אנו נושאים לפידים: חנוכה ואנטי-חנוכה

דף המקורות אנו נושאים לפידים – חנוכה ואנטי-חנוכה מציב את שירו של זאב "אנו נושאים לפידים" בתוך מערכת הקשרים עם טקסטים אחרים מן התרבות היהודית. הכנתי דף זה לפני שנים בגירסה פרימיטיבית (מבחינה טכנית): גזירה במספריים, הדבקה בדבק פלסטי ותוספות בעפרון. מאז לימדתי אותו במסגרות שונות לקהלים שונים והוא אף החל להסתובב בארץ (פעם אפילו הגיע אלי הדף שלי עם הלוגו של בית-המדרש "אלול"…).

לכבוד חנוכה הקרוב החלטתי להפיק אותו מחדש בגירסה קצת יותר מעודכנת מבחינה טכנית (מבחינה תוכנית נעשו בדף שינויים קטנים מאוד). הכנתי את הדף המחודש לשיעור לזכרו של חברי יואב רובין מקהילת בית ישראל, ואני מקדיש אותו לזכרו.

אם רוצים ללמוד את הדף, ובמיוחד אם רוצים לקרוא אותו בקבוצה, מומלץ להדפיס אותו ולצלם בהגדלה מ A4 ל A3.

מה אפשר ללמוד מן הדף? אציג כאן בקצרה רק כמה נקודות (הדברים הבאים יהיו מובנים רק למי שיפתח את הקובץ שלעיל):

כמו הבילויים, ראשוני הציונות החלוצית, גם זאב ב"אנו נושאים לפידים" מעביר את מוקד ההתבוננות של היהודים ממנו (האדיר, הקדוש, הכל-יכול) אלינו. כמו "כאן על פני האדמה" של רחל, מוריד שירו של זאב את המבט מהמרום אל הקרקע, אל השבילים, אל ההר והעמק.
מגמת החילון העמוק של התרבות היהודית, עד כדי מרד מפורש בחוק הגולה ובאלוהי הגולה, ניכרת בבית השני המפורסם לא רק בהכרזה הפרובוקטיבית "נס לא קרה לנו". גם "ההרה עלינו" מתכתב עם הציווי המפורסם שלא "לעלות בהר" (כלומר: שלא לעלות לארץ ישראל טרם מועד הגאולה). אבל כשזאב אומר "לעמק הלכנו, ההרה עלינו" הוא לא רק מערער על האיסור לעלות בהר. הוא גם הופך את "ההר" מסמל נורא למאפיין טופוגרפי קונקרטי של ארץ ישראל. בכך הוא מתווכח לא רק עם האיסור הרבני "לעלות בהר" אלא גם עם הפאתוס הציוני של ביאליק: "הננו ועלינו, ההרה!".
במסעם הארצי הקונקרטי מגלים החלוצים את האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון לבריאה וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. האור לא נועד להם: "סלעים כבדים חוסמים בעדם" (הסלעים הכבדים נעמו מן הגירסה המולחנת של השיר). החלוציחם חוצבים את האור מן הסלע, נוטלים לעצמם את האור האלוהי ומשחזרים את מעשה הבריאה בהכריזם "ויהי אור".
אבל הבית השלישי, הזהה בכל לבית הראשון פרט לו' החיבור הפותחת אותו, מבהיר לנו שהאור שאותו בראו החלוצים הוא אור מעשה ידי בשר-ודם. הוא מספיק כדי להדליק את הלפידים. הוא לא מספיק כדי לסלק את האפלה. רק אם יבואו מצטרפים נוספים וידליקו מן האש לפידים נוספים, עשוי האור להתרבות ולגבור על החושך. לכן, כמו שירה של רחל "כאן על פני האדמה", מסתיים גם "אנו נושאים לפידים" של זאב בקריאה אל מי שטרם הצטרף, שהצטרפותו חיונית לנצחון האור. ה"ויבוא" המייחל שבסוף השיר מזכיר לנו את ה"שיבוא" הרועם בעיקר האמונה השלושה-עשר של הרמב"ם ("אני מאמין בביאת המשיח…"). אלא שהדובר בשיר לא מחכה למשיח בן-דוד, שליח האל, שיחולל גאולה ניסית. הוא מחכה לאחיו האדם, הגואל הקונקרטי, שבבואו יצרף לפיד נוסף אל תהלוכת הלפידים הנלחמת בחושך. אחד המצטרפים הללו, אחד הלפידים החדשים, יהיה מן הסתם זה שאורו יציין את סוף האפילה ואת עלות השחר.