[דברים שאמרתי בערב באוניברסיטת תל אביב לזכרו של פרופסור צבי רוזן. הם מהווים הרחבה ופיתוח של מה שכתבתי ברשימה "מרקס: על העושר העתיק והתסכול המודרני". מתוך רשלנות לא כתבתי מראי מקום מפורטים. מי שרוצה – מוזמן לשאול אותי]

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על עושר? דומה שהתמונה העולה כמעט מיד בעיני רוחנו היא ערמה גדולה מאוד של מטילי זהב, ואולי מטבעות כסף או שטרות. כשכתבתי ב'גוגל תמונות' את המלה האנגלית wealth קבלתי אינספור גרסאות של המוטיב הזה, וכמעט שום דבר אחר. גם בחיפוש בעברית, המלה "עושר" הניבה תוצאות דומות למדי (אם כי, נאֹמר לשבחם של קוראי העברית, שתמונת ספרו של אדם סמית "עושר העמים" הופיעה כמעט מיד, בעוד שבאנגלית גללתי וגללתי דרך עשרות רבות של תמונות מוזהבות, ולא מצאתי שום זכר ל Wealth of Nations…). בשלב כלשהו אנחנו נזכרים במה שלמד המלך מידאס על בשרו: אי אפשר לאכול כסף, ואי אפשר לשתות שטרות של 100 דולר, ואפילו ערכה האסתטי של ערמת מטילי זהב אינו בא לידי ביטוי כשהזהב נעול בכספת. לכסף, כפי שהורה כבר אריסטו, אין ערך שימוש. כל ערכו הוא בחליפין – במה שאפשר לקבל בתמורתו. ואז אפשר שבהדרגה ישתנה הדימוי המופיע ברוחנו כשאנחנו חושבים על "עושר". במקום ערמות הזהב יופיעו עכשיו לפנינו שולחנות עמוסי כל טוב, משתאות, ארמונות מפוארים, בגדי מעצבים, ואולי איזה גאדג'ט חדש, שעלותו גבוהה מכפי יכולתם של אלה שהכנסתם ממוצעת ומטה. ערמות הזהב התחלפו לנו בערמות של מוצרי צריכה. לבסוף, אולי במאמץ מסוים, נכפה על עצמנו רציונאליות, ונחשוב על המלה "עושר" בעזרת מושגים מופשטים, שהם כמעט בלתי ניתנים לדימוי ויזואלי: בעלות על מפעלים, על רשתות שיווק, על בנקים וכדומה.

הנה לפנינו שלושה עשירים: האחד חי בצמצום, ואוגר במרתפו אוצרות זהב וכסף, השני חי חיי פאר ורווחה, השלישי הוא בעל הון, קפיטליסט. עושרם של השלושה נמדד בכסף, יש לו ערך כספי. ובכל זאת, השימוש שהם עושים בממונם שונה מאוד. מרקס מסביר הבדל זה באחד הקטעים ב"קפיטל" ספר א':

"מחזור הסחורות הפשוט – ממכר לשם מיקח – משמש אמצעי לתכלית שמחוץ לתומי-המחזור, אמצעי לרכישת ערכי-שימוש, סיפוק צרכים"

 

במלים ספורות אלה מעלה מרקס לעינינו אותו עשיר המבטא את עושרו בצריכה: לאחר עסקת-מכירה מוצלחת, הוא משתמש בכסף שהגיע לידיו לשם קניה, לשם סיפוק צרכיו. מחזור הקניה והמכירה הגיע לסיומו: סחורה אחת שנמכרה הפכה בידיו של המוכר לסכום כסף; בסכום זה הוא קנה סחורה אחרת, שכעת הוא משתמש בה לשם סיפוק צרכיו: מאכל, משקה, לבוש, קורת-גג וכדומה. הסחורה חדלה להיות סחורה וחזרה להיות מוצר, ערך שימוש, אמצעי לסיפוק הצרכים.

מכאן עובר מרקס לתאר לנו את שני העשירים האחרים: את בעל ההון ואת צובר האוצרות:

"מחזורו של הממון בחזקת הון הוא תכלית לעצמו, שכן שיערוך הערך אינו קיים כלל אלא בתוך תנועה זו המתחדשת תמיד. מכאן: תנועת ההון אין לה תכלה. [...] בעל הממון, כנושא תנועה זו ביודעים, נעשה בעל-הון. אישיותו – או מוטב שנאמר: כיסו – משמשת כאן אכסניה, שממנה יוצא הממון ואליה הוא חוזר. [...] ורק במידה שניכוס גדל-והולך של העושר המופשט הוא הכוח-הדוחף היחידי לפעולותיו, משמש הוא בתיפקודו כבעל-הון, או כהון-בצורת-אדם המחונן רצון והכרה. מכאן, שאין לראות לעולם בערך השימוש את מטרתו הבלתי-אמצעית של בעל-ההון. ואף לא בריוח יחיד פלוני, אלא בתנועה בלתי-פוסקת להרוויח-ולהרוויח. יצר מוחלט זה להתעשרות, תאוה זו של רדיפה אחרי הערך, משותפים לבעל-ההון ולצובר-האוצר גם יחד, אלא שצובר האוצר אינו אלא בעל-הון מטורף, ואילו בעל-הון הוא צובר-אוצרות רציונאלי. הריבוי הבלתי-פוסק של הערך – אותה מטרה, שצובר-האוצר שואף להשיגה, תוך שהוא רוצה להציל את הממון מפני המחזור – בעל ההון, שהוא פיקח מחברו, משיג מטרה זו עם שהוא מוסר את הממון ומזרימו תמיד מחדש לתוך המחזור".

צובר האוצרות והקפיטליסט נבדלים זה מזה בעניין חשוב. בלשונו הסאטירית של מרקס: צובר האוצרות הוא קפיטליסט שהשתגע, והקפיטליסט הוא צובר-אוצרות רציונאלי. הראשון מנסה להרבות את כספו על ידי שהוא "מציל" אותו מן המחזור. מרקס עצמו מצביע כאן, בהערת שוליים, על הביטוי בשפה האנגלית "To save money". הקפיטליסט הוא צובר אוצרות נבון יותר: הוא מרבה את הונו דווקא על-ידי כך שהוא משקיע את ממונו במחזור שוב ושוב, ועל ידי כך משערך את ערכו. אולם בצד הבדל זה מצביע מרקס גם על הדמיון שבין השניים: הקמצן, הצובר מטילי זהב במרתפו והקפיטליסט המרבה וחוזר ומרבה את הונו דומים זה לזה בכך שעושרם לא משמש אותם אלא הם משמשים אותו. הגדלת סכום ממונם היא המטרה של פעילותם, וזוהי כמובן מטרה אינסופית, משום שאין סוף לטור המספרים החיוביים. תמיד אפשר לצבור עוד. משום שהקפיטליסט וצובר האוצרות אנשים הם, ויש להם רצון ותודעה, יכולים אנו לומר שהם מעמידים את אנושיותם בשירות ריבוי ממונם שאין לו תכלה או תכלית מחוץ לעצמו.

דיון אחר של מרקס במושג העושר אנו מוצאים בטקסט שנכתב עשר שנים קודם לכן. כוונתי לשבע מחברות טיוטה עבות-כרס שכתב מרקס בשנים 1857-8, כעבודת הכנה לחיבורו "לביקורת הכלכלה המדינית". כתב היד היה אבוד במשך שנים, ופורסם במלואו בדפוס, במזרח ברלין, רק בשנת 1953 תחת השם "Grundrisse der Kritik der Politischen Ökonomie" או: "קווי יסוד לביקורת הכלכלה המדינית". עשרים שנה מאוחר יותר יצא תרגום מלא באנגלית. כדי להבדיל את הטקסט הזה מחיבורים אחרים של מרקס הנושאים את הכותרת "ביקורת הכלכלה המדינית" הוא נקרא בכל הלשונות "הגרונדריסה". אבל לאמיתו של דבר אין אלה "קווי יסוד". הטקסט של הגרונדריסה הוא עשיר מאוד, סוער, פרוע לפעמים, רב-תחומי ומרתק. זהו ספר שמתמצאים בו בעזרת האינדקס או מנוע החיפוש, ולאו דווקא בעזרת תוכן העניינים. באחת הפסקאות של ה"גרונדריסה", במסגרת דיון על אופני הייצור העתיקים, הטרום-קפיטליסטים, דן מרקס במושג העושר של העולם העתיק ומשווה אותו למושג העושר של החברה הקפיטליסטית. זהו אחד המקומות הבודדים במכלול הגותו של מרקס שבו הוא מצביע מפורשות על יתרון-ערך מסוים של החברה העתיקה ביחס לזו המודרנית. בטרם נקרא את דבריו של מרקס, מן הראוי שנתעכב על הפרובלמטיקה העולה כאן:

מרקס הוא אחד המבטאים המובהקים ביותר של מחשבת הקידמה. הנחת היסוד של מחשבת הקידמה היא, שההיסטוריה מתקדמת, ושהתקופה המודרנית היא מתקדמת יותר, בכל המובנים של המלה מתקדמת, מתקופות שקדמו לה (בהערת אגב: זהות השורש שבין המלה "קדום" למלה "מתקדם" מלמדת עד כמה היתה מחשבת-קדמה זו מהפכנית ביחס להשקפות ההיסטוריוסופיות שקדמו לה: זו שתיארה את ההיסטוריה כגלגל חוזר, וזו שתיארה אותה כקו מתמשך של התנוונות ושקיעה). לא זו אף זו: מרקס, יותר מכל פילוסוף חשוב אחר, טען לקיומו של קשר הדוק (גם אם מורכב ודיאלקטי) בין תנאי הייצור החומריים בכל תקופה לבין היצירה התרבותית שלה.

אבל מרקס גם היה אדם שלבו ער ליופי, גרמני בן המאה התשע-עשרה שקבל חינוך טוב, שהיה בקי בכתבי הקלאסיקונים ושכתב, כזכור, את תזת הדוקטוראט שלו, על אחד הפילוסופים של יוון הקלאסית. מרקס מצא עצמו מול חידה שתורתו התקשתה לפתור: כיצד ייתכן שאנחנו מסוגלים להבין את התרבות הקלאסית, שנוצרה בעידן שונה לחלוטין, על-רקע אופן ייצור ואמצעי ייצור שונים כל כך מאלה שלנו? כיצד מסוגלים אנו להבין את היצירות הקלאסיות, כיצד מסוגלים אנו להנות מהן, להפיק מהן הנאה אסתטית? ושאלה מטרידה מכל: מדוע נדמה לנו לעתים שהיצירות הקלאסיות יפות ונשגבות יותר מאלה שלנו?

בפיסקה מפורסמת יחסית החותמת את ההקדמה של ה"גרונדריסה", מתמודד מרקס עם בעיה זו ומציע לה פתרון מאוד לא מוצלח. כך הוא כותב:

 

"הקושי אינו טמון בהבנת הדבר, שאָמנות ואֶפּוֹס יווניים כרוכים בצורות התפתחות חברתיות מסוימות. הקושי נעוץ בכך, שאלה מעוררים בנו עדיין הנאה-אמנותית, ובכך שבמובן מסוים הם נחשבים כנורמה וכדגמי-מופת שאין להשיגם.

            אי-אפשר שגבר יחזור וייעשה ילד, אלא אם כן ייעשה ילדותי. אולם, האם הנאיביות של הילד אינה משמחת אותו והאם אין הוא צריך לשאוף בעצמו ליצור-מחדש את האמת שלה ברמה גבוהה יותר? האופי הייחודי של כל תקופה ותקופה, האין הוא חוזר וחי-מחדש בטבעם של ילדים? ילדותה ההיסטורית של האנושות, עת התפתחה באופן היפה ביותר, בהיותה שלב התפתחות שלעולם לא ישוב – מדוע לא תהלך עלינו קסם נצחי? יש ילדים לא-מחונכים, ויש ילדים חכמים- כזקנים. רבים מבין עמי הקדם שייכים לקטגוריה זו. היוונים היו ילדים נורמאליים. קִסמה של אָמנותם בעינינו אינו סותר את הרמה-החברתית הלא-מפותחת, שבה צמחה. לאמיתו של דבר, הוא תוצאתה , ובעצם הוא תלוי בהכרח בכך שהתנאים החברתיים הלא-בְּשלים, שבהם נוצרה האָמנות היוונית ורק מהם יכלה להיווצר, אינם יכולים לחזור עוד לעולם".

אתמצת את דבריו של מרקס מתוך ניסיון לפשטם מבלי להפכם לפשטניים: על פי מרקס, תרבות יוון היא ילדותה הבריאה והיפה של האנושות. אנחנו נהנים מהאמנות היוונית כשם שאנו נהנים מהברקותיו הנאיביות של ילד. קסמה של התרבות היוונית, כמו קסמה של הילדות עבור כל אחד מאתנו, נעוץ דווקא בעובדה שהיא נוצרה בתנאים שאין להשיבם. אפשר אולי להוסיף, ברוח דבריו של מרקס, שאנחנו מתגעגעים ליופי, לתום, ולאור הזורח מן היווניות, כשם שאנו מתגעגעים לילדותנו. שאנו שבים וקוראים את הומרוס, שבים ומעלים על הבמה את מחזותיו של סופוקלס, כשם שאנו מעלים בזכרוננו בערגה את עלילות ילדותנו שלנו.

כאמור, פתרון זה אינו מוצלח בעיני. האנאלוגיה שבין האיליאדה והאודיסיאה, או אדיפוס המלך, לבין הברקות-ילדות של ילדים נבונים היא אנאלוגיה צולעת, לא משכנעת ואפילו מקוממת. לכן אבקש לחזור אל אותו קטע מן הגרונדריסה שבו מרקס, אגב דיון במושג העושר, מציע, להבנתי, פתרון אחר לבעיה. גם פתרון זה אינו חף מקשיים, אך בעיני הוא מוצלח יותר, משכנע ובעל כוח הסברי. הנה דבריו של מרקס באותה פיסקה. כאמור, ההקשר הוא השוואה בין תפיסת העושר העתיקה לבין זו המודרנית-קפיטליסטית:

"האמנם אין למצוא במקורות העתיקים חקירה בדבר צורת הרכוש-הקרקעי שהוא הפרודוקטיבי ביותר, יוצר את מירב העושר? העושר לא מופיע כתכליתו של הייצור, אם כי קאטו עשוי בהחלט לחקור מהי הדרך המשתלמת ביותר לעבד את השדה, וייתכן גם שברוטוס ילווה את כספו בשער הריבית הטוב ביותר. השאלה היא תמיד איזה סוג של רכוש יוצר את האזרח הטוב ביותר. העושר נתפס בעצמו כתכלית רק בקרבם של כמה עמי-מסחר שאחזו במונופול על הסחר ארוך-הטווח, והתקיימו בנקבוביות העור של העולם העתיק, כמו היהודים בחברת ימי הביניים. מצד אחד, עושר הוא דבר, הוא מתגשם בדברים, במוצרים חומריים שהאדם ניצב מולם כסובייקט; מצד שני, בצורתו כערך, עושר אינו אלא שלטון על עבודתו של אחר, לא למטרת שליטה אלא לשם צריכה פרטית וכדומה. בכל צורותיו, בין כאובייקט ובין כיחס המתווך באמצעות אובייקט, מתגלה העושר כדבר שהוא חיצוני ומקרי עבור האינדבידואל. לכן, ההשקפה העתיקה, שבה תכלית הייצור היא האדם (אם כי האדם המוגבל מבחינה לאומית, דתית ופוליטית), נראית לנו נשגבת בהשוואה לעולם המודרני, שבו נראה שהייצור הוא התכלית של האנושות והעושר הוא התכלית של הייצור".

על פי מרקס, העידן העתיק (ובמפורש התקופה הקלאסית של יוון ורומא), היה עולם סגור ותחום, מוגבל על ידי אופן הייצור הפרימיטיבי שלו. בתקופות השגשוג של עידן זה, תפס עצמו כל פרט כחלק אינטגרלי של קהילתו. מסגרות ההשתייכות של המשפחה, השבט או הפוליס היו מעין-טבעיות עבורו, ותחמו את חוג ראייתו. תפיסה אוניברסלית באמת של אנושיות היתה מחוץ לטווח השגתם של העתיקים. האנושות שאותה הכירו היתה מוגבלת לחוג צר יחסית, ועל כן גם מושג האדם שלהם היה מוגבל ומצומצם. כידוע, המלה הלטינית וירטו, שפירושה סגולה טובה מקורה במלה ויר, שפירושה גבר, ועל פי אריסטו, למשל, האדם במלוא מובן המלה, זה המממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שלו, הוא רק הגבר היווני אזרח הפוליס, והוא מממש פוטנציאל אנושי זה בתוך מגבלותיה החומריות והרוחניות של הפוליס.

עד כאן הדברים ידועים ומוכרים. הם משתלבים היטב בהגיון המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, ואין בהם כדי לתרץ את הקושי בדבר עליונותן של יצירות התרבות הקלאסית. אולם בפסקה שקראנו זה עתה מרקס מוסיף הערה חשובה: עולמם של העתיקים היה מוגבל, אבל היה זה עולם הומניסטי. ההומניזם של היוונים והרומים הוא שמקנה לתרבותם יתרון על פני תרבותנו שלנו, והוא שנותן לה מעמד של מופת תרבותי. היוונים והרומים היו הומניסטים משום שהאדם היה עבורם העיקר. הצטיינות אנושית, או אזרחית (ההבחנה בין שתי אלה היתה מטושטשת מאוד) היתה התכלית העליונה. העושר החומרי היה אמצעי להשגת התכלית הזאת. אמצעי נחוץ, אולי הכרחי, אבל אמצעי בלבד, שאינו מהווה, כשלעצמו, חלק ממימוש האנושיות. לעומת זאת, סדר התכליות והאמצעים בחברה הקפיטליסטית הוא הפוך: האדם ופעולתו נתפסים כאמצעים לצבירת עושר, ובפרט אותו סוג מיוחד של עושר-זולל-חיי-אדם שמרקס קרא לו "הון".

הנה לפנינו הזדמנות נדירה להאשים את מרקס – אותו חסיד נלהב מדי של הקידמה והמודרנה – ברומנטיזציה מוגזמת של העת העתיקה דווקא. באותו קטע מן הקפיטל שבו פתחתי את דברי, הקטע הדן ב"סוגי העשירים", מביא מרקס עצמו, בהערת שוליים ארוכה, מדברי אריסטו בספר השני של הפוליטיקה. אריסטו, מזכיר מרקס, הבחין בין ה"אקונומיקה" לבין ה"כְרֵימַטִיסְטִיקָה". הראשונה היא אמנות-רכישה "המצטמצמת בהשגת הנכסים, הדרושים בשביל החיים ומועילים לבית או למדינה", והרי היא, לפי אריסטו, "העושר האמיתי". עניינה של הכְרֵימַטִיסְטִיקָה, לעומת זאת, הוא בריבויו המתמיד של הממון מבעד למחזורי המסחר. שלא כמו האקונומיקה האינסטרומנטלית והצנועה, שתכליותיה נמצאות מחוץ לה – בדמות צרכים אנושיים וחיים אנושיים, הכְרֵימַטִיסְטִיקָה  אינה יודעת שובע, תכליתה היא אינסופית (שכן תמיד אפשר לצבור עוד כסף), כלומר היא תכלית עצמה. צורה אנטי-הומנית זו של התעשרות ושל עושר, שבה הצבירה היא תכלית עצמה, היתה מוכרת, איפוא כבר לאריסטו, ומוכרת גם למרקס מכתביו של אריסטו. אין טעם איפוא לטעון כי היא לא היתה נוכחת בעולמם של העתיקים.

 

דבריו של מרקס בקפיטל מאפשרים לנו לתקן ולדייק את דבריו שנכתבו עשר שנים קודם לכן ב"גרונדריסה". אין זאת שבעת העתיקה היתה צבירת העושר כפופה תמיד לתכליות אנושיות או אזרחיות. העתיקים הכירו גם הכירו צורת התעשרות אחרת, שהיא תכלית עצמה. אלא שאריסטו מציג צורה זו של התעשרות – הכְרֵימַטִיסְטִיקָה – כפרוורסיה של הפעילות הכלכלית (הוא אף מסביר כיצד התהוותה הפרוורסיה). והנה, מה שנתפס בתרבותם של העתיקים כפרוורסיה, הפך בעידן המודרני לאידאל נורמטיבי. במקום אחר ב"קפיטל", שב מרקס ומזכיר, הפעם בקיצור נמרץ ואולי באופן מדויק יותר, את ההבדל שבין אנשי התקופה הקלאסית והאנשים המודרניים, מבחינת יחסם לעושר. החברה בעת העתיקה הכירה את העושר ההופך תכלית-עצמו ומשעבד תחתיו אנשים ועמים – הכירה אותו, פחדה מפניו וגינתה אותו. כלשונו של מרקס (בתרגומו של ויסלבסקי): "[חברת העת העתיקה ראתה בקניין הכספי] פרוטה לפרוט בה את הסדר הכלכלי והמוסרי גם יחד". מרקס מצטט כאן בהערת שוליים את דברי קריאון מ'אנטיגונה' של סופוקלס: "כי אין דבר אשר יוליד סדרים רעים / לבני תמותה ככסף. הוא ערים יחריב / ואנשים מבתיהם הוא יגרש. / הוא-הוא המלמד והוא אשר הופך / לבות האצילים לנהוג בנבלה; / לבני תמותה יורה כל תועבה / וילמדם חלל קדושת כל מעשה". לעומת זאת, ממשיך מרקס, "החברה המודרנית [...] מקלסת את הזהב, בדמות הגביע הקדוש, כהתגשמות המזהירה של עיקר-החיים היקר לה ביותר".

נסכם: תרבותם של העתיקים היתה מוגבלת, אבל היתה הומניסטית. ההומניזם של העתיקים הקצה לעושר את המקום הנכון בסדר התכליות, גם אם המציאות החברתית-כלכלית איימה לא פעם לעוות את הסדר הזה או להפוך אותו. סדר התכליות בחברה הקפיטליסטית, לעומת זאת, הוא אנטי-הומניסטי מיסודו, שכן הוא הופך את האדם לאמצעי לשם ריבוי העושר. מכאן יתרונם של העתיקים. היצירות העתיקות נשגבות בעינינו לא משום שהם "הברקות ילדות" של האנושות, אלא משום שהן מבטאות, ביטוי ראשוני ומוגבל, את התכלית האנושית החותרת להתממשותה מבעד לתהליך ההיסטורי: ההומניזציה של החברה האנושית.

איזה מושג עושר הולם חברה אשר השלימה את תהליך ההומניזציה שלה? מרקס משיב על כך מיד בהמשך הדברים, באותה פיסקה מן ה"גרונדריסה" העומדת במרכז דברי:

"לאמיתו של דבר, כשמקלפים ומסירים מעליו את צורתו הבורגנית המוגבלת, מהו העושר אם לא האוניברסליות של צרכים, יכולות, הנאות, כוחות ייצור וכו' של היחידים, הנוצרים מתוך חליפין אוניברסליים; מהו אם לא פיתוחו השלם של שלטון האדם על כוחות הטבע – על אלה של הטבע לכאורה ועל אלה של הטבע האנושי; המיצוי השלם של כוחות היצירה שבאדם, בלא שום הנחות מוקדמות, מלבד ההתפתחות ההיסטורית הקודמת, העושה את הכוליות של התפתחות זו, כלומר, התפתחות כל הכוחות האנושיים, תכלית לעצמה שאינה נמדדת בשום אמת-מידה  קבועה מראש; כאשר האדם אינו מייצר עצמו מחדש בצורה מסוימת אחת, אלא יוצר את הטוטליות שלו; כאשר אינו חותר לשמר את הוויתו שנקבעה כבר, אלא שרוי בתנועה מוחלטת של התהוות."

מרקס לא מדבר כאן על מושג עושר היסטורי מסוים, אלא על העושר במהותו. הוא מסיר מעל המושג "עושר" את צורתו המוגבלת בחברה הקפיטליסטית, וגם (אם כי מרקס לא אומר זאת) את צורתו המוגבלת שבעת העתיקה. מה שהוא מציג לעינינו שונה מאוד מן העושר האנטי-אנושי של הקפיטליזם, אך הוא מרחיק גם הרבה מעבר למושג העושר העתיק, שעיקרו סיפוק צרכי החיים. העושר במהותו, אומר לנו מרקס, אינו עומד על סיפוק צרכים אנושיים אלא על מימוש פוטנציאלים אנושיים. העשיר אינו מי שיש לו ממה לחיות, אלא מי שחי, חי ממש ובפועל; לא מי שיש לו שפע של אמצעי מחיה אלא מי שחייו עצמם שופעים ועולים על גדותיהם. אדם עשיר הוא זה המממש את מכלול כוחותיו ויכולותיו, מחדש אותם ומפתח אותם כל העת. אדם עשיר הוא זה היוצר את עצמו כל פעם מחדש, ובכל פעם באופן אחר. על פי מרקס, עקרון השימור העצמי, הנוכח כל-כך בפילוסופיה הבורגנית הקלאסית, זר לרוחו של האדם העשיר באמת. בה במידה מנוגדת תפיסת העושר של מרקס ל"שיח הזהויות" הפופולרי כל כך בעידן שלנו. העשיר האמיתי אינו חותר לשמר את עצמו ולדבוק בזהותו אלא לשנות ולפתח את עצמו. אישיותו היא תכלית פעולתו, אבל לא אישיותו ההווה וקיימת, אלא דווקא זו המתהווה והמתפתחת. חיי עושר מצטיירים לנו מדבריו של מרקס כמו ג'ונגל טרופי עולה וצומח של כישורים אנושיים וצרכים אנושיים מתממשים, מסופקים,  מתפתחים ומשתנים מתוך "תנועה מוחלטת של התהוות".

תאור זה של העושר האמיתי, שהוסרה מעליו הצורה הבורגנית המוגבלת, דומה מאוד, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התוכן, לדברים שכתב מרקס 13 שנים קודם לכן, בפרק "קניין פרטי וקומוניזם" מתוך "כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים". שם תיאר מרקס את החברה החופשית, אשר ביטלה את הקניין הפרטי, כַ"אמנסיפציה השלימה של כל חושי אנוש וסגולותיו". אנו מגלים, אם כן, שמושג העושר של מרקס קרוב מאוד בתוכנו למושג החירות שלו, ולמושג האנושיות. אכן, התרחקנו מאוד מן הדימוי שבו פתחנו – דימוי העושר כערימה של מטילי זהב.

ועוד: האדם העשיר, המצטייר מדבריו של מרקס ב"גרונדריסה", דומה דמיון מפתיע לאציל בעל הרוח החופשית, או לעל-אדם, שתיאר ניטשה בכתביו שלושים שנים מאוחר יותר. אלא שאצל ניטשה מתקיים בעל הרוח החופשית מעל ומעבר לתנאי החיים החברתיים של תקופתו. עבור מרקס דבר זה לא ייתכן כמובן. העושר הפרטי ביותר, מימוש האישיות הנבדלת ביותר, אינם אפשריים אלא בהקשר חברתי, וביתר דיוק, בהקשרה של מציאות חברתית היסטורית-קונקרטית שטרם התגשמה: חברה קומוניסטית, שביטלה את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. דבר זה עולה מקביעתו של מרקס, שעל פיה להתפתחות החופשית של האדם העשיר אין כל הנחות מוקדמות פרט להתפתחות ההיסטורית שקדמה לה, ומתיאורו את העושר לא כפעילות חופשית פרטית-גרידא, אלא כאוניברסליות של הצרכים, היכולות, ההנאות ואמצעי הייצור, אוניברסליות הנוצרת מבעד לחליפין אוניברסליים (הבאים, מן הסתם, במקומם של החליפין הסחורתיים הנהוגים בחברה הרכושנית).

אם כן, רק בחברה חופשית, בחברה קומוניסטית, יהיו בני האדם עשירים באמת, ממש כשם שרק בחברה כזאת יהיו חופשיים באמת. כאן חוזר הטקסט של ה"גרונדריסה" מן האפשרויות הנשגבות אל המציאות העלובה. בתנאי הכלכלה הבורגנית, אומר מרקס, מופיע המימוש העצמי כאובדן, ההגשמה האוניברסלית כניכור טוטאלי, ופריצת גבולותיה של כל מטרה מוגבלת וחד-צדדית מופיעה כהקרבתו של האדם, שהוא תכלית-עצמו, על מזבחה של תכלית חיצונית לחלוטין. גם דברים אלה של מרקס נשמעים כהד למה שכתב עשור וחצי קודם לכן, ב"כתבי היד הכלכליים פילוסופיים, והפעם בפרק "העבודה המנוכרת".

לבסוף חוזר מרקס אל הדבר שפתח בו – יתרונה של תרבות העת העתיקה על פני התרבות הבורגנית, ומסכם: "עולמה הילדותי של העת העתיקה נראה, מבחינה מסוימת, כנשגב יותר. הוא אכן נשגב יותר, כל עוד מבקשים אנו צורה סגורה וגבולות מוגדרים. הוא מקנה סיפוק מנקודת מוצא מוגבלת, בעוד המודרני לא מקנה סיפוק כלל, או, במקום שבו נדמה שהוא מספק אותנו, סיפוק זה הוא וולגרי".

דבריו של מרקס, אודות התרבות בעידן הקפיטליזם, המותירה אותנו מתוסכלים, או מעניקה לנו סיפוק וולגרי בלבד, נדמים לי כאבחנה חודרת אודות מהותו של הסדר הקפיטליסטי, ועל כן גם כנבואה מדויקת וכואבת של עתידו. נזכור שהדברים נכתבו בשנת 1857, כמעט מאה שנים לפני הוליווד, ושלושה יובלות לפני דונלד טרמפ.  אל מול הסיפוק הוולגרי שבקפיטליזם אבקש, איפוא, להציב בסיום דברי, מושג אחר של עושר, הנוכח בדבריו של מרקס מבלי שהוא עצמו ידבר עליו. כוונתי לעושר התרבותי של אדם המסוגל, אגב דיון באופן הייצור הקפיטליסטי, לצטט משייקספיר, מגתה, מאריסטו, מסופוקלס ומאתיניאוס, ולשלב את דבריהם של הקלאסיקונים עם התיאוריות של כלכלנים בורגנים ועם התיאוריה שלו עצמו, מבלי שהדבר יראה כקישוט מאולץ או כהתפארות חסרת טעם ברוחב ידיעותיו. זהו עושר תרבותי של אדם אשר זכה להשכלה הומניסטית קלאסית. אותו עושר ואותה השכלה שההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר החריב, אולי, לבלי תקנה.