ערי הנהר

מה מספרות לנו הערים העתיקות שעל גדות נהר האינדוס על הציוויליזציה שלנו, והאם היררכיה היא תנאי לקידמה ושגשוג אנושי? 

(מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת "פיגומים: מגזין להגות סוציאליסטית עכשווית" בתאריך 13 בדצמבר 2021. בגירסא המובאת נערכו שינויים קלים פה ושם ובעיקר הוכנסו תמונות ואיורים לגוף הטקסט)

 

לפני חמש שנים פרסמתי  רשימת אינטרנט שעסקה ב"ציוויליזציית עמק האינדוס", או "תרבות הָרַאפָּה" (Harappa) כפי שהיא נקראת לפעמים על שם האתר הראשון המשויך לתרבות זו שנחפר ונחקר. הייתי אז בראשיתו של מסע לימודי אל האנתרופולוגיה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה המשוערת של התקופה הנאוליתית ותקופת הברונזה. אני זוכר את התדהמה שאחזה בי כשלמדתי לראשונה על ציוויליזציית עמק האינדוס. נדהמתי גם מעצם העובדה שחייתי כמעט עד גיל חמישים מבלי שידעתי דבר על אודותיה.

מאז למדתי לא מעט על תרבויות העולם הקדום, ולאחרונה חזרתי אל ציוויליזציית עמק האינדוס במבט מעודכן ומשכיל יותר. ההתבוננות המחודשת לא מציעה פתרון לחידת הערים של עמק האינדוס, אך היא מציגה את החידה באופן מורכב יותר, אולי גם מעניין יותר. בדברים הבאים אשרטט את קוויה של חידת עמק האינדוס לא כ"חץ שלוח אל לב החידה", אלא כמסלול הפלגתה המתעקל של ספינת נהר. רק לאחר שנשרטט את הרקע הכללי ואף נעמיק בו, נחזור אל התושבים הקדומים שעל גדות האינדוס ואל הערים המסתוריות שבנו. לבסוף גם נשאל מה (אם בכלל) יכולים אנו ללמוד מהם – מה מְסַפְּרוֹת לנו ערי עמק האינדוס על הציוויליזציה שלנו

אנחנו מפליגים. אין צורך להדק חגורות. זוהי הפלגה איטית במורד נהר רחב ורוגע המתפתל בעיקוליו.

 

עיקול־הנהר הראשון: סולם הציוויליזציה

הביטוי "עמק האינדוס" שבשם "ציוויליזציית עמק האינדוס" אינו מעורר בעיות מיוחדות, ובלבד שנזכור שתרבות זו התקיימה על־פני שטח עצום, גדול יותר משטחה של הציוויליזציה במסופוטמיה ובמצרים הקדומה. שטחה של תרבות עמק האינדוס חורג בהרבה מערוץ הנהר עצמו, רבים מן הישובים הוקמו על גדות יובליו הגדולים של האינדוס, אך היו גם כאלה שלא היו נבנו כלל לחופו של נהר. 

אלא שעלינו לעיין היטב במושג ציוויליזציה ולבררו.

יסודו במלה  "Civilisé" בצרפתית,  שמקורה ב־"Civis" ("אזרח") וה־"'Civitas" ("עיר") הלטיניות. המושג הופיע לקראת סוף תקופת הנאורות במערב אירופה (סוף המאה ה־18) ובימי המהפכה הצרפתית הגדולה אשר ירשה (לפחות להלכה) את עקרונות הנאורות וניסתה להגשימם כמציאות פוליטית בראשית המאה ה־19. באותם ימים הופיעה המילה "ציוויליזציה" תמיד ביחיד ולעולם לא ברבים ("ציוויליזציות"). היא לא באה לתאר תרבות מסוימת, אלא את מסעו של המין האנושי כולו לקראת הגשמה מלאה של הפוטנציאלים החברתיים והתרבותיים שלו. כמו רבים ממושגי היסוד של הנאורות, גם מושג ה"ציוויליזציה" היה אופטימי מיסודו. משחר היבראו דבקה במושג קונוטציה חיובית: הציוויליזציה נתפסה כניגודם של חיי הפרא ו/או הבערות. בהצגה פשטנית ביותר נוכל לומר שעל פי האידיאולוגיה של הנאורות ציוויליזציה זה טוב, אי־ציוויליזציה (או טרום־ציוויליזציה) זה רע. 

היו מן הסתם יוצאים מן הכלל לעקרון פשטני זה. אבל גם היוצאים מן הכלל הללו מעידים על פי רוב על הכלל. ממש כמו סרטים הוליוודיים המתרפקים על חיי פשטות ופרימיטיביוּת בחיק הטבע, הרחק ממרכזי הציוויליזציה – סרטים המופקים בתקציבי עתק, מערבים אלפי אנשים ביצירתם ומופצים לצפייה בבתי הקולנוע במרכזים העירוניים שעל פני הגלובוס כולו. את הביקורת המפורסמת והנוקבת ביותר על הציוויליזציה כתב הפילוסוף הז'נבאי־צרפתי ז'אן־ז'אק רוסו (בעיקר ב'מאמר על אי־השוויון' משנת 1755). רוסו, יליד העיר ז'נבה שעלה לגדולה בעיר פריז, היה בשר מבשרה של הבורגנות העולה עם שהיה, בו־זמנית, גם "הילד הרע" של הנאורות. ההתרפקות של רוסו על "מצב הטבע" הטרום־ציוויליזציוני לא היתה (כפי שניסיתי להראות במקום אחר) תכנית פעולה אקטואלית. רוסו תיאר את גן העדן הטבעי כגן עדן אבוד, ומאמציו האינטלקטואליים לא כוונו לביטולה של הציוויליזציה אלא לתיקונה

Credit: ullstein bild via Getty Images/ullstein bild Dtl.
ז'אן-ז'אק רוסו: מאמציו האינטלקטואליים לא כוונו לביטולה של הציוויליזציה אלא לתיקונה.

רוסו חשוב לדיון שלנו גם מסיבה נוספת: הוא היה מבין הראשונים שהבינו שציוויליזציה איננה, לאמיתו של דבר, מצב אלא תהליך התהוות, ושחברות אנושיות שונות נמצאות בשלבים שונים של תהליך זה. הוא הבין, אפוא, שה"פראים" באמריקה ובאפריקה מציגים בפני האזרח האירופי בן המאה ה־18 משהו ממראה דמותם של אבותיו הקדומים. אם כי רוסו (שהתבסס בעיקר על האינטואיציות הגאוניות שלו) טעה לחלוטין בהערכת פרקי הזמן שנדרשו לתהליך "תירבותו" של האדם האירופי. הוא דיבר על מאות או אלפי שנים. כיום אנו יודעים שהיה זה תהליך בין עשרות אלפי שנים לפחות.. תפיסת הציוויליזציה כתהליך התפתחותי, שרוסו היה ממנסחיה הראשונים, הולידה לימים מעין מדרג או סולם ציוויליזציוני. קרל מרקס תרם לכך תרומה חשובה בפסקה מפורסמת שלו מן ההקדמה (המפורסמת עוד יותר) לספרו 'לביקורת הכלכלה המדינית' (משנת 1859):

"בקווים כלליים אפשר לציין אופני־ייצור אסייתיים, עתיקים, פאודליים ובורגניים חדישים כתקופות מתקדמות של תצורת־החברה הכלכלית. יחסי־הייצור הבורגניים הם הצורה האנטגוניסטית האחרונה של תהליך־הייצור החברתי, אנטגוניסטית לא במשמעות של אנטגוניזם פרטי, אלא של אנטגוניזם הצומח מתנאי־החיים החברתיים של הפרטים; ואולם כוחות־הייצור המתפתחים בחיק החברה הבורגנית יוצרים בו־בזמן את התנאים החומריים לפתרון האנטגוניזם הזה. על כן, עם תצורת־חברה זו נחתמת טרום־ההיסטוריה של החברה האנושית."

מרקס מבחין כאן בארבעה שלבים עקרוניים ב"היסטוריה של הציוויליזציה": שלב אסייתי, שלב עתיק, שלב פיאודלי ושלב בורגני־חדיש. מרקס העמיק ושכלל את הרעיון של רוסו, שהתפתחות הציוויליזציה קשורה קשר ישיר בהתפתחות אופן־הייצור של החברה (מה מייצרים, איך מייצרים, איך מחלקים את משימות־הייצור ואיך מחלקים את התוצר). את הניגודים הדיאלקטיים, האינהרנטיים לכל אופן־ייצור חברתי, הציג מרקס כ"מנוע" הדוחף לקראת שלב ציוויליזציוני מתקדם יותר. וכמובן, עם ביטול (או פתרון) האנטגוניזם החברתי של החברה הבורגנית תבוא אל קיצה, לדעת מרקס, הטרום־היסטוריה של החברה האנושית, ותתחיל ההיסטוריה האמיתית – היסטוריה של חברת אנשים בני חורין, המשוחררים מן הצורך להתקיים תוך כדי "מלחמת הַכֹּל בַּכֹּל" חברתית (על עמדות פריווילגיות, על נגישות לעושר החברתי, על כוח, יוקרה ומעמד). החברה הקומוניסטית היא, אפוא, השלב החמישי, החותם את העלייה בשלבי הסולם של הציוויליזציה.

כידוע, מידה של דוגמטיות דבקה במדע החברה המרקסיסטי לאחר מותו של מרקס (ובניגוד לכוונתו המפורשת). מלומדים מרקסיסטיים ניסו לא פעם לכפות על המציאות ההיסטורית הר כגיגית את הקטגוריות שמצאו בכתבי מרקס. אין טקסט מרקסי שתרומתו לנטייה דוגמטית זו גדולה יותר מזו של ההקדמה ל'לביקורת הכלכלה המדינית'. מרקס מציג בהקדמה, על פני חמישה עמודים, סיכום תמציתי (וכמעט פשטני) של מכלול חקירותיו המוקדמות בתחומי הכלכלה, ההיסטוריה והפילוסופיה של החברה. אופני־הייצור שאותם מנה "בקווים כלליים" וכמעט כבדרך אגב היו, למרות מאמציהם של אינטלקטואלים מרקסיסטיים, בלתי מתאימים בעליל ליישום במחקר היסטורי או פרה־היסטורי של ממש. חמור מכך: מרקס, כמו רוסו לפניו, תיאר מרקס את ההיסטוריה הקדומה של החברה האנושית בעיקר בהסתמך על אינטואיציות, שאף אם היו גאוניות, הרי שחלקן התגלו במחקרים מודרניים יותר כשגויות. 

Lewishenrymorgan.jpg
לואיס הנרי מורגן, היה הראשון שבנה, באופן שיטתי ומפורט, את "סולם הציוויליזציה".

רק ב־1877 יצא לאור המחקר השיטתי הראשון באנתרופולוגיה שהתבסס על החברות הילידיות באמריקה, וגזר מהן מאפיינים (משוערים) של החברות האנושיות הקדומות בטרם הציוויליזציה הספר, שנקרא 'החברה הקדומה', נכתב בידי לואיס ה. מורגן, עורך דין של חברת רכבות אמריקאית, שהפך לאנתרופולוג שדה בקרב האינדיאנים. מורגן היה שותף להשקפתו של רוסו, שכל החברות האנושיות התפתחו לאורכו של אותו סולם ציוויליזציה עצמו. מרקס, שכבר היה בערוב ימיו, קרא את ספרו של מורגן בעיון רב והושפע ממנו לא במעט. ספרו של פרידריך אנגלס 'מוצא המשפחה, המדינה והקניין הפרטי', שנכתב שנה לאחר מותו של מרקס, הוא ניסיון מרשים לסינתזה תיאורטית בין מורגן ומרקס

מורגן היה הראשון שבנה, באופן שיטתי ומפורט, את "סולם הציוויליזציה". הוא הבחין בין שלושה שלבים גדולים: "פראיות" – "Savagery"; "ברבריות" – "Barbarism"; "ציוויליזציה" – "Civilization", כשכל אחד מן השלבים מתחלק לשלושה שלבי משנה. הסולם כולו הכיל אפוא תשעה שלבים, והשלב העליון סומן כ"ציוויליזציה מודרנית". מורגן סימן את ראשית הציוויליזציה פחות או יותר באותו אזור גאוגרפי ובאותו עידן המקובל על החוקרים עד היום: המזרח הקדום לפני חמשת אלפים שנה. מורגן כתב בשעת השחרית של האנתרופולוגיה. מאז ועד היום סולם הציוויליזציה עבר עדכונים, תיקונים, שכלולים והתקפות תיאורטיות מכיוונים שונים. ג'ראד דיימונד, אשר ככל הנראה תרם יותר מכל אדם אחר בראשית המאה ה־21 לפופולריזציה של הנושאים הנידונים כאן, הציג בספרו החשוב 'רובים חיידקים ופלדה' (יצא לאור באנגלית – ב־1997) סולם פשוט יותר מסולם תשעת השלבים של מורגן – סולם שהתקבל כ"הנחת עבודה" מוסכמת פחות או יותר בקרב האנתרופולוגים לקראת סוף המאה ה־20. בסולם של דיימונד מופיעים ארבעה שלבים, כלומר ארבע תצורות חברתיות המסודרות מן הפרימיטיבית אל המשוכללת: חבורה, שבט, נגידות, מדינה. אסקור בקצרה את המאפיינים של כל אחת מן התצורות על פי דיימונד.  זהו סיכום פשטני של סיכום פשטני, ויש לקבלו בזהירות רבה. בהמשך הדברים אציג כמה ביקורות חשובות על המודל הזה, שלחלקן שותף גם דיימונד עצמו.

החבורה (Band) היא התצורה החברתית הקדומה והיציבה ביותר. הומו סאפיינס התקיים באופן זה במשך למעלה מ־90 אחוזים ממשך קיומו עלי אדמות (וגם אבותיו הקדומים של הומו סאפיינס חיו בחבורות). אולי מוטב לנו לחשוב על המושג "להקה" בדברנו על "חבורה". זהו מושג פחות מדעי , אך אולי הוא משקף יותר את קרבתו היתירה של אופן־קיום זה אל מקורו הקדום, הטרום־אנושי של הומו סאפיינס. כל חבורה מונה כמה פרטים עד לכמה עשרות. חבריה מתקיימים כציידים־לקטים נוודים. אין בקרבם שלטון או ממשל וההחלטות הנוגעות לחיי החבורה מתקבלות במשותף (מסביב למדורה). אין בין אנשי החבורה בעלות פרטית (פרט, אולי, לכלים ובגדים שאדם נושא על גופו), אין הם סוחרים זה עם זה אלא צורכים במשותף את שלל הלקט והצייד. אין ריבוד מעמדי. אין אליטות, וכמובן שאין מבני ציבור, מקדשים, ארמונות, פסלים, כתבים מקודשים (או כתבים כלשהם) וכדומה.

השבט הוא המדרגה הבאה של השכלול החברתי. השבט מונה כמה מאות חברים המתגוררים בישוב קבע (כפר או כמה כפרים), ועוסקים בדפוסים פרימיטיביים של חקלאות. החברה עדיין שוויונית לחלוטין או כמעט לחלוטין. אין בה מעמדות וקבלת ההחלטות נעשית באופן שיתופי או על־פי דברו של "האיש הגדול" (ראש השבט). גם כאן, כמובן, אין עדיין בניה מונומנטלית, אוריינות, רכוש פרטי או אליטה המנהלת אורח חיים נבדל מיתר בני השבט.

Cetshwayo kaMpande the king
קטשוואיו מלך זולו בתקופת המלחמה נגד הבריטים. הנהיג מדינה או נגידות?

הנגידות ("Chiefdom") היא מושג מלאכותי למדי לא רק בעברית, ואפשר לומר על שלב זה שהוא מעין הגדרה שיורית החלה על התצורות החברתיות שהן משוכללות וגדולות יותר משבט ובכל זאת אי אפשר לראות בהן מדינה לכל דבר. הנגידות מונה כמה אלפי אנשים המתגוררים בישוב כפרי אחד או בכמה כפרים. השלטון הוא ריכוזי ועובר בירושה (מהצ'יף הקודם, שהלך לעולמו, אל בנו או אחד מקרובי משפחתו הישירים). לעתים מופיעה בנגידות רמה ראשונית (ואף למעלה מכך) של בירוקרטיה (למשל: לכל כפר יש "ראש כפר" הכפוף לצ'יף העליון היושב בכפר המרכזי). הנגידות מבוססת כמעט לחלוטין על ייצור מזון (חקלאות לסוגיה, כולל מרעה של בהמות). יש בה סימנים ראשונים לריבוד מעמדי ולקיומה של אליטה חברתית ואולי גם דפוסים כלשהם של אדריכלות ציבורית (כאמור, הנגידות היא מעין מצב ביניים בין שבט למדינה ועל כן מאפיינה עמומים במיוחד וגבולות הגדרתה מטושטשים). כדוגמא לחברות החיות בתצורה הנגידית אפשר להצביע על המאוּרים בניו־זילנד (לפני הגעת האירופאים) ועל הזוּלוּ באפריקה (גם כאן – טרם הגעת האדם הלבן). יש לציין עם זאת שהדוגמא של הזולו שנויה במחלוקת. רבים טוענים שהזולו הגיעו בשיא התפתחותם לדרגת מדינה.

המדינה היא הדרגה המשוכללת ביותר בסולם של דיימונד. היא הופיעה בהיסטוריה רק לפני כחמשת־אלפים שנה (כלומר אתמול בבוקר), במצרים העתיקה, במסופוטמיה, לאורך הנהר הצהוב בסין ובעמק האינדוס (זוכרים? לשם מועדות פנינו). המאפיינים המובהקים של המדינות העתיקות היו: ריבוי אוכלוסין, עיור, חקלאות אינטנסיבית, הנהגה סמכותנית וריכוזית (בדרך כלל מלך), בירוקרטיה העושה שימוש במסמכים כתובים (ולמעשה המציאה את הכתב), מדרג היררכי של מקומות היישוב (כפרים – ערים – עיר בירה), בניה מונומנטלית (מקדשים, ארמונות מלכים, קברי מלכים ואצילים), צבאות (לפעמים אף צבאות קבע) וריבוד מעמדי מובהק (ובדרך כלל קיצוני) בין אצילים, מלכים וכוהנים לבין המוני העם. המדינות גם פיתחו אידיאולוגיה (דת) ציבורית המייחסת למלך תפקיד חיוני בקיום הקשר בין בני התמותה והאלים. המלך, המתווך שבין העולמות, היה ערב לחסדם של האלים, לשגשוגה של החברה ואפילו לעצם קיומה.

עד כאן הצגתי (בעקבות דיימונד) את "סולם הציוויליזציה" המקובל. בטרם נפנה לדיון ביקורתי בסולם זה, עלינו להציב במקביל אליו עוד שני סולמות אחרים המוליכים מן הפרה־היסטוריה אל ההיסטוריה הקדומה.

 

עיקול־הנהר השני: המהפכה החקלאית

לפני קצת יותר מעשרת־אלפים שנה הפך האדם מבריה המלקטת את מזונה לבריה המייצרת את מזונה. הארכאולוג האוסטרלי ויר גורדון צ'יילד, שאימץ את תפיסת ה"מטריאליזם ההיסטורי" של מרקס, קרא לכך "המהפכה הנאוליתית". בשנות השלושים של המאה ה־20 תרם צ'יילד תרומה דומה לזו של ג'ראד דיימונד בראשית המאה ה־21: בצמוד לעבודתו המחקרית־מדעית עשה רבות להפצתן של תיאוריות אנתרופולוגיות בציבור המשכיל הרחב. בימינו, המונח "מהפכה נאוליתית" משמש במקביל למושג אחר (ואולי מדויק יותר): "המהפכה החקלאית". לא אפרט כאן את מכלול המאפיינים של מהפכה זו. אסתפק בדברים הבאים:

ראשית, לא מדובר במהפכה במובנה המקובל, אלא בתהליך ארוך (בן מאות ואלפי שנים) שהיה בלתי לינארי באופיו (כלומר: רצוף המצאות, התפתחויות, נסיגות, שיכחות והמצאות מחדש). התהליך התחולל במקביל בכמה מוקדים על פני כדור הארץ, בלא קשר ביניהם, בחלוף עידן הקרח האחרון. החקלאות היתה באזורים הללו לעובדה מוגמרת לפני 11 או 12 אלף שנים. משם התפשטה החקלאות במהירות יחסית על פני אזורים נרחבים מאוד של הגלובוס. אימוץ החקלאות היה ככל הנראה השינוי הרדיקלי ביותר שעבר הומו סאפיינס, שכן אורח החיים החקלאי התעצב בסופו של דבר בכל מקום כ"חבילה" שבה ארוזים ביחד כל או רוב המרכיבים הבאים: ביות של צמחים (גידולי השדה), ביות של בעלי חיים (בהמות המשק), יישובי קבע (כפרים) וריבוי אוכלוסין. כל אלה דרשו דפוסים חדשים לחלוטין של ארגון וניהול חברתי. המהפכנים הנאוליתיים בייתו לא רק את החיות והצמחים: הם בייתו גם את ההומו סאפיינס עצמו (כלומר את עצמם), והפכו אותו ליצור החי באתרי־קבע המאוכלסים בצפיפות. הכל היה חדש ודבר לא היה מובן מאליו באלפי השנים הראשונות של המהפכה. 

Kenney Mencher: Catal Huyuk, Turkey 6,500 BCE - 5,700 BCE
שחזור משוער של חלק מן ה"כפר" הקדום בצ'אטלהוּיוּק

האתר הארכיאולוגי צָ'אטָלְהוּיוּק שבדרום מזרח טורקיה הוא דוגמא מוזרה, חידתית ומרתקת לניסוי ראשוני של חיים משותפים של כמה אלפי בני אדם ביישוב קבע אחד. התושבים הקדמונים בנו את ה"כפר" שלהם ככוורת צפופה של בתים, בלי רחובות ושבילי גישה כלשהם. התנועה מבית לבית בכפר התנהלה ככל הנראה על הגגות (הפתח היחיד של הבתים חסרי החלונות שבצָ'אטָלְהוּיוּק היה בגג הבית). זה כפר? זה לא נראה כמו כפר! אבל התשובה הכל־כך מובנת מאליה לשאלה "איך צריך להראות כפר?" עוד לא היתה קיימת בתודעתם של בוני היישוב הקדום בצָ'אטָלְהוּיוּק.

כמובן, המהפכנים הקדומים הללו, בשונה ממהפכנים בני המאות ה־19 וה־20 לא התכוונו לחולל מהפכה. הם היו מודעים רק לחלק קטן מן ההשלכות הדרמטיות של הצעדים שנקטו. בוודאי שלא הבינו שהם יוצרים את השינוי הגדול ביותר בתולדות האנושות. ובכל זאת חשוב לזכור: הם היו, ממש כמונו, אנשים חושבים, דוברים, מדמיינים, מתכננים, פועלים ומגיבים. הדברים לא סתם "קרו" להם. הם יצרו את חייהם בעצמם. הספר של צ'יילד, שבו טבע את המושג "המהפכה הנאוליתטית" נושא את השם המרקסיסטי הקולע: "Man Makes Himself" ("האדם יוצר את עצמו").

המהפכה הבאה בתולדות האנושות התחוללה כמה אלפי שנים אחר כך. איננו חייבים לדקדק כאן בפרטים ולכן נוכל לאמץ כנקודת ציון נוחה את טווח השנים 3,200-2,500 לפני הספירה, או כ־5,000 שנה לפני זמננו. גם מהפכה זו קבלה את שמה מידי צ'יילד שקרא לה "המהפכה האורבנית". הערים הראשונות הופיעו בדרום מסופוטמיה, במצרים, בסין ובעמק האינדוס (לשם מתקדמת לאיטה ספינת־הנהר שלנו). הופעת הערים כרוכה היתה, כאמור קודם לכן, בהופעתם של אליטות, ריבוד מעמדי, שלטון ריכוזי, צבא, בירוקרטיה, בניה מונומנטלית (ארמונות, קברים ומקדשים) ודת ממוסדת. במילים אחרות, הערים הראשונות היו גם המדינות הראשונות. על פי המסורת השוּמֵרית העתיקה, העיר הראשונה (ומושב המלכות הראשון) היתה אֶרִידוּ, שבדרום מזרח מסופוטמיה. בערך בשנת 3,700 לפני הספירה מנתה העיר כעשרת־אלפים תושבים. אם אמנם היתה זו עיר, היא היתה כנראה העיר הראשונה בעולם. בהמשך עברה הבכורה לערים אחרות באזור: אוּרוּק (אֶרֶךְ המקראית, עירו של המלך המיתולוגי גילגמש), ואוּר, שממנה יצא אברהם אבינו בדרכו לכנען. סָרְגּוֹן הראשון, מלכה של העיר אכד (שעתיקותיה קבורות, ככל הנראה, ממש מתחת לבגדד המודרנית), הקים לקראת תום האלף השלישי לפני הספירה את האימפריה הראשונה. אבל לפני שנוכל להרחיב יותר בעניינים אלה, עלינו להציב את הסולם השלישי והאחרון המשמש לסיפור הפרה־היסטוריה וההיסטוריה הקדומה של מין האדם. סולם זה כבר נרמז בשם "המהפכה הנאוליתית".

 

עיקול־הנהר השלישי: אבן, נחושת וארד

"לִיתוֹס" פירושה אבן (ביוונית עתיקה). כלומר, התקופה הנאוליתית היא תקופת האבן החדשה. קדמו לה תקופת האבן הקדומה (הפליאוליתית), שראשיתה עם הופעת ההומינידים הראשונים שעשו שימוש בכלי אבן (מאות אלפי שנים לפני הפצעתו של הומו סאפיינס), ותקופת האבן התיכונה (מזוליתית, המכונה לעתים גם אפיפלאוליתית).  בהמשך הסולם, לאחר התקופה הנאוליתית, נמצאת התקופה הכלקוֹליתית. שמה הוא הֶלְחֶם של המילה היוונית כָלְקוֹס, שמשמעה נחושת, ולִיתוֹס (אבן) שבה כבר פגשנו. 

כפי שאפשר להבין, שמותיהן של התקופות הראשיות נגזרים משלבי ההתפתחות הטכנולוגית, כלומר מן החומרים העיקרים שבני האדם עשו בהם שימוש (או החומרים שתהליך עיבודם היה המורכב ביותר): אבנים בתקופת האבן, אבן ונחושת גם יחד בתקופה הכלקוליתית, שהיתה מעין שלב מעבר. בשלב הבא גילו חרשי הנחושת כיצד לייצר סגסוגת של נחושת ובדיל, שהיא חזקה יותר מן הנחושת הטהורה. זוהי הברונזה (או הארד בעברית) ששימשה להכנת החרבות, הרמחים, המגינים והקסדות של חיל פרעה, של צבאות סרגון מלך אכד ושל גיבורי האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס. לאחר תקופת הברונזה תגיע תקופת הברזל, אבל היא כבר מחוץ לגבולות הזמן של הסיפור שלנו. 

סולם־התקופות המבוסס על החומר העיקרי ששימש בכל תקופה, כלומר על ההתקדמות הטכנולוגית מתקופה לתקופה, שואב לפחות חלק מן הביסוס הפילוסופי־אנתרופולוגי שלו מן המטריאליזם ההיסטורי של מרקס. כמובן, טכנולוגיה חדשה אינה מופיעה בחלל ריק. ראשיתו של עיבוד המתכות קשור בהתפתחויות נוספות ובעיקר בהשתכללות הארגון החברתי וחלוקת העבודה. 

עתה, כששלושת הסולמות שלנו ניצבים איתן, אנחנו יכולים להזקיקם זה אל זה ולומר כך או בערך כך: בני האדם התקיימו בלהקות של ציידים לקטים לאורך כל תקופת האבן הקדומה והתיכונה. במהלך תקופת האבן החדשה התחוללה המהפכה החקלאית והופיעו כפרים ועיירות קטנות (יישובי קבע). בשלב הבא נוצרו הערים והממלכות, והופעתן חופפת פחות או יותר להפצעתו של עידן הברונזה (השושלות הקדומות במסופוטמיה, ממלכת מצרים הקדומה, שושלת שאנג בסין וערי עמק האינדוס שאליהן, כזכור, מועדות פנינו). זהו סיפור עלייתה של הציוויליזציה, וכפי שאמרתי בראשית הדברים, הוא סופר במאות ה־18 וה־19 כסיפור אופטימי: כסיפור של קידמה ושל שיפור הדרגתי במצבם של בני האדם, עד להופעת המדינה אשר (כפי שאמר הפילוסוף האנגלי תומס הובס כבר באמצע המאה ה־)17) חילצה את בני האדם ממצבם הטבעי שבו היו חייהם "דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים". 

אבל במהלך המאה ה־20, ובעיקר ממחצית המאה ואילך, התחילו נפקחות עיניים ביקורתיות שביקשו לעיין מחדש בסיפור הזה. דיימונד עצמו, שמספרו הבאתי את "סולם ארבעת השלבים" של הציוויליזציה הוא ממבקריה של תפיסה זו, כפי שאפשר ללמוד משם הפרק שבו הוא מציג את הסולם. הפרק נקרא "משוויון לקלפטוקרטיה" ("קלפטוקרטיה" = שלטון הגנבים). הביקורת הראשונה שנמנה כאן ערערה על הטענה שמצבו של האדם השתפר באופן לינארי משלב לשלב במעלה הסולם. כיום נהוג להניח שחייהם של הציידים הלקטים הקדומים היו, מבחינות רבות, טובים בהרבה משלנו, ובוודאי שהיו טובים מחייו של איכר סיני בתקופת שושלת האן, או מחייה של שפחה באחד מבתי המלאכה בארמונו של שוּלְגִי מלך אוּר. הציידים הלקטים עבדו מעט, נפשו הרבה, חיו באוויר הפתוח ובעיקר – הדיאטה שלהם היתה בריאה הרבה יותר משל יורשיהם האיכרים (או פועלי התעשייה יורשי האיכרים או פקידי־המשרדים וכן הלאה). זה לא משום שאיזו דיאטנית רשמה להם מתכונים מעולים. פשוט – אמא אבולוציה התאימה את גופם של בני האדם, לאורך מאות אלפי שנים, בדיוק לדיאטה הזאת! אכן, הציידים הלקטים הקדומים לא כתבו סונטות שייקספיריות, אך האמנם אפשר לומר בנחרצות שחייהם היו דלים ומאוסים?

אחד מן התבליטים המרשימים שנמצאו באתר הקדום גּוֹבֶּקְלִי טֶפֶּה. האתר המונומנטלי נבנה ותוחזק על ידי חבורות של ציידים לקטים במשך דורות רבים.

גם ביקורות אמפיריות הוצגו ביחס למודל "סולם הציוויליזציה". עם הִתרבות המחקרים הארכיאולוגיים (ועם השתכללות שיטות המחקר) התגלו יותר ויותר חריגות ויוצאים מן הכלל המאלצים אותנו לחשוב על המודל מחדש. הנה אחת מן הדוגמאות המרתקות ביותר לכך: ממש בשנים האחרונות של המאה ה־20 התגלה כי באתר גּוֹבֶּקְלִי טֶפֶּה בדרום מזרח טורקיה קבורים תחת טונות רבות של אדמה מבנים מונומנטליים מרשימים: מעגלים מעגלים של קירות אבן עצומים ומעוטרים בתבליטים. האתר נראה מתאים לשמש קבר למלך או לאציל גדול, אך הוא נבנה אלפי שנים לפני המהפכה החקלאית, בידי חבורות של ציידים לקטים. אין זה מקום יישוב – בוני המקדשים(?) לא התגוררו בהם או בסמוך להם ולא קברו בהם את מתיהם. לאיזה צורך הם עמלו בהקמת המבנים הללו? מה הבינו או סימלו בהם? כיצד בנו אותם? כנראה שלעולם לא נדע. דבר נוסף שלמדנו מן המחקרים המודרניים הוא שהתנועה בסולם אינה חד כיוונית: היו מקרים שחברות חקלאיות "התפרקו" מחדש ללהקות של ציידים לקטים. היו נגידויות שהתפוררו לשבטים וכן הלאה.

אך השאלות הביקורתיות המרתקות ביותר הנוגעות ל"סולם הציוויליזציה" הן השאלות העוסקות במעברים משלב לשלב, ובקשרים הפנימיים שבין המרכיבים של השלבים השונים. האם היו המעברים משלב לשלב הכרחיים? באיזה מובן של הכרח? והאם המרכיבים של כל שלב הם "עסקת חבילה"? אולי כדאי לנקוט כאן מידה של פשטנות שתעזור להבהיר את השאלה: האם מי שרוצה ציוויליזציה (כתב, תרבות, רמת חיים וכן הלאה) צריך לקבל עליו את עולו של פרעה מלך מצרים (או אחד מבני־דמותו המודרניים יותר)? והלא היה פעם איש בשם אברהם העברי, אשר נטש את מרכז הציוויליזציה שבאוּר־כשדים והלך לכנען בכדי שיוכל לחיות חיי חירות (לעבוד אלוהות טרנסצנדנטית ולא מלך בשר ודם). נכד־נכדו של נכד אברהם, משה בן עמרם, הוציא את עם־אברהם מבית העבדים במצרים – המרכז השני של הציוויליזציה במזרח הקדום. (אבהיר שאינני חושב שאברהם או משה היו דמויות היסטוריות, או שמוצאו של עם ישראל מאוּר כשדים או ממצרים. העובדה החשובה היא שזהו הסיפור שעם ישראל הקדום סיפר לעצמו על עצמו. העברים הקדמונים, או לפחות אלה מהם שכתבו את התנ"ך, תפסו את התרבות שלהם כ"אחר" של התרבויות הגדולות והמפוארות שבמסופוטמיה ובמצרים, או אולי מוטב: כציוויליזציית־נגד לזו שהתעצבה בערוצי הנהרות. כדי לראות עד כמה נפוצה התשובה החיובית לשאלת "עסקת החבילה", למרות כל הערעורים שסיפק המחקר המודרני, די אם נעיין בשורה הראשונה של הערך "Civilization" בויקיפדיה (אני מתרגם כאן מן המקור האנגלי וההדגשות הן שלי):  "ציוויליזציה היא חברה מורכבת המאופיינת בהתפתחות עירונית, בריבוד מעמדי, בצורת שלטון ובמערכת סמלית לתקשורת (כגון כתב)".

יש כמובן סיבה טובה לכך שעורכי ויקיפדיה מתארים קשר (כמעט) מובן מאליו בין רמה תרבותית, אוריינות ואף רמת חיים מסוימת בציוויליזציה, לבין הריבוד המעמדי והשלטון הריכוזי. הסיבה היא, שכל אלה הופיעו יחדיו בכל הדוגמאות ההיסטוריות המוכרות לנו: בסין, במצרים, במסופוטמיה, במרכז אמריקה (המיה והאצטקים) ובדרומה (האינקה). כל האוכלוסיות החקלאיות אשר בהן התחוללה מהפכה אורבנית הציגו את כל המאפיינים הללו כרוכים יחדיו. 

כולן חוץ מאחת.

ספינת הנהר מתקרבת למחוז חפצנו. ערפילי בוקר מרחפים על פני המים. באור החיוור מתגלות לרגע במרחק חומותיהן של הערים העתיקות שבעמק האינדוס: מוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ, הָרַאפָּה ודְּהוֹלָבִירָה. אבל עלינו לעבור עוד עיקול נהר אחד, להוסיף למשוואה המורכבת עוד משתנה אחד שטרם דובר בו.

 

עיקול־הנהר הרביעי: סחורות, מסחר ועבודה

בפסקה מפורסמת מן הפרק השני של ספרו 'עושר העמים' (1776) הציג הפילוסוף והכלכלן אדם סמית ספקולציה תיאורטית על אודות האופן שבו, בשחר הקיום האנושי, באו לעולם זה בצד זו המסחר וחלוקת העבודה החברתית:

"אותה נטייה לסחר, שבאמצעותה אנו משיגים איש מרעהו – בהסכם, בסחר־חליפין ובקנייה – את חלק הארי מאותם שירותים הדדיים טובים שאנו זקוקים להם, היא שהביאה לידי חלוקת העבודה בראשיתה. בשבט של ציידים או רועים, למשל, אדם אחד עושה קשתות וחיצים ביתר זריזות ומיומנות מרעהו. תדירות הוא מחליף אותם עם חבריו בבקר או בבשר צבי; לבסוף הוא נוכח לדעת שככה הוא משיג בקר ובשר צבי רב יותר משהיה משיג אילו יצא בעצמו לצוד אותם. לכן, מתוך שקידה על טובתו שלו, נהפכת לו עשיית הקשתות והחיצים לעיסוק עיקרי, והוא נעשה כמין יצרן נשק. אחר מצטיין בעשיית מסגרות וסוככים לבקתותיהם הקטנות או לבתיהם המיטלטלים. כך הוא מביא תועלת לשכניו, ואף הם גומלים לו בבקר ובבשר צבי, וסופו שהוא נוכח לדעת שכדאי לו להתמסר כליל לעיסוק הזה ולהיעשות כמין נגר בניין. כך ממש נעשה אדם שלישי נפח או חרש נחושת, ורביעי בורסקי או מעבד עורות, עיקר לבושם של הפראים. הנה כי כן, ידיעתו של כל אדם שהוא יכול להחליף את כל עודף תוצרו, הגדול בהרבה מצריכתו שלו, במוצרים פרי עמלם של אחרים שאולי יזדקק להם, מעודדת אותו לעסוק במשלח־יד משלו ולטפח ולשכלל כל כשרון או נטייה לאותו משלח יד שאולי מצויים בו." 

אדם סמית נחשב בעיני רבים לגדול הכלכלנים, ופסקה זו, או פרפרזות שלה, עדיין מודפסות בימינו בספרי לימוד לכלכלה. אולם המחקר האנתרופולוגי והארכיאולוגי, במאתיים וחמישים השנים שחלפו מאז פרסום 'עושר העמים', לימדנו לדעת שכמעט כל הכתוב בפסקה זו הוא שגוי.

אציין תחילה את ההשערה היחידה של אדם סמית שהתגלתה כנכונה. המסחר הוא אכן תופעה עתיקה מאוד. ספק אם סמית עצמו הבין עד כמה עתיק הוא המסחר. קהילות אנושיות עסקו בסחר חליפין אלפי שנים לפני המהפכה החקלאית. אבל קהילות קדומות (חבורות, להקות ושבטים של ציידים לקטים או איכרים קדומים) לא ניהלו מסחר בתוך הקהילה. התיאור של סמית על אודות הנפח, מעבד העורות, הצייד והנגר, המחליפים ביניהם את עודפי התוצר שלהם, מתאים לסקוטלנד של המאה ה־18 הרבה יותר מכפי שהוא מתאים לחברות אנושיות קדומות. סחר החליפין שאכן התקיים בחברות הללו היה סחר בין־קהילות. זאת ועוד, בעידן הקדום לא התנהל (או כמעט שלא התנהל) מסחר במוצרי יסוד הנחוצים לחיי היום־יום, כמו עורות, חיצים או מסגרות לבקתות. בני האדם בקהילות הללו ייצרו בעצמם (או בעזרת חבריהם) את הדברים הדרושים להם לחיי היום־יום, שאם לא כן היו גוועים ברעב או קופאים בקור. המסחר, שאכן התנהל, התמקד בחפצי יוקרה ומותרות

<p><em>Photo by D von Petzinger, Collection MNP Les Eyzies (France)</em></p>
מחרוזת שיני האייל שעיטרה את גופתה של אשה בת תקופת הקרח בדרום צרפת. כל שן חוררה בעזרת סכין־צור (כדי לעשותה לחרוז) ונחרצה בעיטורים קוויים.

הנה דוגמא מרתקת במיוחד: לפני בערך 19 אלף שנים, אישה מבוגרת, בת לחבורה של ציידים לקטים בדרום מערב צרפת, הובאה לקבורה כשלצווארה מחרוזת עשויה 70 שיניים של אייל אדום (השיניים נלקחו מכשישים איילים שונים). כל שן חוררה בעזרת סכין־צור (כדי לעשותה לחרוז) ונחרצה בעיטורים קוויים. אבל באותה תקופה (עדיין בעיצומו של עידן הקרח), תנאי המחייה בדרום מערב צרפת היו בלתי מתאימים לאייל האדום, שרעה הרחק דרומה משם. בני החבורה של הגברת הזקנה לא צדו איילים אדומים וממילא לא היתה להם גישה ישירה לשיניים של איילים אדומים. המקום הקרוב ביותר שבו חי האייל האדום באותו עידן נמצא כשלוש מאות קילומטר דרומה משם. אפשר כמובן לשער שבני החבורה חיו פעם בדרום ואז נדדו צפונה ולקחו את המחרוזת איתם. סביר יותר להניח שהם קבלו את המחרוזת (או את החרוזים, או את השיניים טרם עיבודן) מלהקה דרומית יותר של ציידים לקטים, במישרין או באופן מתוּוך (נדגיש, עם זאת, שגם אם בני החבורה קבלו את שיני האייל מחבורה אחרת, עדיין לא בטוח שהיה כאן מסחר במלוא מובן המילה. אפשרי, ואולי גם סביר יותר, שהשיניים נתנו והתקבלו במסגרת טקס של חילופי מתנות, ולא באופן של קנייה ומכירה בצורתן ה"מודרנית").

המסחר התבסס והתרחב וקווי הסחר התארכו לאחר המהפכה הנאוליתית, כאשר גדל הביקוש למוצרי יוקרה מארצות רחוקות וגדלה גם היכולת לשלם עבורם במוצרים אחרים או במטילי מתכת יקרה. אך רק עם הופעת הערים, המדינות, המלכים והכוהנים (כאמור, בערך ב־3,000 לפני הספירה) הגיע המסחר בעולם הקדום למלוא התפתחותו וקווי־הסחר נפרשו למלוא אורכם. כעת נוספו על התכשיטים והקישוטים גם חומרי גלם באיכות ובכמות שנדרשה לבנייה מונומנטלית של ארמונות, מקדשים וקברי מלכים ששפעו עושר חומרי. בנייני הענק הללו ואוצרותיהם האגדיים – הפירמידות במצרים, הזיגורטים במסופוטמיה וכן הלאה – לא היו בשום אופן בגדר "מותרות": היה להם תפקיד חברתי ראשון במעלה, כפי שאסביר להלן.

CairoEgMuseumTaaMaskMostlyPhotographed.jpg
מסכת המוות של תות ענח' אמון – אולי החפץ המזוהה ביותר עם תרבות מצרים העתיקה – מורכבת מזהב, טורקיז, לָפִּיס לָזוּלִי וזכוכית כחולה. את כל חומרי הגלם הללו צריך היה לייבא למצרים מבחוץ.
Standard of Ur - War.jpg
הנס המלכותי של אוּר – אחד החפצים המרהיבים ביותר שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות במסופוטמיה, עשוי מפסיפס של אבן-גיר אדומה ולָפִּיס לָזוּלִי.

הערים הופיעו לראשונה, כאמור, במקומות שהתאפיינו באדמה חקלאית פורייה במיוחד, שאפשרה גידול דרמטי באוכלוסייה. אדמה כזאת מצויה בעמקי נהרות גדולים, וכל הערים הקדומות נבנו בסמיכות לנהרות (הנילוס, הפרת והחידקל, הנהר הצהוב וכן, שוב, נהר האינדוס). אזורים אלה עשירים באדמה חקלאית מעולה, (וכתוצאה מכך גם "עשירים" בבני־אדם), אבל הם חסרים בדיוק את חומרי הגלם הנחוצים לשם בנייתם של היכלות־פאר, ולמלאכת הצורפות שמִלאה באוצרות את ההיכלות הללו: מתכות יקרות, אבני בניין (להבדיל מלבנים, שחומר הגלם שלהם מצוי בשפע בערוצי הנהרות), עץ ואבנים טובות. את כל אלה צריך היה לייבא ממרחק רב. האבן הכחולה הקרויה לָפִּיס לָזוּלִי היא מן הסתם הדוגמא הטובה ביותר לעניין זה. במצרים ובמסופוטמיה הרבו להשתמש בה (פעמים רבות בשילוב עם זהב) ליצירת תכשיטים, פסלי אלים ומלכים ועיטורי מבנים. אך בכל רחבי המזרח הקדום היה רק מקום אחד שבו אפשר היה לכרות לָפִּיס לָזוּלִי: במורדות הרי ההינדו־כוש (בצפון מזרח אפגניסטן של ימינו) – מרחק של יותר מאלפיים קילומטר מערי מסופוטמיה (בקו אווירי) וכמעט 4,000 קילומטר ממצרים. דוגמא מפורסמת אחרת הם ארזי הלבנון ששמשו לא רק לבניית מקדש שלמה וארמונו, אלא גם למפעלי הבניה בערים שעל גדות הנילוס, הפרת והחידקל (ב"עלילות גילגמש" – המיתוס השומרי הקדום – יוצאים גילגמש וחברו אנקידו למסע אל יער הארזים. לאחר שהם הורגים את חומבבה – השד השומר על היער – בונה אנקידו רפסודה מגזעי-ארז והשניים מפליגים עליה במורד הפרת בחזרה אל אוּרוּק מכורתם. אחר כך אנקידו הופך את הרפסודה לשער במקדשה של האלה אנליל. אפשר לראות במיתוס קדום זה אזכור מרומז לייבוא עצי-ארז במורד הפרת לצורך בניית מקדשי האלים של אורוק ושאר ערי מסופוטמיה).

. אולם סחר־החליפין, כשמו כן הוא, מחייב חליפין. מה יכלו ערי הנהר להציע בתמורה לגזעי העצים, לאבני הבניין, למתכות היקרות והאבנים הטובות שנכרתו ונחצבו הרחק בהרים? (מכאן ואילך נמקד את הדיון שלנו בערי מסופוטמיה. בממלכת מצריים הקדומה התנהלו העניינים באופן לא מאוד שונה אך גם לא זהה). לערי הנהר לא היו חומרי גלם (מלבד הבוץ), אך היתה להם סחורה מיוחדת במינה, או, בלשונו של מרקס: "סחורה מופלאה […] אשר אין לה כלי מלבד בשר ודם של בני אדם". ערי הנהר מרובות האוכלוסין היו עשירות בעבודה אנושית, אשר באה לעולם בשתי צורות עיקריות: א) מלאכת־מחשבת של אומנים־מומחים שעיבדו את חומרי הגלם אשר הגיעו ממרחקים (צורפים, בנאים ונגרים אומנים, חרשי מתכת וכן הלאה) ו־ב) ייצור המוני של מוצרים עתירי־עבודה ובפרט דגנים וטקסטיל (ייצורם של האריגים בערי מסופוטמיה היה מבוסס בעיקר על עבודת־נשים). המשותף לשתי הצורות הללו הוא שלשם קיומן נחוץ ארגון אפקטיבי מאוד של כוח עבודה גדול מאוד (ניהול כזה של העבודה ושל כוח העבודה נחוץ לא רק לצורך הייצור ההמוני, אלא גם לשם ניהול עבודתם של האומנים המומחים. עלינו לזכור שמישהו היה צריך לספק את מזונם של הצורפים, הנפחים והנגרים כדי שאלה יוכלו להתמסר לאומנותם). זה היה הדבר שבו התמחו ערי מסופוטמיה הקדומות (ובאופן אחר גם מלכות מצרים): אומנות ניהולם של בני־אדם, ארגונם הפוליטי ושעבודם אל תהליך העבודה. ימי הגדולה של אוּרוּק (סמוך לתום האלף הרביעי לפני הספירה), האימפריה האכדית שבנה סרגון הראשון (התקיימה כמאתיים שנה בשליש האחרון של האלף השלישי לפני הספירה)  ותקופת "השושלת השלישית של אוּר" (לקראת תום האלף השלישי) התאפיינו במערכת שליטה היררכית ודכאנית שבה רק מתי־מעט נחשבו לבני חורין. שבויי מלחמה וקורבנות של סחר עבדים הובאו אל הערים מרחוק. אלה לא נחשבו כלל כבני אנוש. גם התושבים המקומיים היו, ברובם המכריע, משועבדים וכפופים תמיד למי שנמצא מעליהם בהיררכיה (אדון, פקיד־המלך, מנהל־העבודה). לאוּמנים במקצועות היוקרתיים היה מעמד גבוה יותר, אך גם הם היו כפופים לקבוצה הקטנה, העשירה ואדירת העוצמה של האצילים הגדולים, המלכים והכוהנים. 

קערת החרס הפשוטה שאלפים כמוה נמצאו באורוק ובאתרים הקשורים בה. ייתכן שזהו החפץ הראשון בהיסטוריה שיוצר בייצור המוני.

שתי דוגמאות מאוּרוּק העתיקה ימחישו עד כמה היתה העבודה בערי הנהר רחוקה מן העבודה החופשית של הציידים הלקטים ואפילו של החקלאים הקדומים: כתב היתדות (שהומצא כנראה באוּרוּק) התפתח בראשית התקופה העירונית כאמצעי לרישום וניהול מלאים של מוצרים, חובות ותעריפים. היתה זו מעין שיטת רישום שהכילה סמלים של אובייקטים ומספרים לציון כמויות. הסמל הנפוץ ביותר בלוחות החרס העתיקים שנחשפו באוּרוּק לא מציין "חיטה", "שעורה", "צמר" או "בקר" אלא "שפחה נוכריה". הדוגמא השנייה היא קערת־החרס הפשוטה, העקומה והמכוערת שכדוגמתה מוצאים הארכאולוגים בשפע עצום באוּרוּק ובכל האתרים הקשורים בה (למעשה, הקערה הפכה למעין "ציין ארכאולוגי" שעצם קיומו מעיד על כך שלפנינו אתר "אוּרוּקי"). כ־75 אחוזים מכל כלי החרס שיוצרו בתקופת אוּרוּק הן קערות כאלה. הן לא רק גסות ומכוערות אלא גם אחידות במבנה ובנפח, וברור שיוצרו בייצור המוני זול. ההסבר המקובל ביותר בקרב החוקרים הוא שהקערות הללו שמשו להקצאת המנה היומית של קמח־השעורים (או הבצק, או דייסת־השעורים) שסופקה בסוף יום העבודה להמוני עובדי הכפייה. כמו פנכות־אסירים בבתי הכלא, לכל עובד היתה הקערה שלו, שלתוכה נוצקה מנת הקמח או הבצק. ייתכן גם שלחמם של הפועלים נאפה בתוך הקערות עצמן. הקערות היו נפוצות וזולות כל כך לייצור עד שנהגו להשליכן בעודן שלמות לאחר שימוש לא ארוך. 

בחושבנו על אוּרוּק הקדומה אנחנו חושבים על החומות, הארמונות והמקדשים אשר בהם התגאה המלך גילגמש. איננו חושבים, בדרך כלל, על הקערות המכוערות שהכילו את לחם־העוני של המוני הבנאים והאיכרים המשועבדים. אבל היכלי האלים והמלכים קשורים בקשר סימביוטי אל קערות החרס: המקדשים, הקברים, הארמונות המפוארים, המזבחות, הקרבנות ויצירות האמנות מלאו תפקיד אידיאולוגי חשוב במערכת השליטה האדנותית על המוני העם: הם היו עדות מתמדת לעוצמתם של המלכים והכוהנים, וללגיטימציה האלוהית שהוענקה להם כביכול לארגן את התושבים, להגן עליהם, לשעבד אותם ולנצל את כוח עבודתם.

בדברנו על אידיאולוגיה ועל תפקידה הדכאני אסור לנו להפריז בכוחה של האידיאולוגיה (כפי שקורה לא פעם בדיונים בין אינטלקטואלים), אך גם אסור לנו להמעיט בו. אי אפשר לשעבד ולמשטר המוני אדם רק באמצעות אידיאולוגיה. בדיוק משום כך היו למלכי מסופוטמיה (ולמלכים באשר הם) צבאות שסרו לפקודתם (וגם את הצבאות הללו היה צריך, כמובן, לכלכל, להזין ולצייד). אולם בדרך כלל גם אי אפשר, או לפחות קשה למדי, לשעבד ולמשטר בני אדם רק באמצעות הפעלת אלימות פיזית או איום בהפעלתה. כאן ממלאה האידיאולוגיה הרשמית תפקיד חשוב. המוני העם באוּר השוּמֶרית ראו את מלכם עולה ביום הראשון של כל שנה חדשה במעלה המדרגות של מקדש אִינָנָה (אלת האהבה והמלחמה והאלה הפטרונית של העיר), "מתחתן" עם הכוהנת הגדולה (שלבשה את דמותה של האלה) ומזדווג עמה הזדווגות טקסית. החיזיון הזה העמיק בתודעתם את האמונה כי לשלטונו של המלך יש תוקף אלוהי, והשעבוד שלהם הוא חלק מסדר הדברים הטבעי וההכרחי.

באופן זה נסגר המעגל: המסחר עם ארצות־חוץ היה חיוני כדי לייבא למסופוטמיה ולמצרים את חומרי הגלם היקרים. המלכים והכוהנים שילמו עבור חומרי הגלם הללו בתוצרים של עבודת אדם. תוצרי העבודה היו שייכים לבני־האליטה הללו כסחורות לחליפין משום שהעובדים (היצרנים הישירים) היו שייכים להם כנתינים, משרתים ועבדים. המבנים המונומנטליים שנבנו מחומרי הגלם היו חלק מן האידיאולוגיה המצדקת שנתנה תוקף ואישור דתי לעוצמתם של השליטים, ולזכותם לשלוט על המוני אדם. אווירה קודרת של הכרח, כמעט של דטרמיניזם, שורה על המעגל המרושע הזה.

חשכה יורדת על הנהר. מבעד לאפלה מבליחים אורותיהן של ערי עמק האינדוס.

 

עיקול־הנהר החמישי: ערי עמק האינדוס

מבחר מן התכשיטים שנמצאו בחפירות בערי עמק האינדוס. תושבי הערים ידעו ידעו להתיך נחושת, זהב, ברונזה ועופרת ולעבד צדפים ואבנים מסוגים שונים (ביניהן גם הלפיס לזולי הכחולה).

התרבות העירונית של עמק האינדוס היא בת זמנן של הממלכה הקדומה במצריים, של האימפריה האכדית והממלכה השוּמֶרית שבירתה באוּר. השלב המפותח (העירוני) של תרבות זו מתוארך לשנים 2,600 עד 1,900 לפני הספירה. תרבות זו הקיפה שטח גדול יותר מזה של מצריים ומסופוטמיה, ואוכלוסייתה מוערכת בכחמישה מיליון איש בשיאה. יותר מאלף אתרים ארכאולוגיים זוהו עד היום כאתרים המשתייכים לתרבות האינדוס, והם משתרעים על שטח עצום, מצפון מזרח אפגניסטן, דרך פקיסטן ועד לצפון מערב הודו. האתרים המפורסמים ביותר הם הָרַאפָּה (שהיה האתר הראשון שנחקר), מוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ (כנראה העיר הגדולה ביותר), דְּהוֹלָבִירָה ולוֹתַל. לתרבות עמק האינדוס היו מאפיינים רבים משותפים עם התרבויות האחיות שלה במערב. היה בה "מדרג־יישובי" (כפרים־עיירות־ערים), הערים נבנו על פי תכנית, על גבי משטחי הגבהה מלאכותיים (למניעת הצפות בעונה שבה הנהר עולה על גדותיו) וחולקו לרחובות בתבנית שתי וערב. הן היו מוקפות חומות והתגוררו בהן עשרות אלפי תושבים (מוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ היתה בשיא פריחתה אחת הערים הגדולות בעולם). ריבוי האוכלוסין התאפשר בזכות האדמה החקלאית הפורייה באזורי ההצפה של נהר האינדוס, ואין מקום לספק שהערים התנהלו מתוך עקרונות כלשהם של סדר ציבורי (שבלעדיהם אין כל אפשרות לרכז עשרות אלפי אנשים במגורים צפופים). אנשי תרבות עמק האינדוס גידלו חיטה, שעורה, תמרים, אפונה ושומשום. הם ידעו להתיך נחושת, זהב, ברונזה ועופרת ולעבדן. גם הם חיבבו מאוד את האבן הכחולה לָפִּיס לָזוּלִי. הם יצרו כלי חרס ובנו את בתיהם מלבני־בוץ שרופות או לא שרופות, בדומה למה שנעשה במסופוטמיה ובמצרים. הם ייצרו כלים, תכשיטים וחרוזים ממגוון רחב של חומרים, וקווי המסחר שלהם הגיעו הרחק צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה (מוצרים שמוצאם בעמק האינדוס נמצאו בחפירות בערי מסופוטמיה ואף בטורקיה ובחלק מאיי הים התיכון).

תרבות עמק האינדוס לא נפלה ברמת הציוויליזציה שלה ממה שהושג במסופוטמיה ובמצרים, ובתחומים מסוימים אף עלתה על אחיותיה: בוני הערים בעמק נהר האינדוס הצטיינו בניהול־המים. היו להם בריכות אגירה עצומות־ממדים (כדי לעבור בשלום את העונות היבשות). הם דאגו לאספקה של מים לכל בתי העיר. בבתים היו חדרי־רחצה נפרדים, והיו גם מרחצאות ציבוריים מפוארים. ערי עמק האינדוס היו הראשונות בעולם כולו לבנות מערכות ביוב עירוניות משוכללות, שניקזו את השפכים מן הבתים דרך תעלות מקוּרות שנחפרו לצידי הרחובות. רמת הסניטציה שהגיעו אליה ערי עמק האינדוס לפני 4,500 שנה גבוהה יותר לא רק מכל מה שנראה במסופוטמיה, במצרים, ביוון הקלאסית או ברומא, אלא גם, למרבה הצער והפרדוקס, מרמת הסניטציה המקובלת באותם אזורים עצמם (הודו ופקיסטן) בימינו אלה.

אבל בשונה ממה שמצאו הארכיאולוגים במסופוטמיה, במצרים, בסין, במקסיקו ובעצם בכל תרבות עירונית אחרת, בערי עמק האינדוס לא נמצאה כל עדות משכנעת לריבוד מעמדי, לשכבת שליטים אדירת־עוצמה, ולבניה מונומנטלית של מקדשים, קברים וארמונות. ככל שיכולה הארכאולוגיה ללמדנו, היתה זו התרבות השוויונית ביותר בעולם הקדום. אכן, פערי רכוש מסוימים מסתמנים מן המצאי הארכאולוגי – בבתים מסוימים נמצאו חפצי יוקרה רבים יותר מבאחרים. אבל לא היו בערים הללו ארמונות או בתי יוקרה. הבתים כולם דומים למדי זה לזה מבחינת גודלם ושכלולם. במילים אחרות, גם אם היו הבדלים ברכוש בין בני העיר, הם היו פעוטים למדי, ולא יצרו מעמדות נפרדים או שיקפו פריבילגיות מעמדיות.

ועוד דבר: בכל המצאי הארכיאולוגי העשיר מעמק האינדוס לא נמצא עד היום כל סימן לצבאות ולמלחמות. לא פסלים של לוחמים, לא ציורי קיר של צבאות כובשים, לא שכבות ארכיאולוגיות של חורבן ושריפה בערים, לא שרידים של כלי נשק או ראשי חץ. פשוט כלום.

 

עיקול־הנהר השישי: שלטון מחומרים מתכלים?

זוכרים את "סולם הציוויליזציה" שבו פתחנו? את ארבעת השלבים שמנה דיימונד? את הגדרת הערך "ציוויליזציה" מויקיפדיה? משהו כאן לא מסתדר. לכאורה מציגות ערי עמק האינדוס את כל ההישגים המצופים ממדינה קדומה (ועוד כמה "נקודות בונוס"), מבלי שיספקו לנו עדות כלשהי לשלטון ריכוזי, לריבוד מעמדי, לצבאות, להיכלות ולבירוקרטיה.

יש להודות שמעט מאוד, מעט מדי, ידוע לנו על ציוויליזציית עמק האינדוס. האם היתה זו יחידה מדינית אחת או אוסף של יחידות מדיניות נבדלות החולקות תרבות משותפת? מה היה אופי היחסים בין הערים השונות? באיזו שפה או שפות דברו תושבי הערים? כיצד קראו לעצמם ואילו שמות נתנו לעריהם המרשימות (אנחנו קוראים להן בשמות כמו הָרַאפָּה, מוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ ודְּהוֹלָבִירָה, אבל אלו שמות של אתרים ארכאולוגיים, לא השמות המקוריים של הערים). אין בידינו תשובות נחרצות לשאלות הללו. כמה סיבות יש לכך שאנו יודעים כה מעט: ראשית, שלא כמו אחיותיה במערב, עצם קיומה של תרבות זו נעלם בנבכי הזמן כבר לפני אלפי שנים. הפירמידות במצרים היו מוכרות לאורך כל התקופה הקלאסית. אשור, בבל, אוּר ואוּרוּק מוזכרות בתנ"ך. אבל איש לא ידע – פשוטו כמשמעו – על ציוויליזציית עמק האינדוס עד תחילת החפירות הארכיאולוגיות בראשית המאה ה־20. הסיבה השנייה היא, שערי עמק האינדוס התגלו ונחפרו אחרונות. הסיבה השלישית: הכתב של עמק האינדוס לא פוענח, וספק אם יפוענח אי פעם. הכתובות בכתב זה, שנחשפו בחפירות, קצרות מאוד (הן מופיעות בדרך כלל על חותמות), ויש מלומדים הטוענים שאין זה כתב כלל אלא "פרוטו־כתב": מערכת סימנים מוסכמת כלשהי (חשבו על השלטים בטרמינל של נמל תעופה בינלאומי מודרני. כל הנוסעים מבינים את הסמלים המוצגים בשלטים, וכל אחד "קורא" אותם בלשונו שלו). הקושי הרביעי הוא עצם החידה המרתקת, המאתגרת והמתסכלת שערי עמק האינדוס מציבות בפנינו: מה שמלמדת הארכיאולוגיה פשוט לא מסתדר עם כל המודלים שלנו להבנת תהליכי העיור וההתפתחות של ציוויליזציות קדומות. בעוד שתהליכי התהוותן של מדינות במצרים, במסופוטמיה, בסין, במרכז אמריקה ובדרומה מציגים מאפיינים משותפים המאפשרים לנו להיעזר בהשוואות, מה שקרה בעמק האינדוס נראה שונה מכל מה שמוכר לנו.

בחודש יוני האחרון התפרסם בכתב העת Journal of Archeological Research מאמר מקיף בשם Killing the Priest-king: Addressing Egalitarianism in the Indus Civilization. כותב המאמר, אדם גרין (Adam S. Green) מן המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' סוקר מאה שנים של מחקר על אודות תרבות עמק האינדוס. לדבריו, הארכיאולוגים והאנתרופולוגים נחלקים לשתי קבוצות מובחנות. הקבוצה הראשונה, המיוצגת במאמר על ידי גרגורי לואיס פוסל (Possehl) מאוניברסיטת פנסילבניה (נפטר ב־2011), טוענת שבהיעדר עדות ישירה לשלטון פוליטי, עלינו להניח שציוויליזציית עמק האינדוס לא היתה מדינה אלא "מערך מורכב של נגידויות" . לדברי פוסל, היות שבציוויליזציית עמק האינדוס אין עדות ברורה להיררכיה פוליטית, אל לנו לסווגה כ"מדינה", למרות שגודל האוכלוסייה, הערים המשוכללות, חלוקת העבודה והחקלאות האינטנסיבית מתאימים ללא ספק ל"חברה מורכבת".

קבוצת החוקרים השנייה, המיוצגת במאמר על ידי ג'ונתן מרק קנויר (Kenoyer) מאוניברסיטת וויסקונסין, טוענת את הטענה ההפוכה מבחינה לוגית. לדבריהם, היות שציוויליזציית עמק האינדוס מציגה ללא ספק רמת שכלול של מדינה, עלינו להניח כי היה בה ריבוד מעמדי, היררכיה ושלטון פוליטי. 

על פי מאמרו של גרין, לאחר 100 שנים של חפירות ומחקר, שתי הפרדיגמות מובילות את החוקרים במסלול התנגשות עם המצאי הארכיאולוגי. חסידי הגישה ה"טרום־מדינתית" אינם יכולים להסביר את המורכבות הגדולה של החיים החברתיים בעמק האינדוס. לעומתם, חסידי גישת־המדינה אינם יכולים להצביע על עדות משכנעת לדברים שלשיטתם־הם צריכים לאפיין מדינה בעידן העתיק: ריבוד מעמדי, בירוקרטיה, היררכיה, מלוכה, צבא, בניה מונומנטלית של ארמונות, קברים ומקדשים. חסידי שתי הגישות, לדעת גרין, מתעלמים בעקביות מן האפשרות הגלויה לעין והמתיישבת עם הממצאים הארכיאולוגיים: בעמק האינדוס התקיימה ציוויליזציה עירונית מתוחכמת, שלא נפלה בהישגיה התרבותיים והחומריים ממלכויות מסופוטמיה ומצרים, אך לא היה בה שלטון פוליטי אדיר־עוצמה, המתנשא מעל המוני העם הפשוטים, ומגובה בכוח צבאי ובאידיאולוגיה דתית המכריזה על מעמדו האלוהי למחצה של המלך (או מעמדו כמתווך בין האלים ובני האדם) מבעד למפעלי בניה מונומנטליים. פשוט כך.

מאמציהם של הארכאולוגים מאסכולת־המדינה להסביר את היעדרן של עדויות חומריות לקיומה של אליטה שלטת בעמק האינדוס מגיעים כמעט עד אבסורד: אולי שליטיהן של הָרַאפָּה ומוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ בנו לעצמם מוניומנטים מחומר מתכלה שלא הותיר סימן עבור הארכאולוגים? אולי פארו את עצמם במילים בלבד ולא במבנים? רעיונות אלה אינם בלתי־אפשריים אבל קשה מאוד לקבלם. ועדיין נשאֶר עם השאלה מדוע ויתרו השליטים הללו על עושר חומרי? והיכן הרמזים לכוח־האכיפה שהיה להם? בהרצאה משנת 2016 סיפר קנויר, כי בכמה קברי־נשים מהעיר הָרַאפָּה נמצאו צמידים עדינים מאוד. לטענתו, צמידים כאלה מעידים על כך שהנשים שענדו אותם לא עסקו בעבודת כפיים (שכן עבודת כפיים היתה גורמת לצמידים להישבר). לדבריו זוהי עדות לריבוד מעמדי ולקיומה של קבוצת אליטה. השוו את הצמידים העדינים הללו לזיגורטים במסופוטמיה, לפירמידות במצרים, לקברי המלכים באוּר ואוצרותיהם האגדיים ותבינו עד כמה יש כאן הררים התלויים בשערה. אנו נשארים עם התחושה, שהסיבה הנחרצת האחת להנחת קיומו של מעמד שליט בערי עמק האינדוס היא עצם קיומה של ציוויליזציה משוכללת כל כך. לפנינו איפה מקרה מובהק של הנחת המבוקש. 

יש להדגיש, ארכיאולוגים כגרגורי פוסל וג'ונתן מרק קנויר הם חוקרים רציניים מאוד, והאחרון עשה כנראה יותר מכל אדם אחר להפצת הידע על תרבות עמק האינדוס בקרב הציבור הרחב המשכיל (ועל כך אני אסיר תודה לו). אין כוונת דברי כאן לזלזל חלילה בחוקרים הללו, שהפער שבין הידע שלהם ושלי בנושא הנידון אינו ניתן כלל למדידה. אין לנו עניין בהתנצחויות של אקדמאים אלא בשאלה פילוסופית־אנתרופולוגית מן המעלה העליונה: האם ציוויליזציה משוכללת מחייבת שלטון היררכי ופערי מעמדות? ובכלל – על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ציוויליזציה? והאם יש רק דרך אחת לברוא אותה, לפתחה ולקיימה?

קנויר עצמו, באותה הרצאה שהוזכרה קודם לכן, מפנה את תשומת לבנו לנקודה חשובה: היעדרם של מבנים מונומנטליים בערי עמק האינדוס הוא, במובן מסוים, רק היעדר לכאורה. כך אומר קנויר:

"מכלי האגירה בדְהו‎ֹלַובירַה הם הגדולים ביותר שנבנו בעולם העתיק […]. בהָרַאפָּה אנחנו מזהים את קצותיו של מכל מים ענק שטרם נחפר. ההיעדר־לכאורה של מבנים מונומנטליים נובע מכך שאנשים  [מודרניים]  הגיעו לשם [לאתרים ארכיאולוגים בעמק האינדוס] בציפייה למצוא זיגורטים והם לא מצאו זיגורטים. הם ציפו למצוא פירמידות ולא מצאו פירמידות."

אין כל ספק שלבוני הערים בעמק  האינדוס היתה יכולת מוכחת (שהשאירה עדויות ברורות לארכיאולוגים) לתכנן פרויקטים אדירים של בניה ולהפעיל כוח־אדם גדול מאוד בכדי  להוציא את הפרויקטים הללו לפועל. אחרת לא יכולים היו לבנות את עריהם המתוכננות להפליא, את מחסני התבואה העירוניים, את מאגרי המים העצומים ואת מערכות הניקוז העירוניות. קנויר מציע לנו לראות בכל אלה בניה מונומנטלית. התושבים של הָרַאפָּה ומוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ אכן בנו מבנים מרשימים מאוד, אך הם היו שונים ממה שנבנה במצרים ועל גדות הפרת והחידקל. המונומנטים שלהם נועדו לתועלת הציבור ולרווחת הכלל, לא להאדרת שמם של השליטים או להבטחת חיי נצח עבורם.

 

עיקול־הנהר השביעי: חידה ופתרונותיה

נחזור אל אדם גרין ואל מאמרו מיוני האחרון: היעדר הראיות לקיומו של ריבוד מעמדי ושל אליטה שלטת, אומר גרין במאמרו, הוביל, באופן פרדוקסלי, לדחיקתה של תרבות עמק האינדוס מן הדיונים באנתרופולוגיה השוואתית. אבל היעדר זה עצמו חייב היה לפעול בכיוון ההפוך – לדרבן את האנתרופולוגים, הארכיאולוגים והפילוסופים לבדוק מחדש את הנחות היסוד שלהם ולחשוב מחדש על הקשר שבין ציוויליזציה לבין שלטון היררכי.

אל מול המושג המקובל "היררכיה" מציב גרין את המושג "הֶטֶרַרְכָיה" (המושג עצמו מאוד לא מוצלח והתרגום המילולי שלו – "שלטון האחר" מבלבל יותר משהוא מסביר). הֶטֶרַרְכָיה היא מערכת מורכבת שהחלקים המרכיבים אותה אינם מדורגים זה מעל זה, או, לחילופין, שיחסי הדרגה בין החלקים משתנים באופן תדיר בהתאם לנסיבות או לתפקידים שיש לבצע. המבנים ההיררכיים מסודרים מלמעלה למטה, והקשרים העיקריים שבין הרכיבים שלהם הם אנכיים. המבנים ההטררכיים פרוסים על מישור אחד, והקשרים שבין הרכיבים הם קשרים אופקיים. ההֶטֶרַרְכָיה איננה תופעה אנושית נדירה. היא מופיעה פעמים רבות כחלק ממבנה היררכי, במקביל לו, במקומו, "מעליו" או "מתחתיו".  הֶטֶרַרְכָיה גם איננה מושג חדש. הוא הופיע בשדה המדעי קצת לפני אמצע המאה העשרים, ומשמש מאז בתחומים שונים כמו חקר הקוגניציה, חקר המוח, וכמובן – בתיאוריות חברתיות ופוליטיות.

ניתן שלוש דוגמאות לשם המחשת העניין: היחסים בין המדינות השונות בעולמנו הם להלכה יחסים הטררכיים. אין מדינה המוכרת באופן רשמי כבעלת סמכות פיקוד ושליטה על מדינה אחרת, וגם אין מוסד בינלאומי הנהנה מסמכות כזאת. לעומת זאת, הפוליטיקה של כל מדינה מאורגנת באופן שהוא היררכי למדי (שוב, לפחות להלכה): פרלמנט – ממשלה – פקידות. כאן ההיררכיה מופיעה, אפוא, "מתחת" להֶטֶרַרְכָיה. ומקרה הפוך: כל הרופאים במחלקת הפגים של בית החולים כפופים לראש המחלקה ולסגנו, (יחס היררכי) אבל בין הרופאים לבין עצמם מתקיימים קשרים מורכבים אך שוויוניים (יחס הטררכי). במקרה זה ההֶטֶרַרְכָיה נמצאת, איפוא, "מתחת" להיררכיה. ומקרה שלישי: בקיבוץ "של פעם" התקיימו יחסי סמכות אשר היו נתונים בשינוי מתמיד בהתאם לנסיבות. למרכז־המשק היתה סמכות מעין־היררכית ביחס למרכזי הענפים, אך כשאותו מרכז־משק עצמו התייצב לגיוס במטע  הוא קיבל הוראות (או הנחיות) ממרכז המטע. בערב, בחזרת המקהלה לקראת חג הפסח, שבה השתתפו גם מרכז המשק וגם מרכז המטע, קיבלו שניהם הנחיות מן המנצח על המקהלה, שלמחרת היה תורן מטבח וקיבל הוראות מן האקונומית וכן הלאה… זוהי, אפוא, הֶטֶרַרְכָיה שבה קיימים יחסי סמכות ומרות, אך הם משתנים כל הזמן בהתאם לנסיבות ולתפקיד..

אין זה מספיק לטבוע מושג או להכריז עליו. צריך גם להסביר אותו. במסגרת הדיון שלנו בחברות אנושיות קיימות ואפשריות עלינו לשאול באיזה אופן יכולה ההֶטֶרַרְכָיה להבטיח סדר בחברה אנושית מורכבת; באיזה אופן, ובאיזו מידה, היא יכולה להיות תחליף למבנים היררכיים; אילו צורות היסטוריות של הֶטֶרַרְכָיה התקיימו בעבר, אילו קיימות בימינו, ואילו מתקבלות על דעתנו כאפשריות. בהקשר הקונקרטי של תרבות עמק האינדוס – מוסכם בין רוב  החוקרים (כולל אלה המחפשים עדיין את העדויות לקיומו של מעמד שליט), כי להֶטֶרַרְכָיה היה תפקיד חשוב בהיווצרות ערי האינדוס. זה כשלעצמו לא מפתיע, כפי שמסביר גרין. קשה להעלות על הדעת עיר הנשלטת לחלוטין בצורה היררכית, בלי שמתקיימים בה גם קשרים הטררכיים. ובכל זאת, בהקשר של תרבות עמק האינדוס, השאלה החשובה היא כיצד התקיימה ההֶטֶרַרְכָיה בערים, וכיצד הובטחו שיתוף הפעולה החברתי, חלוקת העבודה, הסדר הציבורי וההישגים הציוויליזציוניים בחברה שוויונית־לכאורה וככל הנראה (זאת בניגוד לעמדת "אסכולת־המדינה" של חוקרי עמק האינדוס) גם חסרת מעמד שליט.

אדגיש: לאדם גרין או לחוקרים אחרים  אין עדיין פתרון לשאלה זו. פתרון כזה טרם נמצא. דווקא משום כך, וגם משום ההשלכות של השאלה עלינו עצמנו, יש להמשיך לעסוק בה. יש להפוך כל אבן (ומבחינת הארכיאולוגים – פשוטו כמשמעו), לבחון כל אפשרות, להעלות ספקולציות ולהעמידן במבחנם של תצפיות אנתרופולוגיות וניסויים ממשיים ודמיוניים.

The mystery of Indus script – Earth is Mysterious
מבחר חותמות שנמצאו בחפירות בעמק האינדוס. החותם האמצעי בשורה העליונה, החותם הימני שבשורה האמצעית ושני החותמות השמאליים באותה שורה מציגים את דמותו של ה"חד קרן" מעמק האינדוס. שימו לב שההסבר שמדובר בבן-בקר המצוייר בפרופיל ועל כן שתי קרניו "מתלכדות" (האחת מאחורי השניה) אינו טוב דיו. כפי שאפשר לראות בחותם השני מימין בשורה האמצעית (פר זיבו), ובחותם השני משמאל בשורה התחתונה, בני עמק האינדוס ידעו לצייר בהמות בפרופיל כך ששתי הקרניים יראו היטב.

אחד המפתחות שלבטח יהיו בעלי חשיבות בפתרון החידה הוא המסחר (שבו פגשנו, כזכור, בעיקול־הנהר הרביעי). תושבי הערים בעמק האינדוס היו סוחרים מעולים. אנחנו יודעים זאת לא רק בזכות המקומות הרחוקים שבהם נמצאו (בחפירות ארכיאולוגיות) חפצים שמקורם בעמק האינדוס, אלא גם ממה שנמצא בחפירות בערי עמק האינדוס עצמן. אחד הפריטים הנפוצים ביותר שהעלו החפירות היו חותמות. הטכנולוגיה של החותמות היא קדומה מאוד והתפתחה גם במצרים ומסופוטמיה עוד לפני השלב העירוני־מדינתי. הטבעת חותם אפשרה לאדם לסגור את פיו של כד, לקשור את פתחו של שק או לסגור תיבה ואז להטביע מבחוץ סימן שהיה עדות לזהותו של היצרן שייצר את היין שבכד או הטוחן שטחן את הקמח שבשק או הצורף שייצר את התכשיטים שבתיבה. כל עוד נשמר החותם שלם אפשר היה לדעת לבטח שהתוכן לא השתנה, ורק לאדם מסוים או לאנשים מסוימים היתה סמכות (או זכות) לשבור את החותם ולהשתמש בתכולת הכלי. היו לחותמות גם תפקידים נוספים, כמובן, כמו למשל מתן אישור על תשלום מס ועוד. העיקרון הכללי הוא שהחותמת המוטבעת נשאה עמה לכאורה את זהותו של בעל החותם שהטביע אותה. החותמות שנמצאו בהָרַאפָּה ומוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ מתאפיינים באחידות סגנונית גדולה: הם מרובעים או מלבניים וקטנים למדי (כשניים וחצי סנטימטר אורך הצלע). בחלקו העליון של החותם מופיעה שורה של סימנים הנראים ככתב (ומכל מקום ברור שהם מכילים אינפורמציה כלשהי). מתחת לשורה מופיעה דמות, בדרך כלל של בעל־חיים (פיל, קרנף, נמר, פר זיבּוּ ועוד). חותמות בודדים מציגים דמות או דמויות אנושיות (או אלוהיות). בעל־החיים הנפוץ ביותר על גבי החותמות הוא מעין פר בעל קרן אחת שמאז התגלו החותמות קיבל את הכינוי "החד־קרן של עמק האינדוס". 

הפריט הנוסף שהתגלה בחפירות בכמויות גדולות הו משקולות־מאזניים. לבני עמק האינדוס היתה מערכת אחידה ומדויקת מאוד של משקולות שהיו הסטנדרט לאורך כל קווי המסחר שלהם. המשקולות היו ערוכות בשני סולמות־מידה. היחידה הקטנה ביותר שקלה 0.856 גרם, והמשקולות הבאות אחריה שקלו פי שניים, פי ארבעה, פי שמונה ופי 16 מן היחידה המינימלית (היחידה העליונה בסולם זה שקלה 13.7 גרם). מכאן השתנה סולם המשקולות לסולם עשרוני המבוסס על אותה יחידה של 13.7 גרם. המשקולת הגדולה ביותר שקלה פי מאה מהיחידה הבסיסית בסולם המשקולות הכבדות (כלומר קילו ושלוש מאות שבעים גרם, שהם 100 פעמים יחידת היסוד של המשקולות הגדולות ו־ 1,600 פעמים יחידה הזעירה ביותר). זוהי רמת דיוק מרשימה ביותר אפילו בקנה מידה מודרני, וכאמור, המשקולות היו סטנדרטיות בכל המרחב העצום של תרבות עמק האינדוס.

משקולות וחותמות הם פיתוחים טכנולוגיים, ממש כמו הגלגל, האבניים ומנוע הקיטור. וכמו ביחס לכל חידוש טכנולוגי עלינו לשאול גם לגבי המשקולות והחותמות – לאיזה צורך אנושי נוצרו ואילו אפשרויות חדשות הביאו עמן (וגם, כמובן, אילו אינטרסים אנושיים "הרוויחו" מן ההמצאה החדשה) . המשקולות והחותמות (בעמק האינדוס כבכל מקום) הם כלים המשמשים את החליפין, כלומר את המסחר – הם מבטיחים שהחליפין הם הוגנים, שכל אחד מן הצדדים יודע מה נתן ומה קיבל, למה הסכים ולמה התחייב. שני האובייקטים החומריים הללו – משקולות וחותמות – קשורים במובהק במושג לא־מטריאלי חשוב־מאין־כמוהו, החיוני כמעט לכל סוג של אינטראקציה אנושית מורכבת, ובפרט לחליפין. מושג זה הוא "אֵמוּן". משקולות וחותמות הם אמצעים ליצירת אמון. באופן הפוך (או דיאלקטי) התוקף שלהם נובע מן האמון שבני האדם מוכנים לתת בהם. במסופוטמיה הפכו החותמות לכלי בידי האליטה המנהלת השלטת (המלכים, הכוהנים ופקידיהם). המשקולות, ועוד יותר מכך המטבעות שהתפתחו מהן, נתפסו כמעט בכל מקום כמונופול של השלטון, או לפחות כתחום הנמצא תחת פיקוחו הישיר של השליט (דוגמא מפורסמת לכך הוא הצעד שנקט בו הנרי הראשון מלך אנגליה, בשנת 1125, כתגובה למנהגם של טובעי המטבעות באנגליה, שהשתמשו במתכת מאיכות נמוכה במקום בכסף טהור, ובכך פגעו באמון הציבור במטבעות. הנרי אסף אליו את כל העושים במלאכה – סירס אותם וכרת את יד ימינם. הנה  כי כן, גם שליט אירופי ונוצרי טוב עלול להדמות פתאום לעריץ מן המזרח הקדום כאשר מתעורר איום של ממש על יציבות המטבע שלו).

בימינו, כשאני נכנס לתחנת דלק כדי למלא את מכל המכונית שלי אני מקפיד לבדוק שעל המשאבה יש חותמת של "המפקח על משקולות, מידות וסטנדרטים", שהוא פקיד במשרד הכלכלה והתעשייה. הרי אין לי כל דרך לוודא בעצמי שהמשאבה לא "מרמה". אני משליך את יהבי על השליט, שיערוב לאמינות של משאבת הדלק. כיצד התמודדו עם הבעיה אנשי עמק האינדוס לפני ארבעת אלפים שנה? האם פעל שם איזה הגיון־מנחה, המוכר לנו מהפשטות־פילוסופיות שבהן מתוארת קהילה של אגואיסטים־רציונאליים, אשר כל אחד מהם מבין בשכלו שפגיעה באמינות המשקולות והחותמות תזיק לו בטווח הארוך יותר משתועיל לו בטווח הקצר? ואולי פעל שם מכניזם אחר לחלוטין? או שמא בכל זאת עלינו להניח קיומו של גורם הערב לתוקף החותמות והמשקולות, ובלית־ברירה צריך לקרוא לגורם הזה "שלטון"? ושוב חוזרת השאלה: מה היה מקור התוקף, ומה היו כלי־האכיפה של השלטון, אם אמנם היה כזה?

אין בידינו להשיב על כך. או ליתר דיוק: אנחנו יכולים להשיב על כך באמצעות ספקולציות רבות, שונות ומנוגדות, שכל אחת מהן מתיישבת עם העובדות הידועות לנו (אפשר אפילו לדמיין את מוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ כאותו "כפר־חלפנים" דמיוני של אדם סמית מבלי שהדבר יתנגש עם המצאי הארכיאולוגי). אבל אולי עלינו להפוך את כיוון השאלה: לא לשאול כיצד הסתדרו בני ציוויליזציית עמק האינדוס בלי שלטון מדיני, אלא כיצד הופיע, במקומות אחרים (ובפרט במסופוטמיה), "הגידול הפרזיטי" הקרוי בפינו שלטון. מהלך מעין זה הציע האנתרופולוג ואיש מדע המדינה ג'יימס סי. סקוט מאוניברסיטת ייל בספר מרתק שפרסם בשנת 2017 בשם  Against the Grain: a Deep History of the Earliest States. שם הספר מציג כפל משמעות שאינו ניתן לתרגום לעברית. הביטוי "To go against the grain" פירושו משהו כמו "לשחות נגד הזרם" או להתנהג בניגוד למקובל או למצופה. אבל "against the grain" משמעו גם "נגד הגרעין" – גרעין הדגן (חיטה, שעורה, אורז וכדומה). סקוט מראה בספרו כיצד המדינות הראשונות היו קשורות בקשר סימביוטי עם הדגן, ודווקא עם הדגן ולא עם גידולי שדה אחרים. סקוט כותב:

"אוכלוסיות קבע המגדלות יבולים של צמחים מבויתים, ועיירות קטנות בנות אלף תושבים או יותר העוסקים במסחר, היו הישג עצמאי של העידן הנאוליתי [של המהפכה החקלאית]. והם התקיימו כמעט אלפיים שנה לפני הופעתן של המדינות הראשונות […] המערכת החקלאית המורכבת של העידן הנאוליתי היתה תנאי הכרחי אך לא מספיק ליצירת המדינות".

דברים אלה נסמכים על עדויות ארכאולוגיות מוצקות: במהלך האלף הרביעי לפני הספירה התקיימו באזורים שונים מסין שבמזרח ועד לעמק הנילוס במערב כל היסודות אשר יולידו לימים את המהפכה האורבנית: החקלאות, יישובי הקבע ואפילו המסחר עם ארצות ניכר (כולל החותמות והמשקולות שנדונו קודם לכן) כבר היו קיימים, אם כי בקנה מידה קטן, ובתוך מסגרות חברתיות שעדיין היו שוויוניות למדי. ואז, במהלך המחצית הראשונה של האלף הבא, התחוללה מהפכה בכל הזירות הללו ("קפיצה איכותית" בלשונו של הפילוסוף הגל). הכפרים והעיירות היו לערים ולממלכות. בסין, במצרים ובמסופוטמיה הופיעו ערים משוכללות, ריבוד מעמדי, שלטון ריכוזי, בירוקרטיה וצבא. תושבי עמק האינדוס מצאו דרך משלהם לחולל מהפכה עירונית – בלי ריבוד מעמדי נראה לעין (לפחות לעין הארכיאולוג), בלי צבאות, בלי ארמונות, בלי מקדשים ובלי קברי־מלכים מונומנטליים. 

 

עיקול־הנהר השמיני: הערים נעלמות

הציוויליזציה של עמק האינדוס התקיימה, בשלבה הבוגר והמפותח, במשך כ־700 שנה (בערך 2,600 עד 1,900 לפני הספירה) ואז התדלדלה ונעלמה. אפשר כמובן לטעון שההעלמות היא הוכחה לכך שהשיטה ההטררכית והשוויונית היתה בלתי מוצלחת מלכתחילה, ולכן קרסה בסופו של דבר. אבל הבה נתבונן בנו עצמנו ונזכור שלפני 700 שנה השתוללה בעולמנו המגפה השחורה, וצלבנים מאוחרים עדיין נלחמו בסולטנים עות'מנים, בממלוכים ובמונגולים. כמה זמן קיים, אפוא, העידן שלנו? נראה לי שאין כל הצדקה סבירה לקבוע את תאריך הולדתו לפני המהפכה הצרפתית הגדולה, כלומר לפני 230 שנה (וייתכן שעלינו לבחור תאריך פתיחה מאוחר הרבה יותר). האמנם נשרוד, ונשרוד באותו אופן עוד 450 שנה, כדי להשתוות לבני הָרַאפָּה ומוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ? 

ובכל זאת – לאן הם נעלמו? ומדוע? כיצד שקעו הערים המרשימות הללו בעפר ונגוזו מן הזיכרון האנושי? בעבר, בראשית המחקר על ציוויליזציית עמק האינדוס, נפוצה היתה התיאוריה על "הפלישה הארית" מרמת פרס שהחריבה את הערים הללו. סיפור פלישתם או פלישתם־לכאורה של הארים להודו הוא אחד הסיפורים המרתקים ביותר בהיסטוריוגרפיה המודרנית. שלובים בו ארכאולוגיה, לינגוויסטיקה, היסטוריה ותורת־גזע בקשר מרתק שאני ממליץ לכל אדם להתוודע אליו. אבל בחשבון אחרון הסיפור הזה לא רלוונטי לענייננו. כיום, תיאוריית הפלישה הארית לעמק האינדוס כמעט שאינה מוזכרת. הסיבה הפשוטה והברורה לכך היא שאין לתיאוריה שום אחיזה בעדויות הארכיאולוגיות: הסימנים הארכיאולוגיים לכיבוש ולחורבן קלים מאוד לזיהוי (וגם נפוצים מאוד באתרים ארכיאולוגיים רבים בעולם). סימנים כאלה לא נמצאו, פשוטו כמשמעו, באף אחת מן החפירות בערים של ציוויליזציית עמק האינדוס. 

ההסברים המקובלים ביותר בימינו לא מדברים על חורבן פתאומי אלא על נטישה הדרגתית, והם מצביעים בדרך־כלל על משבר אקלים כעל הגורם שחולל את התהליך. לפי הסבר זה, שינויים אקלימיים דלדלו את מקורות השפע החקלאי בעמק האינדוס. זה הוליד ירידה באוכלוסייה ובסופו של דבר נטישה של הערים. יושבי־הערים של עמק האינדוס לא הוכחדו אם כן. הם ניסו לשמור על דרך קיומם בתנאים אקלימיים שהלכו ונעשו קשים יותר ומתאימים פחות לאופן קיום זה. לבסוף קמו ועזבו; הלכו לעשות משהו אחר במקום אחר; אולי ירדו שלב אחד או שניים בסולם הציוויליזציה בתוקף הנסיבות. ייתכן אפילו שבני הדורות שהיו מעורבים בדבר לא חוו זאת כטרגדיה.

מסתבר שלא רק בחייהן אלא גם במותן יש לערי עמק האינדוס מה ללמד אותנו, החיים היום לפתחו של משבר אקלים, שאיש אינו יכול לחזות את אחריתו.

 

עיקול־הנהר התשיעי: מחול אחרון ופרידה

דיוויד וונגרו הוא ארכיאולוג ופרופסור לארכיאולוגיה־השוואתית בקולג' האוניברסיטה בלונדון. בשנת 2010 וונגרו פרסם ספר ששמו 'מה יוצר ציוויליזציה? המזרח הקרוב הקדום ועתיד המערב'. כפי שאפשר ללמוד משמו, הספר לא עוסק בתרבות עמק האינדוס אלא בשתי אחיותיה הגדולות במזרח הקרוב: מסופוטמיה ומצרים. אביא כאן כמה שורות מעמודי הסיום של ספרו של וונגרו (אם כי, עלי להודות, בשינוי הקשר מסוים):

"אם ההתפתחות המקבילה של מסופוטמיה ומצרים מוכיחה משהו, הרי זה בוודאי הקשר העמוק של חברות בני־אדם אל המושגים שעל־פיהם הם חיים, ואופני חוסר־השוויון שהם מוכנים לסבול על מנת לשמר את העקרונות המנחים הללו"."

"[…] ואולם, לעולם אי אפשר להשביע את רצון האלים. עבודתם לא מסתיימת אף פעם. כשאנו מהרהרים על עיצובו מחדש של סדר העולם שלנו, בוודאי יש כאן לקח עבורנו, שאותו עלינו ללמוד." 

על רקע הלקח הקודר שמציגות בפנינו מלכות מצרים  וערי מסופוטמיה הקדומות, ועל רקע ההווה הקודר שלנו עצמנו, זוהרות הערים המסתוריות של עמק האינדוס באור יקרות. "יש יותר מדרך אחת לבנות ציוויליזציה", לוחשים לנו תושביהן של הָרַאפָּה ומוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ מבעד לשנים, "ויש יותר מדרך אחת לקיים ציוויליזציה". 

לבסוף עלינו להסב את פנינו מן הערים המתות העתיקות אל חיי ההווה שלנו. כאן הרי נמצאות הבעיות הבוערות ביותר, אלה "[…] שלפתרונן יש רק אמצעי אחד: הפראקסיס". לפני שנפרד נקדיש מבט אחרון לציוויליזציית עמק האינדוס, ונתבונן בפריט הארכאולוגי המפורסם ביותר שלה: פסלון ברונזה שכל גודלו עשרה סנטימטר. זוהי "הנערה הרוקדת" מחפירות מוֹהֶנְג'וֹ־דָּרוֹ. הנערה היא כבת 14 או 15. שיערה אסוף וקלוע על ראשה. היא עירומה מלבד הצמידים הרבים שלזרועותיה (הזרועות ארוכות באופן לא פרופורציוני לגופה, אך הדבר לא פוגע כהוא זה בחינה של הדמות). ג'והן מרשל, הארכיאולוג שמצא את הפסלון ב־1926, אמר אחר כך כי במבט ראשון התקשה להאמין שלפניו מוצג פרה־היסטורי. הארכיאולוג גרגורי פוסל כתב על הפסלון כי זהו הפריט שובה־הלב ביותר מכל מה שנמצא בעמק האינדוס. "אולי איננו בטוחים שזוהי רקדנית" כתב "אך היא היתה טובה במה שעשתה, והיא ידעה זאת". ארכיאולוג מפורסם אחר, סר מורטימר ווילר, כתב: "הייתי אומר שהיא בת 15, לא יותר, אך היא ניצבת לה עם הצמידים במעלה זרועה ושום דבר נוסף. נערה מושלמת לרגע, בטוחה לחלוטין בעצמה ובעולם. אני חושב שאין דבר דומה לה בעולם כולו".

פסלון "הנערה הרוקדת" ממוהנג'ו-דרו משלוש זויות צילום ובקנה מידה קרוב למדי ל 1:1.

אנחנו יכולים לראות בנערה הרוקדת שפחת־הרמון או קדשה, ולהשליך עליה את כל הפנטזיות האוריינטליסטיות שלנו. אך לא היו ארמונות בעמק האינדוס, ואין סיבה להניח שהיו שם הרמונות. גם לא היו מקדשים בעמק האינדוס, ואין סיבה להניח שהיו שם קדשות. אני מעדיף לראות את הנערה הרוקדת באור אחר: ילדה־אישה חופשיה ומאושרת, חוגגת במחול את חירותה, את חייה, את גופה הצעיר, את הנעורים עצמם, את רחש המים הזורמים לנצח בנהר ואת סאונה הנצחי של העיר העונֶה להם כהד מן הגדה.

 

4 תגובות בנושא “ערי הנהר”

  1. יפתח הי
    תודה על המאמר המרתק ומאיר העיניים.
    אני יוצא עם שאלה מחשבה נוספת לכל השאלות שעלו. אמנם התייחסת בקצרה לשאלת היווצרות השלטון, אבל להבנתי זו שאלה מרכזית להבנת העניין. ממה שלמדתי ממורי המרקסיסטים (מודה שלצערי לא התעמקתי ישירות בכתבים כמוך) עניין השלטון הולך יד ביד עם היווצרות הציביליזציה. הסיבה שהחקלאות הייתה נוודית במשך אלפי שנים, היא בעיית הידלדלות הקרקע. כדי ליצור חברת קבע, ובעקבותיה ציביליזציה, היה צריך למצוא פתרון לעניין. הפתרון נמצא בדמות נהרות הענק, שסביבן גם התפתחו הציביליזציות הראשונות. הנהרות הביאו עמן, כל שנה, סחף, שאפשר את התחדשות הקרקע וחקלאות קבע. החברות האלה, כולן להבנתי התבססו על מערכת מורכבת של סכרים ותעלות, שניתבו את הזרם-סחף לכל הכפרים-חלקות. תחזוקה של מערכות כאלה, לא יכלה להתקיים ברמה של משפחה או כפר. היה צריך ארגון מרכזי וכמות גדולה מאד של "עבודות ציבוריות" כדי לתחזק את המערכת. סביב הצורך הזה, עולה קבוצה שמבינה את שארגון פנימי שלה, יתן לה כוח עצום. העבודות כמובן נעשות בכפיה וכמו שתיארת אלו תרבויות עריצות ודכאניות, מה שמרקס כינה דספוטיזם אורינטלי. אבל, הן התאפשרו, כי לשלטון בראשיתו, הייתה פונקציה ממשית ואפילו חיונית, בארגון החברה. והשאלה שלי, למה או איך קורה שעמק האינדוס מתפתח ארגון אחר. האם התנאים הפיזיים שונים? בהנחה שיש תנאים מסויימים שבעקבותיו מתאפשר השלטון, כלומר המערכת ההיררכית, למה שם לא. נראה לי שזו נקודה חשובה, שלא כל כך התיחסת אליה. אשמח לשמוע אם יש לך תובנות בעניין.
    ושוב תודה, אמנון

  2. כרגיל, פוסט יפה מאוד.
    מי שרוצה להרחיב את היריעה ממליץ לקרוא: The Dawn of Everything: A New History of Humanity anthropologist David by David Graeber and David Wengrow.
    המחברים שאחד מהם הוא אנתרופולוג ידוע והשני ארכאולוג, סוקרים את ההיסטוריה האנושית ומגלים שתאוריית ההתפתחות הלינארית ודטרמיניזם התפתחותי הם לא יותר ממיתוס, בכל רחבי העולם ,ובמיוחד באמריקה הצפונית, התיכונה והדרומית כמו בערבות אוקראינה הקדומה שישגו חברות מפותחות ביותר, ערים מאוכלסות לפעמים בעשרות אלפי אנשים ללא כל סימן להיררכיה ויחסי מרות ואי-שוויון קיצוני.
    התזה העיקרית שלהם שבני האדם מימי קדם פיתחו מודעות חברתית וקוממו חברות המבוססות על ליבון משותף של עניינים משותפים ושללו יחסי מרות כאידאולוגיה מודעת.

  3. מומלץ מאד לקרוא את ספרו של עזר גת על מלחמות ושלום, הספר ראה אור באנגלית בלבד לפני כארבע שנים, לעניות דעתי הלא קובעת, ספר זה הוא כרטיס כניסה לדיון בשאלות האלו. בברכה ובהוקרה לטור דה פורס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *