חנוך לוין: עליבות וטרגדיה

על דרכו של חנוך לוין להעניק גדולה טראגית לעלובים שבעלובים.
רשימה לרגל מלאות 38 למחזה "חפץ"

רציתי לפרסם את הרשימה הזאת, אבל לא מצאתי לה מועד מתאים. העשור למותו של חנוך לוין חלף בקיץ שעבר ואת תאריך יום ההולדת שלו פספסתי בדצמבר. בלית ברירה נסתפק בזה: לפני 38 שנים בדיוק, בחודש מרץ 1972, הוצג המחזה "חפץ" לראשונה (בתאטרון חיפה).

כשמדברים על המחזאי חנוך לוין, צריך בעצם לדבר על שני מחזאים. שכן, במכלול היצירה הדרמטית העניפה של לוין ניתן לזהות שתי מגמות ברורות. מחזותיו מתחלקים לשני סוגים מנוגדים, עם מעט מאוד חריגים או "מקרים מעורבים".

במחזות מן הסוג הראשון, לוין לוקח סיטואציה טראגית (ולפעמים אף טרגדיות קלאסיות ממש, כמו "נשי טרויה" של אויריפידס, שידובר בה מייד) וממלא את קוי המתאר של הטרגדיה בפרטי הפרטים של התרחשות מציאותית-קונקרטית. הוא הופך את הגיבורים הטראגיים לאנשים בשר-ודם, עם התנהגות אנושית, פחדים אנושיים ותקוות אנושיות. את המרומז הוא עושה למפורש ואת הסמלי למוחשי. הוא מוריד את הטרגדיה ממרומיה אל הקרקע הריאלית של המציאות האנושית. לסוג זה שייכים מחזות כ"יסורי איוב", "כולם רוצים לחיות", "הילד חולם" ואחרים. כאן נמצאים, לדעתי, כמה מן הכשלונות הגדולים של לוין.

הטרגדיה שואפת אל הנשגב. היא זקוקה לסמליות מרומזת, לאיפוק, לעיצוב אסתטי מעודן, לדמויות ולמצבים "גדולים מהחיים". האנשת הטרגדיה בידיו של לוין בדרך-כלל אינה מיטיבה עמה. נתבונן, למשל, ב"נשי טרויה" של אויריפידס, מן המאה הרביעית לפני הספירה. המחזה עוסק בגורלן של נשי טרויה, ביום שאחרי חורבן העיר בידי היוונים. הגברים נטבחו לפי חרב, והנשים מחכות לגורלן שייקבע על-ידי הכובשים. העתיד הנורא המחכה לנשים הללו  – גלות, שיעבוד, אונס, קריעתן מעל ילדיהן – כל אלה נוכחים ביצירה רק ברמז ובסמל, כענן שחור המשתרע מחוץ לגבולותיה של בימת החיזיון. לעומת זאת, ב"הנשים האבודות מטרויה" – העיבוד שחיבר לוין למחזהו הקלאסי של אויריפידס – הכל מומחש ישירות על הבמה או מתואר בפרטי פרטים: אונס הוא אונס, רצח הוא רצח, בשר הוא בשר, אלימות היא אלימות. לפני שנים רבות ראיתי את מחזהו של לוין מבוצע על-ידי מגמת התיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב. השחקנית שגילמה את קסנדרה התפשטה על הבמה כדי להמחיש בעירום-מלא את גורלה של נסיכה הנשבית לשיפחה. אף כי אין אצל לוין הוראת-בימוי מפורשת כל-כך, דומה כי רוחו של המחזה אכן מזמינה המחשה שכזאת. והנה, בעוד המחזה "נשי טרויה" של אויריפידס נושא עמו את קהל-הצופים אל שיאים של פחד וחמלה, ההמחשות הבוטות ב"הנשים האבודות מטרויה" של לוין מעוררות אצל הצופה תחושה של גודש מיותר, גועל ואף אדישות מסויימת, כמעט שיעמום. הטרגדיה, כאמור, אוהבת את הנשגב. ה"המחשות" של לוין מאבדות את השֶׂגֶב, ולכלל אמירה אומנותית אחרת אינן מגיעות.

אבל, כאמור, קיים גם חנוך לוין אחר, המחזאי שכתב את "חפץ" (שהוא, בעיני, הטוב שבמחזותיו של לוין), את "נעורי ורדה'לה", את "יעקובי ולידנטל"  עוד רבים אחרים (שנכתבו בעיקר בראשית דרכו). כאן פועלת הדרמה של לוין בכיוון ההפוך לזה שתואר לעיל. אין המחזאי לוקח סיטואציה טרגאית ו"מנמיך" אותה אל מישור החיים האנושיים המציאותיים, אלא להפך: הוא נוטל סיטואציה אנושית יום-יומית, ונופח בה רוח של טראגדיה. כאן אין חנוך לוין פורט את הטרגדיה לפרוטות. כאן הוא הופך את הפרוטות – את אסימוני האדם של מחזותיו – לגיבורים טראגיים.

נקודת המוצא דומה תמיד: משפחה או שכונה זעיר-בורגנית נלעגת. מיקרוקוסמוס של דמויות עלובות, מכוערות וגרוטסקיות, בעלות שמות מגוחכים. ואז נוגע המחזאי בדמויותיו במטה-הקסמים שלו, והכל מתחיל לגעוש ולהסתחרר. גיבורי המחזה וקהל הצופים נסחפים למערבולת של מלחמת-הכל-בכל: על כבוד, על מעמד, על תענוג אירוטי, על פיסה של נחת. מבלי שיעלמו הגיחוך והגרוטסקה, מתרוממת הדראמה המוצגת על הבמה אל שיאה של הטרגדיה.

הגיבורים של לוין הם טראגיים בכל עליבותם. דווקא הטראגיות שלהם, ולא "אנושיותם" כביכול, היא הגורמת לנו לאהוב אותם למרות כיעורם. הדמויות הללו מקיימות את העמדה העקרונית של הגיבור הטראגי מאז "אוידיפוס המלך": הסירוב להסכין עם מנת-חלקן, שאותה קצב להן גורל עיוור, אדיש ושרירותי. שוב ושוב מתקוממים גיבוריו של לוין על גורלם: הם יוצאים נגדו חוצץ, מכריזים עליו מלחמה, מנסים להערים עליו בתחבולות, לחמוק באין-רואים מבין ציפורניו, או, בלית-ברירה, להגיע עמו לפשרה, להסכם של כניעה מכובדת. בחריקת שיניים הם מתאמצים למצוץ מחייהם המכוערים מעט כבוד-עצמי, מעט עונג, מעט יופי, מעט נחת-רוח. ואם לא הדברים האלה ממש – לפחות את אשלייתם, או את התקווה להתגשמותם, או את התקווה לאשליה, או את אשליית התקווה. ושוב ושוב הם נכשלים. כשלונם (ככשלונו של הגיבור הטראגי), קבוע וידוע מראש לקהל הצופים (ואולי גם לגיבורים עצמם). יתר-על-כן, מאבקם הנואש רק מעמיק את כשלונם, כי הוא מוסיף על העליבות ההתחלתית את האומללות שבמודעות לכשלון (מאבק שעוד לא התחלת בו הוא לעולם מבטיח יותר ממאבק שכבר נכשלת בו), ואת סבל הויתור על ההונאה העצמית, על האשליה ש"הכל בסדר", על הקיום הפאסיבי (קיום של "חפץ") – קורבנות-שווא שלא הביאו לניצחון.

גיבוריו של לוין נתונים במסלול חסר מוצא, במדרון שאין להחלץ ממנו. במקום שיתרוממו מביצת חייהם בכוח מאבקם, כל נקודה חדשה שמאבק זה מביאם אליה היא נמוכה מקודמתה, וכולן נמוכות מנקודת המוצא. וכך, אין להם ברירה אלא להמשיך ולהאבק, להמשיך ולשקוע. והם תמיד לבדם. כי זהו חוק היסוד בעולמו של חנוך לוין: החיים הם משחק-סכום-אפס. אי אפשר לזכות בפיסה של אושר, מבלי שאדם אחר ישלם את מחירה; אי אפשר להרים את ראשך מעלה מבלי לדרוך על ראשיהם של אחרים. וכך, לעולם אינך יכול לבטוח בבת (או בן) זוגך, בידידיך ובמכריך שלא יבגדו בך כדי להציל את עצמם. אם תזדמן להם אפשרות (או אשליה של אפשרות) להִבנות מחורבנך הם יעשו זאת בלי לבטים של ממש: הם ואתה נמצאים, הרי, במלחמת-קיום. אסור לך לבטוח בהם, אך גם אינך יכול לכעוס עליהם: אתה יודע היטב כי בנסיבות הפוכות היית מעולל להם אותו חורבן שהם מעוללים לך, ובלב שקט לא פחות.

הם מובסים, הם מושפלים, אך לעולם אינם חדלים להאבק: גיבור טראגי – אפילו הוא עלוב כתולעת – אינו יכול לוותר. וכך, בתוך מלחמתם המכוערת, המגוחכת, הגרוטסקית, הם זוכים, מבלי שידעו זאת, בדבר שאחריו הם רודפים ושאותו לא ישיגו לעולם: הם זוכים בִּגְדוּלָּה.

8 תגובות בנושא “חנוך לוין: עליבות וטרגדיה”

  1. תודה על הרשימה
    אך אני מסכימה איתך רק למחצה- תמיד כשאני קוראת את לוין (אוקי, לא תמיד אבל לפעמים)
    יש לי תחושה שהעליבות הגדולה הזאת, והעלבון הגדול הזה, מגיעים דווקא מאמונה גדולה באנושיות ובאדם
    שיכולים וראויים להרבה יותר… כך לפחות הרגשתי כשקראתי את חפץ- הביקורת היא בבחינת חלום ושברו אך לא פחות חשוב מהשבר
    מתקיים גם ברקע החלום ליחסים אנושיים של הדדיות ואינטימיות…

  2. תודה על הרשימה
    אך אני מסכימה איתך רק למחצה- תמיד כשאני קוראת את לוין (אוקי, לא תמיד אבל לפעמים)
    יש לי תחושה שהעליבות הגדולה הזאת, והעלבון הגדול הזה, מגיעים דווקא מאמונה גדולה באנושיות ובאדם
    שיכולים וראויים להרבה יותר… כך לפחות הרגשתי כשקראתי את חפץ- הביקורת היא בבחינת חלום ושברו אך לא פחות חשוב מהשבר
    מתקיים גם ברקע החלום ליחסים אנושיים של הדדיות ואינטימיות…

  3. שלום ענבר.
    אני מאוד מסכים עם הטענה שלך.
    האמונה באנושיות ובאדם היא חלק מהותי מהיצירה. אבל אני לא בטוח שהגיבורים של לוין נושאים אותה (את האמונה) בנפשם. הם אמנם כמהים להדדיות, לאינטימיות וכו', אבל האם הם מאמינים שזה אפשרי? לדעתי לא. והטרגיות שלהם נובעת ממצב של אפס תקווה וסרוב להשלים.
    האמונה באנושיות ובאדם נמצאת, לדעתי, ברקע של מחזות לוין, בשיח הסמוי או בהסכם-שבשתיקה (אני לא בטוח לגבי המונחים האלה) שבין היוצר והקהל. כלומר: היא נמצאת אצלנו (והיא חיונית לשם האפקט שהמחזות הללו יוצרים), אבל היא לא נחלת חלקם של הגיבורים.

  4. שלום ענבר.
    אני מאוד מסכים עם הטענה שלך.
    האמונה באנושיות ובאדם היא חלק מהותי מהיצירה. אבל אני לא בטוח שהגיבורים של לוין נושאים אותה (את האמונה) בנפשם. הם אמנם כמהים להדדיות, לאינטימיות וכו', אבל האם הם מאמינים שזה אפשרי? לדעתי לא. והטרגיות שלהם נובעת ממצב של אפס תקווה וסרוב להשלים.
    האמונה באנושיות ובאדם נמצאת, לדעתי, ברקע של מחזות לוין, בשיח הסמוי או בהסכם-שבשתיקה (אני לא בטוח לגבי המונחים האלה) שבין היוצר והקהל. כלומר: היא נמצאת אצלנו (והיא חיונית לשם האפקט שהמחזות הללו יוצרים), אבל היא לא נחלת חלקם של הגיבורים.

  5. היי יפתח, פתרתי היום את בחינת הפסיכומטרי למועד 2014 ולהפתעתי גיליתי באחד מפרקי החשיבה המילולית שאלה ובה ציטוט מתוך הטקסט הזה ציטוט מתוך הטקסט הזה שלך! לא היה כתוב יפתח גולדמן, אבל זיהיתי את הטקסט שקראתי בעבר, וזו הייתה הפתעה נחמדה באמצע מבחן די מלחיץ

להגיב על ניר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *