האם הסוציאליזם דורש צדק?

לפני כמה חודשים, כתב-עת אינטרנטי מסויים הזמין ממני מאמר על "תפיסת הצדק של הסוציאליזם". כתבתי את המאמר והוא אף התקבל בהתלהבות מסויימת, אלא שאז נותק הקשר עם כתב העת והעורך חדל לענות על האימיילים שלי. אינני יודע מה קרה ואני מקווה מאוד ששלום לעורך ולפרוייקט החשוב שלו. מכל מקום – המאמר כבר נכתב ונערך וחבל שייקבר בהארד-דיסק שלי. אין כאן חידושים גדולים אבל אולי כמה חידודים מעניינים. 

האם הסוציאליזם דורש צדק?
לכאורה נדמה שתשובה חיובית לַשאלה זו היא כה מובנת מאליה עד שספק אם יש טעם לשאול אותה. האם היתה אי פעם תנועה חברתית או פוליטית שלא טענה שהיא דורשת צדק? האם הוקמה אי פעם מפלגה שחרטה על דגלה את הסיסמא "יוחזר העוול"? או תנועת מחאה שהכריזה בכיכרות ש"העם דורש עוול חברתי"? כל מי שהציע שינוי או תיקון בעולם (ואין ספק שהסוציאליזם הציע שינוי ותיקון בעולם) ממילא דרש לעשות את העולם לצודק יותר. אבל אבחנה זו עצמה מצביעה על בעיה: אם כולם דורשים צדק, איזו משמעות יש לדרישת הצדק? האין ה"צדק" פשוט תווית שאותה מצמיד אדם להשקפת העולם, העמדה או הדרישה פוליטית שבה הוא מצדד? ואם כך הדבר, שמא באומרנו "הסוציאליזם דורש צדק!" אין אנו מוסיפים דבר על הפסוק "הסוציאליזם דורש"?

יתר על כן, כפי שאראה בהמשך הדברים, יש לפחות מובן חשוב אחד שבו הסוציאליזם

אינו דורש צדק. אין כוונתי לומר שהוא דורש אי-צדק, אלא שהוא דורש משהו אחר, שונה מהותית מן הדברים שאותם אנחנו מסמנים במלים "צדק" ו"אי צדק" (או "עוול").

 

מאזניים, פטיש, חרב וכסות-עיניים: הדימויים של הצדק

הבה נעיין במלה "צדק", ונתחיל לאו דווקא מן המשמעות השכלית של המושג אלא מן הדימויים התרבותיים שלו הנוכחים בתודעתנו. הכנסתי את המלה "Justice" למנוע החיפוש של 'גוגל' ועברתי ללשונית התמונות – שמונה-עשר מתוך עשרים הדימויים הראשונים שהופיעו על הצג הכילו מאזניים. בשמונה דימויים הופיעה אלת הצדק. בארבעה הופיע פטישו של השופט. כשגללתי הלאה במורד המסך לא ניכר שינוי משמעותי בפרופורציות הללו.

מה אפשר ללמוד מכך? ראשית, שדימוי המאזניים, ובעיקר הַמֹּאזְנַיִם הַמְּאֻזָּנִים, הוא הדימוי התרבותי החזק ביותר המתקשר למושג ה"צדק". אחת הדרישות החמורות להקפדה על הצדק מנוסחת כך בספר ויקרא י"ט, ל"ו: "מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם". המאזניים מופיעים כבר בראשית הפסוק, ומיד מצטרפות אליהם המשקולות ("אבני-צדק"), כלִי המדידה ליבשים (איפת-צדק) וכלִי המדידה לנוזלים (הין-צדק). דימוי הפטיש, הרווח גם הוא, מצביע על הקשר האמיץ שבין צדק לבין משפט (השורש צ.ד.ק. והשורש ש.פ.ט מופיעים בצוותא או בסמיכות גדולה עשרות פעמים במקרא). עכשיו, הבה נתבונן מעט בדימוי השלישי ונערוך הכרות עם אלת הצדק. הרומאים היו כנראה הראשונים שתארו אותה כאוחזת במאזניים. בערך מאתיים שנים אחר כך הם גם העניקו לה חרב. רק בתקופת הרנסנס הצפוני, בגרמניה של המאה החמש עשרה, הופיע כיסוי העיניים: אלת הצדק

היא עיוורת או ליתר דיוק – עיניה מכוסות. הרעיון המסומן בדימוי זה הוא כמובן עתיק הרבה יותר. אפשר להזכיר, לדוגמא, את פרק י"ט בויקרא שכבר עיינו בו. שם  כתוב: "לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֨וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ". על פי הכתוב בויקרא השופט אמור להיות עיוור למאפיינים האישיים של המתדיינים בפניו. "דל" ו"גדול", עני ועשיר, בן-טובים ובן-עניים – כולם נשפטים על פי אותו משפט. הצדק רואה רק את ההיבטים הרלוונטיים של המקרה הנדון ועיוור לכל היתר (בניסוח

משפטי מודרני קוראים לכך "שוויון בפני החוק"). עולה מכאן, שגם דימוי העיניים המכוסות וגם דימוי המאזניים (הקדום והרווח ממנו) קשורים שניהם במושג השוויון.

בספר החמישי של האתיקה הניקומאכית, טוען אריסטו שהצדק הוא (לפחות בדרך כלל) סוג של שוויון. אריסטו גם העמידנו על כך שהמושג "צדק" משמש אותנו בשני הקשרים נבדלים: בשאלות של חלוקת משימות או טובין ("צדק חלוקתי") ובשאלות של שכר ועונש (בעיקר בהקשר מוסרי). החשוב לענייננו הוא שהן במשמעות החלוקתית של הצדק והן במשמעות המוסרית שלו הוא נתפס כאיזה תואם (או איזון) בין נתינה לקבלה, או בין מעשה לגמול-המעשה.

 

צדק סוציאליסטי הוא צדק ליברלי

עכשיו אנחנו יכולים לפנות אל הסוציאליזם. יהיה זה טריוויאלי לומר שההוגים והמהפכנים הסוציאליסטיים של המאה התשע-עשרה היו חשדניים למדי כלפי פטישו של השופט, ומן הסתם היו מגיבים באירוניה מרירה על האיסור המקראי "לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל". הסוציאליסטים טענו שהסדר הכלכלי, החברתי, המשפטי והפוליטי של תקופתם משרת את האינטרסים של המעמדות הגבוהים על חשבונו של המון העם. קרל מרקס הסביר שתפיסת הצדק (כמו הדת, הפילוסופיה והאמנות) שייכת ל"בניין העל האידאולוגי" הנקבע ומעוצב על-ידי הבסיס הכלכלי של אופן-הייצור. זו הסיבה שבחברה המושתתת, מבחינה כלכלית, על עבדות תחשב העבדות לצודקת ובתי המשפט יגנו עליה. בחברה שמושתתת על עבודתם של חקלאים צמיתים (כמו ברוסיה עד למאה התשע-עשרה), שיעבוד האיכרים נחשב חוקי וצודק. ובחברה קפיטליסטית, חלוקתה של החברה לקומץ בעלי הון והמון של חסרי הון הנאלצים להשכיר לראשונים את כוח עבודתם, נהנית מתוקף חוקי והגנה משפטית, ועל כן אין ספק שלפחות מבחינה מסוימת זוהי חלוקה "צודקת". אף כי כמובן, מבחינות אחרות (לפי מרקס) עלינו להפוך שיטה זו על פיה ולבטלה מן היסוד.

ובכל זאת היו סוציאליסטים (בעיקר סוציאליסטים לא-מרקסיסטים או אנטי-מרקסיסטים) שהחזיקו בתפיסת צדק משלהם, אשר על יסודה קיוו לכונן חברה חדשה וצודקת. אלא שתפיסת הצדק שלהם התבססה על עקרונות היסוד של הליברליזם דווקא. מבחינה זו אפשר לומר שהסוציאליסטים הללו תבעו מן הבורגנות של זמנם שתיישם, הלכה למעשה, את הפילוסופיה שלה עצמה.

במה דברים אמורים? בשתי ההנחות החשובות ביותר של הפילוסופיה של הנאורות, שהפכו לעקרונות מכוננים של המשטרים האירופיים היותר-מתקדמים בעידן המהפכות של סוף המאה השמונה-עשרה וראשית המאה התשע-עשרה. עד עצם היום הזה, אלה שתי ההנחות החשובות ביותר של הליברליזם: ההנחה שכל בני האדם שווים מטבעם וההנחה שכולם חופשיים מטבעם. משטר חברתי צודק הוא משטר חברתי שלא מבטל את החופש והשוויון הטבעיים אלא מעגן אותם בהקשר אזרחי-פוליטי. בשום מקום לא נאמר הדבר בצורה נחרצת כל כך כמו בסעיף הראשון של הצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית: "בני האדם נולדים חופשיים ושווים בזכויותיהם וכך הם נשארים".

מאה שנים בדיוק לפני המהפכה הצרפתית, מצידה הצפוני של תעלת למאנש, השתמש ג'ון לוק בגירסה משלו בדבר השוויון והחירות הטבעיים כדי להסביר את הופעתו של הקניין הפרטי. הטיעון הפילוסופי של לוק הוא אלגנטי מאוד והוא חשוב לענייננו משתי סיבות: ראשית, משום שלוק הוא לדעת רבים הפילוסוף החשוב ביותר של המחשבה הליברלית. שנית, משום שכפי שנראה, תפיסת הצדק של אותם סוציאליסטים שהוזכרו קודם לכן מבוססת בעצם על עקרונותיו של אבי הליברליזם – ג'ון לוק.

היות שבני האדם שווים מטבעם, טוען לוק, עלינו להניח שהארץ ומתנותיה (או במלים אחרות "מתנות הטבע") נתנו לכולנו במשותף, ואין לאיש מאתנו זכות מובנת מאליה ל"חתיכת טבע" כלשהי – זכות שאין ליתר אחיו בני האדם. אבל מכך משתמע מצב פרדוקסלי לכאורה, שעל פיו איש אינו יכול לרכוש לעצמו כל קניין פרטי. אין מדובר רק בשדה, בכרם או בבית – אפילו פרוסת לחם, אפילו תפוח בר, אינך יכול, לכאורה, להביא אל פיך, מבלי שגזלת אותם בכך מיתר האנושות. הפתרון לבעיה, על פי לוק, מצוי באבחנה שמתנות הטבע לבדן הן חסרות ערך עבורנו: התפוח במרומי העץ הוא חסר ערך עד שייקטף. שדה הבור הוא חסר ערך עד שיעובד, ייחרש ויזרע בגרעיני חיטה. לשיבולי החיטה יש ערך רק לאחר שהקציר, הדיש, הטחינה והאפייה הופכים אותן ללחם שאנו אוכלים. מכך אנו למדים שהעבודה האנושית היא המעניקה למתנות הטבע ערך שימוש (או לפחות מגדילה מאוד את ערך השימוש שלהן) – העבודה האנושית הופכת את הדברים הטבעיים למוצרים היפים לצריכתנו: מזון, משקה, אריג, מגורים וכדומה.

אם כן עלינו לשאול את עצמנו למי שייכת העבודה? וכאן מתבסס לוק על הנחת היסוד השנייה של הנאורות: ההנחה בדבר החירות הטבעית. אם כל אדם הוא בן חורין, הרי שכל אדם הוא הבעלים היחיד של אישיותו (במושג 'אישיות' אנו מבינים את כוחותיו הגופניים והרוחניים ואת רצונו הקובע לעצמו תכליות). הבעלות הטבעית של האדם על אישיותו נמשכת גם אל פעולותיו של האדם. הפעילות של אישיות הפרט היא פעילותו שלו במלוא מובן המלה. הוא אחראי לה והוא גם הבעלים שלה. וכאן ממשיך לוק – מן הבעלות של האדם על פעולותיו נובעת גם הבעלות על תוצרי העבודה, על הדברים שהאדם עושה בעולם.

כאשר הנגר מערב את פעולתו שלו בבול עץ שנוצר בידי הטבע ועושה ממנו כסא, הרי שהוא כמו מטביע את אישיותו הפרטית בחתיכת טבע גולמי (שכזכור היא בגדר נחלת הכלל). כך עוברת לכאורה האישיות של הנגר אל הכסא, והכסא שייך לנגר שבנה אותו משום שפעולותיו של הנגר שייכות לו, משום שאישיותו שייכת לו, משום שהוא בן חורין. הנה כי כן, אותה פעולה עצמה (מלאכתו של הנגר) מייצרת כסא, מעניקה ערך שימוש לבול עץ סתמי, ומטביעה בכסא – בתוצר העבודה – סימן בעלות. משעה שהנגר עיבד את בול העץ לעשותו לכסא, או משעה שהאיכר עיבד את השדה להכינו לזריעה, או משעה שהנפח עיבד את גוש המתכת להתקין ממנו פרסה, הופקעו בול העץ, שדה הבור וגוש המתכת ממצבם הטבעי בו הם שייכים לכל בני האדם במשותף, והפכו למוצר בעל ערך (לכסא, לשדה מעובד, לפרסה). באותו רגע עצמו, ומאותה סיבה, הם הפכו לרכוש פרטי – רכושו של זה שהשקיע בהם עבודה.

אבל, כמובן, אדם הבונה כסא עבור עצמו עדיין לא נקרא נגר (אולי נגר חובב). התכלית האמיתית של הנגר בבניית הכסא היא מכירתו של הכסא לאדם אחר, כלומר, נתינתו בחליפין. גם משום כך צריך הכסא להיות מוּכּר כרכושו הפרטי של הנגר – על מנת שיוכל להעביר אותו לידיו של אחר במעשה חליפין (תמורת מוצר אחר או, כמו שקורה בדרך כלל, תמורת כסף). כאן עולה שאלה חדשה: כיצד נקבע ערכם היחסי של המוצרים? כיצד נקבע כמה כובעים, למשל, הם שווי ערך לזוג נעליים אחד?

מצאתי באינטרנט זוג נעליים במחיר 240 ₪. מצאתי גם כובע מצחייה במחיר 60 ₪. מדוע מחירו של הכובע הוא רבע ממחירן של הנעליים? כיצד נקבע שער החליפין? ג'ון לוק לא השיב על שאלה זו. הכלכלנים בני סוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 (בעיקר אדם סמית ודייוויד ריקרדו) פיתחו את תשובתם לשאלה בתיאוריה שזכתה לכינוי Labor Theory of Value. על פי תיאוריה זו, ערכו של כל מוצר נקבע בהתאמה לסך כל שעות העבודה האנושית שהושקעו בייצורו (אנחנו רואים כאן את "רוחה" של הפילוסופיה של לוק גם אם אינה מוזכרת במפורש). לכן, אם סך כל שעות העבודה שהושקעו בייצורו של הכובע הוא, נניח, עשר שעות, וסך כל שעות העבודה שהושקעו בייצורן של זוג נעליים הוא ארבעים שעות, יכולים אנו לצפות שמחירו של זוג הנעליים יהיה בדרך כלל בערך פי ארבע ממחיר הכובע.

 

"תפיסת הצדק של הסוציאליזם"

רק עכשיו, לאחר שעברנו דרך הפילוסופיה הליברלית של לוק ומדע הכלכלה של הכלכלנים הקלאסיים סמית וריקרדו, יכולים אנו להציג את "תפיסת הצדק של הסוציאליזם".

היו סוציאליסטים דגולים כמו פייר ז'וז'ף פרודהון, רוברט אואן וגוסטאב לנדאואר, שהזדעזעו למראה חוסר הצדק בכך שהמוני עמלים נמקים בעוני, ולמולם קומץ בטלנים הם עשירים כקורח. הם ראו בעיני רוחם חברה צודקת אשר תאמץ את העקרונות הליברליים של פילוסופים כמו ג'ון לוק, ואת אבחנות מדע הכלכלה של כלכלנים כסמית וריקרדו, ותיישם את כל אלה באופן מלא וצודק. כיצד?

כל העבודות החברתיות המועילות יועמדו על בסיס שווה, וכל אדם שעבד עבודה חברתית מועילה יקבל אישור על כך בדמותם של "שטרי עבודה" שערכם שווה בדיוק למספר השעות שעבד. כמו כן, לכל מוצר (או שירות) ייקבע מחיר שישקף את סך כל שעות העבודה שהושקעו בייצורו. באופן זה, כל אדם יוכל לקנות כל מוצר, ובלבד שעבד בעבודה מועילה כלשהי סך שעות השווה למחירו של המוצר שבו הוא חפץ (כלומר שעבד סך שעות השווה לכמות העבודה שהשקיע אדם אחר – או אנשים אחרים – בייצורו של מוצר זה).

מדוע זה צודק? ראשית, סדר-כלכלי כזה מסלק מן החברה את כל היסודות הפרזיטיים – אלה שאינם תורמים דבר לרווחת הכלל ובכל זאת נהנים מעושר חברתי רב (בראש ובראשונה את המלווים בריבית, או כפי שקוראים להם בימינו – "נותני האשראי"). בפני כל בני האדם פתוחה כעת דרך אחת בלבד להתפרנס: לעבוד בעבודה חברתית מועילה. שנית, זה משאיר בידי כל אדם את ההחלטה כמה לעבוד וכמה לצרוך (מי שמוכן להסתפק במועט יכול להרשות לעצמו לעבוד מעט). שלישית, סדר כלכלי כזה יוצר איזון מושלם בין התרומה שכל אדם תורם לחברה (עבודה חברתית מועילה) ובין הדברים שאותם הוא זכאי לקבל בחזרה מן החברה (מוצרים שזמינים עבורו לרכישה).

אמנם, נדרשים עוד כמה תיקונים וסידורים קלים: צריך למשל להעמיד ועדה שתערוך, תתקן ותעדכן את רשימת העבודות "הנחוצות לחברה" – אלה שבהן יכול אדם לעבוד שעת עבודה ולקבל שטר בערך שווה לשעת עבודה. ויהיה מן הסתם צורך להפריש מן השפע הכללי מוצרים חברתיים עבור אלה שאינם עובדים לא מפאת עצלנותם או רום מעמדם אלא משום שאינם מסוגלים לעבוד או שאינם בגיל העבודה (נכים, חולים, קשישים וילדים). מן הסתם יהיה צורך בעוד כמה מנגנונים מסדירים אבל אלה יהיו מועטים במספרם ומוגבלים בסמכותם בהשוואה לאינספור המוסדות השוררים בחברת אי-הצדק של ימינו. אם נקבל כי במעשי אדם לא ניתן להגיע להרמוניה מושלמת, האפשרית רק בשמים, הנה חברת החליפין ההוגנים שתיארנו כאן תהיה הדבר הקרוב ביותר לאוטופיה של צדק מושלם. כפות המאזניים שבידיה של אלת הצדק יגיעו סוף סוף לאיזון: כל אחד יקבל בדיוק כפי שנתן, אם כי בצורה אחרת (הוא נתן עבודה בשדה, נניח, ויקבל זוג נעליים). עיניה של אלת הצדק תהיינה מכוסות היטב. היא לא תשאל מי אתה, מניין באת ומה מעמדך אלא רק כמה שעות עבדת. ואז היא תגזור את מנתך בדיוק בהתאם לאותו מספר שעות.

כמובן שאיננו יכולים לרדת לכל פרטיו של מבנה חברתי-כלכלי כזה. המבנים החברתיים היחידים שיכולים אנו לרדת לפרטיהם הם אלה שאכן התגשמו בהיסטוריה, וחברה סוציאליסטית צודקת מעין זו לא הוגשמה מעולם, לפחות לא בקנה מידה חברתי גדול. לכן, חשוב בעיקר להבין את עקרונותיה הבסיסים של תפיסה זו, והם: א) שוויון ערך העבודה; ב) העדר אפשרות לצבור נכסים, עושר ומעמד שלא מבעד לעבודה חברתית מועילה; ג) מאזני הצדק החברתיים: אתה מקבל בדיוק כפי שאתה נותן! שעה תמורת שעה (או ליתר דיוק: שעת עבודה שהתגלמה במוצר אחד בתמורה לשעת עבודה שהתגלמה במוצר אחר).

האם חברה שתקיים סדר כלכלי כזה תהיה חברה צודקת? ובכן, היא ללא ספק תהיה צודקת יותר מן החברה הקפיטליסטית הקיימת. הגיון היסוד של הקפיטליזם דורש שאף עובד שכיר לא יקבל את מלוא הערך שמייצרת עבודתו. כך, אם עבודת הפועל מייצרת למעביד ערכים בשווי מאה שקלים ביום, יכולים אנו להיות סמוכים ובטוחים שמשכורתו של הפועל תהיה נמוכה מ-100 שקלים ליום. הפער הזה, הרווח הזה, הרי הוא הרווח של הקפיטליסט.

אי-הצדק שבקפיטליזם ניכר עוד יותר כאשר חורגים מן התיאוריה המופשטת ומתבוננים במציאות החברתית הנגלית לעינינו. נתבונן למשל בחברה ישראלית מפורסמת שכמעט כולנו משתמשים בשירותיה: רשת שופרסל. לרשת יש שני מנכ"לים וקופאיות לרוב. אין ספק שעבודתו של מנכ"ל שופרסל חשובה. גם עבודתה של הקופאית חשובה. מן הסתם אי אפשר לקיים רשת מרכולים בלי קופאיות או בלי מנכ"לים. בחברת-הצדק-הסוציאליסטית עבודתו של המנכ"ל תחשב כשוות ערך לעבודתה של הקופאית. במציאות שלנו הקופאית מרוויחה שכר מינימום (או קרוב לו), בעוד שמנכ"ל שופרסל מרוויח משכורת בת מאות אלפי שקלים בחודש. בערך פי 80 מן הקופאית. במלים אחרות: המנכ"ל מקבל בכל שבוע יותר מסך המשכורת השנתית של הקופאית. כל זה עוד בטרם דיברנו על הרווח הנקי של חברת שופרסל, שהכפיל את עצמו בשנת 2024 והגיע ל-665 מיליון שקלים. אותה שנת 2024 שבה כולנו בכינו, התגייסנו, נאנקנו, נשכנו שפתיים, חרקנו שיניים ושוב התגייסנו – היתה שנה נפלאה מבחינת בעלי המניות של שופרסל: הם רשמו גידול של 106% ברווחיהם. האם אפשר להגן על מספרים כאלה בנימוקים של צדק? לדעתי הפערים המשתקפים מן הסכומים הללו חרגו כבר הרבה מעבר למה שאפשר לקיים עליו דיון רציונאלי (צודק-לא-צודק?). במקום לעסוק בדיונים מופרכים כאלה, מוטב לבחון את הביקורת של קרל מרקס על רעיון "חברת הצדק הסוציאליסטית" או "כלכלת שטרות-העבודה". שכן מרקס היה ביקורתי מאוד כלפי האידאל הזה (והוא בהחלט לא היה הסוציאליסט היחיד שזו היתה עמדתו).

 

הביקורת של מרקס

מבין שלל הנימוקים שבהם ביקר מרקס את חברת-הצדק שתוארה לעיל, אציג רק את העקרוניים והמהותיים ביותר.

ראשית, אומר מרקס, חברת-צדק-סוציאליסטית שכזאת משמרת את ההיגיון הקפיטליסטי שעל-פיו עבודה היא סוג של עונש או מס שעליך לשלם (מעין מס-עובד): אם אתה רוצה לאכול עליך לעבוד. לעומת זאת, בחברה סוציאליסטית חופשית, בהגשמה מלאה וממשית של הסוציאליזם, חדלה העבודה מלהיות מחיר עבור החיים והופכת לחלק מהותי מהחיים עצמם: העבודה, בסוציאליזם, היא דרכו של האדם לממש את כשרונותיו, להביא עצמו לידי ביטוי, לפעול בצוותא עם אחרים ולתרום לחברה. היא משהו שהעובד עוסק בו בחדווה. העבודה בסוציאליזם תהיה דומה יותר ליצירה מאשר לעמל.

שנית, חברת-הצדק-הסוציאליסטית משמרת את האנטגוניזם המהותי בין בני האדם. האנשים בחברה כזאת אמנם מכירים בכך שהם תלויים זה בזה, אך הם חווים את התלות הזאת כאילוץ וכקרבן. הם בריות אגואיסטיות הנאלצות להיעזר בשירותיהם של אחרים. בין בני החברה מתקיימת מערכת יחסים אנטגוניסטית שבה כל אחד חותר להגשמת האינטרס הפרטי שלו, ונותן לזולת רק על מנת לקבל בעצמו. אכן, האנטגוניזם החברתי מרוסן כאן בעקרונות של צדק, אבל אין הוא מבוטל מעיקרו. לעומת זאת, בחברה סוציאליסטית חופשית, בהגשמה מלאה וממשית של הסוציאליזם, האדם תופס את זולתו כשותף, כחבר. יתר-על-כן, כל אדם מבין ומרגיש שרק מבעד לאינטראקציות עם בני אדם אחרים הוא יכול לממש את עצמו, להביא לידי ביטוי את אנושיותו. האנטגוניזם החברתי מוחלף בסולידריות.

שלישית, חברת-הצדק-הסוציאליסטית רואה את בניה ובנותיה כאילו היו שורות של נתונים בפנקס חשבונות ענק. החברה כולה (או איזו ועדה או גוף כלשהו מטעמה) היא מנהל החשבונות של עסק חובק עולם. בטור אחד רושם מנהל החשבונות האדיר הזה כמה תרם כל אחד למאגר השיתופי. בטור השני הוא רושם כמה לקח כל אחד מן המאגר השיתופי. עיקר תפקידו הוא לוודא ששני הטורים מאוזנים יפה, לא רק בשורה התחתונה אלא בכל שורה ושורה. לעומת זאת, בחברה סוציאליסטית חופשית, בהגשמה מלאה וממשית של הסוציאליזם, אין החברה מנהלת חשבונות עם בניה ובנותיה (אם כי ללא ספק יהיה צורך גם בחברה כזאת בהרבה עבודות חישוב וניהול). בחברה כזאת בני החברה תורמים למאגר השפע הקולקטיבי מתוך חדוות המעשה, והם מקבלים מן המאגר הזה את צרכיהם פשוט משום שהם הם, ואלה צרכיהם. בחברה כזאת מבוטל השוויון העקרוני שגוזרת חברת-הצדק-הסוציאלסיטית והוא מוחלף בעיקרון אחר: "מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".

גם פסוק זה מציג בפנינו עקרון חלוקתי מכונן המסביר כיצד לחלק את המשימות בחברה וכיצד לחלק את הטובין (או את השפע). אך הדבר הבולט ביותר לעין כאן הוא שהשוויון בין בני החברה נשבר פעמיים: הם לא נותנים שווה בשווה ולא מקבלים שווה בשווה! יתר על כן, המאזניים עצמם מנותצים! אין כל קורלציה – ואף לא שאיפה לקורלציה – בין מה שאדם נותן לבין מה שהוא מקבל. הנתינה שלו נקבעת בהתאם ליכולתו, הקבלה – בהתאם לצרכיו. לבסוף, כיסוי העיניים מוסר מעל עיניה של אלת הצדק, או מעל מבטה של החברה, והיא מוזמנת להתבונן בבניה ובנותיה ולראות אותם כפי שהם, על כל שונותם, ולתת מענה חברתי מדויק ליכולות של כל פרט ולצרכיו האינדיבידואליים.

אחרי שסילקנו את המאזניים ואת כיסוי העיניים, ניפטר גם מחרב המשפט ומפטישו של השופט. החברה הסוציאליסטית תפַתח מנגנונים אנושיים יותר, מורכבים יותר, דיאלוגיים יותר ורגישים יותר לדון ביכולות, בצרכים, במחלוקות ובבעיות אשר יצוצו מן הסתם על כל צעד ושעל. מבחינה זו יכולים אנו להשיב על השאלה שבפתח המאמר ולומר כך: הסוציאליזם, לפחות על פי הבנתו של מרקס, אינו דורש צדק. הוא דורש משהו גדול יותר מצדק: אמפתיה, רגישות, הכרה ביחידותו של כל יחיד. הוא דורש סולידריות חברתית.

 

ואולי בכל זאת צדק?

רבים טועים לחשוב כי פסוק הזה "מכל אחד כפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו" הוא המצאה של מרקס. האמת שונה מאוד. את הפסוק הזה אמרו סוציאליסטים לפני מרקס, במקביל למרקס וכמובן גם אחריו. אצל מרקס מופיע הפסוק הזה במקום אחד ויחיד בכל יצירתו העניפה (בחיבור החשוב האחרון שכתב, שמונה שנים לפני מותו). הדבר העיקרי שמרקס אומר ביחס לעקרון חלוקה מיטיב זה של חברת-הסוציאליזם הוא שאפשר יהיה להגשימו באופן מלא רק בתום שורה ארוכה של התפתחויות, שהמהפכה תהיה רק נקודת המוצא שלהן. רק לאחר שינויים מפליגים בסדר החברתי, באופן הייצור, בביצועים של הכלכלה ואפילו בפסיכולוגיה של האנשים – אז רק אז תוכל החברה לחרות על דגלה את העקרון "מכל אחד כפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו".

החברה שבה יוגשם הסוציאליזם במלואו, מסביר מרקס, לא תופיע בבוקר בהיר אחד מייד עם נפילתו של המשטר הקפיטליסטי. החברה המופיעה מייד לאחר המהפכה,  כדברי מרקס, "יוצאת זה עתה מתוך החברה הקפיטליסטית … [ו]מכל הבחינות – הכלכלית, המוסרית, הרוחנית – עדיין טבועים בה, איפוא, כתמי הלידה של החברה הישנה, שמחיקה היא יצאה". עד שתגיע החברה שלאחר המהפכה אל השלב האחרון והשלם של הגשמת הסוציאליזם, יהיה הכרח, מן הסתם, להסתפק בהסדרים חלקיים, שעדיין יהיה בהם דמיון מסוים לסדר הקפיטליסטי, או לפחות לאידאולוגיה הבורגנית. מסתבר אפוא שמרקס לא מתנגד התנגדות מוחלטת לעקרון הצדק השוויוני של הסוציאליסטים חסידי שיטת "שטרות-העבודה". הוא רק מסביר שיש להבין סדר כלכלי כזה כצורה ראשונית, פרימיטיבית למדי של הגשמת הסוציאליזם וודאי שלא כיעד הסופי של התיקון החברתי.

כך לימד מרקס, הסוציאליזם אינו מצב אלא תהליך, ויש טעם בדיבור על דרגות שונות או שלבים שונים בהגשמתו. הצדק החלוקתי השוויוני שעל פיו כל שעת עבודה שווה לכל שעת עבודה אחרת עשוי לכאורה לשמש בסיס או נקודת מוצא להוויה חברתית מתוקנת. העקרון השיתופי, שעל פיו רואה החברה את כל בניה ובנותיה בייחודיותם, מקבלת מהם כפי יכולתם ונותנת להם כפי צרכיהם מתאים לשמש כיעד אחרון או כאופק אוטופי של אותה הוויה חברתית עצמה. ככלות הכל זהו גם סדר הדברים  בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל מפיו של הנביא הושע: "וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים".