יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה". עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד ב 11/04/05)
'טוּסְבָּרָהִינְדִי הַגִּבּוֹר', מאת שמעון צבר, הוא אחד מסיפורי הנונסנס היותר חביבים שנכתבו בעברית. הוא הופיע לפני שנים רבות מאוד (בהוצאת 'עם עובד') ואחר-כך אבד מן העולם (רק בכמה בתים פרטיים ובכמה ספריות עוד נשמרו עותקים מתפוררים שלו. רק כמה הורים "מכורים" עוד ספרו לילדיהם לפני השינה את 'טוסברהינדי'). בשנים האחרונות הודפס הספר במהדורות חדשות, במסגרת מגמת השיבה אל יצירות ישנות שנשתכחו בספרות הילדים העברית (כן, גם דברים טובים קורים בתחום המול"ות בישראל…).
כיאה לסיפור נונסנס – העלילה של 'טוסברהינדי' לא באמת חשובה. נספר רק, שחכמי ארץ צ'וּמְבָּלָיָה העמידו את טוסברהינדי בשורה של נסיונות כדי לקבוע האם הוא ראוי להיות מלך. הנסיון השלישי בסדרה היה כזה:
"לקחו את הבור הכי עמוק בעולם […] ואל הבור הזה חיברו את כל הבורות שמצאו ברחבי צ'ומבליה. בור גדול או קטן – לא חשוב. ועוד הוסיפו והביאו בורות מחוץ-לארץ וחיברו את כולם יחד, עד שנוצר הבור הכי עוד יותר עמוק בעולם. כל כך עמוק היה הבור החדש – שכל מי שהציץ לתוכו בלי משקפת, ראה בקצה השני את אמריקה. ומי שהציץ לתוך הבור דרך משקפת, ראה בקצה השני את עצמו. ואל הבור הזה השליכו את טוסברהינדי…"
אם לא נתקפתם סחרחורת אל תמשיכו הלאה. קראו שוב את השורות האלה. נסו לדמיין בור שבעין בלתי-מזויינת תראו דרכו את אמריקה ובמבט דרך משקפת תראו את עצמכם. תנו לבור הזה ללבוש צורה בדמיונכם (זה דורש מאמץ לא קטן!) עד שתרגישו שגם אתם, כמו טוסברהינדי, הושלכתם אל תוך תהום עמוקה של אבסורד…
הדברים הבאים הם מדרש על הבור של טוסברהינדי, ועל אופיו הכפול של מה שנשקף מבעדו.
מי שהציץ לתוך הבור בלי משקפת, ראה בקצה השני את אמריקה…
הבור של טוסברהינדי שובר את הקרקע המוצקה של המציאות. הוא מתחח את רגבי העפר של "מה שקיים", חותר תחת היסודות של ה"מובן מאליו"… הבור מעמיק וחודר מבעד לגרעין כדור-הארץ, מבעד לחוקים הקשוחים ביותר של קיומנו. בתוך דפי הספר נחשפת לעינינו מציאות אחרת, דמיונית, "בלתי-אפשרית".
מי שמביט לתוך הבור רואה בקצה השני את אמריקה. אבל אין זו אמריקה של 'קוקה קולה' 'מקדונלד' וג'ורג' בוש (האב הבן ורוח הקפיטליזם) אלא אמריקה כפי שראוה בחזונם המוני מהגרים וחלוצים; אמריקה שבשבחה דברו אישים כתומס ג'פרסון ותומס פיין; ששרו לה משוררים מוולט ויטמן ועד לאה גולדברג; שחלמוה יהודים קשי-יום במזרח אירופה: אמריקה שהיא ארץ החופש, המקום שבו הבלתי-אפשרי הופך לאפשרי, או, במלים אחרות: אוטופיה. בפתח נמלה הראשי של אמריקה האוטופית ניצבת הגבירה חירות ובידה לפיד. והיא משקיפה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי ואומרת לאירופה, הזקנה העריצה:
תני לי את המוניך שואפי-הדרור, תני לי את ענייך, עיפייך, כל בן-בלי-בית, מוכה סער ומגור. שלחי אלי את פסולת גאון-חופייך מול שער הזהב אשא האור!
ומי שהציץ לתוך הבור דרך משקפת, ראה בקצה השני את עצמו…
מבעד לבור של טוסברהינדי נשקף שער-הזהב של ממלכת אוטופיה. הצופה מוכה התדהמה מרגיש פתאום שהקרקע רועדת תחת רגליו. אבל הרעד הזה הוא חוויה חולפת. חוקי המציאות חזקים דיים כדי להכיל את הבור ולסגור עליו מבלי להתמוטט. כעת מקרב הצופה אל עיניו משקפת. שוב אינו מתבונן פאסיבי גרידא: המשקפת עושה אותו לחוקר אקטיבי. אמריקה-אוטופיה שלמולו כבר אינה חוויה גרידא, היא מושא לחקירה מלומדת. חקירה זו מזמנת לצופה רגע נוסף של רעדה: בתדהמה ובאימה (שתקווה עוברית נובטת בה) הוא מגלה באוטופיה את עצמו. בהדרגה הוא מבין, שגיבורי האגדות, החלומות והפנטזיות – האביר והנבל, הבוגד והאוהב, הנסיכה והדרקון – כל אלה, נשגבים ביופיים שמחוץ לגדר המציאות, אינם אלא בבואות שלו עצמו.
זהו רגע של משבר והתפכחות. יש משהו מדכא מאוד בגילוי שאנו מגלים את עצמנו באוטופיה: "הארץ האחרת", מחוז החלומות, נראית פתאום קטנה כל-כך, יומיומית כל-כך, כמעט עלובה. בדיוק כמונו. כולנו יודעים שאמריקה נפלה קורבן בידי סוחרי-אדם; שפסל החירות הוא מוניומט חלול לתיירים…
אבל, באורח פרדוקסאלי (או דיאלקטי), זה גם הרגע שבו נולדת התקווה: אם ממלכת אוטופיה נראית כמונו, ואנחנו הרי קיימים, הרי גם היא קיימת, קיימת לפחות כאפשרות, כאפשרות ריאלית. המבט הראשון הטעה אותנו: האפשרויות באמריקה האוטופית אינן בלתי-מוגבלות. אבל, באותה מידה, גם גבולותיה (עם מידת החופש המובטחת בהם) אינם בלתי-אפשריים.
"אמריקה היא כאן, או בשום מקום לא!" קבע הסוציאליסט הגרמני-יהודי גוסטאב לאנדאואר. לאמיתו של דבר, אמריקה היא כאן, ובה-בעת אינה בשום מקום: אין האוטופיה קיימת בשום מקום בבחינת מציאות, אך היא קיימת בתוך מציאות חיינו כאפשרות ריאלית, אפשרות המחכה למימושה. כשאנחנו מזהים את עצמנו באוטופיה, אנחנו מזהים את האוטופיה כאפשרית. מעתה אין היא רק 'חלום נעים' שבא להמתיק את סבל הקיום – היא צו ותקווה לביטולו של הסבל. צו מעשי. תקווה ריאלית.
אוטופיה: פנטזיה, מעשה ואמונה
הבור של טוסברהינדי שובר את הקרקע המוצקה של המציאות. זה התפקיד המשחרר של הספרות והאמנות, של הפנטזיות ומשאלות הלב והחלומות בהקיץ. כמובן, הבור לא קיים "באמת", אבל מי שנופל לתוכו שואל פתאום עד כמה אמיתיים הם הדברים ה"קיימים באמת": האין עולמנו זה, שבו אנשים קמים בבוקר לעבודה בלי חשק, חוזרים הביתה בערב עייפים ועצבניים, מגשרים בשיחה סתמית על הזרות בתוך משפחתם ולבסוף מפקירים עצמם לטמטומו המערסל של מקלט הטלויזיה – האין העולם הזה אבסורדי לא פחות מעולמו של טוסברהינדי? (וודאי שהוא פחות יפה ממנו).
זה הרגע לחדול מן ההתבוננות בבור של טוסברהינדי, ולהביט שוב, במבט מחודש, על קרקע המציאות. המבט מפוכח, מעשי, ריאליסטי, אבל כבר לא אדיש וחסר-אונים כפי שהיה לפני שהבטנו אל תוך הבור. הבור של טוסברהידני (כלומר: הדמיון החופשי, סיפור האגדה, הפנטזיה) הוא כור מחצבתה של האוטופיה. אבל לבסוף צריכה האוטופיה לנטוש את הרחם, להוולד. כדי שתהפוך האוטופיה – הפנטזיה היוקדת – לאמונה שבכוחה לשנות מציאות, יש לחשל אותה במים הצוננים של המעשה. כך הסביר זאת המינהלן האמריקני דיויד ה. לילינטאל, המנהל הראשי של פרוייקט 'רשות עמק טנסי': "אמונה היא הכוח הגדול ביותר בעולם-האדם, הכוח ה'מעשי' הגדול ביותר. כיצד מפרנסים ומגדלים ומחזקים אמונה? על ידי גאולת האמונה במעשים".
ואם אתם מוטרדים עדיין בגלל טוסברהינדי – אל דאגה! הוא יצא מהבור שלו (לא לפני שאכל את שבעת האריות הרעבים שהושלכו לשם אתו). איך יצא? פשוט: הוא טלטל את הבור שמאלה וימינה עד שהבור נפל. וכשנפל הבור, זחל ויצא החוצה…
כתוב נהדר, מרתק, תודה