אַנַארֶס שעל האִינְדוּס

אין מקום ושמו אַנַארֶס  על גדות נהר האִינְדוּס. ככל שידיעתי מגעת, אין מקום כזה על פני כדור הארץ. אַנַארֶס  הוא שמה של פלנטה דמיונית שהיא זירת העלילה העיקרית ברומן המדע הבדיוני "המנושל" מאת אורסולה לה-גווין.1 "המנושל" מוכר לא רק לחובבי הז'אנר של המד"ב, אלא גם לעוסקים בפילוסופיה פוליטית, משום שזוהי אוטופיה מודרנית. בספרה זה מתארת לה-גווין את דמותה של ציויליזציה סוציאליסטית-אנארכיסטית. באַנַארֶס  אין שלטון, וגם לא יתר הדברים הנלווים אליו בדרך כלל: משטרה, צבא, בתי סוהר, אנשי שררה ופוליטיקה. גם אין שם רכוש פרטי, ולכן אין מעמדות, אין עשירים ואין עניים. ובכל זאת, אַנַארֶס היא ציויליזציה: יש בה חברה מאורגנת, עבודה, ייצור, מוסדות תרבות, מוסדות חינוך, סדר ציבורי ודרכים לקבלת החלטות משותפות. והתופעה המוזרה הזאת מקיפה אלפים רבים של בני אדם: אַנַארֶס אינה קיבוץ או קומונה או כפר שיתופי ואפילו לא עיר. היא פלנטה.

הרומן של לה-גווין הוא, איפוא, בין שאר דברים, ניסוי מחשבתי מרתק. לה גווין מדמיינת ציויליזציה נטולת שלטון, ומנסה לא להסתפק בעקרונות המופשטים אלא לרדת לפרטים: כיצד עשויה להראות ציויליזציה כזאת. יתר על כן, "המנושל" של לה גווין הוא אוטופיה אנטי-אוטופית. הכתיבה האוטופיסטית הקלאסית הציגה בפנינו תמיד חברה מושלמת והרמונית, הנהנת מרווחה ושפע. אַנַארֶס, עולמה הדמיוני של לה-גווין, הוא עולם של מחסור ועמל, ותנאי המחיה הקשים יוצרים לחץ מתמיד על המוסדות החברתיים המושתתים על אמון וסולידאריות. יתר על כן, אין באַנַארֶס שלמות ולא הרמוניה. כבכל רומן ראוי לשמו, גם כאן, הקונפליקט הוא הגורם המניע את העלילה. במהלך הסיפור מתגלה לעינינו החברה האנארכית של אַנַארֶס כהווית-חיים אנושית שבה נוכחים כל מאפייניה של האנושיות, טובים כרעים, גבוהים כנמוכים. אַנַארֶס אינה גן עדן אוטופי. אם נתיר לעצמנו להשתמש בביטוי פרדוקסלי נוכל לומר שהיא אוטופיה מציאותית. גיבור הרומן "המנושל", פיסיקאי בשום שֶוֶוק, בוחר בסופו של דבר באַנַארֶס כ"טוב שבעולמות האפשריים".

כמו מרבית האוטופיות הקלאסיות, "המנושל" איננה יצירה ספרותית גדולה (אף כי היא עולה, מבחינת ערכה הספרותי, על מרביתן). לעומת זאת – היא מרתקת מבחינה פילוסופית. היא מאפשרת לנו להתנסות בתרגיל מחשבתי המסעיר את דמיוננו ומאתגר את תבונתנו. והלא זה, ככלות הכל, תפקידה המובהק של היצירה האוטופית מאז ומעולם: לתחח את קרקע המציאות אשר הודקה יתר על המידה, ולפתוח בה ערוצים חדשים עבור הדמיון והשכל. דרך אחרת להשיג תוצאה דומה היא להפנות את מבטנו אל השלב שבו המדינה, התרבות, פערי העושר והעוצמה, השלטון והאלימות הממוסדת עדיין לא היו מובנים מאליהם, והקשרים שביניהם טרם התאבנו. כלומר: אל ראשית הציויליזציה, אל החברות המדיניות הראשונות. זה המקום להפנות את מבטנו מאַנַארֶס אל עמק האינדוס, ומן העתיד המדומיין של אורסולה לה גווין, אל העבר הנחשף בחפירות ארכאולוגיות באזורי הגבול של הודו ופקיסטאן.

הַרַאפַּה

לפני כארבעת אלפים שנה התקיימה בעמק נהר האינדוס ציויליזציה מרתקת שהיא כמעט בלתי מוכרת לנו. אני הגעתי לידי הכרות עמה כמעט במקרה, מתוך האזנה לסדרת הרצאות בנושא התהוותן של המדינות בעת העתיקה. איש לא יודע כיצד קראו לעצמם אנשיה של תרבות עתיקה זו. במחקר המודרני קוראים לה לעיתים "ציויליזצית עמק האינדוס" (או IVC בקיצור) ולפעמים "ציווליזצית הַרַאפַּה" על פי השם בן-ימינו של האתר הראשון של תרבות זו שנחקר בידי הארכאולוגים (Harappa). לצרכי נוחות נאחז גם אנחנו בשם "הַרַאפַּה" (אם כי אין ספק שבני ציווליזצית הַרַאפַּה עצמם לא קראו לעצמם בשם זה).2 תרבות זו היא בת זמנן (הצעירה במעט) של ערי המדינה העתיקות במסופוטמיה ושל ממלכת מצרים העתיקה. היא השתרעה על שטח עצום, בעמקים של נהר האינדוס ונהרות שכנים ויובליהם (שטח גדול יותר מזה של התרבות המסופוטמית ושל זו המצרית). בשיאה מנתה ככל הנראה יותר מחמישה מליון בני אדם.

אנשי-הַרַאפַּה גידלו חיטה ושעורה, אפונה, שומשום, תמרים, כותנה וחיות משק. הם ידעו להפיק נחושת, ברונזה ועופרת ולעבדן. הם ייצרו חותמות ממגוון חומרים, כלי חרס וכדי ברונזה מעוטרים למטרות יום-יומיות וטקסיות. הם עצבו צלמיות, תכשיטים ופסלים מזהב, אבן וחרס. החרוזים  היפהפיים שיוצרו בעמק האינדוס נסחרו, כמוצרי יוקרה, הרחק הרחק משם דרומה, צפונה ומערבה. בני הַרַאפַּה היו סוחרים פעילים מאוד. הם יצרו מערכת סטנדרטית ומדוייקת להפליא של מידות ומשקולות. הם סחרו עם מסופוטמיה, עם חצי-האי ערב ולאורך חופי המפרץ הפרסי. קווי המסחר שלהם הגיעו למצרים, וייתכן שגם לטורקיה של ימינו ולאיי הים התיכון (מכל מקום, הארכאולוגים מצאו בזירות המרוחקות הללו חפצי יוקרה שמוצאם מעמק האינדוס). ההרפאנים כתבו באלף-בית ייחודי, שלמרבה הצער לא פוענח עד היום. למעלה מאלף ערים ויישובים המתוארכים לתקופת השיא של תרבות הַרַאפַּה (2600 – 1900 לפנה"ס) אותרו עד כה. הערים הללו מרתקות: ניכר שנבנו על פי תכנית. הרחובות מסודרים וארוגים במבנה שתי וערב. במקומות רבים נבנו הבתים על רמפות-הגבהה מלאכותיות (כנראה אמצעי-הגנה מפני השטפונות). תשומת לב רבה הוקדשה למבני ציבור, ועוד יותר מכך – לאגירת מים ואספקתם, לניקוז ואפילו למערכת ביוב. ההרפאנים היו הראשונים בעולם לבנות מערכות סניטציה עירוניות. בני הַרַאפַּה חיו, איפוא, בציויליזציה שלא היתה נמוכה ברמתה מאחיותיה במסופוטמיה ובמצרים, ומבחינות מסויימות אף עלתה עליהן (באופן פרדוקסלי, תנאי הסניטציה בעריהם של בני הַרַאפַּה היו טובים יותר מאלה הקיימים היום באותם אזורים עצמם של פקיסטן).3

כמעט בכל המקרים המוכרים לנו מן ההיסטוריה,  הופעתה של ציויליזציה עירונית משוכללת, שבדרך כלל אנחנו קוראים לה בשם מדינה, היתה כרוכה  בהופעתם של הדברים הבאים:

א. פערים כלכליים גדולים בין העם הפשוט לבין קבוצה קטנה של עשירים אדירי עוצמה המהווים שכבת עילית חברתית.

ב. ריכוז העוצמה הפוליטית בידי שלטון ריכוזי וסמכותני (בדרך כלל בדמותו של מלך), ומנגנון פקידותי המוציא לפועל את צווי השליט.

ג. יצירות תרבות (ספרות ובעיקר אמנות פלסטית) המאדירות את השליטים ומייצרות לגיטימציה לשלטונם (פסלי ענק של מלכים, כתבים וציורים המתארים אותם כבני-אלים או כאלים ממש וכו').

ד. מבנים מונומונטליים כמו ארמונות, מקדשים או קברים מפוארים (דוגמת הפירמידות במצרים) שנועדו לעורר יראה, להאדיר את בעלי העוצמה והסמכות ולהבטיח מתוך כך את הלכידות החברתית והצייתנות של הנשלטים.

ה. צבא המשמש את השליט למסעות כיבוש, כדי להרחיב את תחום ממלכתו, וכן להגנה מפני אלה המערערים על שלטונו מבית.

בתרבותם של בני הַרַאפַּה לא היה דבר מכל אלה.

את המשפט הזה כדאי לכתוב ואף לקרוא פעם נוספת: בתרבותם של בני הַרַאפַּה לא היה דבר מכל אלה.

הממצאים הארכאולוגיים מלמדים שהפערים הכלכליים בקרב בני הַרַאפַּה  היו קטנים למדי: אכן, יש הבדלים באיכותם של התכשיטים ואף בגודלם של הבתים, אך אין אנו מוצאים שם (כמו כמעט בכל תרבות עירונית אחרת, עתיקה או חדשה) שכונות של מבני פאר בצד משכנות עוני. בתים גדולים ומצויידים יותר עומדים בסמוך לבתים קטנים של בעלי רכוש צנוע. נראה שהדיירים של אלה ושל אלה חלקו אורח חיים משותף. אין בערים העתיקות שבעמק האינדוס מקדשי ענק או ארמונות. אין שם שום דבר שידמה לזיגוראטים במסופוטמיה או לפירמידות במצרים. ואשר ליצירות האמנות – בני הַרַאפַּה השאירו לנו מגוון רחב של פסלים, כלי חרס מעוטרים, חותמות מעוצבים ביד אמן ועוד. אלה מציגים לעינינו בעלי חיים אמיתיים ואף דמיוניים, דמויות אלים וגם בני אדם (הפסל ההארפי המפורסם ביותר הוא פסלון בגובה עשרה סנטימטר של נערה רוקדת). בכל המצאי האמנותי הזה אין שום ייצוג חזותי למלכים, אצילים או בני-עליה אחרים.4

והנה הדבר המדהים מכל: במה שנתגלה עד כה בערים שבעמק האינדוס אין רמז לכך שבני תרבות הַרַאפַּה הכירו צבאות ומלחמות: שום שרידים של כלי נשק (להבדיל מכלי ציד שהיו מוכרים להם היטב), שום פסלים או ציורים של לוחמים ושל סצנות מלחמה, שום סימן כלשהו לחורבן כתוצאה מכיבוש אַלים. הערים היו מוקפות חומות, אך התיאוריות של הארכאולוגים מייחסות לחומות הללו תפקיד חברתי-כלכלי (כאמצעי להבחין בין יושבי העיר לבין הבאים אליה מבחוץ ולשלוט בזרם הנכנסים והיוצאים) או תפקיד אקולוגי (כהגנה מפני השטפונות בעונות שבהן עולה הנהר על גדותיו). אף אחת מערי בני הַרַאפַּה לא נכבשה או הותקפה מעולם. מאליו מובן גם שאף אחת מהן לא כבשה מעולם אחת מרעותיה. ההרפאנים פשוט לא הקימו צבאות ולא עשו מלחמות. האם פירוש הדבר שלא היו בעמק האינדוס קונפליקטים אישיים וקבוצתיים? מאבקי אינטרסים? גילויים של קסנופוביה? אנשים עם שאיפות גדלות ומזימות זדון? ודאי שהיו. אלא שבני תרבות הַרַאפַּה מצאו, כנראה, דרך משלהם להתמודד עם כל אלה, בלי צבא ובלי מוראה של מלכות.

אַנַארֶס והַרַאפַּה

הבה נחבר דמיון ומדע, אוטופיה וארכאולוגיה, ונמזג בין אַנַארֶס האוטופית של אורסולה לה גווין לבין הַרַאפַּה העתיקה. נספר את הסיפור הבא:

לקראת תום המחצית הראשונה של האלף השלישי לפני הספירה, החיים בעמק האינדוס נעשו פחות ופחות נעימים. גידול האוכלוסין היה מהיר, והכפרים הפכו גדולים מדי, צפופים מדי ומלוכלכים מדי. תנאי הסניטציה הגרועים היו הבעיה העיקרית, והם גרמו למחלות ולמגפות. בעיות אחרות, חמורות כמעט באותה מידה, היו: סכנת המחסור במים בעונות היבשות וסכנת ההצפה של מי הנהר בעונות הגשמים. כל אלה הולידו סכסוכי-שכנים, תגרות ומאבקים שהלכו והחריפו, משום שכל תושב וכל קבוצת תושבים ניסו לשפר את מצבם על-חשבון אחיהם. מפעם לפעם ניסו פרנסי הקהילות להתמודד עם הבעיות בעזרת מפעלי בניה קולקטיביים (של דרכים, סכרים, מאגרי מים וכו'). אלה הלכו והשתכללו עם הזמן, אבל הם הודבקו טלאי על טלאי על גבי תשתית קיימת (או בעצם: על גבי העדר תשתית קיימת), ולכן ספקו הקלה זמנית בלבד. בשלב כלשהו החליטו תושבי הכפרים-שגדלו-יתר-על-המידה לאחוז בצעד רדיקלי, ולארגן את הכל מחדש. כמובן, זה לא קרה ביום אחד, וגם לא בו זמנית בכל מאות היישובים, אבל אחרי ההצלחה הראשונית זרם הרעיון החדש במעלה הנהר ובמורדו: בני הַרַאפַּה היו סוחרים מיומנים, וכשם שהחליפו ביניהם טובין, החליפו גם רעיונות טובים:

הם בנו לעצמם ערי-מגורים חדשות מן היסוד, בסמיכות לכפריהם הישנים. ועדות מיוחדות הוסמכו לבצע את מלאכת התכנון העירוני, ולדאוג בעיקר למארג שתי-וערב של רחובות הערוכים בסדר רציונאלי, לבארות שיחפרו בכל רחבי העיר, למערכת ביוב וניקוז, להגבהות-קרקע מלאכותיות במקומות המועדים להצפה, לקיומם של מבני ציבור ובעיקר מרחצאות ציבוריים (זכר המגפות שנטלו מהם את יקיריהם עשה את ההראפאנים קנאים לענייני נקיון וסניטציה). אסיפות התושבים אשרו את התכניות ואז הוחל בבניה. היה זה, כמובן, פרוייקט קומונאלי. פקידים זמניים מונו כדי לנהל את העבודה, אבל לא ניתנה בידם שום סמכות שלמעלה מן ההכרח, וגם לא נקשרו במשרתם יוקרה מיוחדת או טובת הנאה חומרית. לאחר שהושלמה בניית המרחבים הציבוריים של העיר, בנתה כל משפחה את ביתה הפרטי. בנקודה זו איננו יכולים לחולל מיזוג מושלם בין אַנַארֶס להַרַאפַּה: באַנַארֶס הדמיונית של אורסולה לה גוין שוררים שוויון מלא ושיתוף ברכוש, בעוד שאצל בני הַרַאפַּה היו פערים כלכליים מסויימים, צנועים למדי.

כשהיתה העיר החדשה מוכנה, הקריבו בני הַרַאפַּה קורבנות לאלים, ונטשו בתהלוכה טקסית את היישוב הישן (במקרים מסויימים אף שרפו אותו מאחוריהם).5 מכאן ואילך היתה תרבות הַרַאפַּה לתרבות אורבנית, עם ערים גדולות, מוקפות חומה, שבהן חיו עשרות אלפי בעלי-מלאכה וסוחרים (ואולי גם עובדי האדמה התגוררו בתוך העיר ויצאו ממנה מדי בוקר אל השדות). ועדות תושבים בכל שכונה ורובע, ואסיפות-כלליות שהתכנסו על פי הצורך, ניהלו את חיי היום-יום בעיר ועסקו בפתרון קונפליקטים (שממילא התמעטו מאוד עקב תנאי החיים הטובים והשוויוניים שהושגו בזכות התכנון המוצלח). משמר עירוני קטן הופקד על הסדר הציבורי ופיקח על הכניסה והיציאה בשערי העיר. אנשי המשמר היו חמושים באלות עץ קלות, שכמעט אף פעם לא נעשה בהן שימוש. יותר משהיו כלי נשק, הן היו סמל לסמכותו של השומר. עיקר כוחם של אנשי המשמר בא להם מן ההסכמה הציבורית הרחבה ומן ההכרה הקולקטיבית בכך שהם עושים את מלאכתם נאמנה, אינם נוהגים שררה שלא לצורך ואינם נושאים פנים. פקידים עירוניים נבחרים דאגו לניהולה של העיר במישור המוניציפאלי. תפקידם כלל: זיהוין של משימות חדשות המחייבות התגייסות ציבורית (כמו שיפוץ מאגרי המים או בנייתו של רובע חדש) וניהול העבודה הקולקטיבית בהתאם. אבל בעצם, התפקיד החשוב ביותר שלהם היה ארגון הפסטיבלים, אירועי התרבות והחגיגות הציבוריות שבני הַרַאפַּה אהבו כל כך. כמעט תמיד היתה מעורבת בכך גם רחצה המונית, כאקט של הטהרות קולקטיבית.

התבונה שבה נהלו הערים את ענייניהן הפנימיים אפיינה גם את היחסים הבין-עירוניים. רשתות אינטנסיביות של סחר-חליפין, ואולי גם מנגנונים גמישים ורגישים של "העדפה מתקנת", דאגו לכך שלאף עיר לא תהיה סיבה להתלונן על מיקומה הנחות-יחסית, ושום חבר אזרחים לא ילטוש עיניים בקנאה אל חבר אזרחים אחר, או יטפח בקרבו פנטזיות הרסניות אודות מסעות כיבוש ושעבוד. חילופי מתנות, משלחות, ומפגשים בין-עירוניים המוניים (שבמרכזם, כמובן, רחצה משותפת), הבטיחו מידה גדולה של לכידות, סולידריות ושותפות-תרבותית בקרב היישובים הרבים שלאורך הנהר.

מיסים נגבו כמובן (אך לא כדי לבנות אחוזות קבר וארמונות למלכים). היו גם סכסוכים מפעם לפעם, ולא תמיד יצא כל תושב עיר הראפית מבית המשפט בתחושה שנעשה עמו צדק. אבל בהעדרו של שלטון ריכוזי נצלני, בהעדרם של עושר מנקר-עיניים ובצידו עוני מנוול, בהעדרם של צבאות ומלחמות, יכולים היו בני תרבות הַרַאפַּה להקדיש את חייהם לדברים החשובים באמת: משפחה וקהילה, מלאכה ויצירה, אמנות, מחולות ורחצה כמובן.

"היה או לא היה – תמימות היא או תוחלת?" (אלכסנדר פן)

– האמנם כך התרחשו הדברים? אתה באמת מאמין שכך נראתה הציווילזציה של עמק האינדוס? שכך נראו המוסדות החברתיים של ההראפאנים?

– לא. אני מודה. יש דרכים סבירות יותר לספר את סיפורם המשוער של בני הַרַאפַּה, והארכאולוגים מציינים כמה מהן (אם כי ייתכן שהן נראות לנו סבירות יותר רק משום המגבלות של שכלנו ודמיוננו. רק משום שהורגלנו כבר להניח קשר בל-יינתק בן ציויליזציה לבין פרעה, סרגון וחמורבי…).6 יש להודות כי בממצאים הארכאולוגיים אין שום דבר שאפשר לבסס עליו את הסיפור הדמיוני שהצגתי לעיל. אבל מה שחשוב לא פחות: אין בעדות הארכאולוגית שום דבר שסותר את הסיפור הזה! הסיבה העיקרית לכפור בו היא ההנחה הסמויה שלנו, ש"כך זה לא יכול לעבוד", כלומר: שלא תתכן ציויליזציה בלי שלטון סמכותני, מונופול על האלימות (והפעלתה לעת הצורך), פערים מעמדיים וכל הנלווה אל אלה. וכאן אני חוזר למה שאמרתי בראשית דברי: סיפורם של בני הַרַאפַּה מאפשר לנו לתחח את האדמה המהודקת-יתר-על-המידה של "קרקע המציאות". בעצם אין צורך להגביה על כנפי הדמיון עד לפנטזיה האוטופית ששרטטתי כאן. די במה שאנחנו יודעים בוודאות: בעמק האינדוס התקיימה, בין השנים 2500 לפנה"ס ל 1900 לפנה"ס, תרבות עירונית מפוארת שלא נפלה בהישגיה הציויליזציוניים מן התרבויות בנות זמנה במסופוטמיה ובמצרים (ובכמה היבטים אף עלתה על שתי אלה). היתה זו תרבות בלי הבדלים גדולים בעושר ובמעמד הכלכלי. הערים שלה הצטיינו בתכנון ציבורי ובדאגה לצרכי הכלל. לא נבנו בה ארמונות מפוארים, מקדשי ענק או היכלי קבורה. לא היו בה צבאות וככל הנראה מעולם לא נוהלה בה מלחמה. די בכל זה כדי ללמדנו משהו, וזהו הלקח החשוב ביותר שהשאירו לנו הבנאים האלמונים של הַרַאפַּה: יש יותר מדרך אחת לבנות ציויליזציה.

ואנחנו מוסיפים ואומרים: ומכאן שיש יותר מדרך אחת לקיים ציויליזציה.

ציויליזציה וביוב

שאלה נוספת דורשת את תשומת לבנו: מדוע לא שמענו שום דבר על כך עד היום? אם אכן התקיימה, בצידן של מצרים ומסופוטמיה, תרבות מפוארת לא פחות ובעלת מאפיינים ייחודיים כל כך, מדוע לא ספרו לנו עליה? אני עצמי הגעתי כמעט עד לגיל חמישים, יש לי תואר אקדמי גבוה, אני עוסק, באופן מחקרי, במספר סוגיות שהסיפור הזה רלוונטי להן, ובכל זאת שמעתי לראשונה על בני הַרַאפַּה רק לפני חודש, וכאמור, כמעט במקרה. בהתחלה אף חשדתי שיש כאן איזו בדיה או לפחות גוזמה, אבל לאחר שהרחבתי את תלמודי נאלצתי להשתכנע בתוקף המדעי של העובדות שהצגתי לעיל. שאלתי את חברי. רובם אמרו שלא שמעו על הַרַאפַּה מעולם. היו כאלה שזכרו משהו, וקומץ של מומחי-הודו או מדריכי-טיולים ידעו בערך במה מדובר. לא יותר מכך.

מדוע, אם כן, אנחנו יודעים כל כך מעט על הציויליזציה של עמק האינדוס?

חלק מן התשובה נעוץ בלא ספק בהטיה התרבותית שלנו. כיהודים – המקורות הקדומים שלנו נכתבו כאן, באיזור הגיאוגרפי שבין מסופוטמיה ומצרים, והם נוצרו מתוך מגע וחיכוך עם שתי התרבויות הללו. במובן כללי יותר, אנו גם בני תרבות המערב, וזו נוטה לזהות את מקורותיה במרחב הגיאוגרפי המקיף את מסופוטמיה, מצרים,  רמת אנטוליה והחלק המזרחי של אגן הים התיכון. עמק האינדוס נמצא הרחק מזרחה משם, ועל כן, במובן מסויים הוא "פחות מעניין". ובכל זאת – כולנו שמענו על סין העתיקה, וכמעט כולנו – על תרבות המאיה במרכז אמריקה וממלכת האינקה בדרום אמריקה, למרות שאלה בודאי לא נכללו במרחב הגאוגרפי שהוא "ערש תרבות המערב".

הסבר נוסף וחשוב יותר קשור באלמוניותם וב"שתיקתם" של בני תרבות הַרַאפַּה. איננו יודעים מי הם היו, כיצד הם קראו לעצמם ובאיזו שפה דברו. הכתב שלהם נותר עד היום בלתי מפוענח, ובכל מקרה, הכתובות שהשאירו לנו הן קצרות מאוד (הארוכה שביניהן מכילה 26 סימנים). גם אם נצליח אי פעם לקרוא אותן, ספק אם נמצא בהן את סיפורם של בני הַרַאפַּה. גם אין רצף תרבותי המוליך מהַרַאפַּה אל תרבויות מאוחרות יותר המוכרות לנו. הציויליזציה שלהם פשוט "נעלמה" כאלף שנים  לאחר שהופיעה, וכמה מאות שנים לאחר שהגיעה לשיאה (המלומדים מציעים תשובות שונות לשאלה מה גרם לכך).  השתיקה הזאת מקשה עלינו. אנחנו מבקשים סיפור, והסיפור אבד.7

אבל יש סיבה נוספת לכך שכמעט שאיננו מכירים את ציויליזצית עמק האינדוס: בני הַרַאפַּה לא השאירו לנו מוניומנטים עוצרי נשימה להצטלם לידם. בהרצאה באוניברסיטת ברקלי בנובמבר האחרון (2016), נשאל הארכאולוג ג'ונתן מרק קנויר (מבכירי החוקרים של ציויליזצית עמק האינדוס), מדוע לדעתו בני תרבות הַרַאפַּה לא בנו מבנים מונומנטליים. הוא השיב כך:

"מיכלי האגירה בדְהו‎ֹלַוִירַה [אחת מערי ציויליזצית הַרַאפַּה] הם הגדולים ביותר שנבנו בעולם העתיק […]. בהַרַאפַּה אנחנו מזהים את קצותיו של מכל מים ענק שטרם נחפר. ההעדר-לכאורה של מבנים מונומנטליים נובע מכך שאנשים [מודרניים] הגיעו לשם בציפיה למצוא זיגוראטים והם לא מצאו זיגורטים. הם ציפו למצוא פירמידות ולא מצאו פירמידות. אך אין פירוש הדבר שלא היתה [לבני הַרַאפַּה] היכולת לקיים צורות מונומנטליות של שליטה. בניית חומה מסביב לעיר הַרַאפַּה היא מעשה מונומנטלי. לחיות בתוך העיר פירושו להיות חלק מן המעשה הזה. אלה צורות שונות מאוד של אינטגרציה ואינטראקציה מאלה שראינו במסופוטמיה, אבל אני הייתי אומר שאלה מוניומנטים".

קשה להתרגש ממאגרי מים, ושום תייר לא יצטלם ליד מערכת הביוב העירונית. אבל אלה בדיוק הדברים שבני הַרַאפַּה הצטיינו בהם. הם כמו אמרו לעצמם: "מגדלים שראשם בשמים? ארמונות ומקדשים? פסלי מלכים הנדמים כאלים? קסרקטיני צבא? אנחנו לא זקוקים לכל אלה. לנו יש דרך אחרת להשיג לכידות חברתית ולשמור על הסדר הציבורי: נבטיח תנאי מגורים הולמים לכל; נספק מים באיכות טובה לכל חלקי העיר, נחסום את מי השטפונות וננקז את מי הגשמים, נפנה את הביוב ואת הפסולת וכמובן – נבנה מרחצאות!"

הבה נאמץ לרגע את נקודת השקפתם הנבונה של בני הַרַאפַּה. ניגש אל כיור המטבח ונמזוג לנו כוס מים. ידנו תשתהה על הברז: נגביר את הזרם או נחליש אותו כרצוננו. נמזוג גם לילדינו בלי חשש. אלה מי שתיה טובים שלא ירעילו אותם (למרות מה שאומרים לנו המשווקים של מטהרי המים ובקבוקי המים המינרליים). עכשיו, במחילה מכבודכם – לחדר השירותים. לחצו על ידית הניאגרה וראו איך הזוהמה שהשארתם באסלה נעלמת מחייכם לנצח, עם כל המגפות המקננות בתוכה. ולסיום – מקלחת. אפשר גם בזוג או בשלישיה (רחצות קהילתיות פחות מקובלות אצלנו, ואולי חבל שכך). קחו לכם עוד רגע להעריץ את זרם המים: זוהי ציויליזציה חברים. לא מגדלי עזריאלי, לא גשר המיתרים ואפילו לא היכלו של בית המשפט העליון. המים הזורמים בצינורות.

הפניות

  1. הספר יצא לאור בשנת 1974. תרגום לעברית מעשה ידי תמר עמית יצא לאור בהוצאת "כתר" בשנת 1980. לאחרונה תרגם עמנואל לוטם את ספרה של לה גווין פעם נוספת, והגרסה החדשה יצאה לאור תחת השם "בידים ריקות". לא קראתי את הגרסה העברית החדשה ולכן אינני יכול להעיד על טיבה, אבל תמוהה בעיני ההחלטה לשנות את שם היצירה.[]
  2. הַרַאפַּה היא רק העיר  הראשונה של ציויליזצית עמק האינדוס שהתגלתה ונחקרה. היתה זו אחת הערים הגדולות של תרבות זו אבל אין כל סיבה להניח שהיא היתה עיר הבירה או העיר המרכזית. ערים חשובות אחרות הן מוֹהֶנְג'וֹדַרוֹ, דְהוֹלַבִירַה, גַנְוּוֶרִיוַואל, לוֹתַ'אל ועוד. אולם כל השמות האלה הם שמות מודרניים של האתרים הארכאולוגיים. איננו יודעים כיצד נקראו הערים הללו בפי תושביהם, וייתכן שלעולם לא נדע (הניחוש הטוב ביותר שבידנו הוא "מֶלוּהַה": שם זה מופיע בכתובות מסופוטמיות, ונראה שהוא מיוחס לארץ או אומה השוכנת הרחק במזרח)[]
  3. למי שמעוניין להרחיב מעט יותר את ידיעותיו אוכל להמליץ על הערך Indus Valley Civilization בויקיפדיה (והערכים המקושרים אליו), ועל האתר העשיר והמרתק harappa.com).[]
  4. יש מקרה אחד המערער, במידה מסויימת, על קביעה זו, אבל אפילו הוא נראה כפרט נוסף בחידה של תרבות עמק האינדוס: במקום אחד בעיר מוֹהֶנְג'וֹדַרוֹ נמצאו פסלים מהודרים של גברים נשואי פנים. לא מדובר כאן במשהו המתקרב, ולו במקצת, לקנה המידה של פסלי הפרעונים או המלכים המסופוטמים, אבל בכל זאת אפשר לראות בפסלים הללו ייצוג כלשהו של שליטים, או לפחות של חברי האליטה הכלכלית והפוליטית. הדבר המרתק הוא, שנמצאו בדיוק תשעה פסלים כאלה, כולם נמצאו במקום אחד, וכולם נמצאו שבורים, וככל הנראה נותצו בידי אדם.[]
  5. עד כמה שהתיאור הזה נשמע פנטסטי, יש עדויות ארכיאולוגיות לכך שלפחות כמה מן הערים ההראפניות נבנו מן היסוד בסמוך לישובים וותיקים יותר, ולכך שהישובים הוותיקים ננטשו, ובמקרים מסויימים הועלו באש (שריפה טקסית? מעין "עולם ישן עדי יסוד נחרימה"?). לפחות ארכיאולוג בכיר אחד (גרגורי פוסל Possehl מאוניבסיטת פנסילבניה) חשב שהמעבר לערים בעמק האינדוס היה פתאומי ומהיר, והתחולל כחלק ממהפכה דתית או אידאולוגית. []
  6. כאן וגם כאן אפשר לצפות בהרצאותיו של חוקר ציויליזצית עמק האינדוס מרק קנויר המציג, בין היתר, השקפה שמרנית למדי אודות הריבוד החברתי ואופיו של השלטון אצל בני הַרַאפַּה.[]
  7. לאחרונה נזכרה תעשיית הסרטים ההודית ("בוליווד") בציויליזצית עמק האינדוס. בשנה שעברה (2016) יצא לאקרנים סרט עלילתי המתרחש בעיר הקדומה מוֹהֶנְג'וֹדַרוֹ. לא ראיתי את הסרט, אך מכל החומרים, הקטעים והקדימונים שאפשר למצוא עליו מסתבר שזהו סרט הרפתקאות מוזיקלי נוסחתי לחלוטין. היוצרים לא ניסו כלל לשחזר בסרט משהו מן הייחוד התרבותי של הציויליזציה שאותה הוא מתאר לכאורה. אני מזכיר כאן את הסרט הזה רק מסיבה אחת: הסרט נקרא "מוֹהֶנְג'וֹדַרוֹ", וגיבורי הסרט קוראים כך לעירם. באחד הקטעים ששוחררו לאינטרנט הם גם שרים את שם העיר בפאתוס דרמטי: " מוֹהֶנְג'וֹ, מוֹהֶנְג'וֹ, מוֹהֶנְג'וֹ, מוֹהֶנְג'וֹדַרוֹ!". זה מגוחך, לכאורה, משום שברור שתושבי העיר הקדומה לא קראו לעירם בשם זה. אלא שאיננו יודעים באיזה שם כן קראו לה, ואי אפשר לעשות סרט על עיר נטולת שם.[]

10 תגובות בנושא “אַנַארֶס שעל האִינְדוּס”

  1. מעניין מאד. שאלה שמסקרנת אותי. ממה שלמדתי על הציוויליזציות הראשונות, הן היו כולן עריצויות קשות. דספוטיזם אורינטלי, כדברי מרקס. ההסבר לכך בין היתר, שכדי להחזיק תרבות קבע, צריך היה לתחזק מערכת מסועפת של תעלות להובלת הסחף לחידוש הקרקע. מערכת של עבודות ציבוריות בכפיה, כי התודעה של האנשים הפשוטים לא עיכלה את הרעיון של עיסוק במשהו שהתכלית שלו לא ברורה מידית. יש הסבר כלשהו מה היה מיוחד בתנאים של האינדוס שהביא להתנהלות כל כך שונה?

    1. אמנון, הדברים הידועים לי דומים לאלה שאתה מאזכר. דווקא משום כך הסיפור של עמק האינדוס מרתק כל כך ומסעיר את הדמיון. אני לא מכיר תשובה מטריאליסטית-היסטורית כשרה לשאלה שאתה מעלה (כלומר: אילו תנאים מטריאליים חוללו את התופעה האינדית השונה כל כך מן המוכר לנו). חשוב לזכור, עם זאת, ש… איך אומרים… "רב הנגלה על הנסתר" ורבות הספקולציות העשויות להתיישב עם העובדות הידועות לנו.
      אזכיר כאן משהו שאני אומר לתלמידי כשאני מלמד אותם את תפיסת המטריאליזם ההיסטורי של מרקס: התנאים המטריאליים קובעים את "חוקי המשחק" שבתוכם מתנהלת הפעילות האנושית החברתית. למשחק השחמט יש סט קבוע וקשיח של חוקים שאין לסטות מהם. אבל יש אינסוף משחקי שחמט אפשריים במסגרת החוקים האלה. יש להעיר שהאנלוגיה הזאת לא מספיק טובה, משום שבחיי הממש אפשר לפעול על התנאים המטריאליים ואגב כך לשנות את "חוקי המשחק" (אבל שום מהלך בשחמט לא יכול להוות שינוי בחוקי המשחק עצמם).

  2. תודה יפתח! נותרתי מסוקרן מאז השאלון המפוייסבק. מפרשנות הממצאים הארכיאולוגיים שאתה מתאר נשמע שגם אם לא ניתן להחיל את עקרונות האנארס על יושבי עמק האינדוס – נשמע שעדיין מדובר בחברה וקהילות שהתארגנו אחרת מקהילות וחברות אחרות מוכרות לנו יותר.
    מעניין יהיה לעשות תרביל מחשבתי-קבוצתי שבו ננסה להרכיב חברה אידילית, אך כזו שמתעסקת בביוב וסניטציה (ומקבילותיהם המופשטות יותר) הרבה לפני האולימפוס והקוד האתי… האם אנו מסוגלים בכלל לדמיין משהו שאינו בעצם תוצר של כבלינו?

    וקצת שאלות גם –
    + האם אנו יודעים מה היו היחסים בין הערים השונות בעמק האינדוס? האם היה קשר שלטוני/פקידותי בין ערים שונות או שמדובר באוטונומיות מוחלטות?
    + גם אם לא מוניומנטים – האם יש עדויות למערכת אמונית/דתית? אלוהות?

    1. שלום ערן ותודה על ההזדמנות שפתחת לי להרחיב קצת. בחודש האחרון עסקתי כה רבות בידידי החדשים-עתיקים מעמק האינדוס, שצר היה לי על כל מה שלא הכנסתי למאמר מססיבות של "תקצר היריעה"…

      אז ככה: אין לנו כל ידיעה ברורה אודות מערכות היחסים שבין הערים השונות, ממש כשם שאין לנו כל ידיעה ברורה אודות הדפוס השלטוני-ציבורי בכל עיר בפני עצמה. מה שכן ברור מן המצאי הארכאולוגי הוא שמדובר בתרבות אחת: יש דמיון רב באופי בניית הערים, באמנות, בייצוגים הדתיים (על כך בהמשך) ובכתב בכל האתרים שנחקרו. באשר לכתב – הארכאולוג מרק קנויר טוען, על סמך ניתוחים סטטיסטיים של רצפי האותיות, שהוא שימש לכתיבתן של כמה שפות שונות. כלומר שתרבות האינדוס היתה מולטי-לינגוויסטית. גם זה עדיין לא מניב תשובה לגבי היחסים בין הערים. באנלוגיה לתרבויות אחרות, אנחנו מכירים כמה דפוסים: א) זהות תרבותית, אחידות לשונית, שלטון מרכזי (מצרים העתיקה); ב) זהות תרבותית, אחידות לשונית, אוטונומיה עירונית (יוון הקלאסית); ג) זהות תרבותית, גיוון לשוני, אוטנומיה עירונית (ערי המדינה במסופוטמיה עד לעליית האמפריה האכדית של סרגון הראשון). קשה לקבוע איזה מבין הדפוסים הללו התממש בעמק האינדוס. הניחוש הלא מלומד שלי הוא ג. כלומר שמדובר בתרבות אחת, שאולי דוברה בכמה לשונות, אבל כל עיר היתה אוטונומית לניהול ענייניה. הניחוש הזה נסמך על שתי ראיות-מן-ההעדר: 1) אני מתקשה לדמיין שלטון ריכוזי החולש על טריטוריה עצומה ואין לו צבא להשלטת מרותו וב' – עד כה לא נמצאה שום "עיר בירה". חייב להיות הבדל כלשהו בין עיר הבירה לערים אחרות. למשל – מחסנים גדולים יותר לריכוז המס (בתוצרת חקלאית, המטבע יומצא רק בעוד מאות רבות של שנים) וכן הלאה. יחד עם זאת חשוב לשים לב שבתשובתי כאן חרגתי מ"כללי המשחק" שבמאמר עצמו. ניסיתי להשיב על חידת עמק האינדוס בעזרת אנלוגיות לתרבויות עתיקות אחרות המוכרות לנו. זה כמובן טיעון מעגלי שאינו יכול להפריך את האפשרות ששם, בעמק ההוא, קרו דברים אחרים לגמרי. ועוד צריך לזכור שהרבה טרם נחפר וטרם נחקר. אולי מחר בבוקר, ואולי כבר ברגע זה, תמצא עיר הבירה של מלכות עמק האינדוס, ואז תתגלה איזו כתובת האומרת את אותו טקסט עצמו בכתב-יתדות מסופוטמי ובכתב של בני הראפה, ואיזו תכנת מחשב זריזה תמהר לפענח את הכתב המסתורי, ולעינינו יתגלו רשימות של מלכים ורוזנים ושליטים ויקיץ הקץ על החלום היפה…
      לעניין הדתות: אין מקום לספק (רציני) שלהרפאנים היתה דת. הרבה מן הייצוגים הויזואלים שהם השאירו לנו מראים דמויות שהפרשנות הסבירה ביותר לגביהם היא שאילו אלים (לפעמים הם יושבים בתנוחה שיש המבססים עליה טענה שבני הראפה המציאו את היוגה). בצד תבליטים וחותמות מדוייקים להפליא של חיות מוכרות לנו (פילים, פרים, קרנפים) יש גם חיות דמיוניות, בעיקר גירסה מקומית של חד-קרן, שהיה לו כנראה מקום מרכזי בתרבות עמק האינדוס כי הוא מופיע המון. לסיכום עניין זה אחזור ואדגיש: דת היתה להם ככל הנראה. מקדשים מונומונטליים – ממש לא.

  3. אתה תמיד כותב דברים מרתקים. תודה לך. אינני מסכימה איתך על כך שהספר "המנושל" איננו ספרות מופת, אבל זו הארה שולית שבשולית למאמר מלמד וחשוב כל כך!

  4. הראיתה הוכחות שלא היה שם שילטון (אין כלי נשק, בתי סוהר וארמונות). אבל לא ממש הוכחת שאין שם רכוש פרטי (יצאתה מנקודת ההנחה שאם יש רכוש פרטי אז יהיו פערים גדולים באורך החיים בין קבוצות אוכלוסייה). להתחשב בכך שהם הצליחו לסדר בצורה טובה חקלאות ומסחר, וכפי שגילו הסינים זה בלתי אפשרי אם אין לך מחירים ורכוש פרטי כדי שידווח לך על יחסי היצע וביקוש, ז אולי תרבות האינדוס הכי קרובה לאנרכו-קפיטליזם

    1. שלום ותודה על התגובה.
      שלוש הערות
      א) לא רק שלא הוכחתי שלא היה שם רכוש פרטי, אפילו אמרתי די בבירור שאני מניח שהיה שם רכוש פרטי. הנה הציטוט: "בנקודה זו איננו יכולים לחולל מיזוג מושלם בין אַנַארֶס להַרַאפַּה: באַנַארֶס הדמיונית של אורסולה לה גוין שוררים שוויון מלא ושיתוף ברכוש, בעוד שאצל בני הַרַאפַּה היו פערים כלכליים מסויימים, צנועים למדי". נראה לי שלא קראת בעיון מספיק את דברי בנקודה זו.
      ב) טענתך ש"זה בלתי אפשרי [לארגן בצורה טובה חקלאות ומסחר] אין אין לך מחירים ורכוש פרטי…" נדמית לי כהמחשה לדוגמטיות המחשבתית המקובלת (עם או בלי ההסתמכות על נסיונם של ה"סינים"). אני מזמין אותך לנסות ולערער את הדוגמות הללו.
      ג) אבל כמובן, אין כל סתירה או שגיאה עקרונית בנסיון לפרש את תרבות האינדוס כתרבות אנרכו-קפיטליסטית. זה יהיה תרגיל מחשבתי מעניין מאוד לנסות לספר את סיפורם של בני הראפה כחברה אנרכו-קפיטליסטית.
      ד) יש לזכור שבחשבון אחרון השאלה כיצד חיו בני הראפה (שהיא חשובה, מרתקת ומאתגרת) חשובה פחות מן השאלה כיצד ראוי לנו לחיות.
      ושוב תודה על התגובה
      יפתח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *