תגית: אפלטון

אפתח באזהרה: קראתי מעט מאוד דברים שכתבה לה גווין. מכל יצירתה העניפה קראתי רק את הרומן "צד שמאל של החושך", את הטקסטים הקצרים שצורפו אליו בהוצאה לאור בעברית, את הסיפור הקצר "אלה העוזבים את אומלס", וכמובן את הרומן האוטופי המבריק "המנושל". לכן אולי איני מוסמך לדבר על יצירתה. לשם זהירות אומר שבשורות הבאות, בכל פעם שכתוב "אורסולה לה גווין" או "יצירתה של לה גווין" הכוונה היא רק לסופרת של היצירות שהוזכרו לעיל וליצירות הללו עצמן.

הדברים הבאים עשויים להכעיס כמה מחסידיה של לה גווין (אשר ככלות הכל אני נמנה עמם): אורסולה לה גווין היתה אישה חכמה ואצילת נפש, הומניסטית גדולה וכותבת מבריקה. היא לא היתה סופרת גדולה. אין (למיטב ידיעתי) ספרות אוטופיסטית שהיא ספרות גדולה באמת. אין גם ספרות מדע בדיוני כזאת. היצירות של לה גווין הן מן הפסגות הספרותיות של שני הז'אנרים האלה (אוטופיה ומד"ב), והן מתעלות (מבחינה ספרותית) כמעט על כל מה שנכתב בתחומים הללו. אך אלה פסגות בינוניות בגובהן (ושוב – מבחינה ספרותית. בחינות אחרות יולידו, בהמשך הדברים, הערכה אחרת לחלוטין).

להמשיך לקרוא פרידה מן הסופרת אוּרְסוּלָה ק' לֶה גוִוין

[פרק מתוך ספר שלי בנושא "חינוך הומניסטי" הנמצא בשלב הכתיבה ואני מקווה שיצא לאור במהלך שנת 2018]

המושג "חינוך הומניסטי" מתפרש בדרכים שונות ומגוונות. ריבוי המשמעויות הזה יש בו סכנה של טשטוש המושג או ריקונו מכל תוכן קונקרטי שאפשר לאחוז בו. כדי להמנע מכך, ומבלי להמעיט מערכן של פרשנויות אחרות של המושג, אני מבקש להבין את המושג "חינוך הומניסטי" בדרך מסויימת ומובחנת. מקורה של דרך זו ברנסאנס. בעידן המודרני היא פותחה על ידי הוגים כפרידריך ניטשה ומתיו ארנולד במאה התשע-עשרה, מרטין בובר, מורטימר אדלר, רוברט האצ'ינס ואלן בלום במאה העשרים. גם בימינו ובארצנו יש לגישה זו כמה חסידים אמיצים שאני שמח למנות עצמי עמהם: יואב רינון מן האוניברסיטה העברית, רזי גורן מסמינר הקיבוצים, ניטה שוחט ז"ל ממכללת דוד ילין ואחרים. מטרת הכתוב כאן אינה להסביר תפיסה חינוכית זו במלואה, אלא להתמקד בסוגיה אחת מתוכה. לכן אסתפק בכך שאומר שחינוך הומניסטי, על פי תפיסה זו, הוא חינוך הנעשה באמצעות ספרים. אשת החינוך ההומניסטי מאמינה שאפשר, וצריך, לחנך אנשים צעירים באמצעות הפגשתם עם יצירות טובות, עשירות ומעשירות. נמרוד אלוני, אולי המחנך הישראלי המזוהה היום יותר מכל עם המושג "חינוך הומניסטי", קרא לכך "טיפוח תרבותי של אישיותם [של החניכים] באמצעות מסעות מודרכים במיטב המחשבה והיצירה האנושית".

רעיון החינוך באמצעות ספרים מעלה שאלות רבות וחשובות שעל מרביתן אפסח כאן. את המשך הדברים אקדיש להבחנתה של גישת החינוך ההומניסטי מגישה חינוכית אחרת (מן הסתם נפוצה יותר), המאמינה גם היא בשימוש בספרים כאמצעי חינוכי. הדמיון-לכאורה שבין שתי הגישות הוא מטעה ומבלבל. אפשר לומר, כדי להתחיל לפזר את הבלבול, שהחינוך ההומניסטי עושה שימוש בספרים מחנכים, בעוד הגישה החינוכית השניה עושה שימוש בספרים חינוכיים. אפלטון היה אחד ממנסחיה הגדולים של גישת "הספרים החינוכיים" (הראשון, כנראה, שניסח אותה במפורש בחיבור עיוני). הוא ישמש לנו, במאמר זה, כנציגה המובהק וכמושא לביקורת.

להמשיך לקרוא החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

 (מחשבות על חינוך)

"רכישת השכלה" מתפרשת בדרך כלל כתהליך צבירה כמותית של ידיעות, יכולות וכישורים העומדים לרשותו של הלומד (לאחר ש"השתלט על החומר"), לשם סיפוק צרכיו והגשמת מטרותיו. מאפיין אינסטרומנטלי זה של ההשכלה היה קיים בחינוך מאז ומעולם, אולם בדורות קודמים הוא נחשב בדרך כלל למשני או לטפל. עיקר תהליך הלימוד לא היה מכוון להקניית כלים ללומד אלא לפיתוח עצמיותו, ומשימתו הראשית של המורה היתה עיצוב האישיות של תלמידיו. מבעד לתהליך ההתחנכות אמור היה התלמיד להפוך לאדם בעל נפש עשירה, לאדם יפה, טוב, מוסרי, מעודן בהליכותיו… זהו האידאל החינוכי של אפלטון, למשל, וזו תכליתן האחרונה של השיחות שמנהל סוקרטס עם תלמידיו. משהו דומה לזה מתבטא במושג ה"בילדונג" הגרמני (לפחות בכמה מגירסאותיו), ואולי עוד יותר מכך – באידאל החינוכי של הג'נטלמן האנגלי. בדורות קרובים יותר, החזיקו בהשקפה כזאת אודות החינוך פילוסופים שונים ומנוגדים כמו פרידריך ניטשה, ג'והן דיואי, אלן בלום ומרטין בובר.

להמשיך לקרוא הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת

בחורף האחרון שודרה בגלי צה"ל (במסגרת האוניברסיטה המשודרת) סדרת הרצאות שלי בנושא "הקיבוץ כאוטופיה מודרנית"). הסדרה בוחנת, מכיוונים שונים, את הקשר שבין הקיבוץ לבין המושג "אוטופיה" ומנסה להשיב על השאלות: האמנם היה הקיבוץ אוטופיה? באיזה מובן? והאם האוטופיה הקיבוצית הגיעה לקיצה?

אורך כל הרצאה הוא כעשרים דקות, ומשקל קבצי ההרצאות – בין שלושים לארבעים מ"ב כל אחד.

ההרצאה הראשונה, "אוטופיה מה זה?" עוסקת במקורו של המושג "אוטופיה", בתולדותיו ובמשמעותו.

להאזנה/הורדה לחץ כאן

 

תיקון והבהרה:
אימיילים, תגובות בבלוג, שיחות טלפון ושיחות פנים אל פנים שנהלתי במהלך הימים שעברו מאז פרסום הפוסט הבהירו לי היטב את אופיים המפוקפק מאוד של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
לכן חשוב לי להבחין באופן ברור בין שתי טענות המופיעות בערבוביה במאמרי ובמה שכתבתי בתגובות שלהלן:
א) הטענה ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" צודקים בביקורת שלהן על האקדמיה – אני חוזר בי במוצהר מטענה זו.
ב) הטענה שהעמדה הפוסט/אנטי-ציונית הרווחת באקדמיה מזיקה לחקר האמת, לביקורת הציונות ולסיכויי קיומו של קשר פורה בין אקדמיה פרוגרסיבית וציבור פרוגרסיבי (ופוליטיקה פרוגרסיבית). – בטענה זו, שהיא עיקר מאמרי, אני מחזיק במלוא תוקפה ואף מוסיף עליה:
ג) העמדה הפוסט/אנטי-ציונית מקלה על מלאכתם של גורמים פרוטו-פשיסטיים כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
יום ראשון, 22/8/2010

"המכון לאסטרטגיה ציונית" פרסם לאחרונה דו"ח מקיף בנושא "פוסט-ציונות באקדמיה". הדו"ח מלמד על קיומה של הטייה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית מובהקת במרבית הקורסים הנלמדים באוניברסיטאות ארצנו בפקולטות למדעי החברה והרוח. מחברי הדו"ח מבטיחים לפרסם נוסח מקיף עוד יותר בחודש אוקטובר, ולצרף אליו גם המלצות מעשיות.

להמשיך לקרוא הריב עם הפקולטות

Genuine liberalism, which sprang from the philosophy of Enlightenment, has always been suspicious about community. Universalism, and in particular the universality of moral judgments, was one of the achievements of the Enlightenment, and an essential element of Liberal thought. Such Universalism is manifested in political statements such as the American Declaration of Independence and the French Declaration of the Rights of Man and of the Citizen, as well as in philosophical essays written by thinkers such as Locke, Rousseau and Kant. Universal morality, according to liberal tradition, cannot recognize any community other than the community of all mankind. The concrete group demands of its members a particular loyalty, which subverts universalism; it is a partition between the individual and the universal.

להמשיך לקרוא Community and the Universal / Yiftah Goldman

שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה  היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.

אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.

להמשיך לקרוא בעל האנייה יָשֵׁן

יפתח גולדמן
(הרצאה בפני החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007)

פילוסופים שונים הציגו בהגותם ביקורת רדיקלית על המציאות האנושית. לעתים היתה הביקורת מכוּוֶנת באופן קונקרטי אל חברת זמנו של הכותב, ולעתים לבשה אופי של דיון כללי על מצבו של האדם בכל זמן ובכל מקום. הגבולות שבין הביקורת על מציאות היסטורית-ספציפית, לבין זו שעניינה מאפיינים אוניברסאליים או טראנס-היסטוריים של האדם – גבולות אלה הם כמובן מטושטשים. לעתים אנו שומעים בביקורת שמציג הפילוסוף על מציאות זמנו גם טענות בעלות תוקף כולל יותר. כך, למשל, כאשר מבקר מארקס את ההתנכרות האנושית בחברת הסחורות של הקפיטאליזם, ארוגה הביקורת בתפיסה כוללת אודות ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של ניכור, ניצול ואנטגוניזם חברתי. ולעתים, כשמציג הפילוסוף טענות כלליות אודות מצבו של האדם באשר הוא, אנו מאתרים בדבריו מאפיינים קונקרטיים של הזמן ההיסטורי שבו הוא מציג את ביקורתו. כך, למשל, אצל רוסו. הביקורת האוניברסאלית שלו על מצבו של האדם ("האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים") היא גם, אולי בעיקר, ביקורת היסטורית-קונקרטית על דפוס האזיקים של החברה הבורגנית ההולכת ומתהוָוה בימיו.

להמשיך לקרוא ביקורת רדיקלית ואוטופיה: מעגל הקסמים של התיקון הפוליטי

יפתח גולדמן

(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", ינואר 2003)

מלחמת טרויה התחוללה סמוך לתום האלף השני לפני הספירה (האמנם "התחוללה", או שמא מאז ומעולם לא היתה אלא אגדת קדומים? הדעות חלוקות). הומרוס, משוררה הגדול של המלחמה הזאת חי ויצר, כנראה, במאה השמינית או התשיעית לפנה"ס (האמנם "חי ויצר"? האמנם היה משורר אחד בשם הומרוס, או שמא נוצרו האפוסים ההומריים בתהליך ארוך ועל-ידי משוררים שונים? גם על כך מחלוקת). האיליאדה והאודיסיאה (האפוסים ההומריים על מלחמת טרויה ותוצאותיה) הועברו כמסורות שבעל-פה במשך כמה מאות שנים, עד שהועלו על הכתב באתונה, במאה השישית לפנה"ס (כאן כבר לפנינו עדויות היסטוריות מוצקות). מאז היו האפוסים הללו ל'סלע היסוד' של תרבות יוון הקלאסית, ויש מי שיאמר: של התרבות המערבית כולה.

להמשיך לקרוא בין הריגה למיתה יש דבר שלישי: חיים