[בשתי רשימות קודמות שלי – "חוק הנכדים של המהפכה החברתית" ו"מדרגות לרקיע" נגעתי בקצרה בכמה מן העניניים הנדונים ביתר פירוט במאמר זה.]

תזה ביקורתית נפוצה למדי ביחס לתורתו של מרקס גורסת כך: מרקס לא חזה את האפשרות שהניצול הכלכלי יעמיק תוך-כדי עלייה ברמת החיים של הפועלים. והנה, דווקא אפשרות זו היא שהתממשה במאה העשרים, לפחות בארצות המערב. על כן, הרלוונטיות של תורת מרקס לכלכלות המערביות המודרניות מוטלת בספק (כך בניסוחים אוהדי-מרקס של הבעיה. הניסוחים של מתנגדי-המרקסיזם נחרצים ונעדרי-ספקות: תורת הכלכלה של מרקס בלתי רלוונטית לחלוטין!). אדגיש שוב, כי טענה ביקורתית זו לא מאפיינת רק את שונאיו של מרקס ואויבי הסוציאליזם. אני למדתי אותה מפי מורי המרקסיסטים, תחת הכותרת "מהתרוששות מוחלטת להתרוששות יחסית". על פי פרשנות זו, מרקס ניבא שהדחף המתמיד של הקפיטליזם להגדיל את ההון על חשבון שכר העבודה, יביא לדחיקתו של השכר (ובאופן כללי יותר – לדחיקת מכלול תנאי החיים של הפועל) אל סף ההתרוששות המוחלטת ואף מעבר לסף זה. מרקס לא יכול היה לנחש שהתפתחויות טכנולוגיות בעיקרן (שהתרחשו אחרי מותו) יביאו למצב חדש, שבו אפשר יהיה לרושש את הפרולטר באופן יחסי, אבל לשפר את רמת החיים שלו מבחינה מוחלטת. נישא על גבה של הטכנולוגיה המודרנית הסופר-מתוחכמת, שהגדילה עד-מאוד את הפרודוקטיביות של העבודה, יכול הקפיטליסט לגרוף ערך עודף עצום מעבודתם של פועליו, למרות שהוא מעלה את שכרם ולא מוריד אותו. כך, חלקו של הפרולטר המודרני בתפוקות הייצור הולך וְקָטֵן ביחס לחלקו של הקפיטליסט.  מה שהוא מקבל קָטֵן, איפוא, באופן יחסי למה שנשאר בידי הקפיטליסט. אבל מבחינה מוחלטת (בערכים מוחלטים) מה שהוא מקבל אינו מועט כל כך, ובוודאי שאי אפשר להגדיר את הפועל המודרני בארצות המערב כ"מרושש".

א.      ההתרוששות היחסית ובעיית החירות

הביטוי "התרוששות יחסית" אינו מוצלח ביותר משום שכפי שציינו בפני רבים מתלמידי, את ההתרוששות היחסית אפשר להגדיר דווקא כהתעשרות יחסית (השאלה היא כמובן: ביחס למה או למי). הפועל המודרני מתרושש ביחס לקפיטליסט שלו, אבל מתעשר ביחס למה שהיה לאביו הפועל או לסבתו הפועלת. למרות זאת, נדבוק במושג התרוששות יחסית כפי שהשתרש. נקבל כמוסכמת את הטענה שמרקס כתב על התרוששות הפרולטריון ונשאל: האם התרוששות זו, שעליה דיבר מרקס, היא מוחלטת או יחסית? או אולי מרקס לא ראה חשיבות גדולה להבחנה בין השתיים? כאן בא לעזרתנו החיבור "עבודה שכירה והון".

זהו חיבור בכלכלה פוליטית שפרסם מרקס ב 1849. הטקסט מבוסס על סדרת הרצאות שנשא בפני פועלים גרמנים גולים בעיר בריסל שנתיים קודם לכן. "עבודה שכירה והון" נחשב לחלק מן הקנון המרקסיסטי, בעיקר משום שזהו שער כניסה נוח למדי, עבור מורים ותלמידים כאחד, אל תורת הכלכלה של מרקס. זהו חיבור קצר יחסית ולשונו, אולי בזכות קהל היעד שאליו כוון, פשוטה להבנה יותר מן השפה הפילוסופית של "כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים" (שנכתבו שלוש שנים קודם לכן), ומן הדיונים הכלכליים המפורטים שב"קפיטל" (שנכתב עשרים שנה מאוחר יותר). אולם ל"עבודה שכירה והון" יש גם ערך תיאורטי ולא רק מתודי או פדגוגי. העיון בו מאפשר לנו לפסול באופן נחרץ את הטענה שעל-פיה לא העלה מרקס בדעתו כי התרוששות הפרולטרים עשויה להיות יחסית ולא מוחלטת. הנה היא ההתרוששות היחסית, שחר על גבי לבן, בלשונו של מרקס:

אם כן, רואים אנו, כי אפילו נוסיף ונישאר בתחומי היחס של הון ועבודה שכירה, האינטרס של ההון והאינטרסים של העבודה השכירה מתנגדים זה לזה תכלית ניגוד. גידול מהיר של ההון כמוהו כגידול מהיר של הרווח. אין הרווח יכול לגדול במהירות אלא אם כן מחיר העבודה, שכר-העבודה היחסי, קטן והולך באותה המהירות עצמה. שכר-העבודה היחסי יכול לרדת, אף- על-פי ששכר-העבודה הממשי עולה יחד עם שכר-העבודה הנקוב, עם מחיר-הממון של העבודה, אלא שהוא עולה לא לפי היחס שבו עולה הרווח. אם, למשל, בימים של עסקים טובים עלה שכר-העבודה ב- 8 למאה ואילו הרווח עלה ב- 11 למאה, הרי שכר-העבודה היחסי, שבהשוואה, לא גדל אלא קטן. משמע, אם הכנסת הפועל גדלה, עם גידולו המהיר של ההון, הרי בו-בזמן גדלה והולכת התהום החברתית המפרידה בין הפועל לבעל-ההון, בו-בזמן מתרבה גם שררתו של ההון על העבודה, תלותה של העבודה בהון. הפועל מעוניין בגידולו המהיר של ההון – אין פירושו של דבר אלא זה: ככל שהפועל ממהר להרבות את העושר הזר, כן שמנים יותר הפרורים שמשליכים לו, כן רב מספר הפועלים, שאפשר להעסיקם ולהביאם לעולם, כן גדלה היכולת להרבות את המון העבדים התלויים בהון. ראינו, אפוא: אפילו המצב הטוב ביותר בשביל מעמד הפועלים, גידול מהיר ככל-האפשר של ההון, ככל שהוא עשוי לשפר את חייו החומריים של הפועל, אינו מבטל את הניגוד בין האינטרסים שלו לאינטרסים של הבורגני, לאינטרסים של בעל-ההון. רווח ושכר-עבודה שרויים כאז כן עתה ביחס הפוך זה לזה. אם ההון נמצא במצב גידול מהיר, כי-עתה אפשר ויעלה שכר-העבודה; אך הרווח של בעל-ההון עולה במהירות רבה לאין ערוך יותר. מצבו החומרי של הפועל נשתפר, אבל על חשבון מצבו החברתי. גדלה התהום החברתית המפרידה בינו לבין בעל-ההון. ולבסוף: התנאי הנוח ביותר לעבודה השכירה הוא גידול מהיר ככל האפשר של ההון הפרודוקטיבי, – אין פירושו אלא זה: ככל שמעמד הפועלים ממהר להרבות ולהגדיל את הכוח האויב לו, את העושר הזר השורר עליו, כן נוחים יותר התנאים, שבהם מרשים לו לעבוד מחדש לריבוי העושר הבורגני, להגדלת כוחו של ההון, וזה סיפוקו, שהוא מחשל במו ידיו את כבלי-הזהב, אשר בהם הבורגנות גוררתו אחריה".[1]

מרקס מכיר באפשרות שהשכר (הנומינלי והריאלי) יעלה יחד עם העמקת הניצול. הוא מכיר, איפוא, במפורש, באפשרות שההתרוששות של הפרולטריון תהיה יחסית אבל לא מוחלטת.  למיטב ידיעתי, הקטע המצוטט לעיל הוא הדיון המפורט ביותר של מרקס בנושא זה, אולם ההתרוששות היחסית מופיעה אצלו, באזכורים חטופים, במקומות רבים נוספים.[2] אבל דווקא שתיקתו של מרקס היא הדבר הבולט ביותר כאן לעין. נראה שמרקס לא מייחס חשיבות גדולה לתופעת ההתרוששות היחסית, או להבחנה בינה לבין התרוששות מוחלטת. מדוע? התשובה עולה במפורש מן הטקסט: השיפור בתנאי החיים של הפועלים, במצב ההתרוששות היחסית, מופיע בד בבד עם העמקת השיעבוד החברתי שלהם! על פי מרקס, הבעיה המהותית בקפיטליזם אינה העוני והמצוקה החומרית שהוא מוליד וגם לא הפער בין עשירים לעניים. הבעיה המהותית היא שהקפיטליזם מונע מבני האדם (וקודם כל מן הפועלים) להיות חופשיים. הון, עבור מרקס, אינו זהה עם עושר. גם אין פירושו של ההון "אמצעי ייצור" גרידא (בפיסקה מוקדמת יותר ב"עבודה שכירה והון" מרקס מייחס תפיסה זו של ההון לכלכלנים הבורגניים שעמם הוא מתפלמס.[3] הון הוא יחס חברתי. הוא מכשיר לשליטה על בני אדם ולניצולם. ככל שהפועלים מרבים את ההון ומגדילים את עוצמתו היחסית, הם מגדילים את העוצמה השולטת בהם ומשעבדת אותם. אם הדבר נעשה בתנאים של רמת חיים סבירה (ואף משתפרת והולכת), אין פירוש הדבר אלא זה: עבדותם של הפועלים היא עבדות נוחה.

אבחנה זו של מרקס אפשר להעמיד גם כתשובה (חלקית לפחות) לביקורת מפורסמת אחרת על תורתו. בניתוח החברתי-כלכלי שמציג מרקס, טוענים מבקרים מסויימים, מתחלקת החברה כולה לשני מחנות פשוטים: פרולטרים ובעלי-הון. ניתוח זה מתעלם מקיומו של מעמד-ביניים רחב (שהלך והתרחב במאה העשרים), שאנשיו אינם פרולטרים מובהקים,למרות שאינם בעלי הון. אבל בדברנו על אותו "מעמד ביניים", האין אנו חושבים בדרך כלל על עובדים-שכירים שמשכורתם, ומכאן גם רמת חייהם, הן סבירות ומעלה? אפשר גם שתנאי העבודה שלהם נוחים יותר. אולם שכירים אלה לא נהנים מאוטונומיה, כיחידים כקבוצה או כציבור, לעצב בעצמם את תהליך העבודה שלהם, לקבוע לו יעדים ולהחליט על אופן השימוש בעודף התוצר. מסתבר שהם דומים למדי לפרולטרים הנתונים בהתרוששות יחסית אך לא מוחלטת (ומכל מקום אינם נבדלים מהם הבדל קטגוריאלי).

מרקס היה הומניסט במובן העמוק של המלה. הוא היה נצר מאוחר לפילוסופיה ההומניסטית הגדולה של הנאורות. אף שמרקס היה פחות מפורש בעניין זה מרוסו, מהיגל ומקנט, האמין גם הוא, כמו הנאורים שקדמו לו, שהחירות היא הטוב העליון. יתר על כן: חירות זהה עם אנושיות (או לפחות: היא תנאי הכרחי לאנושיות). בני האדם לא יסכימו למכור את חירותם, את הסיכוי שלהם להיות לאנשים, עבור סיר-הבשר של שעבוד מצרים.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיה לְעֵגֶל פָּז
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם
גַּם בְּרוּחוֹ רוּחַ עַז

כך שורר שאול טשרנחובסקי בהברה אשכנזית. זו גם אמונתו של מרקס. אם אכן טעה בדין וחשבון שלו על הקפיטליזם ועל האפשרויות לביטולו – זוהי טעותו. טעות נאצלת זו (אם אמנם טעות היא) יפה בעיני עשרת מונים מכל האמיתות הקטנות, הקטנוניות, הציניות והניהיליסטיות (אם אמנם אמיתות הן) המאכלסות את השיח הקפיטליסטי והנאו-ליברלי אודות "טבע האדם".

ב.      ההתרוששות המוחלטת ובעיית המהפכה

כאמור, רבים טעו לחשוב שמרקס לא העלה בדעתו אפשרות של התרוששות יחסית. פרשנים אחרים של מרקס, כמו למשל גאורגי פלכאנוב ווויליאם בלנד, נאחזו בקיצוניות ההפוכה וטענו שמרקס מעולם לא דיבר על התרוששות מוחלטת. הם האשימו את הסוציאליסטים הרפורמיסטים בסילוף מכוון של תורת מרקס בהקשר זה (ונדרשו לשם כך לוירטואוזיות סכולסטית לא קטנה, משום שההתרששות המוחלטת אכן מוזכרת אצל מרקס בעשרות מקומות).[4] אין בכוונתי לצעוד בעקבותיהם אל הקצה. אסתפק בטענה צנועה יותר, ובכל זאת רבת חשיבות: ההתרוששות המוחלטת של הפרולטריון איננה רכיב מהותי בתורת המהפכה של מרקס.

פעמים רבות מציגים כך את תורת המהפכה של מרקס: מתוך הדחף המתמיד לרבות את ההון, דוחפת הבורגנות את הפרולטרים אל עבר ההתרוששות המוחלטת, אל עבר הנקודה שבה עצם קיומם הפיזי מוטל בספק. כשיגיע הפרולטריון לנקודה שבה לא יהיה לו כבר מה להפסיד ("זולת כבליו"), לא תהיה לו ברירה אלא למרוד. כשיגיעו הדברים לידי כך, תפרוץ המהפכה.

כאמור, אופן הצגה זה של  תורת המהפכה נפוץ מאוד בין חסידי מרקס ומתנגדיו (אני עצמי הורתי במשך שנים גירסה מסויימת שלו). אלא שתיאור זה מעורר בעיות רבות, פילוסופיות, תיאורטיות, אתיות ופרקטיות. לא הפחותה שבהן היא זו: אם אכן תלויה המהפכה בהתרוששות המוחלטת של הפרולטריון, הרי שכל שיפור במצבם של הפועלים מחבל בסיכויה של המהפכה. מרקסיסט עקבי חייב איפוא להתנגד לכל צעד קונקרטי לטובת המעמד העובד (העלאת שכר המינימום או קיצור יום העבודה למשל). עליו להבין צעדים כאלה כ"מלכודת דבש" שתכליתה לעקר את הפוטנציאל המהפכני של הפועלים. אכן, מדינת-הרווחה, ששגשגה בשנות השישים והשבעים, תוארה לא פעם כמלכודת-דבש כזאת בתעמולה הקומוניסטית ובתיאוריה המרקסיסטית. אבל הנציגים הקומוניסטים בפרלמנטים לא יכולים היו, בדרך כלל, להתנגד לצעדים של תיקונים-סוציאליים קונקרטיים, וכך מצאו עצם קרועים בין שני אגפיה של סתירה.

אם כך ראה מרקס את הדברים, חייב היה להודות, כי ההתרוששות היחסית, שאותה תיאר ב"עבודה שכירה והון" – אותה התרוששות הכרוכה דווקא בשיפור מצבם של הפועלים ובעליה ברמת חייהם –  חותרת נגד סיכויי המהפכה. הוא חייב היה לפחות להזהיר מפני הסכנה, שפרולטרים שיש להם מה להפסיד לא ימרדו. אלא שמרקס לא אומר זאת. הוא לא אומר זאת משום שאין הוא חושב כך. והוא לא חושב כך משום שכפי שהוסבר לעיל, הוא מאמין שמצוקת השעבוד, ולא מצוקת העוני היא הגדולה במצוקותיו של הפרולטר, ושהפועלים יחוללו מהפכה בעיקר כדי לקנות את חירותם, ולא כדי להגדיל את כוח הקניה שלהם. לשם הבהרה נוספת של הדבר, הבה נתבונן במקומות שבהם דן מרקס בתנאים להתפתחותה של המהפכה ובאופן התהוותה. יש שלושה מקומות מובהקים כאלה: ההקדמה שכתב מרקס להערותיו הביקורתיות על "פילוסופית המשפט" של היגל; הפרקים הראשון והשני של "המניפסט הקומוניסטי"; והחיבור המאוחר יחסית "מלחמת האזרחים בצרפת", שדן בארועי הקומונה הפריזאית.

הראשון מבין השלושה הוא חיבור מוקדם מאוד של מרקס (משנת 1844). זהו הטקסט הראשון שבו מרקס מדבר על הפרולטריון (ומציגו כנושאה העתידי של מהפכת השחרור). מרקס כותב על הפרולטריון כעל מעמד בעל "כבלים רדיקליים", שסבלו "סבל אוניברסלי". הטרמינולוגיה הפילוסופית מקשה עלינו: מהו בעצם אותו סבל ומה נשלל מן הפרולטריון? כשאנו מעמיקים בטקסט אנו רואים, שמרקס מגדיר את מצוקת הפרולטרים כ"אובדנה המוחלט של האנושיות", ולא כאובדנו (או סכנת אובדנו) של הקיום הפיסי גרידא. אכן, דרגה מסויימת של מצוקה חומרית עלולה להקשות מאוד על אדם לחיות חיים אנושיים, אבל מכך לא נובע ההפך: שזה הנהנה מתנאי חיים סבירים כבר חי ממילא חיים אנושיים. כפי שנאמר קודם לכן, אנושיות, על פי מרקס, היא קודם כל ומעל לכל חירות. לא את דרישות-הקיום צריך הפרולטריון למלא על מנת לחיות חיים אנושיים, אלא את דרישותיה של הפילוסופיה (כלומר, את דרישותיה ה"רוחניות" של הנאורות): "כשם שמוצאת הפילוסופיה בפרולטאריון את כלי הנשק החומרי שלה, כן מוצא הפרולטאריוןן בפילוסופיה את כלי הנשק הרוחני שלו, ומשעה שיחדור זיק המחשבה באופן יסודי לקרקע-הבתולה של העם, ישחררו הגרמנים את עצמם ויהפכו לבני אדם".[5]

אבל כאמור זהו טקסט מוקדם מאוד ובוסרי למדי מבחינת תורת-המהפכה המוצגת בו (אם כי לאו דוקא מבחינות אחרות). קשה להסיק ממנו מסקנות נחרצות בהקשר זה. נפנה לעיין, איפוא, בטקסט שחובר שלוש שנים מאוחר יותר, "המניפסט הקומוניסטי", שבו מופיע התיאור המפורט ביותר, בכל כתבי מרקס, אודות התנאים להופעתה של מהפכת השחרור והאופן המשוער שבו עשויה היא להתחולל. ההתרוששות המוחלטת של הפרולטריון אכן מוזכרת במניפסט, אבל לא בהקשר של התפתחות המהפכה דווקא, אלא כראיה לכך שהבורגנות אינה מסוגלת לנהל את אופן-הייצור שהוא יציר כפיה: היא גוזרת אבדון על עצמה ועל החברה כולה.[6] לעומת זאת, הכוחות המולידים את המהפכה הקומוניסטית הם התארגנות הפועלים למאבק מקצועי (טרייד-יוניוניסטי), פיתוח תודעתם (אודות תנאי עבודתם והסיבות לניצולם), ולבסוף התלכדותם העצמית לכדי מפלגה פוליטית של הפרולטריון. אכן, מוזכרים בהקשר זה גם הרמה הנמוכה של השכר, התנודתיות שלו וערעור מצבם של הפועלים. אבל אזכורים חטופים אלה רחוקים מאוד מהצגת תיאוריה מהפכנית שעל-פיה הפרולטריון יתמרד – יהיה חייב להתמרד – משום שיידחף אל נקודת האין-ברירה של ההתרוששות המוחלטת.[7]

כמעט חצי יובל שנים מאוחר יותר, באו ארועי "הקומונה הפריזאית", באביב 1871, וסִפּקו למרקס הצצה ראשונה אל דמותה הממשית של מהפכת פועלים. מרקס הקדיש לפרשת הקומונה חיבור נרחב למדי, שכותרתו "מלחמת האזרחים בצרפת". יש לזכור, עם זאת, שמרקס עצמו לא נכח בפאריז בעת הארועים, והידע שלו על שהתרחש בימי שלטונה של הקומונה שאוב בעיקר מן העיתונים שקרא במקום שיבתו באנגליה. יש הטוענים, משום כך, שכאשר סיפר מרקס את סיפורה של הקומונה, יותר משתיאר דברים כהוויתם הציג את האופן שבו סביר בעיניו שיתרחש התהליך המהפכני. והנה, ההתרוששות (המוחלטת או היחסית) כלל לא מוזכרת ב"מלחמת האזרחים בצרפת", לא כסיבה להתקוממות המוני פריז ולא בכל הקשר אחר. מרקס מצטט את המינשר שכתב הועד המרכזי של הקומונה ב 18 במרץ 1871, ביום פרוץ המרד: "הפרולטארים של פריס נוכחו לדעת מתוך תבוסותיהם ובגידתם של המעמדות השליטים, כי הגיעה השעה ששומה עליהם להציל את המצב וליטול בידיהם את הנהגת ענייני הציבור… הם הבינו, כי חובתם העליונה וזכותם המוחלטת היא לעשות עצמם אדונים לגורלם ולאחוז ברסן השלטון". בהמשך כותב מרקס את הדברים הבאים: "היפוכה הגמור של הקיסרות היתה הקומונה. סיסמת "הרפובליקה הסוציאלית", בה פתח הפרולטריון הפאריסי את מהפכת פברואר, לא היתה אלא ביטוי של השאיפה העמומה לאותה רפובליקה אשר לא תסתפק בביעור צורתו המלוכנית של השלטון, אלא תבער את השלטון המעמדי עצמו. הקומונה היתה צורתה המוגדרת והברורה של אותה רפובליקה". ולבסוף (אחת הפסקאות המפורסמות ביותר בהקשר זה): "רבגוניותם של הפירושים שניתנו לקומונה, ורבגוניותם של האינטרסים שמצאו בה את ביטוים, מוכיחות כי היתה בכל הוויתה צורה פוליטית נוחה וגמישה [...]. וזה סודה האמיתי: "היא היתה במהותה ממשלה של מעמד הפועלים, תולדת מאבקו של המעמד היוצר-נכסים נגד המעמד המנכס-נכסים; בה נתגלתה סוף-סוף הצורה הפוליטית, שבמסגרתה יוכל להתחולל תהליך שיחרורה הכלכלי של העבודה".[8]

כאמור, אין זכר, בדברי מרקס, להתרוששות שדחפה את הפועלים למרד ולהכרזה על הקומונה. אם נגיד שמרקס היה אנוס לתאר את הארועים כפי שהתרחשו, ולא לכפות עליהם הר כגיגית את תורת-המהפכה שלו, הרי לפחות צריך היה לציין כי לפנינו סטיה מן התיאוריה או מקרה חריג מיוחד במינו – מהפכת פועלים שאין ההתרוששות המוחלטת הורתה. לטענתי, מרקס לא כתב כך כי לא חשב כלל שמדובר בסטיה או בחריגות. להתרוששות המוחלטת אין תפקיד חיוני בתורת המהפכה שלו.

רעיון משונה עולה בדעתי: אפשר שתיאורית ההתרוששות המוחלטת כתנאי הכרחי ומספיק למהפכה היא בסך הכל תרגום לשפת הקומוניזם של עמדת האבות המייסדים של מדע הכלכלה הבורגני אודות טבע האדם? כזכור טענו הוגים אלה (אדם סמית וממשיכיו) שהאדם יֵצֵא ממצב המנוחה שלו, כלומר יתחיל לעבוד, רק תחת איומו של שוט המחסור. עכשיו הציבו "מעמד הפועלים" במקום "אדם" ו"מהפכה" במקום "עבודה", ותקבלו את התיאוריה שלעיל. מרקס לא היה שותף להשקפה קודרת זו על אודות טבע-האדם. הוא האמין שהאדם פועל ויוצר "אף כשהוא חופשי מצרכים פיזיים, ויוצר באורח אמיתי אך-ורק תוך חירות מצרכים אילו".[9]

ג.      מן "השמונה-עשר בברימר" אל האינטרנציונל.

"השמונה-עשר בברימר של לואי בונפארטה" הוא טקסט לא אופייני של מרקס. הוא נכתב ב 1853, שנים מספר לאחר "עבודה שכירה והון" ו"המניפסט הקומוניסטי", ואחרי שורה של תבוסות וכניעות-ללא-קרב שנחל הפרולטריון הצרפתי. בתוך הנימה האופטימית שאפיינה בדרך-כלל את מרקס, בולט הטקסט הזה בפסימיות שלו. חשיבותו של המאמר לדיון שלנו היא זו: אף שמרקס לא טוען (כפי שהראתי קודם) שהתרוששות מוחלטת היא תנאי הכרחי ומספיק למהפכה, הוא מכיר ב"שמונה-עשר בברימר" באפשרות המשלימה מבחינה לוגית: ששיפור התנאים הכלכליים יביא ל"הרדמת" הפרולטריון ולסירוס המוטיבציה המהפכנית שלו. מרקס מזכיר בהקשר זה במפורש את "סירי הבשר" של מצרים ומוסיף:. "… בשוכחם את האינטרס המהפכני של מעמדם מפני רווחה של שעה ויתרו הפועלים על הכבוד להיות כוח כובש, נכנעו לגורלם, הוכיחו שתבוסת-יוני 1848 נטלה מהם את כושר-המלחמה למשך שנים, ושהתהליך ההיסטורי שוב יתרחש לפי-שעה, בהכרח, מעל לראשם".[10] בהמשך הדברים מדמה מרקס את המהפכה לחפרפרת המתקדמת אל מטרתה במעמקים.[11] כלומר, ההתקדמות ההיסטורית אל המהפכה מתחוללת מעל לראשיהם של הפועלים, או עמוק מתחת לרגליהם. "השמונה-עשר בברימר" הוא המקום היחיד, למיטב ידיעתי, שבו מדבר מרקס על תהליך מהפכני שאינו נישא על כתפי מעמד העובדים המודע לעצמו ונאבק על חירותו. חיבור זה הוא במידה רבה פרי תסכוליו של מהפכן מאוכזב. אין זה מפתיע שהרברט מרקוזה, המרקסיסט בן המאה העשרים שהציג את היאוש המלומד כמסקנתו האחרונה של המרקסיזם, יחס חשיבות גדולה כל כך ל"השמונה-עשר בברימר".[12]

אולם זה המבקש לספק הצדקות פילוסופיות ליאוש ולכניעה, ייטיב לעשות, לדעתי, אם יחפש מקורות השראה במקומות אחרים. מרקס לא נכנע ליאוש, לא התבצר בו ולא הקים סביבו מערך של הצדקות פילוסופיות. עשר שנים לאחר שכתב את "השמונה-עשר בברימר" ייסד מרקס את "ההתאגדות הבינלאומית של הפועלים" הידועה יותר בכינוי "האינטרנציונל הסוציאליסטי". בנאום היסוד של הארגון דיבר מרקס בין השאר על "חוק עשר השעות" שנחקק בפרלמנט הבריטי, תחת לחצם של הפועלים, בשנת 1847. חוק זה היה המקרה הראשון שבו התערב בית המחוקקים בתנאי הניצול של הפרולטריון וקבע מגבלה חוקית לאורך יום העבודה  של נשים וילדים במפעלי הטקסטיל. על כך אמר מרקס:

"המלחמה בעניין ההגבלה החוקית של זמן העבודה ניטשה ביתר עוז … ככל שנגעה יותר בפולמוס הגדול שבין השליטה העיוורת של חוקי ההצע והביקוש, המהווה את הכלכלה המדינית של המעמד הבינוני, לבין הפיקוח על הייצור החברתי תוך ראיית הנולד והכוונה חברתית, המהווה את הכלכלה המדינית של הפרולטריון. על כן היה חוק-עשר-השעות לא רק הישג גדול מבחינה מעשית, הוא היה נצחונו של עקרון. בפעם הראשונה הוכרעה הכלכלה המדינית של הבורגנות לעיני השמש על-ידי הכלכלה המדינית של הפרולטריון".

ובהמשך:

"… כיבוש השלטון המדיני הוא עכשיו החובה הגדולה של מעמד הפועלים. ודומה שהעניין נתחוור להם לפועלים, שכן בעת ובעונה אחת באנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה מתעוררת לחיים חדשים מפלגת הפועלים, ונעשים נסיונות מאוחדים לאירגונה-מחדש. יסוד של הצלחה יש בה, והוא – המספר. אבל מספרים מוטלים על כפות המאזניים רק כשהאירגון מלכדם וידיעה מדריכתם".[13]

שמע מכאן, כי על פי מרקס של שנת 1864, שיפור מסויים במצבם של הפועלים (במקרה שלפנינו – קיצור יום העבודה), לא זו בלבד שאינו מחליש את המוטבציה המהפכנית שלהם אלא הוא עצמו חלק מן התהליך המהפכני. נקודת מוצאה של המהפכה אינה התרוששות הפועלים אלא מאבקם, ומקורות הכוח של המאבק הם שניים: אירגון ותודעה מעמדית.

Footnotes    (↵ returns to text)
  1.  מרקס, אנגלס, כתבים נבחרים, הוצאת ספרית פועלים, כרך א', עמ' 56-7
  2.  הנה, למשל, ארבע שורות מן "הקפיטל", הנראות כסיכום תמציתי של הטקסט מ"עבודה שכירה והון""… וכך אפשר, שעם עליית הכוח-הפרודוקטיבי של העבודה ילך ויירד בתמידות המחיר של כוח-העבודה בו-בזמן שתעלה בתמידות כמות אמצעי-המחיה של הפועל. אולם במידה יחסית, כלומר תוך השואה אל עודף-הערך, יירד בתמידות ערכו של כוח-העבודה, וממילא תתרחב-ותלך התהום אשר בין מצב-חייו של הפועל לבין זה של בעל-ההון". (מרקס, "הקפיטל", עמ' 429
  3. מרקס, "עבודה שכירה והון", עמ' 50 ור' גם עמ' 52.
  4.  את דבריו של פלכאנוב בהקשר זה אפשר לקרוא כאן, ואת דבריו של בלנד כאן.
  5.  מרקס, "לביקורת פילוסופית המשפט של הגל: הקדמה", בתוך: כתבי שחרות עמ' 77.
  6.  מרקס, אנגלס, "מאניפסט של המפלגה הקומוניסטית", בתוך: מרקס, אנגלס, כתבים נבחרים, הוצאת ספרית פועלים, כרך א', עמ' 16.
  7.  שם, עמ' 13-14. אני עובר בשתיקה על הפסוק המפורסם החותם את המניפסט, "לפרולטרים אין דבר להפסיד במהפכה זולת כבליהם. להם עולם ומלואו לרשת". צריך להיות ברור לכל המתבונן, שלפניו פסוק-שירה ולא חלק מתיאוריה (למשל: אין שום דרך למלא את הטענה הזאת בתוכן קונקרטי ובכל זאת לשמור על ערך האמת שלה). כמה תילים של הלכות אפשר לבנות על פסוק זה?!
  8.  מרקס, "מלחמת האזרחים בצרפת", בתוך: מרקס, אנגלס, כתבים נבחרים, הוצאת ספרית פועלים, כרך א', עמ' 372-373, 374-375, 377.
  9.  מרקס, "כתבי-יד כלכליים פילוסופיים", בתוך: מרקס, כתבי שחרות, עמ' 125.
  10.  מרקס, "השמונה-עשר בברימר של לואי בונאפרטה", בתוך: מרקס, אנגלס, כתבים נבחרים, הוצאת ספרית פועלים, כרך א', עמ' 199.
  11.  שם, עמ' 229.
  12.  מרקוזה חיבר בשנת 1965 אחרית דבר להוצאה המחודשת של "השמונה עשר בברימר" מאת קרל מרקס. את התרגום לאנגלית של הטקסט של מרקוזה אפשר לקרוא כאן. ישלציין, עם זאת, שלמיטב הבנתי התחוללה אצל מרקוזה "חזרה בתשובה" מסויימת בעשור האחרון לחייו. חיבוריו האחרונים, משנות השבעים, אף שאינם מבטאים בשום אופן אופטימיזם מהפכני, גם אינם חזרה על "הפילוסופיה-של-חוסר-האונים" שאפיינה את מרקוזה בחיבוריו המפורסמים ביותר.
  13.  מרקס, "מגילת היסוד של התאגדות הפועלים הבינלאומית", בתוך: מרקס, אנגלס, כתבים נבחרים, הוצאת ספרית פועלים, כרך א', עמ' 268-270.