החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

[פרק מתוך ספר שלי בנושא "חינוך הומניסטי" הנמצא בשלב הכתיבה ואני מקווה שיצא לאור במהלך שנת 2018]

המושג "חינוך הומניסטי" מתפרש בדרכים שונות ומגוונות. ריבוי המשמעויות הזה יש בו סכנה של טשטוש המושג או ריקונו מכל תוכן קונקרטי שאפשר לאחוז בו. כדי להמנע מכך, ומבלי להמעיט מערכן של פרשנויות אחרות של המושג, אני מבקש להבין את המושג "חינוך הומניסטי" בדרך מסויימת ומובחנת. מקורה של דרך זו ברנסאנס. בעידן המודרני היא פותחה על ידי הוגים כפרידריך ניטשה ומתיו ארנולד במאה התשע-עשרה, מרטין בובר, מורטימר אדלר, רוברט האצ'ינס ואלן בלום במאה העשרים. גם בימינו ובארצנו יש לגישה זו כמה חסידים אמיצים שאני שמח למנות עצמי עמהם: יואב רינון מן האוניברסיטה העברית, רזי גורן מסמינר הקיבוצים, ניטה שוחט ז"ל ממכללת דוד ילין ואחרים. מטרת הכתוב כאן אינה להסביר תפיסה חינוכית זו במלואה, אלא להתמקד בסוגיה אחת מתוכה. לכן אסתפק בכך שאומר שחינוך הומניסטי, על פי תפיסה זו, הוא חינוך הנעשה באמצעות ספרים. אשת החינוך ההומניסטי מאמינה שאפשר, וצריך, לחנך אנשים צעירים באמצעות הפגשתם עם יצירות טובות, עשירות ומעשירות. נמרוד אלוני, אולי המחנך הישראלי המזוהה היום יותר מכל עם המושג "חינוך הומניסטי", קרא לכך "טיפוח תרבותי של אישיותם [של החניכים] באמצעות מסעות מודרכים במיטב המחשבה והיצירה האנושית".

רעיון החינוך באמצעות ספרים מעלה שאלות רבות וחשובות שעל מרביתן אפסח כאן. את המשך הדברים אקדיש להבחנתה של גישת החינוך ההומניסטי מגישה חינוכית אחרת (מן הסתם נפוצה יותר), המאמינה גם היא בשימוש בספרים כאמצעי חינוכי. הדמיון-לכאורה שבין שתי הגישות הוא מטעה ומבלבל. אפשר לומר, כדי להתחיל לפזר את הבלבול, שהחינוך ההומניסטי עושה שימוש בספרים מחנכים, בעוד הגישה החינוכית השניה עושה שימוש בספרים חינוכיים. אפלטון היה אחד ממנסחיה הגדולים של גישת "הספרים החינוכיים" (הראשון, כנראה, שניסח אותה במפורש בחיבור עיוני). הוא ישמש לנו, במאמר זה, כנציגה המובהק וכמושא לביקורת.

להמשיך לקרוא החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

יש איזה שורש עמוק שאיננו מצמיח: לביקורת הפילוסופיה הנגטיבית של אסכולת פרנקפורט

[דברים שאמרתי בכנס באוניברסיטת תל אביב, בקיץ 2017]

בדברים הבאים אנסה להציג הערכה ביקורתית (ולא מאוד אוהדת) על אודות פועלם התאורטי של אנשי האסכולה מפרנקפורט. אין זה עניין פשוט עבורי. המפגש הראשון שלי עם הגותם של אנשי האסכולה, לפני חצי יובל שנים, בלימודַי לתואר ראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, היה מפגש מסעיר, מטלטל, פורמטיבי. באותם ימים הרגשתי כמי שנפקחו עיניו לראות, או מוטב: כאסיר מערה אפלטוני, שעד עתה התבונן בצללים, ועכשיו הופנו עיניו אל הכיוון הנכון. אלא שכחלוף הזמן הלכו עיוני והתרחקו משדותיהם של אנשי האסכולה, ומה שחמור יותר: הלכו ונעשו ביקורתיים מאוד כלפי חלקים מרכזיים בהגותם של אנשי פרנקפורט. בבואי להציג כאן את הביקורת, איני יכול, ואיני רוצה, להתכחש לאותה חוויה אינטלקטואלית מטלטלת שהיתה ראשית הדרך.

להמשיך לקרוא יש איזה שורש עמוק שאיננו מצמיח: לביקורת הפילוסופיה הנגטיבית של אסכולת פרנקפורט

החינוך בפינלנד

החינוך בפינלנד

יפתח גולדמן
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים

בימים האחרונים של שנת תשע"ז השתתפתי בסיור של מרצים מן המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין אל מערכת החינוך בפינלנד. את הסיור יזמה, ארגנה והפיקה חברתי רותי בר סיני (תבוא על הברכה). במהלך הסיור שמענו הרצאות מאנשי הפקולטות לחינוך באוניברסיטת הלסינקי ואוניברסיטת מזרח פינלנד, וביקרנו במוסדות חינוך רבים ומגוונים בהלסינקי ובעיירה קוקולה (השוכנת 500 קילומטר מצפון לבירה). ניסיתי להעלות כאן על הכתב כמה מן הרשמים, האבחנות והתובנות שעלו בדעתי במהלך השבוע בפינלנד. אין זה מאמר אקדמי והדברים גם לא מבוססים על סריקה שיטתית של מאגרי מידע ונתונים סטטיסטיים (הרבה מהכתוב להלן עלול להיות בלתי מדוייק, אבל אני מאמין שאין כאן טעויות גסות). גם אין זה יומן מסע או תיאור חוויתי סובייקטיבי לחלוטין. מן הדברים שראיתי ושמעתי ניסיתי לבנות תמונה קוהרנטית. הרבה דברים חשובים נאלצתי (או בחרתי) להשאיר מחוץ לדו"ח הזה, כדי שלא לחרוג מהיקף סביר או לעסוק בתחומים שבהם אני בור למדי. יש לקוות שחברותי למשלחת ישלימו את החסר.

להמשיך לקרוא החינוך בפינלנד

היבטים היסטוריים של מושג העושר אצל מרקס

[דברים שאמרתי בערב באוניברסיטת תל אביב לזכרו של פרופסור צבי רוזן. הם מהווים הרחבה ופיתוח של מה שכתבתי ברשימה "מרקס: על העושר העתיק והתסכול המודרני". מתוך רשלנות לא כתבתי מראי מקום מפורטים. מי שרוצה – מוזמן לשאול אותי]

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על עושר? דומה שהתמונה העולה כמעט מיד בעיני רוחנו היא ערמה גדולה מאוד של מטילי זהב, ואולי מטבעות כסף או שטרות. כשכתבתי ב'גוגל תמונות' את המלה האנגלית wealth קבלתי אינספור גרסאות של המוטיב הזה, וכמעט שום דבר אחר. גם בחיפוש בעברית, המלה "עושר" הניבה תוצאות דומות למדי (אם כי, נאֹמר לשבחם של קוראי העברית, שתמונת ספרו של אדם סמית "עושר העמים" הופיעה כמעט מיד, בעוד שבאנגלית גללתי וגללתי דרך עשרות רבות של תמונות מוזהבות, ולא מצאתי שום זכר ל Wealth of Nations…). בשלב כלשהו אנחנו נזכרים במה שלמד המלך מידאס על בשרו: אי אפשר לאכול כסף, ואי אפשר לשתות שטרות של 100 דולר, ואפילו ערכה האסתטי של ערמת מטילי זהב אינו בא לידי ביטוי כשהזהב נעול בכספת. לכסף, כפי שהורה כבר אריסטו, אין ערך שימוש. כל ערכו הוא בחליפין – במה שאפשר לקבל בתמורתו. ואז אפשר שבהדרגה ישתנה הדימוי המופיע ברוחנו כשאנחנו חושבים על "עושר". במקום ערמות הזהב יופיעו עכשיו לפנינו שולחנות עמוסי כל טוב, משתאות, ארמונות מפוארים, בגדי מעצבים, ואולי איזה גאדג'ט חדש, שעלותו גבוהה מכפי יכולתם של אלה שהכנסתם ממוצעת ומטה. ערמות הזהב התחלפו לנו בערמות של מוצרי צריכה. לבסוף, אולי במאמץ מסוים, נכפה על עצמנו רציונאליות, ונחשוב על המלה "עושר" בעזרת מושגים מופשטים, שהם כמעט בלתי ניתנים לדימוי ויזואלי: בעלות על מפעלים, על רשתות שיווק, על בנקים וכדומה. להמשיך לקרוא היבטים היסטוריים של מושג העושר אצל מרקס

אַנַארֶס שעל האִינְדוּס

אין מקום ושמו אַנַארֶס  על גדות נהר האִינְדוּס. ככל שידיעתי מגעת, אין מקום כזה על פני כדור הארץ. אַנַארֶס  הוא שמה של פלנטה דמיונית שהיא זירת העלילה העיקרית ברומן המדע הבדיוני "המנושל" מאת אורסולה לה-גווין. "המנושל" מוכר לא רק לחובבי הז'אנר של המד"ב, אלא גם לעוסקים בפילוסופיה פוליטית, משום שזוהי אוטופיה מודרנית. בספרה זה מתארת לה-גווין את דמותה של ציויליזציה סוציאליסטית-אנארכיסטית. באַנַארֶס  אין שלטון, וגם לא יתר הדברים הנלווים אליו בדרך כלל: משטרה, צבא, בתי סוהר, אנשי שררה ופוליטיקה. גם אין שם רכוש פרטי, ולכן אין מעמדות, אין עשירים ואין עניים. ובכל זאת, אַנַארֶס היא ציויליזציה: יש בה חברה מאורגנת, עבודה, ייצור, מוסדות תרבות, מוסדות חינוך, סדר ציבורי ודרכים לקבלת החלטות משותפות. והתופעה המוזרה הזאת מקיפה אלפים רבים של בני אדם: אַנַארֶס אינה קיבוץ או קומונה או כפר שיתופי ואפילו לא עיר. היא פלנטה.

להמשיך לקרוא אַנַארֶס שעל האִינְדוּס

"הקפיטל" וקוראי העברית

[הטקסט שלהלן הוא טיוטה (בעברית) למאמר (באנגלית) העתיד להתפרסם בשנת 2017, במסגרת אסופת מאמרים בהוצאת routledge, אודות התקבלות "הקפיטל" והשפעתו בתרבויות ובשפות שונות. האסופה תצא לאור לרגל מלאת 150 שנה להוצאה הראשונה של הכרך הראשון של "הקפיטל". השמטתי מן הפרסום כאן את האפרט האקדמי.]

להמשיך לקרוא "הקפיטל" וקוראי העברית

מ"אני ואתה" אל "רחק וזיקה": מוקדם ומאוחר באנתרופולוגיה הפילוסופית של מרטין בובר

לפני כמעט ארבעים שנה, בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון לכבוד מאה שנים להולדתו של בובר, עמד המלומד סטיבן כץ ומנה, באריכות ובנוקדנות, שורה של קשיים ובעיות בתפיסת האני-אתה של בובר. בסיום הרצאתו הגיב לדברים פרופסור מיכאל וישוגרוד והשווה את דבריו של כץ לבדיחה מפורסמת אודות המהנדס, שהוכיח בחיבור מדעי כי על פי חוקי האווירודינמיקה, אין הדבורה מסוגלת לעוף. "אני ואתה עף", הכריז וישוגרוד, "ותפקידו של הפילוסוף הוא לא להראות שאני ואתה אינו עף, אלא להראות כיצד עלינו להתאים את האונטולגיה שלנו, את ההגיון שלנו, את קטגוריות החשיבה שלנו לעובדה זו כדי לטפל בה, או לפחות כדי להתמודד עמה". 

סטיבן כץ נטל שוב את רשות הדיבור וקבע כי הטענה ש"אני ואתה עף" היא שקרית. בכך, פחות או יותר, הסתכם הדיון. בין זה החווה בעומק יישותו את המעוף של "אני ואתה" לבין זה הבוחן את התזה באנליזה מושגית קפדנית ומוצא בה פירכות מהותיות – אין בעצם שפה משותפת.

הקושי המתעורר אצלי למקרא ביקורתו של סטיבן כץ על בובר, ולמקרא ביקורתו של מיכאל וישוגרוד על סטיבן כץ, נובע מן התחושה המביכה ששניהם צודקים. "אני ואתה" הוא טקסט מכושף ומכשף. מיום שקראתי אותו לראשונה, ובכל פעם מאז, הוא פועל עלי בכוח שמעבר ללוגיקה ולפילוסופיה; בכוח של ספרות אותנטית גדולה (בדומה, אולי, לכתביו של ניטשה). אין ספק שהוא עף, וליתר דיוק: מעיף. ומצד שני, שנים של עיסוק בטקסט הזה, ובעיקר נסיונות חוזרים ונשנים להורותו לסטודנטים, העמידו אותי על כשלים מהותיים בו. להמשיך לקרוא מ"אני ואתה" אל "רחק וזיקה": מוקדם ומאוחר באנתרופולוגיה הפילוסופית של מרטין בובר

קהילה מסורתית, קהילה מודרנית והקהילות של העתיד

הרצאה שנשאתי בכנס הלקסיקלי ה-13 למחשבה פוליטית ביקורתית. חידושים גדולים אין כאן. כמה חידודים, וארגון מחדש של טענות ישנות – אולי כן.

להמשיך לקרוא קהילה מסורתית, קהילה מודרנית והקהילות של העתיד

הקפות (על עקרון ההקפה אצל מרטין בובר ואצלי), פוסט אורח מאת ליאת טאוב

["עקרון ההקפה" מופיע במאמרו המופתי של מרטין בובר "על המעשה החינוכי" משנת 1925. בעיני, זהו אחד הרעיונות המרתקים והמאתגרים ביותר במשנתו של בובר. לא קל ללמד את הטקסט הזה. לא קל להסביר את "עקרון ההקפה". לא קל לשכנע (ולהשתכנע) באפשרות קיומה של ההקפה החינוכית, והקשה מכל – למצוא לה דוגמא ממחישה, מבהירה ומשכנעת. 
ליאת טאוב היא תלמידה ותיקה שלי. יש בינינו כמה הסכמות יציבות ועמוקות, המהוות בסיס לכמה מחלוקות מרתקות. עבודת הסיום שכתבה ליאת בקורס על בובר התגלתה לי כהתמודדות פרשנית עמוקה, מעוררת אמון ומרגשת עם עקרון ההקפה. ליאת נענתה לבקשתי להרחיב את התשובה למאמר קטן, ואני שמח לפרסם אותו כאן. – יפתח גולדמן]

להמשיך לקרוא הקפות (על עקרון ההקפה אצל מרטין בובר ואצלי), פוסט אורח מאת ליאת טאוב

ילדי העניים כבר לא משחקים באולינג

על מצבה של החברה האמריקאית כפי שהוא משתקף בספרו החדש של רוברט פטנם, "הילדים שלנו"

להמשיך לקרוא ילדי העניים כבר לא משחקים באולינג