גרמניה האחרת (משהו על כדורגל)

כשהיינו ילדים זה היה פשוט: "גרמניה" ייצגה כדורגל טכני, ראליסטי, משעמם ויעיל. כדורגל קפיטליסטי. ברזיל, לעומת זאת, היתה אוטופיית-כדורגל ססגונית ומלאה שמחת חיים.
במונדיאל 2010 מתה ברזיל האהובה והפנטסטית של ילדותנו. מתה ונקברה קבורת חמור על-ידי דונגה וחבורתו. לא ההולנדים הרגו אותה. ההולנדים פשוט הראו לעולם שהמלך עירום. או מת. אבל עשרים וארבע שעות אחר כך אוטופיית-הכדורגל הברזילאית נולדה מחדש. למרבה המוזרות, היא נולדה בדמותה של נבחרת גרמניה

(את הדברים האלה אני כותב ביום שלישי בשמונה בערב. אני מעז לפרסם אותם עכשיו למרות שכבר מחר, במשחק נגד ספרד, הכל עלול להשתנות. ככה זה כשמנסים לכתוב על כדורגל. פילוסופיה, פוליטיקה וסוציולוגיה הן בדרך כלל מעט יותר יציבות).

כולם שונאים את גרמניה.

אבל למה, בעצם, אנחנו שונאים את גרמניה?

יש מי ששונא את גרמניה בגלל הנאצים. יש מי שלא יכול לשמוע טקסט בגרמנית (אפילו שיר נוּגֶה של פרידריך שילר) מבלי שירוצו לו בראש סרטים על מחנות ריכוז וקציני אס.אס. אחד-עשר גרמנים מתייצבים על כר הדשא במדים שחורים וזה מספיק. המנגנון הפסיכולוגי הופעל. במו עיני קראתי באחד הטוקבקים, שעם כל גול של גרמניה היטלר מחכך ידיים בסיפוק בגיהנום…

אני לא שונא את הגרמנים בגלל שסבא וסבתא שלהם (או אמא של סבא ואבא של סבתא) היו נאצים. אני מעדיף לשנוא או לאהוב אנשים בגלל מה שהם עושים, לא מה שעשו אבותיהם. אני שונא את הגרמנים כי הם משחקים כדורגל טכני, קר, מחושב, משעמם, ותכליתי במובן הרע ביותר של המלה. ובגלל שהם תמיד מנצחים. נבחרת גרמניה משחקת כדורגל קפיטליסטי – כדורגל של עקרון הרווח. הדבר היחיד שחשוב עבורה הוא שורת הרווח, כלומר, הרווח שבין ההכנסות (שהבקיעו) לבין ההוצאות (שחטפו). שום דבר אחר לא חשוב: לא יופי, לא שמחת חיים, לא אנושיות, לא הומור או קלילות. רווח. והגרמניזם הוא אפילו יותר דל ומשמים מן הקפיטליזם, כי הגרמניסט, בניגוד לקפיטליסט, כלל לא מנסה למקסם את רווחיו. די לו שהרווח קיים, ומבחינתו הוא יכול לעמוד תמיד על אחד בדיוק. זה מספיק.

הַי-ברזיל

בפנטזיה הקולנועית המטורפת "אריק הויקינג", "הַי-ברזיל" הוא שמה של ממלכה אוטופית מאושרת שבה לא נשפכה מעולם טיפת דם אדם.

ברזיל היא המדינה החמישית בגודלה בעולם. היא גם אחת המדינות הבלתי-שוויוניות ביותר בעולם. האחוזון העליון בברזיל מחזיק באותה כמות הכנסה כמו כל המחצית העניה יותר של האוכלוסיה. כשליש מהברזילאים – למעלה מחמישים מליון בני אדם –  נחשבים עניים, וכמעט מחצית מהעניים הללו נחשבים "עניים מאוד". אבל זוהי ברזיל הריאלית, והיא הרי לא ממש מעניינת אותנו. אותנו מעניינת "הי-ברזיל" האוטופית, ארץ טרופית יפה עם נשים סקסיות, חופי-ים נפלאים וכדורגל. כדורגל עליז, יצירתי, קבוצתי, חי, תוסס, וירטואוזי… בלתי גרמני לחלוטין.

או כך לפחות היה פעם. בשנות השבעים, בשנות השמונים, בשנות ילדותנו. כולם אהבו את ברזיל. גם מי שלא הודה בכך (כי הוריו באו מארגנטינה, למשל) אהב אותם בסתר.האוטופיה הברזילאית מתמזגת בזכרוננו עם מחוזות הגעגועים של הילדות: יהודית רביץ שרה "על אהבה וקרנבל וכדורגל", בשעה שד"ר סוקרטס, זיקו ואדר השתוללו אתנו על הדשא הגדול שמול חדר-האוכל…

ברזיל היתה ההפך הגמור מגרמניה. מדי כמה שנים התמודדו ביניהן האוטופיה הברזילאית והריאליה הגרמנית. כשניצחה ברזיל צחקנו: לפחות בשדה  הכדורגל (ודאי לא שדה-הקרב החשוב ביותר) יכולה לפעמים האוטופיה לנצח. כשנצחה גרמניה בכינו: אפילו המשחק כבר הפך לראליסטי – אפילו שם הקפיטליזם הגרמני מנצח…

במונדיאל 2010 התעוררנו אל תוך משבר גיל הארבעים וגילינו שברזיל האוטופית שלנו מתה. לא, לא מתה, גרוע מזה: היא הפכה לקפיטליסטית. היא הפכה לברזיל-גרמניה: נבחרת מקצועית, קרה, מחושבת, הגנתית, משעממת, יעילה, יעילה, יעילה עד אובדן טעם החיים.

והקבוצה היעילה הזאת, קבוצה שמשחקת כדורגל גס ולא מלהיב אבל מנצחת,  גברה על יריבותיה הבבית המוקדם ונצחה את צ'ילה בשמינית הגמר והתייצבה למשחק רבע הגמר מול הולנד.

לא עַם פְרַאיֶר ההולנדים

את הולנד אנחנו אוהבים כמעט כמו את ברזיל.

אנחנו לא בדיוק יודעים למה אנחנו אוהבים את הולנד. מישהו סיפר לנו פעם שההולנדים אוהבים יהודים, אז אנחנו אוהבים אותם בחזרה. אילו כל סיפורי האהבה היו פשוטים כל כך…

באחד המערכונים של החמישיה הקאמרית, חוטף רמי הויברגר עצבים על מלכת הולנד שלא מבינה מה מצפה לה מהשיפוצניק שלה. והוא (רמי) בסך הכל רוצה לעזור. הרי "ההולנדים לא עם פריאר. עזרו לנו בַּ…. זה… נו…".

אז מסתבר שההולנדים לא כל כך עזרו לנו בַּ… זה… נו… ובעצם הם עזרו לא מעט דווקא לגרמנים (שאותם אנחנו שונאים כזכור). אבל כל זה לא היה כל כך חשוב בשבת האחרונה, כשהולנד התייצבה למשחק מול ברזיל המגורמנת.

מה שכן היה חשוב זה שהולנד עלתה למגרש כדי לשחק. בדרך כלל קבוצות שמשחקות מול ברזיל מניחות שהמשחק הוכרע מראש ועכשיו נשאר רק להלחם על ההפרש. לא ההולנדים. כשהם חטפו שער הם אמרו: "אויש… לא טוב. אבל לא נורא. יש עוד משחק ארוך". ברזיל המגורמנת לעומת זאת התפרקה בשער השוויון. גם קודם הברזילאים שחקו גס ומכוער, אבל משלב השוויון הם הוסיפו לכך היסטריה (את ההיסטריה הם לא למדו מהגרמנים. כנראה בכל זאת נשארה שם עוד טיפת דם לטינו-אמריקאי).

הַא-סוֹ-קוֹ-נוֹ

הפרשנים והשדרנים, במגרש ובאולפן, היו המומים. איך ייתכן שברזיל חוטפת שני שערים? ואיך ייתכן שהיא לא יודעת מה לעשות עם זה? ואיך ייתכן שהשופט שרק לסיום המשחק למרות שהתוצאה היא 2-1 לרעת ברזיל? איך משדרים דבר כזה? ואיפה המנהלים של פיפ"א?

אבל הם היו המומים רק משום שהשדרנים, הפרשנים, התקשורת העולמית ונבחרת ברזיל מצאו את עצמם במין משחק-ילדים מוזר.

הילדים שלי והחברים שלהם משחקים על הדשא משחק שנקרא הַא-סוֹ-קוֹ-נוֹ (אני מקווה שאני מאיית את זה נכון). בתחילת המשחק כל הילדים מפנים את ידיהם הפשוטות אל אחד הילדים שנבחר באקראי ו"מטעינים אותו באנרגיה". אחרי כמה שניות כאלה, כשילד הנבחר כבר "טעון" הוא צועק פתאום: "I've Got the Power". ואז כולם משתחווים לו ועונים: "אַגִ'ימֵי", שפירושו, כך הוסבר לי, "יס מאסטר" (או משהו כזה).

השדרנים, הפרשנים, המאמנים והעסקנים ברחבי תבל עומדים סביב נבחרת ברזיל, זרועותיהם פשוטות והם מטעינים את הברזילאים בהערצה. ואז, כשרף ההערצה מגיע לגובה הדרוש, מתייצב המאמן הברזילאי ומודיע: "I've Got the Power", וכולם מרכינים את ראשם, ומודיעים שברזיל היא מועמדת ודאית לזכיה במונדיאל. אבל ברגע האמת, במגרש, מסתבר שהכוח היחיד שהברזילאים הוטענו בו הוא ההערצה העיוורת של מעריציהם. ההולנדים, לעומת זאת, לא שיחקו עם התקשורת. הם שחקו כדורגל.

מתה ברזיל האהובה והפנטסטית של ילדותנו. מתה ונקברה קבורת חמור על-ידי דונגה וחבורתו. לא ההולנדים הרגו אותה. ההולנדים פשוט הראו לעולם שהמלך עירום. או מת. אבל עשרים וארבע שעות אחר כך אוטופיית-הכדורגל הברזילאית נולדה מחדש. למרבה המוזרות, היא נולדה בדמותה של נבחרת גרמניה

גרמניה האחרת

את המשחקים הראשונים של גרמניה במונדיאל לא ראיתי. מהדיווחים שקבלתי כבר ידעתי שהפעם יהיה קשה לשנוא אותם, אבל הבטחתי לעצמי להשתדל. השתדלתי, באמת השתדלתי. אפילו היתה לי סימפטיה מסויימת לנבחרת ארגנטינה (את זה אני אסביר בהזדמנות אחרת), אבל תוך כמה דקות הבנתי שהגרמנים של מונדיאל 2010 הם כמו ברזיל של שנות השמונים: אי אפשר שלא להתאהב בהם.

על המגרש ראיתי חבורה של שחקנים צעירים עם שמות פולניים, טורקיים ואפריקאים (טוב, וגם כמה "ארים") משחקים משחק קבוצתי, שוטף, החלטי, תכליתי במובן הטוב, יפה לעין ומלא-חדווה. חדוות-המשחק של הגרמנים פועלת בדיוק בכיוון ההפוך מגלי ההערצה של נבחרת ברזיל: חדוות המשחק יוצאת מהשחקנים ונכנסת אל ליבות הצופים באצטדיון ובבית, ואפילו אל ליבות הפרשנים והשדרנים אם אינם אטומים. התאהבתי בגרמנים עוד לפני השער השני. הייתי מוכן אפילו לחבק את אנגלה מרקל (שחגגה ביציע המכובדים) למרות שהיא מהנוצרים-דמוקרטים.

יש גרמניה אחרת. יש אוטופיית כדורגל שמצליחה לנצח את מה שפעם קראו לו "כדורגל גרמני" – לנצח לא רק במדדי ההנאה וההתלהבות אלא גם במדד היחיד החשוב לגרמניסט: תוצאת הסיום. לאוטופיה הזאת קוראים היום גרמניה.

אז מה המסקנה מכל זה? רק כמה טענות טריוויאליות:

תמיד, או לפחות בטווח הזמן הנראה לעין, תהינה אומות שיסבכו עצמן ברשת מכוערת של גזענות ושנאת זרים (חומרת התוצאות של התסביכים הללו תקבע בעיקר על פי המגבלות הפוליטיות הבינלאומיות). לא תמיד יקראו לאומות האלה "גרמניה".

תמיד, או לפחות בטווח הזמן הנראה לעין, תהינה נבחרות שמשחקות כדורגל טכני, מחושב, משעמם ואפור, אבל מנצחות. לא תמיד יקראו לנבחרות האלה "גרמניה".

ותמיד, או כך לפחות יש לקוות, תהינה נבחרות שמשחקות כדורגל יצירתי, מעניין, התקפי ושובה-לב. לפעמים יקראו לנבחרות האלה "גרמניה".

6 תגובות בנושא “גרמניה האחרת (משהו על כדורגל)”

  1. חזרנו בשבוע שעבר מטיול קצר בברלין. בעניין הגרמני של- 'לא למקסם רווחים' אין ספק שאתה צודק, ובעניין ההתלהבות והשמחה שסביב המשחק- היית צריך לראות איך מוסלמים, טורקיים, גרמניים ותיקים וזרים אחרים מרגישים מאוחדים מאחורי הסיפור הזה של מונדיאל. ביום משחק נסיעה ברכבת התחתית שלהם יוצרת תחושה שקורה היום משהו גדול, ושכולם הולכים להשתתף בו, וכולם צבעו את הפנים בצבעי הדגל, התאימו בגדים, בנות אפילו מציירות על הציפורניים את הדגל הלאומי!
    בקיצור, המונדיאל הזה מעורר בחדש בעיקר את רוח הלאומיות אבל הפעם היא שונה ומגוונת, אולי אפילו פורשת יריעה אוטופית רחבה יותר מזו של היומיום…

  2. חזרנו בשבוע שעבר מטיול קצר בברלין. בעניין הגרמני של- 'לא למקסם רווחים' אין ספק שאתה צודק, ובעניין ההתלהבות והשמחה שסביב המשחק- היית צריך לראות איך מוסלמים, טורקיים, גרמניים ותיקים וזרים אחרים מרגישים מאוחדים מאחורי הסיפור הזה של מונדיאל. ביום משחק נסיעה ברכבת התחתית שלהם יוצרת תחושה שקורה היום משהו גדול, ושכולם הולכים להשתתף בו, וכולם צבעו את הפנים בצבעי הדגל, התאימו בגדים, בנות אפילו מציירות על הציפורניים את הדגל הלאומי!
    בקיצור, המונדיאל הזה מעורר בחדש בעיקר את רוח הלאומיות אבל הפעם היא שונה ומגוונת, אולי אפילו פורשת יריעה אוטופית רחבה יותר מזו של היומיום…

  3. אוטופיה אוטופיה, אבל גם אוטופיה לא הספיקה נגד האלוף האמיתי של המונדיאל – פול התמנון! http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3915856,00.html

    אני רק קצת מצטער שנמנע מאיתנו שיחזור דיאלקטי של הגמר הקלאסי מ 1974 – כלומר נבחרת יעילה אך לא מבריקה, שמקפידה לנצח את יריבותיה בהפרש של שער (הולנד), מול נבחרת מלהיבה שמשחקת כדורגל נפלא ומחלקת רביעיות לכל כיוון (גרמניה).

  4. פול התמנון לא היה במגרש. מי שהכריע את המשחק היה פּוּיוֹל התמנון…
    למרבה הצער אתמול ניצחה גרמניה: נבחרת ממושמעת, מסודרת ויעילה שמבקיעה שער אחד בלבד וזה מספיק לה.

  5. פול התמנון לא היה במגרש. מי שהכריע את המשחק היה פּוּיוֹל התמנון…
    למרבה הצער אתמול ניצחה גרמניה: נבחרת ממושמעת, מסודרת ויעילה שמבקיעה שער אחד בלבד וזה מספיק לה.

  6. היה כבר מי שאמר שכדורגל הוא ספורט לעניים לא צריך הרבה, שטח פנוי, שתי אבנים שיסמנו שער וכדור. כשאני חושבת כך הצירוף "כדורגל גרמני" הוא כמעט נשמע כמו פרדוקס לא כי הם עשירים אלא כי היו תקופות שבהן היה לאנשים שם את הזמן להיות גזעניים ולעשות עם זה משהו, לצערי הרב ,יפתח גולדמן, כל עוד יהודים ששרדו עדיין חיים קשה קשה לעשות את הניתוק.

    דרך אגב אני קוראת באדיקות את המאמרים שלך באתר ומאוד נהנית ישר כוח

להגיב על איילת לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *