בהכללה שאינה רחוקה מדי מן האמת אפשר לומר, שכל הפילוסופים של הנאורות הקלאסית, מדקרט ועד קנט, החזיקו באותו דימוי-אדם: הם תפסו את האדם כפרט אטומיסטי ובלתי תלוי, א-חברתי או אפילו אנטי-חברתי במהותו. הם לא כפרו בכך שבני האדם מתקיימים בפועל במסגרות חברתיות, אבל נטו לראות במסגרות הללו יצירות מלאכותיות. עמדתו המורכבת, כפולת הפנים,  של מרקס אל מול הנאורות הקלאסית ניכרת גם כאן. הוא ערער על יסוד-מוסד זה של הפילוסופיה הבורגנית וחיבר מחדש את מחשבת הנאורות אל הפילוסופיה של אריסטו, ואל תפיסת האדם כיצור חברתי או קהילתי במהותו (בכך מרקס הוא ממשיכו של מהלך שהתחיל בו הגל). ואולם, בתורת-השחרור שלו חוזר מרקס על טעות יסודית של הנאורים שקדמו לו: על פי מרקס, "האדם הנאור" – כלומר הפרולטר הנאבק לשחרור –  מכונן את קשרי ההשתיכות וההזדהות שלו על מסדה של בחירה רציונאלית, או במלים פשוטות יותר: השכל, ולא הרגש, הוא הבוחר לו לאדם את חבריו.

א.      האמנה החברתית והלהקה הקדמונית

הנאורים תארו בפילוסופיה שלהם חברה אנושית רציונאלית, המבוססת על "אמנה חברתית", כלומר, על הסכם בין שותפים שווים, אשר יצרו את ההסכם מרצונם החופשי ומתוך מודעות למעשיהם והבנת מצבם. האמנה מנוסחת במלים, ומלים אלה מכוננות חברה, קובעות מוסדות שלטון, מגדירות צדק ועוול. הפרטים השותפים לאמנה חותמים עליה משום שכל אחד מהם הגיע, בכוח תבונתו, למסקנה שצעד כזה משרת את האינטרסים שלו. האדם הנאור, החופשי, מכיר בחובת הנאמנות שלו לחברת-האמנה, משום שאין היא אלא נאמנות לעצמו.

"האמנה החברתית" היא מושג פילוסופי בעל השלכות פוליטיות ותוקף מוסרי. עבור הפילוסופים של הנאורות הוא תיאר את העתיד הרצוי (והאפשרי?). אך כשהחילו מושג זה אל העבר, וניסו להסביר באמצעותו את התהוותן של החברות האנושיות בימי קדם, הם יצרו תיאוריות מופרכות מעיקרן.

אכן, האדם יוצר את יחסיו החברתיים באמצעות מלים, אבל בני האדם היו יצורים חברתיים עשרות-אלפי שנים לפני שהפכו ליצורים לשוניים (או, מה שהוא אולי ניסוח מדוייק יותר: הם היו יצורים עדריים עשרות-אלפי שנים לפני שנהפכו ליצורים חברתיים). ההצמדות ללהקה היתה דרך ההשרדות המקובלת של בני האדם הרבה לפני שהופיעה אצלם תודעה שאפשרה להם להבין את הדרך הזאת, לנסח אותה במלים ולבחור בה. התודעה, משהופיעה לבסוף, חזרה במלים מפורשות על מה שהורה קודם האינסטינקט ללא מלים. מרקס, שכאמור הבין היטב את טבעו החברתי של האדם, ניסח זאת באופן מדוייק:

"תודעתו של האדם הנאלץ להתחבר אל יחידים אחרים היא תחילתה של התודעה שהוא חי בכלל בחברה. התחלה זו היא חייתית כמו כל החיים החברתיים באותו שלב, זוהי עדיין אך-ורק תודעת-עדר, והאדם נבדל כאן מן הכבש רק בכך שתודעתו באה במקומו של האינסטינקט או שהאינסטינקט שלו הוא מודע. תודעה דמוית-כבש זו (התודעה השבטית) זוכה להתפתחות ולהשתכללות נוספת על-ידי כושר הייצור ההולך וגדל, על-ידי ריבוי הצרכים ועל-ידי גידול האוכלוסין המונח ביסוד שניהם." [1]

מאופיה החברתי של התודעה נגזר דבר נוסף: קבוצת ההשתייכות המיידית (המשפחה, הקהילה, השבט, העם) לא רק נותנת לאדם ערובה להשרדותו וכלים למימוש שאיפותיו – היא גם מעצבת עבורו, במידה רבה מאוד, את השאיפות הללו. במלים אחרות: קבוצת ההשתייכות שלו רוקמת לו זהות. ז'אן ז'אק רוסו, ב"מאמר על אי השוויון" לעג לאדם המודרני, ה"מחוברת", החי "…בתודעותיהם של האחרים, ומשיפוטם שלהם בלבד [...] הוא שואב את תחושת קיומו שלו". [2]כמו רוב הפילוסופים של הנאורות, גם רוסו לא הבין שהוא הופך כאן את היוצרות: מאז ומעולם בני האדם גבשו את זהותם האישית מתוך אינטראקציה עם בני קבוצתם. רק בעידן המודרני הפך דבר זה לבעיה מוסרית, עם הופעת הדרישה האתית לאינדבידואליות.

הנאורות, שהיא מגילוייה הרוחניים הנשגבים ביותר של המודרנה, הציבה בפני האנשים את הציווי להיות אוטונומיים (כיחידים ולא רק כציבור). אבל השפעה חשובה עוד יותר נודעה לתופעות הטכנולוגיות, הכלכליות והחברתיות של המודרנה: תהליכי המודרניזציה התקיפו את מסגרות ההשתיכות הקונקרטיות של האנשים, דלדלו אותן, סרסו אותן, פרקו אותן מנשקן וברוב המקרים העבירו אותן כליל מן העולם. הצייד-הלקט שבתוכנו מחפש לשוא את חברי הלהקה שלו. במקומם הוא מוצא רק המון.

ב.      קשר אחווה שאוּל

במקום הקהילה הקונקרטית שאבדה, זו שיסודותיה היו קרבת-דם, מוצא, קירבה גיאוגרפית ואורח חיים משותף, הציעו הפילוסופים של הנאורות לכונן קהילה חדשה, אוניברסלית ומופשטת, שיסודה בשכל. כזאת היתה "ממלכת התכליות" של קנט. כזאת היתה הלאומיות בראשיתה. כזה היה מובנו של ערך ה"אחווה" שנישא על הדגלים, בצוותא עם החירות והשוויון, כאחד משלושת ערכיה המוצהרים של המהפכה הצרפתית. שותפות הרוח במקום שותפות הדם – זה מה שהציעו הנאורים לבני האדם. לפני שנים מצאתי ביטוי שירי יפה לסוג זה של קשר אנושי בבית משיר של מאיר ויזלטיר:

"… וּמָה אֲנִי אוֹמֵר? דָּמִי מָהוּל
בְּדָם הַמַּפְקִירִים אֶת חַיֵּיהֶם,
אֶת בֵּית אִמָּם, אֶת שֶׁבֶת קְרוֹבֵיהֶם,
לְמַעַן קֶשֶׁר אַחֲוָה שָׁאוּל
קָשֶׁה כָּרוּחַ וְשָׁקוּף כְּמוֹתוֹ,
וְאִם יִגַּשׁ הַנַּעַר בִּמְבוּכָה,
יִלְחַשׁ: אַחֶיךָ כָּאן, וְגַם אִמְּךָ,
יֹאמַר: לֹא, אֵלֶּה הֵם. כָּךְ עַד מוֹתוֹ."  [3]

השורות האחרונות הן אלוזיה לסיפור המופיע בברית החדשה: ישו מדבר בפני הציבור כאשר פלוני מודיע לו שאמו ואחיו הגיעו ומבקשים להפגש עמו. ישו עונה למבשר: "מי הם אימי ואחי?" ובהצביעו על התלמידים היושבים סביבו הוא אומר: "הנה אימי ואחי! כל העושה את רצון אלוהים הוא אחי ואחותי ואמי". [4]

"קשר אחוה שאול, קשה כרוח ושקוף כמותו" כזה אמור היה להיות המצע התודעתי והחברתי של האמנה החברתית. זה גם אופיה של הסולידריות המעמדית על-פי מרקס: היא שותפות במאבק שמקורה בזהות-אינטרסים. שכלו של הפרולטר הוא הכלי האמור להבין את זהות האינטרסים שלו עם חבריו למעמד, להעניק לה קדימות מכרעת על פני זהויות אחרות, כמו גם על פני הבדלים וניגודים (במוצא, בלשון, בצבע העור…), ולבנות מתוך כך את השותפות, את הנאמנות למעמד, את ההשתייכות המעמדית.

ההזדהות המעמדית היא מן הנאצלות והנשגבות שב"אפשרויות ההזדהות" אשר הציגה מחשבת הנאורות בפני האדם המודרני. חלק מחברי במחנה השמאל נוהגים לשאת בצעדות האחד-במאי כרזה האומרת: "שום עובד איננו זר לי" (במחאה על היחס המפלה כלפי מהגרי עבודה, ועל הביטוי המכוער "עובדים זרים" שהשתרש בשפתנו). שוב ושוב נפעם לבי למקרא המלים הפשוטות הללו. אבל האצילות והשגב שבהזדהות המעמדית הם גם נקודת התורפה שלה. אפשרויות ההזדהות הנאצלות, השכליות, נגפו במהלך ההיסטוריה המודרנית בפני תחליפים אחרים ללהקה הקדמונית, שהיו נאצלים ורוחניים הרבה פחות, מסוכנים וקטלניים הרבה יותר. הלאומיות הנאורה הפכה ללאומיות שבטית, קסנופובית, ומשם קצרה היתה הדרך לשוביניזם לאומי ולפאשיזם. גם הדת חדשה את כוחה. בצד אלה הופיעו מסגרות השתייכות ישנות-חדשות מסוכנות מעט פחות, אבל אשלייתיות באותה מידה: ה"עדה", למשל, המוצא או ה"סקטור"… ההשתייכות המעמדית הנאורה נכשלה ברגע האמת או סולפה ועוותה עד שהיתה לפארסה.

כל מסגרות ההשתייכות הללו הן מופשטות למדי, ומבחינה זו הן אשליתיות. אף אחת מהן לא נותנת לאדם את מה שאבד לו במות הקהילה המסורתית (יורשתה המאוחרת של הלהקה הקדומה). אבל להשתייכות הלאומית-אתנית, כמו גם לזו העדתית, יש יתרון מובנה על פני ההשתיכות המעמדית: הראשונות מבוססות על הרגש יותר מאשר על השכל, ואחוזות בסממנים שאותם פוגש אדם הרבה לפני שהוא יוצא לגבש לו השקפת עולם. את תווי הפנים וצבע העור של אלה שהם "משלנו" אנחנו לומדים, כתינוקות רכים, מן הפרצופים הנשקפים אלינו מעל העריסה. המאכלים, המנהגים והפולחן המקובלים "אצלנו" מקיפים ועוטפים אותנו בשנות ילדותנו. את השפה, שפת אמנו, אנחנו רוכשים מן הסביבה המיידית בשנים הראשונות לחיינו, ומפנימים אותה בעוצמה אדירה, שבה לא נפנים אף-פעם שום גוף-ידע אחר. הזיקה שלנו אל אלה הנראים כמונו, מתנהגים כמונו ומדברים כמונו היא מיידית יותר, מתווכת פחות ובדרך כלל חזקה יותר מן הזיקה שנוכל לפתח כלפי אלה החושבים כמונו, החולקים עמנו חזון משותף אודות אנושות משוחררת, או המחזיקים בפונקציה דומה לשלנו במערך הייצור. אפשר שאחד מאסונותיו של הפועל המודרני הוא שהמנצלים שלו מתנהגים כמוהו, מתלבשים כמוהו ומדברים בשפתו. לעומת זאת, שותפיו לאינטרס המעמדי, הפזורים ברחבי תבל, מדברים בדרך כלל סינית.

ג.      הזהות המעמדית וזהויות אחרות

מרקס לא התנגד מעולם ללאומיות במובן של תרבות הנבדלת מתרבויות אחרות. הוא שאף בחזונו לעולם עשיר ורב-גוני, ולא לאוניפורמיות כלל-עולמית (למעשה, הנטיה של הקפיטליזם לייצר אוניפורמיות כזאת היא לדעת מרקס אחת הבעיות שבו). הססמא "פרולטרים של כל הארצות התאחדו" היא אוניברסלית, אמנם, אבל לא בהכרח אנטי-לאומית. ובכל זאת, דימוי-האדם של מרקס הושפע עמוקות (הרבה יותר מכפי שמרקס עצמו היה מוכן כנראה להודות) מדימוי האדם של הנאורות הקלאסית: היחיד העומד ברשות עצמו, פורץ דרכי-יצירה חדשות, בונה ומרחיב כל העת, בתהליך דיאלקטי, את עולמו ואת אישיותו. המקום שבו מרקס חורג באמת מתפיסת האדם של הבורגנות (ומתקדם צעד חשוב קדימה) הוא שאצלו האינדבידואל האוטונומי לא מתקשר עם חבריו בהסכמים חוזיים לשם מימוש אינטרסים פרטיים, אלא בא עמם בברית של מאבק משותף (עד למהפכה) ויצירה משותפת (לאחריה). ובכל זאת, נראה שאמונתו הבוטחת ברוחם של הבריות הסתירה מעיניו את הסכנה, שמסגרות ההשתיכות שיסודן א-רציונאלי (בראש ובראשונה ההשתייכות הלאומית) הן שיכריעו ויקבעו את פעולתם של ההמונים ברגע האמת.

ואולי היתה לכך סיבה נוספת: נדמה שמרקס עצמו היה, מבחינה זו, התגלמות נדירה של "האדם הנאור": אינדבידואליסט קיצוני מחד ואיש רעים להתרועע מאידך, אדם שתפס עצמו כאזרח העולם (או לפחות כאזרח אירופה), שרצה באמת באושרם של כל בני האדם באשר הם, שלא חש חובת נאמנות לשום לאום, שבט, דת או מוצא, ושבחר את חבריו בכח השכל. מכל הכתוב לעיל עולה שמציאותו של אדם כזה היא בגדר תופעה נדירה, אבל אין פירוש הדבר שהיא בלתי אפשרית.  ייתכן שמבנה אישיות ייחודי זה הוא חלק (מסויים) מן ההסבר לגאוניותו של מרקס. אבל בבואנו לתכנן את צעדינו בסבך בעיות השעה, איננו יכולים להניח שדמות "האדם הנאור" היא דמותם האקטואלית של רוב בני האדם, או אפילו של מרבית חברינו, שותפינו או נמעני פעולותינו (מומלץ גם לא להניח שזוהי הדמות שלנו עצמנו, ולו רק מטעמים של זהירות). אם להזכיר שוב את רוסו, עלינו לאמץ לעצמנו את הכלל שהוא הציב לעצמו (וספק אם עמד בו) בפתח ספרו "על האמנה החברתית": לתת את דעתנו על החוקים כפי שיכולים הם להיות, אך לא לשכוח את בני האדם כפי שהם. [5]

מה נגזר מכך? מה היא העמדה הנכונה שצריך הסוציאליסט לגלות ביחס להגדרות זהות לאומיות, דתיות, עדתיות, אתניות, מגדריות ואחרות? וכיצד משליך הכתוב כאן על תוצאות הבחירות האחרונות? ועל תוצאות הבחירות הבאות? ועל עתידו וסיכוייו של השמאל? לא אשיב על כך ביותר מרמז, מן הטעם הפשוט שאין בידי, לפי שעה, יותר מרמז: כל עוד הזהות המעמדית (המופשטת) תערוך מלחמה על נפש האדם עם הגדרות זהות אחרות שלו, מופשטות גם הן, אבל חזקות פי כמה, היא עתידה, כנראה, להפסיד. דרך פעולה פוריה יותר היא לנסות ולפרק את הסתירה שבין הזהות המעמדית ובין מסגרות זהות והשתייכות אחרות. הדרך הותיקה והבדוקה לפירוקן של סתירות וסתירות-לכאורה בין מושגים מופשטים היא לגרור את המושגים הללו משמי האבסטרקציה אל קרקע המציאות הקונקרטית. כאן אפשר, אולי, בעדינות וסבלנות, ללמד את הסתירות להתנשק. [6]


Footnotes    (↵ returns to text)
  1. מרקס, "האידאולוגיה הגרמנית", בתוך: כתבי שחרות, עמ' 237.
  2. רוסו, "המאמר על אי השוויון" בתוך: מאמרים, הוצאת מאגנס, עמ' 200.
  3. ויזלטיר, "סונטה מוארכת הפוכה", בתוך: מוצא אל הים, עמ' 38.
  4. הבשורה על פי מרקוס, ג', 33-35.
  5. רוסו, על האמנה החברתית, הוצאת מאגנס, עמ' 8.
  6. המשפט האחרון הוא אלוזיה לדבריו של מרקס בפרק על הכסף ב"כתבי היד הכלכליים פילוסופיים": "הכסף מאלץ את הסתירות להתנשק" (מרקס, "כתבי יד כלכליים פילוסופיים", בתוך: כתבי שחרות, עמ' 174.