אפר ותקווה
על הרומן "הדרך" מאת קורמאק מקארתי (הוצאת 'מודן', 2009)
יפתח גולדמן
אב ובנו במסע משותף של השרדות, התבגרות, התקרבות וקורבן. כמה פעמים כבר קראנו את הסיפור הזה? ומדוע נדמה ש"הדרך" של קורמאק מקראתי מספר אותו בפעם הראשונה?
אמריקה שלאחר הקטסטרופה. ציויליזציה שנכחדה ושרידי-אדם הנאבקים על קיומם. כמה סופרי מדע-בדיוני כבר ניסו את כוחם בכתיבת הספר הזה, ומדוע כשמקראתי עושה זאת נדמה לנו שאנחנו קוראים נוסח חדש של ספר בראשית?
מקארתי הוא סופר של מערבונים ודבר זה ניכר היטב ב"הדרך". גם השפעתה של ספרות האבסורד ניכרת ברומן, אשר מבחינת תוכנו המפורש אין ברירה אלא לסווג אותו כ"מדע בדיוני". הנה אמרנו כל מה שיגיד על "הדרך" ערך בלקסיקון ספרותי, ועוד לא אמרנו דבר.
"הדרך" הוא ספר מזוויע . אין מלה רכה יותר שתתאים כאן. אלימות בוטה אפיינה גם ספרים אחרים של מקארתי (לעברית תורגמו "כל הסוסים היפים" המצויין ו"לא ארץ לזקנים" שעל פיו יצרו האחים כהן את סרטם המעולה "ארץ קשוחה"). אבל המלה "אלימות", גם אם נחבר לה את כל שמות התואר האפשריים, לא תתאר נכונה את הזוועה העולה מן "הדרך" (על אף הסגנון המינימליסטי). אין די בה כדי להעביר את החוויה המתמידה לכל אורך הרומן אצל גיבורי הסיפור ואצל הקורא: פחד תמידי. טרור שאין ממנו מנוחה. אימת מוות, שמידתה כמידת כדור הארץ.
מדוע, איפוא, הספר הזה מהפנט אותנו?
אולי משום שמקארתי הוא קודם כל צייר אמן. הוא מצייר במלים. והציורים שלו מרהיבי עין. אלה לא שרטוטים גסים בעפרון פחם אלא משיחות מכחול עדינות ומדוייקות. אבל על הפַּלֶטָה של "הדרך" יש רק גוונים של אפור.
"כשהיה די אור להשתמש במשקפת הוא סקר את העמק מתחת. הכל מחוויר ומיטשטש בעכרורית. האפר הרך מנוּשב בעִרבּולים רפים מעל לבטון-האספלט השחור. הוא בחן מה שאפשר היה לראות. קטעי כביש שם למטה בין העצים המתים. מחפש משהו עם צבע. תנועה כלשהי. עִקבת עשן עומד. הוא הנמיך את משקפת השדה ומשך את מסכת הכותנה מפניו ומחה את אפו בגב פרק-ידו ושב וסקר את השטח. אחר פשוט ישב שם ואחז במשקפת וצפה באור היום האפור כאפר נקרש על פני הארץ. הוא ידע רק שהילד הוא הצו שלו. הוא אמר: אם הוא אינו דְּבר אלוהים אלוהים מעולם לא דיבר."
על מה הספר? הציוויליזציה באמריקה הצפונית חרבה בשואה (וככל שידיעתם של גיבורי הספר מגעת – חרבה הציוויליזציה בעולם כולו). אופיה המדוייק של הקטסטרופה אינו מוסבר, אבל מן הרמזים הפזורים בספר נדמה שהיתה זו שואה אטומית. מכל מקום, האסון פרץ בפתאומיות, ברגע אחד, ומיד אחר כך עלו עלו כל הערים באש. ימים מספר אחר-כך נולד ילד לזוג ניצולים (שנסיבות הצלתם אינן מוסברות). זמנו של הסיפור הוא כעשר שנים מאוחר יותר. האב והבן הולכים דרומה, "אין דרך לשרוד עוד חורף פה". אפר מכסה את הארץ. אפר נישא ברוח, מזהם את מי השתיה ואת האוויר. אפר מסתיר את עין השמש. בעלי החיים נעלמו, כנראה נכחדו כולם (רק פעם אחת במהלך הספר קורעת נביחה של כלב את הדממה). קור ורעב שוררים בכל. בני האדם הבודדים ששרדו מתדרדרים אל אופני קיום מפלצתיים. את הגיהינום הקפוא הזה חוצים האב והבן, "כל אחד מהם הוא כל עולמו של האחר", במסע שספק אם יש לו טעם או תכלית.
"הדרך" הוא סיפור אמיתי.
אין כוונתי כאן לאמינות התרחיש המתואר בספר מבחינות פיסיקליות, אקלימיות, אקולוגיות וביולוגיות. אכן אפשר לקרוא את "הדרך" באופן זה. פעיל הגנת-הסביבה הבריטי ג'ורג' מונביוט הגדיר את "הדרך" כ"ספר הסביבתי החשוב ביותר שנכתב אי-פעם", ואת מקראתי כ"אחד מחמישים אנשים העשויים להציל את כדור הארץ". אפשר שזה נכון. אבל בדברי כאן על האמת של היצירה, כוונתי לאמת אמנותית.
מקארתי מתאר לנו עולם שהופשט עד לעצמותיו החשופות; עולם שניטל ממנו כל קב של רוך וחן וחסד; עולם שלא תתכן בו נחמה אנושית וגם לא נחמה מטאפיסית. זוהי המעבדה הספרותית שבתוכה נחקרת השאלה: "האם ייתכנו חיים אנושיים בלא תקווה". למען הדיוק המחקרי חייב היה מקארתי לִגְלות אל מחוזותיו המפוקפקים של הז'אנר הקרוי בטעות "מדע בדיוני" ("מפוקפקים" – משום שרק מעטות מבין היצירות המובהקות של המדע הבדיוני הן יצירות ספרות ראויות). שום דבר אחר איננו מספיק. אפילו אושוויץ לא היתה, ככלות הכל, "פלנטה אחרת". היא היתה מקום אחד וזמן אחד על פלנטה שבה התקיימו גם חיים אנושיים "רגילים" עם רגעים של שמחה ונחמה. אסירי המחנה ידעו על החיים האלה ויכלו לקוות להם. הם יכלו לקוות שיעברו את המלחמה, שישרדו, שיזכו לראות את השחרור. אבל מה אם אושוויץ היא עכשיו הפלנטה כולה? מה אם אין מקום ואין זמן שהם מחוץ לאושוויץ? מה אם האדמה עצמה מתה, וכל מי ששרד על-פני הארץ הקפואה הוא צייד וניצוד, מפלצת וקורבן? למה רשאי אדם לקוות בתנאים אלו? ואם אינו רשאי לקוות לדבר, האם עדיין אדם שמו?
"עד אז כבר שבתו כל חנויות המזון ורצח השתרר בכל מקום ואתר על פני הארץ. בקרוב יהיה העולם מאוכלס רובו ככולו בגברים שיאכלו את ילדיך לנגד עיניך, והערים עצמן מוחזקות בידי גרעיני בוזזים מושחרים שפילשו מנהרות בין החורבות וזחלו לבני שיניים ועיניים בינות לשברי ההריסות ובידיהם פחיות מזון חרוכות וחסרות שֵׁם בסלי רשת כמו קונים בקַנְטינוֹת הגיהינום. הטַלְק השחור הרך התנשב ברחבובות כמו דיו של דיונון הנמתח לאורכה של קרקעית ים, והקור הסתנן והחושך הקדים לרדת ונברני הזבל העוברים עם לפידיהם במורד הקניונים התלולים כבשו חורים מִשְׁיִים באפר הסחוף אשר נסגרו חרש מאחוריהם כמו עיניים. בחוץ בדרכים קרסו הצליינים ונפלו ומתו, והארץ הקודרת והעטויה בתכריכים התגוללה לאיטה סביב השמש וחזרה שוב בלי נתיב ובאין-מבחין כמסלולו של כל עולם עמית חסר-שם בחושך הקדמון שמעֵבר."
"נטשו כל תקווה, אתם הנכנסים לכאן" – כתובת זו חקוקה, לפי דנטה, על שערי הגיהינום. האם זו גם כותרת המשנה הנסתרת של "הדרך"?
אך הרומן של מקארתי אינו רק ניסוי ספרותי תאורטי שבו הנבחנים הם גיבורי הסיפור. הוא גם ניסוי ממשי ביחסים המורכבים שבין הסופר, היצירה והקורא. האם אפשר לכתוב יצירת ספרות גדולה שתסגור בפני הקורא כל פתח של תקווה? האם אנו יכולים להנות הנאה אסתטית מאמנות נעדרת-תקווה? לשם הניסוי הזה נחוץ הראליזם המדוייק של "הדרך". כאן לא מדובר ב"מחכים לגודו" הסוראליסטי, הפותח בפני הקורא שפע של אפשרויות להונאה עצמית: "זה לא באמת… הם רק מסמלים משהו…". האב והבן חסרי השמות של "הדרך" לא מסמלים דבר. או בעצם כן: הם מסמלים אותנו עצמנו, ובמובן הטריוויאלי ביותר: בכל רגע עלולה להתרגש השואה שבעקבותיה נמצא עצמנו במקומם.
הריאליזם החמור של מקארתי קובע את גבולות היצירה, או את קירות הכלא שאנו נכנסים אליו לצרכי הניסוי. בתוך הגבולות הללו מעטיר עלינו הסופר את כל חמודותיה של הספרות פרט לאחת: סגנון מדוייק עוצר-נשימה; אבחנה רגישה לפרטים הדקים ביותר; תמונות מרהיבות ושיאים של פחד וחמלה. "קחו את כל אלה", אומר לנו מקארתי, "אך בלי מיליגרם אחד של תקווה. התוכלו?"
אתה זוכר את הילד הקטן ההוא, פאפא?
כן. אני זוכר אותו.
אתה חושב שהוא בסדר הילד הקטן ההוא?
הו כן. אני חושב שהוא בסדר.
אתה חושב שהוא הלך לאיבוד?
לא. אני לא חושב שהוא הלך לאיבוד.
אני פוחד שהוא הלך לאיבוד.
אני חושב שהוא בסדר.
אבל מי ימצא אותו אם הוא הלך לאיבוד? מי ימצא את הילד הקטן?
הטוֹב ימצא את הילד הקטן. הוא תמיד מצא. הוא ימצא שוב.
לא נקלקל את המתח אם נגיד שאין "הפי אנד" ל"הדרך". ממה שאמרנו עד כה ברור (כפי שברור לקורא ב"הדרך" משלב מוקדם מאוד של היצירה) שתנאי היסוד של הסיפור אינם מאפשרים "סוף טוב" בשום מובן מקובל. ובכל זאת (וגם כאן איננו "מגלים את הסוף") – הרומן של מאקרתי משיב בשלילה על שתי השאלות שאותן הוא חוקר.
ראשית, הוא מראה בבירור שאי אפשר לסלק את התקווה מן העולם בלי לסלק קודם את אחרון האנשים החיים.
שנית, הוא מוכיח (שוב) את מחוייבותה העמוקה של הספרות לאֶרוֹס, את חיוב החיים המהותי לאמנות: אפשר לכתוב סיפורי זוועה, אבל הזוועה לבדה אינה מספיקה כדי לפרנס יצירה גדולה. אין הזוועה יכולה להפוך ליופי, מבלי שינכח ביצירה גם יסוד-התקווה.
זו האמת הזורחת מ"הדרך" של מקארתי כגחלת יוקדת מתוך האפר.
הספר גרם לי לקוצר נשימה. לא מטאפורית – קוצר נשימה אמיתי שבעטיו נאלצתי מדי פעם לעצור ולהשתמש במשאף. עד כדי כך הספר סגר עלי.
מבחינתי – לא היה מדובר כאן בספר מד"ב או בנבואה פוסט אפוקליפטית. חלק מן המראות המתוארים בספר כבר התרחשו בהסטוריה.
המציאות שבה אנשים הופכים לחיות אדם, לקניבלים, על מנת לשרוד, התרחשה לנגד עינינו רק לפני פחות משבעים שנה: בעת שהוטל מצור על לנינגרד, העיר שהייתה ביתם של ניז'ינסקי, נורייב, שוסטקוביץ' ואחמטובה, בעיר הזו שררו קניבליזם ומעשי זוועה שאין לתאר.
עבורי, הספר היה בראש ובראשונה מראה המציינת לאן אנחנו יכולים להגיע כהרף עין, בעת שתהליכים שאין בכוחנו לשלוט בהם ינחו אותנו לשם.
ואין נחמה בידיעה שגם בתקופות כאלו יהיה ניצוץ של אנושיות בחלק זעיר של האנושות.
תתחדש על הבלוג.
מיכאל, תודה על הברכות.
אתה בודאי צודק. הדברים המתוארים ב"הדרך" כבר התרחשו בהיסטוריה. לא רק בזו הקרובה.
הנה ציטוט מספר הספרים שנראה כמו סצנה מ"הדרך":
וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חרייונים [דִּבְיוֹנִים] בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף. כו וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. כז וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ יְהוָה מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב. כח וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר. כט וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ. (מלכים ב', פרק ו' פסוק כה-כט).
אלא שייחודו של העולם של "הדרך" (עולם שהוא בינתיים דמיוני, למרבה השמחה) הוא שאין בו מקום שהוא מחוץ לשומרון הנצורה. המחנק מקיף את כל הפלנטה. הזוועה והיאוש וחוסר-הטעם נוכחים בכל דף של הרומן. על כך אינני מערער כמובן. מה שניסיתי להראות (ואולי טעיתי, ואולי לא טעיתי אך נכשלתי בלהראות זאת) הוא שגם התקווה נוכחת בו. שהיא חייבת לנכוח בו.
ושוב תודה על הברכות ותודה גם על התגובה.
יפתח
לצערי, נותרה בי חוויה דומה לזו של מיכאל – הספר בעיני מראה שהתקווה היא נחלתם של יחידי סגולה "נושאי האש". רבות הן הדמויות האנושיות ב"דרך" שאי אפשר לתאר אותם כמי שבחייהן ייצגו נקודות של אור. ואיני מתכוון רק לדמויות עליהם ניתן לחשוב כי מידת הטוב שבהם הוא עניין של פרספקטיבה (כמו האדם שגונב את עגלתם), אלא על אוכלי האדם, האיש הזקן, או מצעדי העבדים – היכן התקווה בבני אנוש חיים אלו?
אם יש מסקנה בעיני לדרך שמקארתי לוקח אותנו (שמזכירה לי גם משהו מ"לא ארץ לזקנים") היא שיש מתי מעט שהם נושאי הלפיד והאש, והיתר שנמצאים מאחור – בין שמנסים להשיגם ולהיות כמוהם, ובין שויתרו בכלל על הניסיון.
שלום ערן,
האם הילד ברומן מהווה "אי של תקווה"?
לדעתי כן.
האם אפשר להסתפק בתקווה זו?
וודאי שלא.
האם אפשר להתנחם בה?
אולי…
יפתח