לעשות חיים

על משמעות אפשרית אחרת לביטוי "לעשות חיים", ועל כך שהסוציאליזם צריך ללמוד לעשות חיים

– אני הולך מחר להופעה של מאיה בוסקילה…

– תעשה חיים!

מניין קיבל צירוף המלים "לעשות חיים" את משמעותו הנפוצה כ "to have fun"? מדוע מתקשר הביטוי הזה דווקא עם סוגי הנאות שאינן כרוכות במאמץ פיסי או מחשבתי, ושיש בהן, בדרך כלל, מעט מאוד "עשיה"?

הנה כמה משמעויות אפשריות אחרות:

"לעשות חיים", כלומר ליצור חיים, להוליד, ללדת.

וגם: לקיים את החיים, לעבוד, להתפרנס…

אבל הביטוי "לעשות חיים" לא מקבל על עצמו ברצון את המשמעות היוצרת של ההִתרבות (למרות שלפחות חלק מתהליך ההתרבות הוא בהחלט סוג של fun), וגם לא את הדרישות המחמירות של הפרנסה או העבודה שתכליתה קיום פיסי. לא רק משום ש"לעשות חיים" לא רוצה להתאמץ, אלא גם משום סירובו להיות מושג ביולוגי-גרידא.

ב"לעשות חיים" אנחנו מתכוונים לחיים אנושיים, וחיים אנושיים לעולם אינם רק קיום ביולוגי.

אם האינטואיציות הבלשניות שלי נכונות (ואני ממש לא מומחה בתחום), הביטוי "לעשות חיים" היה בראשית דרכו "לעשות חיים משוגעים" (כמו בשיר הישן של שלמה ארצי מראשית שנות השבעים), ורק אחר-כך הושמט שם התואר והביטוי קוּצר. השגעון הוא הרי ניגודם המוחלט (ואויבם הנצחי) של השגרה, של האחריות חמורת הסבר, של עול הפרנסה, של הכניעה בפני ההכרח שמציבים חוקי הטבע. שגעון הוא מחלת רוח, ורק מי שיש לו רוח יכול להיות משוגע. הביולוגיה לא יכולה להשתגע. הרוח כן. חיים אנושיים, משוגעים או לא-משוגעים, הם גם חיי רוח. כשאנחנו כותבים קורות-חיים, או כשאנחנו מסכמים את חיינו, או כשאנחנו מחליטים לשנות אותם, כמעט לעולם איננו חושבים על הביולוגיה.

"לעשות חיים", אם כן, זה לא בהכרח "fun", אבל גם לא דאגה להמשך הקיום הפיסי בלבד. "לעשות חיים", במובן המוצע כאן, פירושו לתת לקיום טעם ומשמעות, צורה ותוכן. הנה כך אומר זאת נתן זך:

… וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַי.

(נתן זך / "אני רוצה תמיד עיניים")

"לעשות חיים" פירושו ליצור תרבות.

אבל תרבות-הצריכה, זו שלכאורה איש לא עושה אותה, זו הנעשית כאילו-מעצמה, מעדיפה צרכני-תרבות על יוצרי-תרבות. המוכרים, המפרסמים, המשווקים, היחצנים ושאר כוהניה של תרבות-הצריכה לא דורשים מאתנו לעשות חיים. הם מזמינים אותנו בחיוך לעשות חיים ("אכפת לנו לעשות לכם שמח" ראיתי כתוב על כרזה גדולה שהודבקה לאחוריו של אוטובוס 'אגד').

גם הסוציאליזם, לפחות במופעיו הגדולים המרכזיים, לא ידע איך לעשות חיים. הוא ידע להסביר כיצד מדכא הסדר החברתי הקפיטליסטי את הסיכוי ליצירתם של חיים אנושיים. הוא ידע (בימיו הטובים) כיצד להאבק בדיכוי הזה. אבל מאבק אין פירושו חיים ולא עושים חיים כשעושים מלחמה (אגדה מרקסיסטית שהיתה באמת מספרת שמרקס השיב פעם על שאלון אישי שבו התבקש, בין השאר, לומר מהו אושר בעיניו. הוא השיב: "להאבק"). במקומות שבהם צריך היה הסוציאליזם ליצור תרבות משלו, הוא נאלם פעמים רבות דום. וכשלא נאלם דום הסתפק בחיקויים (לפעמים על דרך הניגוד) של התרבות הבורגנית, או שהוציא מפיו צלילים צורמים במיוחד.

אולי חשוב להבהיר כאן, שבדברי על "תרבות" אין כוונתי בעיקר ליצירות האמנות, הספרות, המוזיקה וכדומה, וגם לא לשיעורים באוניברסיטה. תרבות היא גם הדברים האלה, אבל היא הרבה יותר: היא נורמות ונימוסים ומטבח וסגנון-לבוש ואדריכלות ותכנון-עירוני ומחוות התנהגות וחגים וחגיגות וטקסים וכן הלאה. דווקא בתחום התרבות הגבוהה ניכרת פחות חולשתו של הסוציאליזם (והרי כמה מגדולי היוצרים במאה העשרים היו קומוניסטים מוצהרים). היא ניכרת בהבטים היומיומיים והעממיים יותר של התרבות. אלה שעליהם אנחנו חושבים בדרך כלל כשאנחנו מדברים על "חיים" או על "אורח-חיים" ואפילו על "חיי-תרבות".

זה קשור, אולי, בעוינות הנודעת מן הסוציאליזם כלפי כל המסורת התרבותית של העבר, אשר נתפסה, לא בלי צדק, כמסורת התרבותית של הדיכוי המעמדי או אף כתרבותם של המדכאים. מארקס לא היה שותף לעמדה זו אך היא אפיינה רבים אחרים במחנה הסוציאליסטי ("אם אין ברירה, יאבדו כל האמנויות, ובלבד שיהיה לנו שויון-אמת" כתוב ב"מנשר השווים", אחד המניפסטים הראשונים של הסוציאליזם המודרני). זה קשור גם במטריאליזם הסוציאליסטי, אשר נגרר לא פעם לטעות הגורסת שהתַרבות היא רק נגזרת משנית של התנאים הכלכליים. וזה קשור, מעל לכל, במחוייבותו העמוקה של הסוציאליזם למאבק פוליטי, ולהשקפה (שיש לה שורשים כבר ב'פוליטיאה' של אפלטון) שהיצירה התרבותית היא בבחינת מותרות. ככזו היא נסבלת רק כל עוד ורק במידה שהיא מסייעת למאבק (כמו חיבור ססמאות-קרב או שירי תהילה לגיבורים). ואם אינה מסייעת למאבק, תתכבד היצירה התרבותית ותחכה בשקט לזמנה שיבוא רק אחרי הנצחון.

לפני שנים הייתי חבר בקבוצת מאבק שניסתה להלחם בתופעות של ניצול כלכלי באוניברסיטת תל אביב. אחת מישיבות הקבוצה היתה במהלך ימי החנוכה. אני הודעתי שנתחיל את הישיבה בהדלקת נרות. אחר כך חילקתי לנוכחים את "זה היה בחנוכה" של אלתרמן, קראנו את השיר בתפקידים ולבסוף עוד אמרתי כמה דברים על משמעות החנוכה עבורנו. רוב המשתתפים בישיבה הצטרפו בשמחה (לאחר ההלם הראשוני). אבל מנהיג המאבק (אדם יקר ופעיל-חברתי עתיר זכויות!) חיכה בסבלנות הולכת ופוחתת ולבסוף שאל: "אפשר להתחיל סוף סוף את הפגישה?"

"אפשר להתחיל סוף סוף בדברים החשובים באמת?" שואל הסוציאליזם כשפעילי-התרבות מפריעים לו בדרכו.

מה הם הדברים החשובים באמת לסוציאליזם?

המאבקים נגד הניצול, נגד העוול, נגד הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, נגד ההפרטה, נגד שלטון התאגידים…

אבל מה הם הדברים החשובים באמת לסוציאליזם?

יצירה, תרבות, שיתוף, שמחת-השיתוף, טעם-חיים, משמעות…

באורח טראגי, הסוציאליזם מתגלה לא פעם כאילם דווקא ברגעי החג שלו. דווקא ברגעים שבהם הוא צריך לשיר, הוא מגלה שקולו נצרד מן הצעקות.

אי אפשר להיות סוציאליסט אם אינך מוכן לצעוק כשצריך.

אבל הסוציאליזם לא יהיה נאמן לעצמו אם לא ילמד לשיר… ולשיר פירושו ליצור תרבות: תרבות-חיים חיובית, בונה, מאשרת ואוהבת. לשיר פירושו לעשות חיים.

ולכן יש לומר:

– אני הולכת מחר לארועי האחד במאי…

– תעשי חיים!

8 תגובות בנושא “לעשות חיים”

  1. דרשת יפה יפתח.
    מי שעוד תומך בעמדתך הוא שלום עליכם שבספרו "מוטל בן פייסי החזן" חוזר כמה פעמים על הביטוי "עושים חיים" במובן של פרנסה. הוא מציין כי היהודים מהגרים ממזרח אירופה לארה"ב ושם הם "מתענים – – ועושים חיים". כלומר, ההגירה וההתאקלמות קשים, אבל יש פרנסה.

  2. דרשת יפה יפתח.
    מי שעוד תומך בעמדתך הוא שלום עליכם שבספרו "מוטל בן פייסי החזן" חוזר כמה פעמים על הביטוי "עושים חיים" במובן של פרנסה. הוא מציין כי היהודים מהגרים ממזרח אירופה לארה"ב ושם הם "מתענים – – ועושים חיים". כלומר, ההגירה וההתאקלמות קשים, אבל יש פרנסה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *