לחלוטין את השורה (ההצלחה הפוליטית היתה בעצם כשלון תעמולתי). מכאן נולדה הגישה הביקורתית הקומוניסטית כלפי מדינת הרווחה, שהיא בעצם "מלכודת דבש" או "כלוב של זהב" שבנו הקפיטליסטים עבור פועליהם, על מנת לשכך את סבלם ולעקר את הפוטנציאל המהפכני שלהם. אבל הקומוניסטים אמרו בכך, בעצם, שהפוליטיקאים של הבורגנות הרבה יותר נבונים מהפרולטרים (והרבה יותר מתוחכמים מן הפוליטיקאים הקומוניסטים)…

תורת המהפכה של מרקס

מטרתם של הדברים הנכתבים כאן אינה להלעיג על המפלגות הקומוניסטיות בעבר או בהווה. ודאי שהיו פוליטיקאים קומוניסטים רבים שתרמו תרומה גדולה לסוציאליזם. הם פעלו (באופן מודע, מודע-למחצה או בלתי-מודע) בניגוד לדוקטרינה שתוארה לעיל. הם נאבקו בפרלמנטים למען רפורמות ששפרו את מצבם של העובדים (וציבורים מקופחים אחרים) ונגד מהלכים שהרעו את מצבם. וגם אם נכשלו לא-פעם במאבקיהם, הרי שהשתדלו ורצו להצליח. נזכיר בהקשר זה את שני הפוליטיקאים הקומוניסטים המצויינים שפרחו בארצנו: תמר גוז'נסקי ודב חנין (אני רוחש הערכה עמוקה לשניהם). מטרת דברי היא לתקן טעות נפוצה בהבנת משנתו של מרקס. ז'יל גד היה מראשוני הנכשלים בטעות זו, אך למרבה הצער, ממש לא האחרון שבהם. ביסוד הטעות עומדת פרשנות מסויימת לתורת-המהפכה של מרקס. זוהי פרשנות שגויה בעיני, אבל אי אפשר לומר שהיא מופרכת, או שאין לה סימוכין במקורות. במרכזה עומדת הטענה, שהמהפכה תפרוץ בשעה שהפועלים לא יוכלו לשאת את מצבם, ודבר זה יקרה כאשר תנאי-הקיום החומרי של הפועלים יתדרדרו עד לסף הדלות המוחלטת, עד למצב שבו לא יוכלו להבטיח אפילו את קיומם הפיסי. [3] המצוקה והמחסור, כשיעשו טוטאליים, ידחפו את הפועלים אל עבר המהפכה.

אין ספק שמרקס ראה בפרולטריון את הסוכן המהפכני בפוטנציה. וגם נכון הדבר שהוא חשב שהמהפכה תפרוץ כאשר הפרולטרים יגיעו אל נקודה שממנה לא יוכלו עוד לשאת את מצבם. השאלה היא, כמובן, מהי נקודה זו, כיצד מגיעים אליה, ומה צריך לעשות כדי לקדם את בואה של  המהפכה.

אם מניחים, כמו שהניחו רבים מתלמידיו של מרקס, שנקודת הפיצוץ המהפכני היא נקודת הדלות המוחלטת של הפרולטריון, ברור שצריך לתמוך בכל מהלך-עושק קפיטליסטי המחמיר את מצבם של הפועלים, ואם נאלצים, מסיבות של הֵראוּת ציבורית, לתמוך דווקא במאמצים פוליטיים הבאים להקל במקצת את הסבל (קיצור יום העבודה, למשל, או חוק שכר מינימום) יש לקוות (או להשתדל) שהמאמצים הללו לא יִצלחו. אם נוסיף על כך, שהפיצוץ המהפכני מצריך גם תודעה מעמדית מהפכנית, הרי שבצד המצוקה הכלכלית נחוצים גם קורסים בתיאוריה מרקסיסטית לפרולטרים. משני אלה נובעת "פוליטיקת הכאילו" שאותה תיארתי קודם לכן: נעלה בפרלמנטים הצעות חוק לשיפור מצבם של הפועלים, אבל נשתדל (או לפחות נקווה) שהן יידחו, על מנת שנוכל להשתמש בדחייתן כאמצעי המחשה של התיאוריה בקורסים ובסמינרים שנערוך (עדיין צריך להסביר כיצד אנשים שהגיעו אל סף היכולת לקיים את עצמם קיום פיסי יהיו פנויים להרצאות בתיאוריה של הסוציאליזם).

לא אציע כאן רוויזיה טוטאלית של מרקס. אין להכחיש ששתי הדרישות הללו –  מצוקת קיום ותודעה מעמדית –  נוכחות בכתביו, ולשניה מבין השתיים יש תפקיד חיוני גם באופן שבו אני מציע לפרש את מרקס. אולם, לטענתי, מצוקת הקיום של הפרולטריון לא ממלאת תפקיד חיוני בתורת המהפכה של מרקס. בעניין זה דברי שונים כל כך מן הפרשנות המקובלת של מרקס, שמן הראוי לחזור עליהם שוב: מצוקת הקיום של הפרולטריון לא ממלאת תפקיד חיוני בתורת המהפכה של מרקס. [4] לפחות כך הוא הדבר במקומות החשובים ביותר שבהן מוצגת תורה זו, ובפרט ב"מניפסט הקומוניסטי". אכן, מצוקת הקיום של הפועלים מופיעה במניפסט, כמו במקומות רבים אחרים אצל מרקס. גם השקיעה עד כדי דלות מוחלטת נרמזת שם, כראיה לכך שהקפיטליזם לא מסוגל לנהל את עצמו.  אבל לא הדלות אמורה להוליד את המהפכה. על פי המניפסט הקומוניסטי, הפועלים קרבים אל נקודת הפיצוץ (שבה פורצת המהפכה) ככל שהם מרחיבים, מעמיקים ומשכללים את ההתאגדות שלהם, ולהתאגדות זו שני פנים: פן טרייד-יוניוניסטי ופן מפלגתי (כלומר פוליטי). בד בבד עם התפתחות ההתאגדות מתפתחת התודעה המעמדית. שתיים אלה בונות זו את זו וסוללות יחד את הדרך אל המהפכה. מצוקת הקיום, לעומת זאת, אינה תנאי חיוני למהפכה, וייתכן (אם כי מרקס לא אומר זאת) שהיא אף מפריעה להתאגדות ולפיתוח התודעה.

התיאוריה המרקסיסטית ואויביה

אני ממליץ לכל מרקסיסט לקרוא את החיבור האנטי-מרקסיסטי המפורסם של קרל פופר "החברה הפתוחה ואויביה" (או לפחות לעיין בו, כי הספר בפירוש ארוך מכדי לקראו במלואו). אני ממליץ זאת כמרקסיסט, לא כפופריאן. הטקסט של פופר ארכני, טרחני, מנופח, נאיבי לפרקים ומעצבן כמעט כל הזמן. ובכל זאת, הוא מכיל טענות ביקורתיות חשובות שכמרקסיסטים עלינו להכירן, ולא רק כהענות להוראה הפרקטית "דע את האוייב" אלא גם כמימוש התביעה הסוקרטית "דע את עצמך". בתת-הפרק השביעי של הפרק העשרים בספרו, [5] מסכם פופר את הפוליטיקה האבסורדית של  המפלגות הקומוניסטיות באופן לא מאוד שונה מכפי שאני עשיתי זאת לעיל (יש להודות, עם זאת, שפופר ביקר רק בקצת פחות חריפות את הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית הרפורמיסטית). אולם פופר טועה כשהוא מניח (או מקבל), שהדוקטרינה הפוליטית הזו היא נגזרת הכרחית של תורת מרקס, או אפילו דברי מרקס עצמו. הטעות הגדולה ביותר שלו היא שהוא מניח, כי על-פי מרקס המהפכה חייבת לפרוץ משום "שהקפיטליסטים פשוט אינם יכולים להמשיך בפשרות [עם הפרולטרים]". האמת היא, שלפי מרקס מידת יכולתם (או מוכנותם) של הקפיטליסטים להתפשר אינה חשובה ביותר. הפועלים הם אלה המתפשרים כל הזמן עם הקפיטליסטים. הם אלה המעבירים לקפיטליסט את חלק הארי מן השפע שהם מייצרים והם עושים זאת שוב ושוב. [6] המהפכה תפרוץ, לפי מרקס, כשהפועלים לא יוכלו, או לא יסכימו, להמשיך בפשרות. וזה יקרה, כאמור, כשלא יוכלו לשאת עוד את אופן הקיום העלוב שהפשרות הללו גוזרות עליהם.

מתי החולצה שאתה לובש הופכת קטנה כל כך, עד שאתה חש אותה כעינוי, ככתונת משוגעים, ואתה קורע אותה מעליך והולך לחפש בגד חדש? זה יכול לקרות משום שהחולצה התכווצה בכביסה. אבל זה יכול גם לקרות פשוט כי גדלת… הסד של הקפיטליזם עלול להיות בלתי נסבל בגלל לחצם של הקפיטליסטים על הפרולטרים, אבל הוא עשוי גם להפוך בלתי נסבל משום התבגרותם של הפרולטרים, משום שהם רוכשים עוצמה ויכולת ובטחון ועצמאות. וככל שהם רוכשים את אלה, הם חשים ביתר שאת שהם רוצים להיות בני אנוש, כלומר: בני חורין. ואז, הסדר החברתי-כלכלי הכופה עליהם להיות מכשירים-להפקת-רווח הופך בלתי נסבל. והוא הופך בלתי נסבל, לפי מרקס, גם אם לפועל ומשפחתו יש מאכל ומשקה וקורת גג ובגד ללבוש.

הגישה הנפוצה במרקסיזם הכירה כמובן בחשיבות ארגונו של הפרולטריון ופיתוח תודעתו, אבל השליכה את עיקר יהבה על הקפיטליסטים, שידחפו את הפועלים לזרועות המהפכה. משעה שלמדו הפועלים כיצד לשפר את תנאי חייהם בתוך הקפיטליזם, ומשעה שלמדו הקפיטליסטים כיצד להמשיך ולהעמיק את הצבר ההון, בד בבד עם עליה ברמת החיים של המנוצלים, נשארה הגישה הזאת נטולת תשובות תיאורטיות ומעשיות. הדבר תמוה, משום שתשובה ברורה ומפורשת (גם אם לא נטולת בעיות) נמצאת כבר במקור המרקסיזם, בהגותו של מרקס.

כיצד צובר הפרולטריון כוח, כיצד מתרחבת ומעמיקה התאגדותם של הפועלים ומתחדדת הבנתם? כיצד הם רוכשים עוצמה ויכולת ובטחון ועצמאות? תשובתו של מרקס היתה אחת ויחידה לאורך כל שנות יצירתו, לפחות מאז פרסום "המניפסט הקומוניסטי": מעמד הפועלים בונה את עצמו מתוך מאבקים קונקרטיים על יעדים בני-השגה. יעד שהושג לא הופך לדבר שמסתפקים בו, אלא הוא בסיס שממנו מטפסים אל היעד הבא. ההצלחה הפוליטית הקונקרטית לא תרדים את הפועלים אלא תלמד אותם, שהם יכולים להצליח גם במאבקים גדולים ורדיקליים יותר. כמובן, לא תמיד מצליחים במאבק, ולא רק יעד קונקרטי שהושג תורם לבניית הכוח. גם מכשלונות אפשר ללמוד ולהתפתח. אבל ברור שאין לפרולטרים מה ללמוד, ואין הם יכולים להתפתח, בסדרה של מאבקים לא ריאליים, מניפוליטיביים, המהונדסים מראש בידי יוזמיהם על מנת שיסתיימו בהפסד.

מדרגות לרקיע

כעת יכולים אנו לחזור אל הויכוח שבין מרקס וגד שבו פתחנו. גד התייחס אל רשימת הדרישות, בחלק השני של מצע המפלגה שניסח יחד עם מרקס, לא כאל תוכנית פעולה פוליטית אלא כאל אמצעי המחשה שיחזק את המוטיבציה המהפכנית של פועלי צרפת. בכך נקט גישה שהיא אנארכיסטית יותר משהיא מרקסיסטית (גד היה, אכן, אנארכיסט לפני שהפך למרקסיסט). קומוניסטים רבים שבאו אחריו אחזו (ואוחזים עד עצם היום הזה) באותה "פוליטיקת-כאילו" אנרכיסטית, בעודם נשבעים אמונים למרקסיזם ה"טהור".

בניגוד לגד, האמין מרקס שהדרישות המופיעות בטיוטת המצע הן יעדים ריאליים למאבק, ושאת תנועת הפועלים הצרפתית צריך לגבש ולפתח סביב המאבקים הללו ובעזרתם. ייתכן שמרקס טעה בכך. ככלות הכל, המציאות הפוליטית הצרפתית היתה מוכרת לו רק במידה מוגבלת. מה שחשוב לענייננו הוא הטענה העקרונית של מרקס, שאת המהפכה מקדמים מבעד למאבקים קונקרטיים על רפורמות בנות-הגשמה. אי אפשר להגיע אל הרקיע בקפיצה נחשונית אחת. יש לטפס אליו במדרגות.

אלא שכאן עלינו להודות שעמדתו של מרקס מעוררת שתי בעיות חמורות. הבעיה הראשונה היא זו: אם אכן היעדים הקונקרטיים הם העיקר, אם בהם ורק בהם צריך להתמקד המאבק המהפכני, לשם מה בכלל לנסח את המטרות הרחוקות? אם בכוונתך לדרוש מיסוי פרוגרסיבי ושכר שווה לנשים ולגברים, מה חשיבות יש להצהרות על ביטול הבעלות הפרטית ועל פעולה מהפכנית של הפרולטריון להפקעת אמצעי הייצור מידי הבורגנות? מדוע טרח מרקס לנסח מבוא תאורטי "אוטופי" למצע מפלגתי ריאל-פוליטי?

והבעיה השניה: שמא טעה מרקס וצדקו ה"מרקסיסטים?" שמא הישגן העיקרי של הרפורמות החלקיות הוא שאפשרו לפרולטריון למצוא לעצמו מקום בתוך הסדר החברתי והכלכלי של הניצול? מרקס היה נצר להומניזם המערבי הקלאסי. הוא הניח, כמו גדולי ההומניסטים לפניו, שבני האדם לא ימירו את חירותם בסירי-הבשר של מצרים, ולא ימכרו נפשם לעגל פז. תלמידיו היו, אולי, מטריאליסטים מוצלחים יותר ממנו, או פשוט ריאליסטים ומפוקחים יותר, והכירו גם את צדדיה הפחות נשגבים של נפש האדם. הם ידעו שעבדים החיים בנוחות-יחסית לא יתמרדו. מרקס חשב שהפרולטרים לא יסכימו לחיות בכלוב, ולו גם כלוב של זהב, משעה שיבינו שמפתחות הכלוב בכפם, או ליתר דיוק, שהם בעצמם בוניו של הכלוב ומשמריו. האם לא לימדה אותנו ההיסטוריה של הסוציאליזם במאה העשרים שמרקס טעה? האם לא לימדה זאת באופן נחרץ וחד-משמעי? וחשוב מכל: האם יש לנו כמרקסיסטים מה לומר במצב זה? האם יש לנו מה לומר לבני אדם שהצליחו לרהט את תא-הכלא בנוחות מסויימת? או שעלינו להמתין, שוב להמתין, להמתין בפעם המאה, לכך שהקפיטליזם ידרדר עצמו אל אובדנו? כבר לפני מאה וחמישים שנה צעקנו באזני המפלצת את פתרון חידתה, ועדיין היא מסרבת, בעקשנות מתסכלת, לקפוץ אל התהום…

אילו שתי בעיות חמורות, והשאלות מחייבות תשובה. אפשר שהתשובות קשורות זו בזו. אבל זהו נושא לדיון נפרד, וכבר הארכתי כאן יתר על המידה.

הערות שוליים

Footnotes    (↵ returns to text)
  1.  אני נסמך כאן בעיקר על ספרו של Moss שכותרתו "The Origin of the French Labor Movement". ספר זה מצוטט גם בארכיב המרקסיסטי באינטרנט .
  2. למיטב ידיעתי אין תרגום אחר לעברית של מסמך זה. דווקא משום כך חשוב להדגיש שזהו תרגום חופשי שנעשה על סמך התרגום לאנגלית ואין לראות בו תרגום מדוקדק ומהימן לחלוטין של הטקסט הצרפתי המקורי.
  3.  בת לוויה חשובה של הטענה דלעיל היא הטענה האומרת שההחמרה בסבלם של הפועלים, כלומר: ההתדרדרות בתנאי החיים החומריים, היא הכרח היסטורי של הקפיטליזם. בסוגיה זו לא נעסוק כאן.
  4.  עלי להודות כאן, שטעות נפוצה זו היתה גם מנת חלקי, וכך נהגתי ללמד את תורת מרקס בעבר. תמיד מוטב לתקן טעויות ישנות מאשר לדבוק בהן…
  5.  עמ' 392-395 בתרגום לעברית, בהוצאת מרכז שלם.
  6. אגב, עצם הביטוי "הקפיטליסטים פשוט אינם יכולים להמשיך בפשרות" מרמז על משהו מורכב יותר מאשר תהליך לינארי שבו דוחקים הקפיטליסטים את הפרולטרים אל קו הדלות המוחלטת. למרות שפופר משבץ פסוק זה בתיאור שלו אודות דוקטרינת המהפכה המבוססת על התרוששות הפרולטריון (ומייחס דוקטרינה זו למרקס), הדברים מרמזים דווקא על תהליך הפוך: התעצמות הפרולטריון אשר דוחק בהדרגה את הבורגנות אל הנקודה שממנה אין היא יכולה להמשיך ולסגת. וזה, אכן, דומה הרבה יותר לתורת המהפכה האמיתית של מרקס (או לפחות, לתורת המהפכה שלו כפי שאני מבין אותה ומציג אותה במאמר זה). אז פופר מבין או לא מבין את מרקס? צודק או טועה בפרשנותו? לי נדמה שהוא בעיקר מבולבל. ואם הפוליטיקאים והתאורטיקנים של המפלגה הקומוניסטית הם שבלבלו את הפילוסוף הדגול, האם זה תירוץ מספיק?