פמיניזם ל 100%

בשנת 2019, שלוש תאורטיקניות פמיניסטיות חשובות פרסמו מסמך משותף ושמו:
"Feminism for the 99%: A Manifesto". הוצאת ספרים ישראלית חדשה, הוצאת 'נמלה' בחרה במניפסט פמיניסטי זה, שכתבו צ'מציה ארוצה, טיהטי בהאטצ'ריה וננסי פרייזר, להיות ספר הביכורים שלה. המניפסט יצא לאור בעברית השנה (2022) בתרגומה של עדי מורנו שגם הוסיפה אחרית דבר עם "ההקשר הישראלי".

אני שמח לברך את הוצאת נמלה על עצם הולדתה, על הבחירה המוצלחת בספר ביכורים חשוב ועל הביצוע המצויין. הכל מוצלח מאוד בספר חדש זה, החל מן התרגום וכלה בעיצוב הגרפי (אני גאה לציין שאני מיודד אישית עם כמה מן הנפשות הפועלות, ואף מעורב בפרוייקט אחר של הוצאת 'נמלה'). הערה ביקורתית אחת בלבד יש לי: חסר בספר תוכן עניינים שיקל על הקורא לנוע בין סעיפי המניפסט, דברי הסיום של הכותבות ואחרית הדבר של המתרגמת.

כל הציטוטים שבהמשך דברי הם מן ההוצאה העברית של פמיניזם ל 99% אלא אם כן מצויין אחרת.

המניפסט פמיניזם ל 99% מכיר במפורש בחוב ההיסטורי שלו ל"אבי המניפסטים" הלא הוא המניפסט הקומוניסטי. הכותבות מצהירות על כך בדברי הסיום שלהן, ורומזות לכך לאורך הטקסט כולו, בעצם הבחירה להשתמש בכינוי "מניפסט", ובאלוזיות רבות המפוזרות בין שורותיו של המסמך. היבט צורני נוסף שהכותבות אוחזות בו, ולדעתי באופן פחות מוצלח (על כך בהמשך), הוא חלוקת המסמך לאחת עשרה תזות, כרמז לאחת-עשרה התזות על פוירבאך של קרל מרקס.

כבר ממה שכתוב עד כה מסתבר אחד המהלכים החשובים שמנסות ארוצה, בהאטצ'ריה ופרייזר (להלן: "הכותבות" או "המחברות") לחולל באמצעות המניפסט שלהן: הכותרת מדברת על פמיניזם. הצורה יונקת ממקורות הספרות הסוציאליסטית. התוכן משלב את שניהם. יותר ממשלב: הכותבות שואפות לטעת את הסוציאליזם בליבם של התיאוריה והפרקסיס הפמיניסטי, כרכיב הכרחי שלהם. והן שואפות לטעת את הפמיניזם בליבם של התיאוריה והפרקסיס הסוציאליסטי, כרכיב הכרחי שלהם.

כדי לקיים את הכלל שלמדנו מן ההגדה של פסח: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" אומר כך: פמיניזם ל 99% הוא כשלון מבחינה ספרותית. כמסמך תיאורטי הוא בהחלט בעל ערך ומציג כמה סוגיות חשובות. כטקסט שנועד להניע (או לדחוף קדימה) מהלך פוליטי – פמיניזם ל 99% הוא פרוייקט חשוב מאין כמוהו!

מדוע פמיניזם ל 99% הוא כשלון ספרותי? בעיקר בגלל ההשוואה הבלתי-נמנעת למקדימו הגדול. במניפסט מ 2019 אין כמעט שמץ מן העוצמה הרטורית של המניפסט הקומוניסטי, אין הוא מעורר בקורא אותה תחושה מפעימה כאילו הוא קורא גירסה חדשה של ספר בראשית. המניפסט הקומוניסטי נקרא כקיצור תולדות העושק. פמיניזם ל 99% נקרא כהערות שוליים לקיצור תולדות העושק. ומנגד – ההבטחה, הנבואה על עתיד טוב יותר, שמציג המניפסט הקומוניסטי, נדמית כבשורת-גאולה חילונית. ההבטחות וססמאות הקרב של פמיניזם ל 99% נראות יותר כמליצות ריקות. מדוע? יש לתמוה על כך. ההבטחות של המניפסט הקומוניסטי הרי לא התממשו, ובכל זאת הם מרגשות אותנו. ההבטחות של פמיניזם ל 99% הן עדיין לפחות בחזקת אפשרות. הן הבטחות העשויות להתגשם. ייתכן שדווקא משום כך אנחנו מתקשים לפתוח את לבנו אליהן. אין אלה נבואות שוא וגם לא נבואות אמת. אלה אפשרויות. והתממשות האפשרויות תלויה בין השאר בנו. בי. במה שאעשה. ואנו חשים עצמנו רפי ידיים כל כך…

או אולי ההסבר פשוט ביותר, וכותבות פמיניזם ל 99% מודות בו במפורש כשהן אומרות "קודמנו זה [המניפסט הקומוניסטי] הוא השראה אדירה […] אבל הוא גם הִקשה את המשימה שלנו […] משום שהמניפסט הקומוניסטי הוא יצירת מופת ספרותית – ועל כן הישג שקשה להשתוות לו […]" (עמ' 55).

קשה, אבל אולי גם לא צריך? מדוע בעצם לכתוב מניפסט דווקא? נדמה לי שהכותבות לא חשו עצמן בנוח במסגרת הספרותית שצרו או אמצו לעצמן. אולי משום כך הוסיפו למניפסט פרק של "דברי סיום" שאורכו כמעט כמחצית המניפסט שקדם לו. מניפסט בין פחות משישים עמודים, שיש להסביר אותו על פני כמעט עשרים עמודים נוספים, אינו באמת מניפסט. אכן, חלק זה של "דברי הסיום" הוא החלק המעניין ביותר במסמך, אך הוא הופך את מה שכתוב לפניו לכמעט מיותר.

לא רק הכתיבה המניפסטית, גם החלוקה לאחת-עשרה תזות שהוזכרה כבר היא מלאכותית ובעיני גם מיותרת. מטבע הדברים היא מסבכת את הכותבות בחזרות מיותרות או בחלוקות פנימיות מאולצות, שנראה שעיקר תכליתן הוא להגיע למספר הקדוש אחת-עשרה.

אך אם אין לכותבות פמיניזם ל 99% את התנופה וגאונות הרוח של מרקס ושל אנגלס, הרי הן בהחלט תיארטיקניות חשובות של זמננו, והן כמובן נהנות מיתרון מיקומן ההיסטורי המאפשר להן לדעת דברים, שבימיהם של מרקס ואנגלס היו חבויים בחיק העתיד. על כן המסמך שלהן הוא בעל ערך תיאורטי לא מבוטל, אף כי הוא משאיר את הקורא עם תחושה עמומה ששום טענה לא פותחה די-צורכה, שום טיעון לא בוסס באופן מספק, ושום אנליזה לא חרגה מתחומן של הצהרות פתיחה או ססמאות קרב. בסיום הקריאה פונה הקורא במחשבותיו אל הכותבות ואומר להן את הפסוק המנומס הנהוג בכנסים אקדמיים: "would you care to elaborate?". אפשר שזהו טבעם של מניפסטים, וכמובן, הקורא השקדן יוכל למצוא פיתוח רחב ומעמיק ככל שיואיל לקרוא בעבודתן של מחברות המניפסט כמו גם בכתביהם של אינטלקטואלים ואינטלקטואליות רבות אחרות. אבל זה מחזיר אותנו אל השאלה "אז מדוע לכתוב מניפסט?".

עד כאן על הכשלון הספרותי ומכאן אל ההיבטים החשובים יותר: העיוניים והפוליטיים. הנה כמה מן התזות העיוניות המרכזיות של פמיניזם ל 99%:

א. מתן גט כריתות לפמיניזם ה(נאו-)ליברלי. זה אולי הרעיון החשוב ביותר של המניפסט בעיני כותבותיו. לפחות שלוש מתוך אחת-עשרה התזות מוקדשות להצגתו, והוא גם מאוזכר על השער האחורי של התרגום לעברית. הפמיניזם ה(נאו-ליברלי), המסומל עבור הכותבות בדמותה של הילארי קלינטון, שואף לשילובן של שנים מצליחות (או מוצלחות) בתוך הסדר הדכאני הקיים – במשרות ניהול בכירות של תאגידים כלכליים, בפוליטיקה, בצבא ובאקדמיה. חזונו הוא חזון של "פריצה קדימה". פמיניזם כזה מפקיר את הנשים קורבנות התאגידים, המשתכרות שכר-מינימום בלי תנאים סוציאליים; את הנשים קורבנות הפוליטיקה הנאו-ליברלית, המתאמצות עד אבדן כוחות לסתום במו ידיהם את רשת החורים שפערה מדיניות ההפרטה בשירותי החינוך, הבריאות והרווחה; את הנשים קורבנות המיליטריזם, המוצאות את עצמן, את ילדיהן או את אהובי ואהובות לבן אל מול כוונת הרובה או לוע התותח. פמיניזם אמיתי, פמיניזם ראוי לשמו, צריך להציב בראש רשימת  המטרות שלו את האינטרסים של הרוב המכריע של הנשים – אלה שלא הצליחו ולעולם לא יצליחו לפרוץ קדימה, ולא משום שהן בינוניות או עצלניות, אלא משום שהמערכת הכלכלית והפוליטית (שבה שואפות אחיותיהן ה"מצליחות" להשתלב) מבוססת על דיכויין. הנה נתון אחד, מטלטל, שלדעתי הוא הנתון החשוב ביותר בספר כולו. הוא לא מופיע בדבריהן של כותבות המניפסט (אם כי אין ספק שנתונים דומים לזה עמדו לנגד עיניהן במהלך הכתיבה) אלא באחרית-הדבר שהוסיפה המתרגמת עדי מורנו: "[…] 43% מן הנשים המועסקות במשק [הישראלי] אינן מרוויחות יותר משכר מינימום […]" (עמ' 83). העלאה של שכר המינימום תתרום, איפוא, באופן ישיר לשחרורן, או לפחות להרפיה כלשהי של עניבת החנק הכלכלי אשר לצווארן של מחצית מהנשים בישראל. האם אפשר לטעון שאין זה יעד ראוי למאבק פמיניסטי?

זהו טיעון חשוב מאוד ורב עוצמה. יש בו כוח, כדברי המחברות, "לכוון מחדש מאבקים פמיניסטיים בזמנים של בלבול פוליטי" (עמ' 57) וגם להיות "למגדלור של תקווה עבור כל השאר" (עמ' 12). קשה לי לראות באבחנה שבין הפמיניזם הסוציאליסטי לבין זה ה(נאו-)ליברלי חידוש תיאורטי של ממש. ייתכן שהדבר נובע מן הפינה המיוחדת שלי בעולם השיח האינטלקטואלי, ואולי משום שאני הגעתי אל הפמיניזם מן הסוציאליזם ולא להפך. כך או כך, אני זוכר טיעונים כאלה בויכוחים עם ובתוך התנועה הפמיניסטית כבר בראשית שנות האלפיים לכל המאוחר (וזה מבלי שאזכיר את קלרה צטקין ורוזה לוקסמבורג מראשית המאה העשרים). אולי החידוש הוא בכך שהטיעון פורץ משולי הדיון אל המרכז, או שהוא מנוסח בלשון (פמיניסטית) חד משמעית שאינה מוכנה עוד לפסוח על שתי הסעיפים. מכל מקום, גם אם אין כאן חידוש תיאורטי גדול, יש כאן בשורה גדולה. דברים נכוחים, מנפצי אשליות ומפיחי תקווה כדאי לשמוע ולהשמיע יותר מפעם אחת.

ב. הגדרה מעודכנת של מטרות המאבק הסוציאליסטי ושל דרכי המאבק. על פי מחברות המניפסט, הסוציאליזם ה"קלאסי", מבית מדרשם של מרקס ואנגלס, זיהה בצדק את הקפיטליזם כמנגנון של ניצול עובדים העומד בבסיס הסדר החברתי  הקיים. אולם בימינו הניצול חרג כבר מזמן מגבולותיו של מקום העבודה. העובדים והעובדות מנוצלים כאשר מדיניות ההפרטה מחסלת את החינוך הציבורי ואת מערכת הבריאות הציבורית. הם מנוצלים כאשר מחירי הדיור עולים. הם מנוצלים כאשר מוסדות התמיכה הקהילתיים מתפרקים, מתדלדלים או עוברים תהליך של נאו-ליברליזציה.

מרקס ואנגלס הסתפקו במניפסט הקומוניסטי במשפט אחד לתיאור האספקט הצרכני של הניצול: "הושלם ניצול הפועל על-ידי בעל-התעשייה כדי כך, שהוא מקבל שכר עבודתו במזומנים, עטים עליו שאר חלקי הבורגנות, בעל-הבית, החנווני, המלווה-במשכון וכדומה".

מחברות פמיניזם ל 99% חיות במאה העשרים ואחת, והן יודעות שאין די בכך: "אין זה מקרי כי מאבקי שכר מכונים לעתים קרורות מאבקי 'לחם עבודה'.", הן כותבות, "ואולם תהיה זו טעות להגביל סוגיות אלה לכדי דרישות במקום העבודה בלבד, כמנהגם הרווח של ארגוני עובדים מסורתיים. אלה מתעלמים מאופיים הסוער והבלתי מיושב של היחסים בין שכר לבין חיים במערכת שבה פוסק הקפיטלילזם כי השכר הוא האמצעי היחיד להבטיח את החיים. אנשים עובדים לא נאבקים למען שכר; ליתר דיוק, הם נאבקים למען שכר משום שהם רוצים את הלחם. השאיפה לאמצעי קיום היא הגורם המניע ולא התוצאה. לכן מאבקים למען מזון, דיור, מים, שירותי בריאות או חינוך לא תמיד באים לידי ביטוי או מתוּּוָכים באמצעות השכר – זאת  אומרת כדרישות לשכר גבוה יותר במקום העבודה. זכרו למשל, כי שתי המהפכות הגדולות ביותר בעידן המודרני, זו הצרפתית וזו הרוסית, החלו במהומות לחם בהנהגתן של נשים." (עמ' 63-64).

ההגדרה המחודשת והרחבה של מטרות המאבק מלווה גם בהגדרה מחודשת של דרכי מאבק חדשות ויצירתיות. בעיקר מדברות כותבות המניפסט על שביתות נשים ה"ממציאות מחדש את השביתה", שובתות בדרכים חדשות ושובתות גם נגד איומים "על שירותי הבריאות, על מערכת החינוך, על פנסיות ועל הדיור הציבורי […]. הן מתמקדות בשירותים הבסיסיים הנדרשים כדי לקיים בני אדם וקהילות חברתיות". (עמ'15)

ג. השעתוק החברתי. זהו בעיני החידוש התיאורטי המעניין ביותר במניפסט. מחברות פמיניזם ל 99% מגדירות "שעתוק חברתי" כגוף העצום של פעילויות תומכות חיים הדרושות לשם יצירת בני אדם חדשים, גידולם, חינוכם, הכשרתם ודאגה לרווחתם, לפחות במידה הדרושה (בסדר הקפיטליסטי המעוות) על מנת שיוכלו להזין את הצורך המתחדש והמתרחב של ההון ב"כוח עבודה". את ההיבט הכלכלי של מכלול הפעילות הזאת של גידול אנשים, כלל מרקס בחישוב הוצאות מחייתו של הפועל. כך, למשל, הוא כותב בקפיטל (בהשמטות קלות בלבד):

"בעל כוח-העבודה בן-תמותה הוא. ואם צריך, שהופעתו בשוק תהא מתמדת ורצופה […] הרי צריך שמוכר כוח-העבודה יוכל להנציח עצמו […] על ידי רביה. כוחות-העבודה הנעדרים מתוך השוק על ידי בלייה ומיתה – מן ההכרח למלא תמיד מקומם לכל הפחות במספר שווה של כוחות-עבודה חדשים. הרי שסכום אמצעי-המחיה ההכרחיים לייצורו של כוח-העבודה [של הפועלים] מכיל בתוכו את אמצעי-המחיה בשביל ממלאי-מקומם, כלומר, בשביל ילדיהם של הפועלים […]. כדי לאמן ולשנות את הטבע האנושי בכללו, שיוכל להגיע להתמחות וזריזות בענף-עבודה מסוים ולפתחו, עד שיהיה לכוח-עבודה מיוחד במינו – לשם כך נדרש לימוד מסוים, או חינוך […]. לגבי כוח-העבדוה הרגיל מועטות הוצאות-הכשרה אלה עד כדי ביטול […]". (הקפיטל, עמ' 138-139)

עבור מחברות פמיניזם ל 99% דבריו אלה של מרקס פשוט אינם מספיקים. ראשית הן מראות כי הפעילות המחדשת את כוח-העבודה של עובדים קיימים ובעיקר זו המגדלת אנשים כעובדים-לעתיד מקיפה היא ורחבת-היקף עשרת-מונים יותר מכפי שתיאר מרקס (ואינני נכנס לעומק המחלוקת האם הבדל זה נובע משינוי הזמנים או שמא הטעות היתה כבר במקור. מן הסתם קצת מזה וקצת מזה). שנית, הן מחדדות את האבחנה המרקסית בדבר אופיו האנטי-אנושי של הקפיטליזם: את גידולו של ההון הוא מציב כמטרה, ואת גידולם של אנשים כאמצעי למטרה זו. הקפיטליזם "הפך את העולם כולו על ראשו" (עמ' 26) ואם רוצים אנו לחיות חיי אנוש ראויים, עלינו להעמידו שוב על רגליו. שלישית, מראות מחברות פמיניזם ל 99% כי תפקידי גידול האנשים מוטלים בדרך כלל על כתפיהן של נשים:

"בחברות קפיטליסטיות החשיבות המרכזית של תפקיד השעתוק החברתי מוסווית ומוכחשת. לא זו בלבד שגידול אנשים רחוק מלזכות להערכה בזכות עצמו, אלא שמתייחסים אליו רק כאמצעי להגדלת רווח. מאחר שההון נמנע ככל יכולתו מלשלם על עבודה זו, ובה בעת מתייחס לכסף כאל חזות הכול ותכלית הכול, הוא מוריד בדרגה את אלה שמבצעות את עבודת השעתוק החברתי לעמדה של כפיפות – לא רק לבעלי ההון, אלא גם לאותם עובדים ועובדות בשכר הנהנים מיתרון יחסי ויכולים להטיל את האחריות לכך על אחרות ואחרים.

האחרים ההם הם בעיקר נשים […]" (עמ' 27)

שני ההיבטים העיוניים הבאים שאציג כבר חורגים מתחום העיון התיאורטי, ובעיקר בזכותם אני מייחס ערך פוליטי גדול למניפסט פמיניזם ל 99%. את הסוגיה הראשונה אבקש להציג בדרך עקיפה במקצת.

בחודש נובמבר של שנת 2008, נפגשה מלכת אנגליה אליזבת השניה עם אנשי הסגל של ה
London School of Economics והציגה להם שאלה פשוטה: כיצד זה לא חזה איש את המשבר הפיננסי העולמי שהתחולל עתה ממש לנגד עיניהם? (קריסתו של בנק ההשקעות Lehman Bros. התחוללה רק שבעה שבועות קודם לכן). כלכלני ה LSE ערכו כנס מיוחד כדי לגבש תשובה על שאלתה של המלכה, וביולי 2009 מסרו את תשובתם בכתב:

"[…] לסיכום, הוד מלכותך, אף כי היו סיבות רבות לכשלון, היה זה בעיקר כשלון של כח הדמיון המשותף של אנשים רבים ונבונים, הן בארצנו והן בעולם כולו, להבין את הסיכונים הנשקפים למערכת בכללותה […]. נראה שכל אחד ואחד עשה מלאכתו נאמנה על פי הסטנדרטים שנקבעו למשימתו, והסיכונים הספציפיים הוערכו בצדק כקטנים. אך הסיכון שנקלעה אליו המערכת כולה היה עצום".

(את הסיפור הזה ואת הציטוט מן המכתב למלכה מצאתי בספרו של Felix Martin,    Money: The Unautorized Biography  עמ' 184-185).

בשנת 2008, אף אחד לא ראה את התמונה הגדולה. ראשיהם של טובי הכלכנים בעולם היו נעוצים איש בפינתו. אני חושב שחברי בית הספר לכלכלה של העיר לונדון הקלו עם עצמם בתשובתם למלכה, וכשלונם היה חמור יותר מ"אי ראיית התמונה הגדולה". אבל אם לומר את האמת אינני מצפה להרבה מכלכלנים ממסדיים.

אלא שאנחנו כבר לא ב 2008. אנחנו בשנת 2022, והמשבר המאיים על כולנו (או שכבר הוא מתחולל לנגד עינינו) חמור בהרבה מן המשבר הכלכלי ההוא. איננו יכולים לסמוך על הכלכלנים שלנו וגם לא על הפוליטיקאים. אנחנו חייבים לראות את התמונה הגדולה. מתחוללים היום על פני כדור הארץ מאות משברים קטנים, גדולים ועצומים: משברים פוליטיים, צבאיים, אקולוגיים, כלכליים, חברתיים, לאומיים ובין-לאומיים. איומים רבים נשקפים לנו, איומים בעלי אופי לאומני, גזעני, שוביניסטי, סקסיסטי, ועוד. אבל יש שם אחד לכל המשברים והאיומים הללו. השם המשותף הזה הוא קפיטליזם. כל עוד נמשיך להיות רק "פמיניסטיות" או "אקולוגיסטיות" או "שחורות-רדיקליות" או "להט"ביות-רדיקליות" או "מזרחיות-רדיקליות" או "פעילות קהילתיות רדיקליות" וכן הלאה, נחמיץ את התמונה הגדולה ולא נלמד להבין את האוייב ממש עד לרגע שבו ישמיד אותנו. זהו המסר הפוליטי החשוב כל כך שמביאות ארוצה, בהאטצ'ריה ופרייזר אל תוך התנועה הפמיניסטית.

אבל (תמיד יש אבל).

מחברות פמיניזם ל 99% מפנות כעת את מבטן שמאלה ואומרות כך: "[…] ממשיכיו של מרקס לא תמיד תפסו כי גם מעמד הפועלים וגם האנושות אינם ישויות הומוגניות נטולות הבדלים, וכי אי אפשר להגיע לאוניברסליות על ידי התעלמות מן ההבדלים הפנימיים שבמסגרתם. עודנו משלמות כיום את המחיר על טעויות פוליטיות ואינטלקטואליות אלה. בעוד שנאו-ליברלים ציניים מעלים על נס 'גיוון' כדי לייפות את הטורפנות של ההון, חלקים רבים מדי מן השמאל עדיין מתעקשים על הנוסחה הישנה שלפיה מה שמאחד בינינו הוא רעיון מופשט והומוגני של מעמד, וכי פמיניזם ואנטי-גזענות יכולים רק לפלג בינינו. […] ריבוי המאבקים המקוטעים לא יוליד את סוג הבריתות המוצקות ורחבות הבסיס הנדרשות לשם שינוי החברה. עם זאת, בריתות כאלה ייהפכו לבלתי אפשריות לחלוטין אם לא נשכיל להתייחס ברצינות להבדלים בינינו. במקום להכחיד אותם או להמעיט בערכם, המניפסט שלנו מציע להילחם בהפיכתם של ההבדלים בינינו לנשק בידי הקפיטליזם. פמיניזם ל 99% מגלם את החזון האוניברסלי הזה: תמיד חלק ממערך משותף, תמיד פתוח לשינוי ולערעור, ותמיד מכוון את עצמו מחדש באמצעות סולידריות" (ע'מ 72-73)

האוניברסליות, שהיא נשמת אפו של הסוציאליזם, צריכה להפוך מאוניברסליות ריקה ומופשטת לסולידריות קונקרטית, הבונה את הבסיס הרחב של המאבק מתוך הכרה בסוגים שונים של סבל, סוגים שונים של עושק וקיפוח, סוגים שונים של אינטרסים מגדריים, מיניים, קהילתיים ותרבותיים – מכירה בהם וכוללת אותם.

עודנו מחפשים, אפוא, אותה "אחדות מתוך ריבוי", שהאמריקאים האמינו שמצאוה וכתבו אותה כמוטו: E Pluribus Unum. לא ריבוי המפרק את האחדות. לא אחדות המכחישה את הריבוי. אחדות מתוך ריבוי. הסוציאליסטים ושאר כוחות השחרור חייבים למצוא את הדרך הזאת. אנחנו עדיין רחוקים מתשובה, ומן הסתם התשובה תעלה, אם תעלה, מתוך הפרקסיס. אבל את הפרקסיס צריך לכוון באמצעות שיחה עירנית, קשובה ומתמשכת.

הוצאת 'נמלה' נתנה לנו כלי מצויין לפתוח בו את השיחה הזאת בשפה העברית.

ומלה אחרונה באשר לכותרת של רשימה זו. השם פמיניזם ל 99% הוא שם מצויין כפי שהססמא "אנחנו ה 99%" היא ססמא מצויינת. בשדות המאבק עלינו להשתמש באלה. אבל ברגעים של הרהור, של דמיון ושל שיחה, עלינו לזכור שגם האינטרסים האמיתיים של אותו אחוז בודד של אזרחי-כדור-הארץ האוחזים בעמדות הכוח הפריווילגיות – גם האינטרסים האמיתיים שלהם כלולים בבשורת השחרור של הסוציאליזם וגם של הפמיניזם.

פמיניזם וסוציאליזם ל 100 אחוז.