קורבנות הצדקה

משטר ההפרטה והקיצוצים מייצר לבעלי-הון פרטיים הזדמנויות עסקיות למכביר. לפעמים הוא גם מייצר להם הזדמנויות נדבניות. משרד האוצר ממלא עבור שועי ארצנו וגביריה את תפקיד האלוהים: הוא מספק להם עניים כדי שיוכיחו באמצעותם את צדקנותם – יוכיחו אותה לעצמם, לציבור וליושב במרומים (פורסם לראשונה באתר 'העוקץ')

בשבוע שעבר ראיתי חדשות בטלויזיה.

זה לא  היה מתוכנן – חשבתי שכבר הגיעה שעת המשחק של ברזיל נגד צפון-קוריאה, והסתבר שהקדמתי. בלית ברירה בהיתי במסך, ו"עודי בוהה עבר לי קור בעצמות" – על המרקע נראתה שורת האייטמים הבאה:

"המדינה נכשלה בשיקומם של מפוני גוש קטיף" קבע דוח של ועדת חקירה בראשות השופט יהושע מצא.

אני ממש לא אוהב את אנשי גוש קטיף. לא אהבתי אותם לפני הפינוי, לא במהלכו וגם לא לאחריו. ובכל זאת לא יכולתי אלא לתמוה: איזו תועלת צומחת לחברה בישראל מכך שהמפונים נשארים בלתי משוקמים באתרי מגורים זמניים ובלא פרנסה? למה זה מועיל פרט לרגש הפרימיטיבי ביותר של שמחה לאיד?

האייטם החדשותי הבא עסק בבית החולים בנהריה. בית חולים זה, המשרת את תושבי גבול הצפון, נמצא על סף קריסה. פשוט נגמר לו מלאי הציוד במחסנים. חלק מהמדפים ריקים. אחרים מתרוקנים והולכים. בית החולים פנה בבקשה דחופה לסיוע אל משרד הבריאות ושם אמרו: "אנחנו מבינים את המצוקה אבל אין לנו כסף". זו התשובה של משרד ממשלתי לבית חולים שנותר בלי תרופות…

כתב הטלויזיה דווקא לא טיפש, והוא מסביר: בתי חולים במרכז הארץ נהנים מתרומות נדיבות של בעלי-הון פרטיים המבקשים להנציח את שמם (זוכרים את לוחות הפליז ב"הדסה" למשל? המרכז לרפואת עיניים תרומת פיליס ויהושע פייגלמן, המסדרון שופץ בתמיכתם של אלברט ושרה שפיגלמן, חדר הבדיקות  מנציח את שמם של מוריס ופאני לוי, המכוֹנה שעושה "טינג!" נתרמה על ידי אלישבע אפלבויים לזכר הוריה… רק על תאי השירותים עוד אין לוחות פליז). אין ביקוש מצד התורמים ללוחות פליז בבתי-חולים בצפון הרחוק. לכן נגזר על בית החולים בנהריה לגווע. ומה נגזר על החולים?

מגיש החדשות עבר מבית החולים בנהריה לספריית הילדים הציבורית בקרית-שמונה. הספריה נסגרה מחוסר תקציב. איזה תקציב נחוץ בשביל להחזיק ספריה עירונית קטנה? איזה סכום אפשר לנקוב כאן שלא ישמע מגוחך במונחים של כלכלה לאומית? ובכל זאת – הספריה סגורה וילדי קריית שמונה בטלים מקריאה.

"איך הגיע נושא כזה ללב מהדורת החדשות בפריים-טיים?" שאלתי את עצמי. התשובה נרמזה בהמשך: רוב הכתבה לא עסקה בספריה הסגורה אלא בחנות "סטימצקי" בקרית-שמונה, שקראה לילדים לחסות בצל קורתה ולקרוא ספרים (על רצפת החנות). נתמלאתי הערכה (אמיתית) למנהלת הסניף המקומי של סטימצקי שראתה במצוקת הילדים, אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם מחלקת יחסי הציבור של הרשת היתה מעורבת בדחיפת הסיפור הזה אל מהדורת החדשות.

"משפחה מבני ברק שבה שני ההורים חולי סרטן מקבצת נדבות בעזרת מכתב מהעובדת הסוציאלית" הודיע מגיש החדשות.

במכתב רשמי וחתום מבקשת העו"סית מכל אשר ידבנו ליבו לעזור למשפחה האומללה, ומפרטת באריכות את פרטי התיק שלהם. אפשר להניח שהעו"סית היתה שמחה להפנות את בקשות הסיוע למשרדים הממשלתיים הרלוונטיים ובדרכים המקובלות. אפשר להניח שגם עשתה זאת, וקבלה את אותה תשובה שקבל מנהל בית החולים בנהריה…

"כמה אייטמים נוספים צריך לשרשר כדי שכל צופי החדשות יזהו את קריסתה המוחלטת של מדיניות ה'קצֶץ-והפרֶט'?" שאלתי את עצמי. "ומה יהיה הסוף?"

הסוף יהיה שתמצא ישועה לחולים שבגבול הצפון. נדבן כלשהו, שליבו רחום מספיק או שהונו מוגבל, יסכים לקבל לוח פליז בשער בית החולים בנהריה במקום בכניסה ל'איכילוב'. נדבן עוד יותר מוגבל אמצעים, אולי אפילו אחד בקנה מידה מקומי, יציל את הספריה בקריית שמונה. אפשר שיימצאו גם תורמים שיאפשרו לבני הזוג מבני-ברק לקנות אוכל ותרופות.

משטר ההפרטה והקיצוצים מייצר לבעלי-הון פרטיים הזדמנויות עסקיות למכביר. לפעמים הוא גם מייצר להם הזדמנויות נדבניות (ולפעמים, כמו במקרה של חנות סטימצקי בקריית שמונה, מִטשטש ההבדל בין השתיים). כמעט בעל כורחי אני נזכר במדרש על הויכוח שבין רבי עקיבא וטורנוסרופוס הרשע.

טורנוסרופוס הרשע הוא הכינוי התלמודי לטיניוס רופוס, הנציב הרומי ביהודה בתקופת מרד בר כוכבא, שניהל (על פי התלמוד) מחלוקות פילוסופיות עם רבי עקיבא. פעם אחת שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא:

"אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?"

מכל התשובות האפשריות בחר ר' עקיבא דווקא את זו:

"כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום".

העניים, על-פי רבי עקיבא, הם מתנה שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו כדי שנוכל לקיים באמצעותם את מצוות מתן צדקה, וכך להנצל מדין-הגיהנום. לא העניים עיקר ולא רווחתם עיקר, אלא אנחנו העיקר ומנוחת נפשנו היא העיקר: מי רוצה להטרד בחיבוטי-גיהנום (אלה שלאחר המוות או אלה המכונים ייסורי-מצפוּן)?

בימינו, משרד האוצר ממלא עבור שועי ארצנו וגביריה את תפקיד האלוהים: הוא מספק להם עניים כדי שיוכיחו באמצעותם את צדקנותם – יוכיחו אותה לעצמם, לציבור וליושב במרומים. שוב ושוב אני קורא את דבריו של רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע. שוב ושוב אני שואל את עצמי: "מי כאן הרשע?"

9 תגובות בנושא “קורבנות הצדקה”

  1. יפתח שלום,
    על פי היהדות, כפי שאני מבין אותה, אכן תפקיד העם לסייע בידי החלשים, ואין זה תפקיד הרשות. היכולת של מדינה להתקיים, נסמכת על רמתה המוסרית של כלל תושביה. אם כולנו הינו נרתמים לסיוע לחלשים, הרי מצבם היה טוב בהרבה.

    לראיה, ישנו אירגון שנקרא "פעמונים", שמבוסס על מתנדבים רבים. הארגון מסייע למשפחות ללמוד לנהל את ההכנסות ואת ההוצאות ולמנוע אוברדרפט.

    אינני חושב שזה תפיקדה של המדינה ללמדנו כיצד לשמור על המאזנים הכספיים. המדינה היא גוף כבד, איטי ומסואב. במקום זאת, האזרחים יודעים להתארגן במהירות ולענות על צורך, ללא אישור מהממשלה.

    בכך שהאזרחים לומדים להתארגן ולעזור איש לרעהו, אנו מרוויחים שני דברים. 1. הוא התארגנות מהירה ומענה על צורך. 2 הגדלת הסולידריות בציבור.

    נ.ב.
    מדוע אינך מתקין תוסף הרשמה לתגובות? כך אוכל לראות כשהשבת לי.

    להת'
    טל

  2. זה מזכיר לי מחזה של טום סטופארד, Indian Ink. בסצינה אחת יש גבירה אנגליה שמגיעה להודו ומזדעזעת מהקבצנים. הנהג ההודי שלה מסביר לה – להיות קבצן זה מקצוע כמו כל מקצוע. כשאת רואה קבצן את צריכה לשאול את עצמך – האם אני צריכה קבצן היום? ואם כן, תני לו כסף.

  3. זה מזכיר לי מחזה של טום סטופארד, Indian Ink. בסצינה אחת יש גבירה אנגליה שמגיעה להודו ומזדעזעת מהקבצנים. הנהג ההודי שלה מסביר לה – להיות קבצן זה מקצוע כמו כל מקצוע. כשאת רואה קבצן את צריכה לשאול את עצמך – האם אני צריכה קבצן היום? ואם כן, תני לו כסף.

  4. שלום טל.
    תודה על תגובתך.
    אתה מציג כאן בעצם את הטענה הקלאסית של הליבראליזם כנגד מדינת הרווחה ובזכות היוזמה הפרטית בתחום העזרה לחלשים (אני מציין זאת לא כדי "לתייג" אותך אלא כדי להכניס את הדיון בינינו להקשר תאורטי כללי).
    לא אתווכח כאן על מה היא רוחה של "היהדות" כי גיליתי כבר מזמן שכל אחד מוצא ב"יהדות" את מה שברצונו למצוא שם. וטוב שכך (הפוך בה והפוך בה ששבעים פנים לה וכו').
    הבעיה העקרונית בגישתך, לפחות הבעיה שעליה אני רוצה להצביע כאן היא שהיא מתחילה מההנחה שהחלשים הם חלשים באשמתם. הם לא יודעים לנהל תקציב. הם לא אחראים. הם יולדים יותר מדי ילדים וכן הלאה…
    אין ספק שיש גם אנשים שהם עניים באשמתם. ואין ספק שכל אדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו. מבחינה זו, הגישה של ארגון פעמונים מקובלת עלי (אני מכיר היטב את הארגון ובהחלט מעריך את פעולתו). אבל כשמדברים ברמה הפוליטית, שומה עלינו לשאול האם העניים הם עניים רק "באשמתם"? הדוגמא שהבאתי בפוסט תעזור לנו לברר זאת: תושבי הצפון לא זוכים לטיפול רפואי נאות. למה זה קורה? האם הם אשמים בכך? האם עליהם להחזיק את בית החולים שלהם מכיסם הפרטי? האם תושבי המרכז נדרשים לכך?
    נחשוב על אנשים נורמטיביים שמגדלים משפחה נורמטיבית עם שתי משכורות נורמטיביות. נניח: אבא עובד מפעל ואמא מורה. לפני עשרים שנים האנשים האלה היו מעמד בינוני מובהק: הם לא היו עשירים גדולים אבל נהנו ממידה של בטחון כלכלי ויכלו לדעת, שאם ינהלו את חייהם הכלכליים בתבונה, ואם לא יקרה איזה אסון שעליו אין לאיש שליטה, יוכלו לחיות חיים טובים ואף לעזור לילדיהם בבגרותם.
    היום, משפחות כאלה מוצאות עצמן לא פעם נאבקות כדי להשאיר את הראש מעל המים וכדי להשאר בתחום "החיים הטובים".
    ממה זה נובע? משינוי האקלים הפוליטי ושינוי הסדר הכלכלי! ממדיניות של קיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה שמטילים נטל גדול יותר ויותר על ההורים (חוגים לילדים, שיעורי עזר וכו') ומשחיקת משכורות במגזר הפרטי והציבורי המקטינה את הרזרבות.
    ואשר לטענתך השניה, שהמדינה היא גוף איטי ומסואב וארגוני מגזר שלישי מגדילים את הסולידאריות, אין לי אלא לשאול למה אתה חושב כך. על מה אתה נסמך? אני מכיר גופים מדיניים שהם זריזים ויעילים וארגוני מגזר שלישי שהם ערלי-לב, מתנשאים ואנטי-סולידאריים. ויש כמובן גם דוגמאות הפוכות. אבל אתה צריך לפחות לשאול את עצמך מדוע המדינה – הגוף שכולנו הקמנו כדי לנהל את חיינו המשותפים ביחד – הוא (לשיטתך) מפלצת שמנה, מסואבת, איטית ומנוונת. איך קרה הדבר הזה ומה הפתרונות לו?
    לדעתי התשובות לא מוליכות לכיוון של "ארגוני המגזר השלישי" (לפחות לא עמותות כמו "פעמונים" וכו'). הן מוליכות לכיוון של אחריות קהילתית. אבל על זה כתבתי הרבה במקומות אחרים.
    ולשאלתך האחרונה: כתוב לי אימייל אישי והסבר לי איך מתקינים את התוסף הזה.
    תודה
    יפתח

  5. שלום טל.
    תודה על תגובתך.
    אתה מציג כאן בעצם את הטענה הקלאסית של הליבראליזם כנגד מדינת הרווחה ובזכות היוזמה הפרטית בתחום העזרה לחלשים (אני מציין זאת לא כדי "לתייג" אותך אלא כדי להכניס את הדיון בינינו להקשר תאורטי כללי).
    לא אתווכח כאן על מה היא רוחה של "היהדות" כי גיליתי כבר מזמן שכל אחד מוצא ב"יהדות" את מה שברצונו למצוא שם. וטוב שכך (הפוך בה והפוך בה ששבעים פנים לה וכו').
    הבעיה העקרונית בגישתך, לפחות הבעיה שעליה אני רוצה להצביע כאן היא שהיא מתחילה מההנחה שהחלשים הם חלשים באשמתם. הם לא יודעים לנהל תקציב. הם לא אחראים. הם יולדים יותר מדי ילדים וכן הלאה…
    אין ספק שיש גם אנשים שהם עניים באשמתם. ואין ספק שכל אדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו. מבחינה זו, הגישה של ארגון פעמונים מקובלת עלי (אני מכיר היטב את הארגון ובהחלט מעריך את פעולתו). אבל כשמדברים ברמה הפוליטית, שומה עלינו לשאול האם העניים הם עניים רק "באשמתם"? הדוגמא שהבאתי בפוסט תעזור לנו לברר זאת: תושבי הצפון לא זוכים לטיפול רפואי נאות. למה זה קורה? האם הם אשמים בכך? האם עליהם להחזיק את בית החולים שלהם מכיסם הפרטי? האם תושבי המרכז נדרשים לכך?
    נחשוב על אנשים נורמטיביים שמגדלים משפחה נורמטיבית עם שתי משכורות נורמטיביות. נניח: אבא עובד מפעל ואמא מורה. לפני עשרים שנים האנשים האלה היו מעמד בינוני מובהק: הם לא היו עשירים גדולים אבל נהנו ממידה של בטחון כלכלי ויכלו לדעת, שאם ינהלו את חייהם הכלכליים בתבונה, ואם לא יקרה איזה אסון שעליו אין לאיש שליטה, יוכלו לחיות חיים טובים ואף לעזור לילדיהם בבגרותם.
    היום, משפחות כאלה מוצאות עצמן לא פעם נאבקות כדי להשאיר את הראש מעל המים וכדי להשאר בתחום "החיים הטובים".
    ממה זה נובע? משינוי האקלים הפוליטי ושינוי הסדר הכלכלי! ממדיניות של קיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה שמטילים נטל גדול יותר ויותר על ההורים (חוגים לילדים, שיעורי עזר וכו') ומשחיקת משכורות במגזר הפרטי והציבורי המקטינה את הרזרבות.
    ואשר לטענתך השניה, שהמדינה היא גוף איטי ומסואב וארגוני מגזר שלישי מגדילים את הסולידאריות, אין לי אלא לשאול למה אתה חושב כך. על מה אתה נסמך? אני מכיר גופים מדיניים שהם זריזים ויעילים וארגוני מגזר שלישי שהם ערלי-לב, מתנשאים ואנטי-סולידאריים. ויש כמובן גם דוגמאות הפוכות. אבל אתה צריך לפחות לשאול את עצמך מדוע המדינה – הגוף שכולנו הקמנו כדי לנהל את חיינו המשותפים ביחד – הוא (לשיטתך) מפלצת שמנה, מסואבת, איטית ומנוונת. איך קרה הדבר הזה ומה הפתרונות לו?
    לדעתי התשובות לא מוליכות לכיוון של "ארגוני המגזר השלישי" (לפחות לא עמותות כמו "פעמונים" וכו'). הן מוליכות לכיוון של אחריות קהילתית. אבל על זה כתבתי הרבה במקומות אחרים.
    ולשאלתך האחרונה: כתוב לי אימייל אישי והסבר לי איך מתקינים את התוסף הזה.
    תודה
    יפתח

  6. נראה לי שכדי לציין שרק בערוץ הראשון ניתן לפגוש ביקורת על המדיניות הניאו ליבראלית של 30 השנים האחרונות. רק ערוץ ממלכתי יכול לעשות כזה דבר – ולכן יש תמורה בעד האגרה!

  7. נראה לי שכדי לציין שרק בערוץ הראשון ניתן לפגוש ביקורת על המדיניות הניאו ליבראלית של 30 השנים האחרונות. רק ערוץ ממלכתי יכול לעשות כזה דבר – ולכן יש תמורה בעד האגרה!

להגיב על מרגוליס לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *