על מצבה של החברה האמריקאית כפי שהוא משתקף בספרו החדש של רוברט פטנם, "הילדים שלנו"

בשנת 2000 פרסם הסוציולוג האמריקאי רוברט פטנם את ספרו הגדול "Bowling Alone" ("לשחק באולינג לבד" או "משחקים באולינג לבד"). הספר עב-הכרס הפך לבסט סלר (לפחות בסטנדרט של ספרי העיון והמחקר) ועורר פולמוס נרחב באמריקה. נושא הספר הוא שקיעתם (או אולי התפוררותם) של חיי הקהילה באמריקה. אני התוודעתי אל הספר שנים מספר לאחר שפורסם, וקראתי אותו בעניין רב. בעצם, זה הספר הארוך ביותר, בשפה שאיננה עברית, שקראתי מכריכה לכריכה. זהו ספר מרתק. גם בזכות הנושא שלו וגם בזכות מחברו (שעל סגולותיו כסופר וחוקר ארחיב בהמשך). מאז הפך הספר של פטנם לאורח קבוע בהרצאות שלי על "משבר הקהילה בעידן המודרני". שוב ושוב שרטטתי בפני קהלים שונים ומגוונים את הדבר שקראתי לו "הגרף של פטנם". פטנם בדק אינספור מדדים סטטיסטיים לקהילתיות באמריקה לאורך המאה העשרים. מכל המדדים והמבחנים הללו הצטיירה שוב ושוב אותה תמונה: הפעילות הקהילתית של האמריקאים היתה בעליה מתמדת מאז ראשית המאה העשרים, עם נסיגה זמנית בשנות השפל הגדול, ההופכת לזינוק מחודש בשנות מלחמת העולם השניה ובדור שלאחריה. גרף הקהילתיות באמריקה מגיע לשיאו בשנות השישים. בשנות השבעים נרשמת יציבות או ירידה קלה ואז, בראשית שנות השמונים, מתחיל הגרף לרדת במהירות וככל שמתקרבת המאה העשרים לסיומה, הופכת הירידה לצלילה חופשית אל קו האפס המוחלט.

פטנם לא מסתפק בתיאור התופעה. הוא גם דן בהרחבה בהשלכותיה השליליות (בעזרת שפע של קורלציות סטטיסטיות), וגם מחפש את הסיבה: מהו הדבר ההורג את חיי הקהילה באמריקה? זה המקום שבו הופך הדיון של פטנם למוזר ביותר. החוקר מתגלה כבלש המביט לכל עבר, מבלי לראות את הרוצח הניצב ממש לפניו. הכלכלה, והשלכותיה על חיי הקהילה, כמעט לא נדונה בספר. הקפיטליזם מוזכר בו בפיסקה אחת, ובהקשר שולי למדי. בתוך כל הקורלציות שהוא מתאר, קורלציה אחת, ברורה למדי, נעלמת מעיניו של פטנם: הגרף של קריסת הקהילה האמריקאית חופף במדוייק לגרף צמיחתה של פרדיגמה פוליטית, כלכלית וחברתית חדשה, שהבשילה במהלך שנות השבעים וכבשה בסערה את מרכז הזירה באמריקה ממש בראשית שנות השמונים. כוונתי כמובן לנאו-ליברליזם (רונלד רייגן התמנה לנשיא ארצות הברית בינואר 1981). אבל אם נושאים כלכליים ממעטים להופיע בספרו של פטנם, והקפיטליזם מוזכר בו רק בחטף, הנאו-ליברליזם נעדר מן הספר כליל. "שמע בוב", רציתי לומר לפטנם, "אני יודע מי הרוצח. תרים לי טלפון. אני אגיד לך".

גרף המספריים

חמש עשרה שנים חלפו. בשנים הללו קרה משהו לאמריקה, לאמריקאים ולפטנם עצמו. בחודש מרץ השנה (2015) הוציא רוברט פטנם ספר חדש. שמו "הילדים שלנו" ("Our Kids"), וכותרת המשנה שלו: "החלום האמריקאי במשבר". נושאו של הספר הוא הפער הגדול, וההולך וגדל, בין העשירים והעניים באמריקה, והשלכותיו ההרסניות של הפער הזה על האתוס של "שוויון ההזדמנויות". הכלכלה נכנסה, איפוא, אל תוך שדה הראיה של פטנם, והפער המעמדי מוצג על ידו כעת כבעיה החמורה ביותר של האמריקאים.

גם בספר זה, כמו בקודמו, מופיע גרף עקרוני החוזר שוב ושוב בצורות שונות. אלא שהפעם זהו גרף שצורתו צורת מספריים: אמריקה, אומר פטנם, הולכת ומתחלקת לשתיים: אמריקה של המעמד הגבוה ואמריקה של המעמד הנמוך. לא זו בלבד שהפער המעמדי גדול – הוא אף הולך וגדל. אמריקה של פעם, אומר פטנם, היתה חברה לכידה יחסית. תמיד היו בה עשירים ועניים, אבל העניים והעשירים חיו בשכונות מעורבות, ברכו זה את זה לשלום ברחוב, נפגשו בכנסיה בימי ראשון ושלחו את ילדיהם לאותם בתי-ספר. פטנם מצייר את דמות החברה ההיא בעזרת סיפורם האישי של 150 הנערים והנערות שסיימו יחד איתו את בית הספר התיכון בשנת 1959, בעיר פורט קלינטון, אוהיו (כ 120 ק"מ מזרחית לקליבלנד, לחוף ימת אירי). בקרב בני המחזור של פטנם היו עשירים ועניים, כמובן, אבל כולם היו בניה של קהילת פורט קלינטון, וכולם נהנו מרשת משפחתית וקהילתית שדחפה אותם קדימה, ואפשרה גם לעניים שבהם ללכת לקולג' ולרכוש מקצוע. כך אומר זאת פטנם, בשני משפטים שהם לדעתי מהיפים והמדוייקים שבספר כולו: "שוב ושוב, בני המחזור שלי, בוגרי 1959, משתמשים באותן מלים בבואם לתאר את התנאים החומריים של נעורינו: 'היינו עניים, אבל לא ידענו זאת'. אולם לאמיתו של דבר, אשר לעומק ולרוחב של התמיכה הקהילתית שנהננו ממנה, היינו עשירים, אבל לא ידענו זאת" (עמ' 8-9).

בפורט קלינטון של היום, שנת 2015, הילדים העניים לא פוגשים כלל את הילדים העשירים, ולא מעיזים לחלום על לימודים בקולג' או על מקצוע המחייב הכשרה מוסדית.

פטנם לא מהסס להציב את הפער המעמדי אל מול הפער הגזעי והפער הגנדרילי ולומר: בעוד הפערים בין לבנים לשחורים (והיספנים) מצטמצמים בהדרגה, וכמוהם גם הפערים בין גברים ונשים, הפער המעמדי הולך ומתרחב. יתר על כן: הפער המעמדי מופיע בתוך אוכלוסיית השחורים עצמה (כמו גם בקרב מיעוטים אחרים) ומפצל אותה לשניים. "הפער הגזעי בתוך כל מעמד הצטמצם", אומר פטנם בעמ' 39, "בעת שהפער המעמדי בתוך קבוצות-הגזע התרחב". במקום אחד בספר אומר פטנם את המלים המפורשות: באמריקה הולך ומתהווה אפרטהייד מעמדי.

אפשר שאין דבריו של פטנם אלא תיאור שחיקתו של מעמד הביניים האמריקאי (שחיקה המוכרת לנו כל כך גם בישראל). מן הסתם, גם באמריקה של סוף שנות החמישים היו אזרחים עשירים מאוד ועניים מאוד, שלא חלקו מרחב חברתי משותף. אבל אלה היו קבוצת מיעוט שבשוליים. רוב האמריקאים התמקמו, מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית, בתוך הגבולות של המעמד הבינוני. מעמד זה הוא שאבד בעשורים הבאים, או ליתר דיוק: התפצל. פטנם שם את האצבע על המקום שבו הפיצול הזה חותר נגד אחד האידאלים האמריקאים הוותיקים והמושרשים ביותר: אידאל שוויון ההזדמנויות. פטנם מדבר מגרונו של האמריקאי הטיפוסי כשהוא אומר שהחיים הם תחרות, וכך ראוי שיהיה. אבל תחרות צריכה להיות הוגנת, ופירוש הדבר, שכל המתחרים במירוץ יזכו לתנאי פתיחה שווים. בחברה המפוצלת הילדים העניים כלל לא מגיעים אל מסלול המירוצים!

את המציאות הזאת בוחן פטנם בעזרת ראשי הפרקים הבאים: משפחות, הורות, בתי-ספר והקהילה. את תמונת הפיצול שהוא מתאר אמחיש כאן רק באמצעות דוגמא אחת: מוסד המשפחה.  מבנה המשפחה הגרעינית המסורתית, שאפיין את האמריקאים במחצית הראשונה של המאה (אב מפרנס, אם עקרת בית, הגירושין נדירים והלידות מחוץ לנישואין נדירות עוד יותר), קרס בבת אחת במהלך שנות השבעים. הכאוס שהשתרר בתחום יחסי המשפחה יצר את הרושם שמוסד הנישואין והמשפחה עצמה נמצאים בדרך להכחדה. אולם לא כך קרה: ברבע האחרון של המאה העשרים התעצבו שני דפוסים משפחתיים שונים למדי, ובעלי הקשר מעמדי בולט. בשליש העליון של החברה האמריקאית הופיע מבנה משפחה שפטנם מכנה אותו "נאו-מסורתי". הוא דומה למבנה המסורתי במאפיינים רבים אלא שכעת שני בני הזוג עובדים ומביאים הכנסה, הם יולדים את ילדיהם רק לאחר שביססו לעצמם קריירה, ומחלקים ביניהם את מטלות הבית (ובכלל זה הטיפול בילדים) באופן שוויוני יותר (שיעור הגירושין בקרב אוכלוסיה זו ירד בצורה משמעותית מאז שנות השמונים). לעומת זאת, בשליש התחתון של החברה התעצבו דפוסים מגוונים של גידול ילדים, שהמשותף להם הוא שבריריות וחוסר יציבות. הקשר שבין הריון ונישואין (או זוגיות קבועה) הטשטש או נעלם כליל. למרות הירידה בשיעור הנישואין, אחוז הגירושין המשיך לעלות. מחצית מהאמהות יולדות את הילד הראשון לפני גיל תשע-עשרה, ושיעור הלידות מחוץ לנישואין מגיע כמעט לשבעים אחוז! אחת התופעות המדהימות שפטנם ואנשי-צוותו גילו במהלך המחקר היא, שכמעט כל הצעירים העניים שאיתם שוחחו גדלו בלי אבא. עבור הילדים הללו, המשפחה החד-הורית היא הנורמה השלטת. הדפוס המשפחתי היותר-נפוץ בקרב המעמד הנמוך באמריקה הוא אם חד הורית שלה ילדים משני גברים או יותר. הגברים לא נוכחים בחיי ילדיהם: הם נתקו מגע, החליפו כתובת, התמכרו לסמים ולאלכוהול או נכנסו לכלא (שיעור המאסרים בחברה האמריקאית, שהיה פחות או יותר יציב מאז שנות העשרים – קצת יותר ממאה מאסרים לכל 100,000 איש – זינק בחדות בסוף שנות השבעים והגיע, בעשור הראשון של המאה ה-21, לשיעור גבוה פי חמש!).

פטנם הוא הוגה-דעות שמרן, והחיבה שלו לדפוס המשפחה המסורתי או הנאו-מסורתי ניכרת. אבל הנימוקים שלו אינם דתיים או מוסריים אלא כלכליים: לאם חד-הורית, הנאבקת לפרנס את עצמה ואת ילדיה ממשכורת נמוכה, פשוט לא נשארים משאבים פנויים כדי לספק להם את מה שנחוץ להתפתחות רגשית, קוגניטיבית וחברתית תקינה. שיחות משפחתיות סביב שולחן האוכל, קריאת סיפור לפני השינה ומעורבות בוועד ההורים בבית הספר נדחקים למקום לא ריאלי ברשימת העדיפויות.

מבנה המשפחה הוא כאמור רק אחד מן הפרמטרים שבוחן פטנם בספרו. ילדי העשירים באמריקה, כך הוא מראה,  נהנים מהורות יציבה ותומכת וממנגנוני תמיכה וקידום שמציעה הקהילה, והם לומדים בבתי ספר טובים המכינים אותם ללימודים גבוהים. ילדי העניים חיים במשפחות מפורקות; הוריהם (בדרך כלל אמותיהם) נאלצים להזניח את חינוכם כדי לדאוג לפרנסתם; השכונות שבהן הם גדלים כבר מזמן אינן מרחבים קהילתיים המשרים בטחון, אלא מוקדים מסוכנים של אלימות וסמים; ובתי הספר שהם לומדים בהם מצליחים, במקרה הטוב, להחזיק את הילדים בכתות ולשמור על המשמעת. ההשלכות של מצב זה על שוויון ההזדמנויות נכרות אולי יותר מכל בנתון הבא: מקרב ילדי העשירים באמריקה, 30% מן הילדים שקבלו ציונים נמוכים בסוף כתה ח' מצליחים לבסוף לסיים את הלימודים בקולג'. 51% מן הילדים שקבלו ציונים בינוניים, ו 74% מאלה שקבלו ציונים גבוהים מצליחים במשימה זו. מקרב ילדי העניים, רק 3% מאלה שקבלו ציונים נמוכים בכתה ח', ו 8% מאלה שקבלו ציונים בינוניים מסיימים את הקולג' בהצלחה. שיעור מסיימי הקולג' מקרב התלמידים העניים המצטיינים נמוך יותר משיעור המסיימים מקרב העשירים החלשים: רק 29% מתוכם זוכים לקבל תואר אקדמי.

הילדים שלנו

"אלה הם הילדים שלנו", אומר פטנם לקוראיו בסוף הספר, "כולם ילדים שלנו". זוהי הכרזה ערכית שספק אם יש לה תוקף אמפירי. לאורך כל הספר נרמזת שוב ושוב שאלה מטרידה: כמה מן האמריקאים, השייכים למעמדות המצליחים בחברה, מוכנים ויכולים, עדיין, לקרוא לילדי האמריקאים הפחות מצליחים "ילדים שלנו". זו שאלה מצויינת, החושפת משהו מהותי, אולי משום שסוגיות העוסקות בילדים, יותר מסוגיות אחרות, מעוררות בנו מעין מוסר טבעי אלטרואיסטי. מן הראוי לשאול את השאלה הזאת גם בישראל: מהו המעגל המקיף ביותר של ילדים ישראלים שלהם אנחנו מוכנים לקרוא "הילדים שלנו".

פטנם יודע לספר סיפור. שני הספרים שלו, "משחקים באולינג לבד" ו"הילדים שלנו" מרתקים למדי (אם כי, לדעתי, הראשון יותר מן השני). בכך נבדל סגנונו של פטנם ממה שמקובל בקרב פרופסורים לסוציולוגיה, אבל אין להסיק מכך שפטנם מעדיף את הסיפור על העובדות. כתיבתו מתאפיינת באחריות מדעית, בקפדנות סטטיסטית ובזהירות. שוב ושוב הוא מזהיר את עצמו ואת הקורא מפני מסקנות נחפזות מדי. הוא כותב במתינות, אף שהוא עוסק בנושאים המרתיחים את הלב (יותר מפעם אחת במהלך הקריאה נזכרתי במומחה אחר לסוציולוגיה: שלמה סבירסקי שלנו). פטנם יודע להגיש נתונים סטטיטיים בצורה מרתקת, ומה שחשוב עוד יותר: הוא יודע לעשות שימוש מושכל  במתודה המחקרית של הראיון, החביבה כל כך על אנשי המחקר האיכותני.

אבל סגולתו החשובה ביותר של פטנם (וגם כאן ניכר הדמיון לסבירסקי) היא שממש ממש אכפת לו. אין הוא סוציולוג-חדש מבריק ווירטואוזי המשקיף על מושא מחקרו מן הפלנטה האקדמית. פטנם כותב בזהירות המגיעה לפעמים עד כדי קרירות-מדעית, אבל הוא כותב על מה שכואב לו ועל מה שאמור לכאוב (לדעתו) לכל האמריקאים.

רוברט פטנם הוא ליברל מיושן בן 74 והשקפותיו נטועות עמוק בתוך הזרם המרכזי של החברה האמריקאית (כאן מסתיים הדמיון לסבירסקי). אין לו שום כוונה לשכנע את קוראיו לנטוש את האתוס האמריקאי, שבמרכזו אידאולוגית ה"שוק החופשי". דווקא משום כך הספר שלו הוא עדות חשובה כל כך על המצב באמריקה. הקריאה בספר גרמה לי, כסוציאליסט לא אמריקאי, שני זעזועים שפטנם כלל לא התכוון להם. הזעזוע הראשון נגרם מן ההזדהות העמוקה של הכותב (הזדהות שאין בה ולו קורטוב של ביקורת או רפלקטיביות) עם האידאל האמריקאי של "החיים כתחרות". עבור פטנם, כמו עבור רבים מן האמריקאים, תחרות לא הוגנת היא דבר פסול. אבל תחרות הוגנת היא הטוב שבעולמות האפשריים. ואם החיים הבוגרים הם תחרות, הילדות היא מחנה האימונים של המתחרים, וכל דבר מגוייס לצורך הכשרתם למירוץ העתידי: משפחה, אהבת אם ואב, קשרי קהילה ואפילו ביקורים בכנסיה. הורים קוראים סיפור לילדיהם לפני השינה כדי להכשיר אותם ללימודים בקולג', בדרך לקריירה אטרקטיבית…

הזעזוע השני נבע מאפקט "המצלמה המשוטטת" של פטנם, המתאר בספרו ערים ועיירות מכל רחבי ארצות הברית, תוך שהוא מספר על ההווה אך מזכיר גם את העבר (המצטייר גם בדבריהם של הוותיקים מקרב המרואיינים שלו). התמונה נראית לרגעים כמו סצינה מסרט אפוקליפטי: קהילות חרבות, שיכונים מדורדרים, רחובות שבעבר הלכו בהם ילדים בלי השגחה והיום הם שטחי מכירה של סוחרי סמים וזירות קרב של כנופיות, ואנשים בלי תקווה, וכבר אפילו בלי יאוש. פשוט חיים מיום ליום. שורדים. אחדים מבין המרואיינים של פטנם נולדו וגדלו באותן שכונות שבהן הם חיים היום, והם זוכרים, ומספרים, על מציאות אחרת, בטרם הפכו השטחים הציבוריים לחלום בלהות. אולי אפשר לייחס את דבריהם, באופן חלקי, לנטיה נוסטלגית נפוצה לעצב-מחדש ולייפות את זכרונות הילדות. אבל רק באופן חלקי. כל היתר הוא עדות מזעזעת להרס ולחורבן שהמיט המשטר הנאו-ליברלי על ארצות הברית (ועל העולם כולו) בשלושים השנים האחרונות.

יש בספרו של פטנם כמה בעיות רציניות. אזכיר בקצרה שלוש מהן. ראשית, למרות העיסוק האינטנסיבי שלו בפער המעמדי, פטנם פוטר עצמו מדין וחשבון של ממש על המושג "מעמד" (שהוא מושג מורכב ורב משמעויות). ברוב המקרים הוא מתכוון פשוט ל"עשירים" ו"עניים", או אף ל"משכילים" ו"חסרי השכלה". בפרק מתודולוגי, סמוך לסוף הספר, הוא אומר: "מכיוון ש'מעמד חברתי' הוא מונח עמום ומעורר פולמוס בתרבות האמריקאית, השתמשנו, לשם הפשטות, באינדיקטור של השכלת ההורים: בוגרי קולג' ארבע-שנתי (וילדיהם) סווגו במעמד הבינוני הגבוה, והורים שלא הגיעו אל מעבר לתיכון (וילדיהם) סווגו כבני המעמד הנמוך או מעמד העובדים". לדעתי, זוהי אסטרטגיה מחקרית מפוקפקת מאוד, ואחד מנזקיה הוא, שהיא מביאה את טיעונו של פטנם לידי קרבה מסוכנת אל התהום של הנחת המבוקש, או הטריוויאליות ("אנשים שמסיימים קולג' נוטים יותר לסיים קולג' מאנשים שלא סיימו קולג'").

שנית, לפטנם חשוב מאוד להבחין בין "שוויון כלכלי" (שאינו נתפס בעיני רוב האמריקאים כדבר שיש לשאוף אליו) לבין "שוויון הזדמנויות" (שהוא אחד מערכי הליבה של התרבות האמריקאית). למרות זאת, פטנם לא מסביר את ההבדלים בין שני מיני השוויון, ולא מתמודד כלל עם החשד שמא אלו שני שמות לדבר אחד, או עם הטענה שאין אפשרות להבטיח שוויון הזדמנויות לילדים, מבלי להבטיח מידה גבוהה של שוויון כלכלי בין הוריהם.

זאת לא בעיה סגולה

החלק המאכזב ביותר בספרו של פטנם הוא פרק ההצעות-לפתרון (אם כי היתה זו, במידה רבה, אכזבה צפויה מראש). פטנם נזהר מאוד שלא להתפס כרדיקאלי, והוא מקפיד לשמור על חזות א-פוליטית. הבעיה המוצגת בספר זה, אומר פטנם, איננה "כחולה" (צבעה של המפלגה הדמוקרטית באמריקה) או "אדומה" (צבעה של המפלגה הרפובליקנית) אלא היא בעיה "סגולה". גם הפתרונות (שמציע פטנם) הם כאלה שרבים מהרפובליקנים יכולים לבלוע (והדמוקרטים לא-כל-שכן). נדמה לי שבמקום זה, האסטרטג הפוליטי פטנם והחוקר פטנם חלוקים ביניהם, והראשון מפעיל צנזורה מרסנת על מה שאומר האחרון. "התאוששות כלכלית של העובדים במשכורות הנמוכות תהיה הדבר הקרוב ביותר לתרופת פלא, שאפשר להעלות על הדעת" הוא אומר במקום אחד, וממהר לכסות על הרמיזה הרדיקלית בשפע של הצעות אופרטיביות שמרניות: הרחבה של פרוייקטים כמו מס הכנסה שלילי, חלוקת תלושי מזון, סיוע ממשלתי בשכר דירה וכדומה.

ממקומותינו אנחנו מכירים את הנסיון טהור-הכוונות להקהות את העוקץ הפוליטי של מחאה חברתית, מתוך אשליה שבדרך זו יש סיכוי גדול יותר לחולל שינוי, מאחורי הגב או מתחת לרדאר של הכוחות הדומיננטיים (אלה שיש להם אינטרס כלכלי ופוליטי במניעת השינוי). כאמור, פטנם הוא ליברל מיושן בן 74. אפשר לסלוח לו על הנאיביות שלו, ובלבד שלא נכשל בה גם אנחנו.

למרות הפגמים הללו, "הילדים שלנו" הוא ספר חשוב, המוסר תמונה מרתקת ומטרידה על מצבה של החברה האמריקאית. יתר על כן, הספר הוא עדות חשובה למה שמתחולל בתודעה האמריקאית. למרות חוסר הדיוק וחוסר הבהירות, חזרתו של השיח המעמדי אל מוקד תשומת-הלב של האמריקאים היא דבר חשוב ביותר. הנה תוצאותיו של מחקר סטטיסטי קטן שערכתי בעצמי אודות ספריו של פטנם: לפני חמש עשרה שנה הוא פרסם את "משחקים באולינג לבד" עב הכרס. בחמש מאות עמודי הספר מוזכר המושג "מעמד" ("Class") פחות מעשרים פעם. ספרו החדש, "הילדים שלנו" יצא לאור באפריל השנה. זהו ספר קטן יותר מקודמו, אבל המושג "מעמד" מופיע בו כמעט מאתיים פעם. דומה שיש יסוד למחשבה האופטימית, שהפער הכמותי הזה מלמד משהו על מה שקורה לאמריקאים:

הם מתחילים להבין.