על "ארץ הנוודים": מעין ביקורת קולנוע

 

הסרט "ארץ הנוודים" מעוגן בהקשר ספרותי וקולנועי ברור. "ענבי זעם" בראש ובראשונה, אבל גם סרטי-מסע וספרי-מסע אחרים מן התרבות האמריקאית. יש לסרט גם הקשר אחר: יצירות דיסטופיות המתארות את אמריקה (או העולם) שלאחר הקטסטרופה (ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה כאלה נפוצים, כך נדמה, היום יותר מבעבר). בדרך כלל מדובר ביצירות של בידור זול (כמו סדרת "מקס הזועם" למשל). אבל בידיהם של יוצרים מחוננים כמו קורמאק מקארתי והאחים כהן מנפיק הז'אנר הזה גם יצירות מופת. האם "הדרך" ו"לא ארץ לזקנים" נכחו בתודעתה של במאית "ארץ הנוודים" קלואי ז'או? אינני יודע. אבל הספרים (והסרטים) הללו נכחו בתודעתי בכל זמן הצפייה.

א. אפוקליפסה עכשיו

יצירות פוסט-אפוקליפטיות מתארות עתיד אפשרי של קיום אנושי קודר בעידן שאחרי הקטסטרופה. "ארץ הנוודים" קובע כבר ברגעי הפתיחה שלו: האפוקליפסה כבר כאן. אנחנו וגיבורי הסרט חיים בתוכה

אין זה סרט מחאה. הטון הפיוטי והנוגה שלו מטשטש מאוד את הקו הביקורתי המאפיין את הספר שעליו הוא מבוסס. אף מלה מפורשת נגד הסדר החברתי של הקפיטליזם המאוחר לא נאמרת בסרט. אבל כשהמצלמה מראה לנו למלוא רוחב המסך את אחד מאולמות האריזה של חברת "אמזון", שבה עשרות פועלים זמניים (בלי קביעות, בלי קידום ובלי פנסיה) עמלים באריזת מתנות-חג המולד בקופסאות קרטון, אנחנו נאלצים להבין שלנגד עינינו מוצגת דיסטופיה.

ב. נוודים וציביליזציה

מאז נוצרו על כדור הארץ הציביליזציות הראשונות חגו שבטי הנוודים על גבולותיהן. היחסים שבין הנוודים ואנשי הארץ הנושבת התאפיינו בדרך כלל בחשד, לעתים בעוינות, אבל כמעט תמיד גם בסוג של סימביוזה. מסחר ער התנהל בתחנות הגבול. הנוודים קיבלו מיושבי הערים (או שליטיהם) מוצרים של חקלאות ומלאכה (הדוגמה המפורסמת ביותר היא המשי הסיני שסופק דרך קבע לנוודים יושבי הערבה שמצפון לסין). בתמורה נתנו הנוודים ליושבי הערים את הסחורות הייחודיות שלהם: פרוות, מוצרי חלב וצמר, עבדים, ופעמים רבות גם הגנה צבאית (מפני שבטי נוודים אחרים). לנוודים שנעו בספר הציביליזציה היתה תרבות משלהם. היו להם טקסים משלהם, סגנון לבוש משלהם, כללי התנהגות משלהם, סולמות הערכה משלהם. הם היו "האחר" של הציביליזציה והיא היתה האחר שלהם.

הנוודים החדשים, המתוארים ב"ארץ הנוודים" אינם האחר של הציביליזציה האמריקאית. הם חלק ממנה. בשר מבשרה. גם אי אפשר לסווג אותם כ"פליטי תרבות", "היפים" או "ביטניקים". הם אנשי המעמד הבינוני האמריקאי שהתרסק, והם נושאים עמם אל המדבר את סגנון הלבוש, הדיבור, הנימוס וההיגיינה של המעמד הבינוני.

ג. הנוודים החדשים

רוב האנשים שאנחנו פוגשים במהלך הסרט הם נוודים "אמיתיים" המשחקים בתפקיד עצמם. אלה אנשים מבוגרים בדרך כלל, בני יותר משישים (כמעט ולא רואים ילדים בסרט). ברגע מסויים של חייהם הם קנו טריילר או ואן מיד שניה או שפצרו כלי רכב שבבעלותם ויצאו לדרך, לחיים על גלגלים, בלי כתובת ובלי משכנתא.

הם ילידי הציביליזציה האמריקאית, וכדי להתקיים הם מוכרים לה את הסחורה היחידה שהיא מבקשת מידם: עבודה. כוח עבודה זול, זמין ונייד, בעיקר בענפי השירותים. גיבורת הסרט, פרן (פרנסיס מקדורמנד הנפלאה) היא כמעט הדמות ה"מומצאת" היחידה בסיפור. היא איבדה את בעלה ואת ביתה במיתון הגדול של 2008, נפטרה ממרבית מטלטליה ויצאה לדרכים. היא אישה משכילה. באחת הסצנות בסרט היא ממליצה לנער-נווד צעיר לכתוב שירי אהבה לחברתו, ומצטטת מהזכרון את הסונטה ה-18 המפורסמת של שייקספיר. היא אדיבה, שומרת חוק ו"נורמטיבית" מכל בחינה שהיא. אין לה עבודה קבועה ובגילה המתקדם גם אין לה סיכוי למצוא עבודה כזאת. כמו רוב הדמויות בסרט היא מתפרנסת מעת לעת בעבודות זמניות (כמו במחסן האריזה של "אמזון" המגייס עובדים זמניים לתקופת החגים ואפילו מסדיר עם הבעלים של חניוני הקראוונים את החניית הבתים הניידים של העובדים).

הנוודים החדשים נעים ונדים ברחבי אמריקה. אין יעד סופי למסע וגם לא תכלית ברורה. לפעמים נוסעים כדי למצוא עבודה. לפעמים כדי להתרחק מקור החורף. לפעמים נוסעים לפגוש מישהו שכבר פגשת פעם במקום אחר. הם אנשים מודרניים. יש להם טלפונים סלולריים ומחשבים ניידים. הם מתוקשרים ומתקשרים. לעתים הם מתקבצים למחנות, יושבים בלילות סביב האש וחולקים תבשיל חם ושיחה. לפעמים הם מוצאים עצמם לגמרי לבד בצד הדרך כשיורד הלילה על המדבר. אט אט תרבות חדשה נרקמת. תרבות הנוודים, שהעקרון העליון שלה הוא הזמניות. "אתה אף פעם לא נפרד פרידה אחרונה", מסביר בוב (מעין "מנהיג רוחני" של הנוודים). תמיד ייתכן שתפגשו שוב במורד הדרך. אבל מצד שני שום פגישה אינה הופכת להתקשרות של קבע. קהילות אוטופיות קטנות נוצרות מסביב למדורות ומתפזרות כמעט מייד כששוב מתניעים את כלי הרכב ונוסעים בדרכים שונות. מעגל נצחי של פגישות, פרידות, עבודות זמניות, נסיעה בדרכים צדדיות, מעגלי שיחה בלילה סביב המדורה ושוב לדרך.

ד. ביוגרפיה או היסטוריה, פסיכולוגיה או סוציולוגיה?

הסרט "ארץ הנוודים" מתנהל באיטיות, עוקב אחרי מסעה של פרן ומפגשיה העראיים עם נוודים אחרים. שוב ושוב אתה שואל את עצמך מה בעצם העניין כאן? האם מדובר במשבר חברתי-כלכלי שדרס את האנשים האלה וניתק אותם מן המוסדות המסודרים של מקצוע, בית ומשפחה? או שמא הנוודים הם אנשים שחוו משבר אישי, אובדן או הארה פרטית אשר שלחו אותם לדרכם?

לבסוף אתה מבין שהשאלה לא חשובה. ככל שנעמיק בחקר המשבר הכלכלי-חברתי שריסק את המעמד הבינוני באמריקה, ישארו הסיפורים האישיים של הנוודים חלק חשוב מן התמונה. וגם להפך: ככל שנעמיק לחקור את הביוגרפיה הפרטית של הנוודים, נאלץ להכיר בכך שהביוגרפיה הזאת מעוגנת בדיסטופיה הכלכלית-חברתית ההיסטורית ששמה "משבר הסאב-פריים", "אמאזון" ו"וול מארט".

ושוב חשוב לומר: "ארץ הנוודים" אינו סרט מחאה. הוא אפילו לא סרט ריאליסטי, למרות שרבות מן הדמויות משוחקות בידי עצמן. אין שום מעשה רשע בסרט (מעבר לאותו רשע שהוא כה מהותי לשיטה עד שכמעט אינו מוכר ככזה). לא שוד, לא אונס, אפילו לא התעלמות מחבר במצוקה. אין רוע, וגם לא התרסה של ממש כנגד הרוע. דומה שהבמאית רק מבקשת לתאר לנו את עצמנו בשעה היסטורית זו, של טרם חשכה. החושך הקרב יבלע את הכל: נוודים וציביליזציה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ביוגרפיה והיסטוריה, בדיון ומציאות… וממילא כבר קשה להבחין בגבולות באור הקלוש. רק קרעים קרעים של חמלה, של חמימות אנושית, של אמפתיה, של ידידות וחסד מרחפים בחלל וזוהרים – יפים כל כך באור אחרון.

 

 

תגובה אחת בנושא “על "ארץ הנוודים": מעין ביקורת קולנוע”

  1. פוסט יפה מאוד ופיוטי כראוי לסרט הנפלא הזה.
    אך הרומנטיזציה והשלמה עם חיי אומללות, תלישות ובדידות שקפיטליזם הקניבלי גזר על גיבוריו מאוד בעייתיים בעיני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.