סוציאליזם קהילתי – נסיון לתיאור

אני סוציאליסט קהילתי. אני שותף לאחרים שהם סוציאליסטים קהילתיים. בדברים הבאים אנסה להסביר באורח תמציתי מהו סוציאליזם קהילתי.
אדגיש: לא אציג כאן את קווי היסוד של הסוציאליזם הקהילתי אלא את קווי המתאר שלו. כלומר: אדבר פחות על יסודותיו התיאורטיים של הסוציאליזם הקהילתי (ועל הדרך מהנחות-היסוד אל המסקנות המעשיות) ואסתפק, במסגרת זו, בתיאור מאפייניו העיקריים.

אני סוציאליסט קהילתי. אני שותף לאחרים שהם סוציאליסטים קהילתיים. בדברים הבאים אנסה להסביר באורח תמציתי מהו סוציאליזם קהילתי.

אדגיש: לא אציג כאן את קווי היסוד של הסוציאליזם הקהילתי אלא את קווי המתאר שלו. כלומר: אדבר פחות על  יסודותיו התיאורטיים של הסוציאליזם הקהילתי (ועל הדרך מהנחות-היסוד אל המסקנות המעשיות) ואסתפק, במסגרת זו, בתיאור מאפייניו העיקריים.

את הדברים הבאים אין לקרוא כהגדרה לסוציאליזם הקהילתי. הגדרות מזמינות בדרך-כלל ויכוחים סמנטיים משמימים. הטענות שיוצגו כאן מְכַוְּנוֹת אל התוכן ואל המהות של הסוציאליזם הקהילתי. אקווה שיהיה בהן כדי לעורר דיון תוכני ומהותי.

שלא כהרגלי, ניסיתי לכתוב כאן טקסט תמציתי ככל האפשר. הגבלתי את עצמי לעשרה סעיפים ולסדר-גודל של אלף מלים. לכן: אין ציטוטים, אין (כמעט)  אזכורים של הוגים ושל טקסטים, אין מראי מקום. את כל אלה אפשר למצוא במקומות אחרים (גם באתר זה) או פשוט לשאול אותי.

1. מהו סוציאליזם?

סוציאליזם הוא החתירה המודעת של בני האדם להשתחרר מן הכפיפות המשעבדת למנגנון הייצור והחלוקה של הסחורות, ולכונן עצמם כחופשיים לעצב את חייהם כראות עיניהם. יצירתו של מצב זה כרוכה בביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור ובהשתחררות משלטונו של עקרון הרווח על הפעילות הכלכלית. הסוציאליזם שואף לניהול חברתי של הכלכלה: קבלת-החלטות משותפת, דמוקרטית, הומניסטית ורציונאלית בשאלות הכלכליות כגון "מה מייצרים?", "כמה מייצרים?", "מי מייצר?", "איך מחלקים את התוצר?" וכן הלאה. מכאן, שסוציאליזם פירושו מאבק להתגברות על הקפיטליזם (כמו גם על צורות אחרות של ניצול כלכלי ודיכוי חברתי-פוליטי).

2. מהי קהילה?

מושג ה"קהילה", על משמעותו והרלוונטיות שלו לתקופתנו, הוא אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בסוציולוגיה. על פי אינטרפטציות מסוימות, ה"קהילה" היא דבר שעבר מן העולם (כמו הקהילה היהודית הימי-ביניימית או הכפר הימי-ביניימי). גישות אחרות, הפוכות, מרדדות את המושג עד-כדי אובדן ההבדל שבין המושג הסטטיסטי "אוכלוסיה" לבין המושג הסוציולוגי "קהילה". לצרכי הדיון בסוציאליזם הקהילתי נגיד, שקהילה היא סוג של שותפות מודעת בין אנשים, ושבין החברים בקהילה מתקיימים יחסים קרובים, קונקרטיים ומוחשיים. כשבוחנים את הקהילה מפרספקטיבה סוציאליסטית, ערכה נקבע על פי המידה שבה היא מאפשרת לחבריה יתר חירות בעיצוב חייהם הממשיים. אין זה המדד היחיד לקהילתיות או הקריטריון המעריך היחיד, אבל הוא זה הרלוונטי עבורנו כסוציאליסטים קהילתיים.

3. מדוע הסוציאליזם הקהילתי הוא קהילתי?

כמעט כל סוציאליסט יסכים להכניס את המשפט הבא אל תוך הגדרת המטרות שלו: "העברת כל אמצעי הייצור מידיים פרטיות לידי החברה (society) שתארגן את הייצור ואת חלוקת התוצר באופן רציונאלי, הומניסטי ודמוקרטי". אלא שבשאלה מי היא אותה "חברה" המקבלת לידיה את האחריות על הייצור, ומה הם הכלים שבאמצעותם היא מנהלת את הייצור – בשאלה זו חוטאים רבים מן הסוציאליסטים בטעויות או לפחות בחוסר בהירות (התיאוריה של מרקס היא דוגמא מובהקת לחוסר בהירות כזה).

סוציאליסטים קהילתיים טוענים, שעל מנת ליצור תנאים לחירות אנושית קונקרטית, יש להעביר את האחריות על הייצור והצריכה לידיהן של קהילות מאורגנות של בני-אדם שתהיינה מקושרות ביניהן במסגרת פדרטיבית. קהילות כאלה יבטיחו מעורבות אמיתית וחופש-פעולה אמיתי של האנשים בעיצוב המאפיינים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של חייהם. ראשית, משום שהמרחק בין "האדם הפשוט" לבין מנגנוני קבלת ההחלטות מצומצם בקהילות כאלה. שנית, משום שהפער בין החיים הכלכליים ומאפיינים אחרים של הקיום האנושי מצומצם בהן. בהעדר רשת קהילות קונקרטיות, החברה תשאר יצור אמורפי, והמדינה תמשיך להיות מנגנון בירוקרטי החולש על החברה – גם בסדר חברתי סוציאליסטי, דמוקרטי והומאני לכאורה.

4. סוציאליזם קהילתי, לא קהילתנות סוציאליסטית

כל צירוף של שם עצם ושם תואר מחייב הכרעה מה עיקר ומה טפל. הכרעתנו שלנו היא שהסוציאליזם הקהילתי הוא קודם כל סוציאליזם.

הסוציאליסט הקהילתי מוצא שפה משותפת גם עם סוציאליסטים מזרמים אחרים, וגם עם קהילתנים (חסידי הקהילה, קומיוניטריאנים) לא-סוציאליסטים. ובכל זאת – הוא קרוב יותר אל הסוציאליסט הלא-קהילתי מאשר אל הקהילתן הלא-סוציאליסטי. זאת משום שיסודות קהילתניים חשובים הם ממהותו של כל סוציאליזם (ובמובן מסויים לא ייתכן כלל "סוציאליזם לא-קהילתי"). אבל הסוציאליזם אינו ממהותה של הקהילתנות. אין כל סתירה בעמדה המביעה תמיכה נלהבת בערכים קהילתיים בצוותא עם התנגדות נחרצת לסוציאליזם.

5. סוציאליזם קהילתי או סוציאליזם קומונאלי?

שני השמות טובים, ובלבד שנמנעים מבלבול במהות. "קהילה" היא מושג רחב יחסית (ר' סעיף 2). המושג "קומונה" (Commune) או "קבוצה שיתופית" מצביע בדרך כלל על סוג מסויים של קהילה: קבוצה קטנה, נטולת היררכיה או בירוקרטיה, שבה מתקיימת דרגת שיתוף גבוהה מאוד, והשיתוף מקיף תחומי חיים רבים, ובכלל זה צריכה משותפת או ייצור משותף או שניהם גם יחד.

על אף יחסיו האינטימיים של הסוציאליזם הקהילתי עם הקבוצה השיתופית יש לומר, שהקומונה אינה הדרך הבלעדית להגשמתו של סוציאליזם קהילתי. הסוציאליזם הקהילתי מכיר דרכים שונות, ורמות אינטנסיביות שונות של התארגנות קהילתית. ולכן: סוציאליזם קהילתי, או סוציאליזם קומונאלי, הוא לאו דווקא סוציאליזם-של-קומונות.

6. המטרה והאמצעים

הויכוח העיקרי בין הסוציאליזם הקהילתי לסוגים אחרים של סוציאליזם אינו על המטרה אלא על האמצעים.

רוב הזרמים בסוציאליזם (הקומוניזם, הסוציאל-דמוקרטיה, האנארכיזם ועוד) מדגישים את המאבק הטרייד-יוניוניסטי והפוליטי (באיגודי העובדים ובפרלמנט) נגד הבעלים של אמצעי הייצור ונגד השלטון הפוליטי המגבה את הבעלות הפרטית. הסוציאליזם הקהילתי אינו כופר בחשיבותם של מאבקים אלה, אולם, לשיטתו, אי אפשר לברוא חברה שיתופית-קהילתית סוציאליסטית מבלי לעשות בדיוק את זה: לברוא חברה שיתופית-קהילתית סוציאליסטית. לכן מדגיש הסוציאליזם הקהילתי את הקמתן לאלתר של קהילות המאופיינות בסוגים שונים ודרגות שונות של שיתוף, את חיזוק הקהילות הללו ואת יצירתן של בריתות פדרטיביות ביניהן כדרך המלך לשינוי-חברתי סוציאליסטי.

7. הסוציאליזם הקהילתי הוא יוצר (קונסטרוקטיבי) בנשמתו

רוב הזרמים בסוציאליזם מדגישים את המאבק נגד הקפיטליזם והשלטון הפוליטי. הסוציאליסטים הקהילתיים זוכרים שנשמתו של הסוציאליזם אינה המאבק אלא היצירה. מבלי שיוותר על המאבק, צריך הסוציאליזם להיות מעשה של יצירה כבר מראשית דרכו.

8. הסוציאליזם הקהילתי והפוליטיקה

האופק האוטופי של הסוציאליזם הקהילתי, כמו של כל סוציאליזם רדיקאלי, הוא ביטולה של הפוליטיקה המנוכרת והחלפתה במערכת קבלת החלטות והסדרה חברתית שהיא שיתופית, דיאלוגית וסולידארית. למרות זאת, או דווקא משום כך, אין אנו בני חורין להבטל מן הפוליטיקה.

ראשית, משום שמאבקים פוליטיים קונקרטיים רבים וחשובים אינם יכולים להמתין עד שנגיע אל האופק האוטופי.

שנית, משום שכל עוד מתנהלת החברה באופן פוליטי, הקהילות צריכות לעסוק בפוליטיקה כדי להגן על עצמן וליצר לעצמן מרחב להתפתחות, השפעה ויצירה.

שלישית, משום שהפוליטיקה, גם בהופעתה המנוכרת, היא הכלי שבאמצעותו מעצבים בני האדם את החברה בכללותה (את ה"פוליס"). א-פוליטיות פירושה בדלנות, גם כשהיא עטופה ברטוריקה של "מחויבות לכלל".

בסוציאליזם שלנו, הקהילות הסוציאליסטיות הן פוליטיות – הן מעורבות בפוליטיקה. אבל בכך אין די. הסוציאליזם שלנו שואף גם לקרב את הפוליטיקה אל הקהילה-הסולידארית, לצמצם ככל האפשר את הפער שבין הקוטב הפוליטי לקוטב הקומונאלי (פער אשר לעולם לא יסגר לחלוטין).

9. המתח בין הפרטי לכללי

המתח בין הפרטי (פרטיקולרי) והכללי (אוניברסלי) הוא מתח מתמיד. כל קהילה או קבוצה קונקרטית עלולה לשאוב אליה את כל האנרגיות של חבריה. העשייה למען הקבוצה תחליף אז את העשיה למען האנושות. לעומת זאת, המחוייבות הסוציאליסטית לאנושות עלולה להשאר כססמא מופשטת בהעדר עוגן קונקרטי בדמותה של הקהילה. הסוציאליזם הקהילתי אינו יכול להתגבר עם המתח הזה. הוא יכול, וצריך, לִשְׂרוֹת עִמו, כלומר: לחיות בתוכו, להתמודד אתו, לפתור אותו כל פעם מחדש ולא להציע לו אף פעם פתרון מוחלט.

10. מאבק נצחי ויצירה נצחית

המאבק בין כוחותיו האותנטיים של האדם, כגון אלה הבאים לביטוי בקהילה שיתופית של אנשים חופשיים, לבין העוצמות המנוכרות שלו, המתבטאות למשל בכלכלה הקפיטליסטית ובפוליטיקה – מאבק זה הוא ככל הנראה מאבק נצחי. ההכרה בכך לא מבטלת את האופי ההיסטורי של המאבק הסוציאליסטי, אלא רק את אבק המשיחיות שדבק בו. אין ולא תהיה "אחרית הימים" של הסוציאליזם. מכל קו-אופק שנגיע אליו נראה את האופק הבא. מכך לא נובע, כמובן, שלא יתכנו "קפיצות איכותיות" באופן-חייהם של בני האדם. אך נובע מכך, שכל הקמה של קהילה, כל חיזוק של קשרים קהילתיים, כל בניית פרדציה של קהילות יש להם ערך בפני עצמם, גם אם אי אפשר להראות כיצד הם מולידים בקשר סיבתי ישיר את המהפכה הסוציאליסטית המיוחלת. וגם – שכל מהפכה סוציאליסטית מיוחלת, גדולה ומשמעותית ככל שתהיה, לא תבטל את הצורך להתמודד על טיבם של היחסים בין בני האדם, לא תבטל את הצורך ביצירתן של קהילות.

10 תגובות בנושא “סוציאליזם קהילתי – נסיון לתיאור”

  1. יפתח שלום,

    יופי של פוסט פרסמת – המשך נהדר לפוסטים הקודמים.

    אתה כותב: "הסוציאליזם שואף לניהול חברתי של הכלכלה: קבלת-החלטות משותפת, דמוקרטית, הומניסטית ורציונאלית בשאלות הכלכליות כגון "מה מייצרים?", "כמה מייצרים?", "מי מייצר?", "איך מחלקים את התוצר?"" – האם תוכל להרחיב מעט על האופי הדמוקרטי של הסוציאליזם הקהילתי? כלומר, כיצד דה פקטו אתם מחליטים על השאלות הנ"ל? האם נותרים בתהליך הדמוקרטי הזה, אנשים שחשים שצרכיהם לא מסופקים? ההיבט הזה מעניין אותי במיוחד, משום שהוא מבטא, לדידי, התקדמות בתפיסת החירות של האדם – ניסיון להפיכת האדם ליצור בן מינו (לפחות באופן חלקי) והייתי רוצה לדעת איך הוא פועל בפועל ולא רק באופן מופשט.

    למיטב הבנתי, הסוציאליסטים הקהילתנים מנהלים את האופי המשותף של חייהם על ידי אסיפות, שבהם לכל אדם יש זמן לדבר ולשכנע את חבריו (נדמה לי שקראתי באתר שלך על כך) – האם יש יתרון לזה או זאת אשר הם דוברים כריזמתיים יותר מהאחרים?

    שאלה נוספת, האם להרגשתך "הקנאה" לרכוש והתחרות מתבטלת כאשר מבטלים הקניין הפרטי (במעמד של הסוציאליסט הקהילתני ולא הקומוניזם)?

    בברכה,
    בן.

  2. יפתח שלום,

    יופי של פוסט פרסמת – המשך נהדר לפוסטים הקודמים.

    אתה כותב: "הסוציאליזם שואף לניהול חברתי של הכלכלה: קבלת-החלטות משותפת, דמוקרטית, הומניסטית ורציונאלית בשאלות הכלכליות כגון "מה מייצרים?", "כמה מייצרים?", "מי מייצר?", "איך מחלקים את התוצר?"" – האם תוכל להרחיב מעט על האופי הדמוקרטי של הסוציאליזם הקהילתי? כלומר, כיצד דה פקטו אתם מחליטים על השאלות הנ"ל? האם נותרים בתהליך הדמוקרטי הזה, אנשים שחשים שצרכיהם לא מסופקים? ההיבט הזה מעניין אותי במיוחד, משום שהוא מבטא, לדידי, התקדמות בתפיסת החירות של האדם – ניסיון להפיכת האדם ליצור בן מינו (לפחות באופן חלקי) והייתי רוצה לדעת איך הוא פועל בפועל ולא רק באופן מופשט.

    למיטב הבנתי, הסוציאליסטים הקהילתנים מנהלים את האופי המשותף של חייהם על ידי אסיפות, שבהם לכל אדם יש זמן לדבר ולשכנע את חבריו (נדמה לי שקראתי באתר שלך על כך) – האם יש יתרון לזה או זאת אשר הם דוברים כריזמתיים יותר מהאחרים?

    שאלה נוספת, האם להרגשתך "הקנאה" לרכוש והתחרות מתבטלת כאשר מבטלים הקניין הפרטי (במעמד של הסוציאליסט הקהילתני ולא הקומוניזם)?

    בברכה,
    בן.

  3. שלום בן ותודה על תגובתך.
    אני חושש שאני הולך לאכזב אותך. לא אוכל לשרטט כאן מודל ל"תהליך קבלת החלטות" בחברה סוציאליסטית-קהילתית, וגם לא את מנגנוני קבלת ההחלטות שלה. חברה כזאת, בקנה מידה לאומי או בין-לאומי, טרם התקיימה בהיסטוריה. התשובות לבעיות ולשאלות שיתעוררו בניהול השוטף של חברה כזאת הן מעבר לאופק הראיה שלנו היום. אפילו השאלות והבעיות עצמן הן ברובן מעבר לאופק הזה. בינתיים, עלינו להסתפק בכמה רמזים. הרמזים הללו באים מכמה כיוונים: תיאורטיים, התנסותיים ודמיוניים-ספרותיים.
    למשל: התיאוריה של הסינדיקליזם (או האנרכו-סינדיקליזם) אודות ניהול הייצור על ידי איגודי העובדים.
    למשל: נסיונות שנעשו בכמה מדינות במזרח ובמערב בדמוקרטיזציה של התעשיה.
    למשל: שיתוף תושבים בקבלת החלטות ברמה העירונית והלאומית כמו למשל בהולנד (כתבתי על זה פוסט באתר זה).
    למשל: נסיונות למעורבות תושבים אצלנו כאן בישראל
    למשל: תיאוריות של העצמה קהילתית (ראה ספר של אלישבע סדן בנושא)
    למשל (חשוב מאוד): מוסד אסיפת הקיבוץ (ובאופן כללי יותר – מנגנון קבלת ההחלטות בקיבוץ)
    למשל: הספר "המנושל" מאת אורסולה לה-גווין, שהוא אחד הנסיונות הספרותיים המעניינים ביותר בכיוון זה. לה-גווין מתארת ציוויליזציה אנרכיסטית שבה אין מדינה ואין פוליטיקה…

    מכל אלה אפשר ללמוד כמה קווים מנחים:
    א) צמצום הפער שבין מקבלי ההחלטות לבין המבצעים או אלה שיושפעו מההחלטות.
    ב) שאיפה לכך שגופי קבלת ההחלטות יהיו חלק מרקמה חברתית רחבה יותר ולא רק "גופי קבלת החלטות". לדוגמא: כל חברי קיבוץ פלוני (אידאלי ואוטופי כמובן), הם במוצאי שבת בערב אסיפת הקיבוץ, ביום ראשון בצהריים ציבור הסועדים בחדר-אוכל וביום שישי קהילה בטקס קבלת שבת… כנסת ישראל, לעומת זאת, היא רק כנסת ישראל.
    ג) מנגנון ייצוג (ברמות הגבוהות יותר של המבנה: במוסדות המחוז או המדינה) שבו הנציגים הם חברים ושותפים אמיתיים בקהילות שאותן הם מייצגים, ולא נציגים "מופשטים" של ציבור אמורפי כמו בפוליטיקה הנציגותית היום.
    ד) ערוצים רבים ומגוונים לשיחה, השפעה והקשבה המהווים מעטפת ל"אסיפה" שבה מתקבלות ההחלטות.

    אולי אפשר להוסיף כאן עוד דברים. אני מזמין את כל מי שיש לו מה לומר בעניין להצטרף לדיון. מה שחשוב לי מאוד להבהיר הוא שגם במסגרת כזאת יהיו אנשים לא מרוצים, יהיו אנשים שכוח השפעתם רב יותר מאחרים (ולאו דווקא מכוח האמת שבדבריהם), יהיו אנשים שיעצבנו את האחרים או יתעצבנו מהאחרים… יהיו אנשים שיתקשו להביע את כולם… אנחנו לא מדברים כאן על חברה שבה יבוא קץ סופי ומוחלט לכל מצוקות אנוש. ממש לא. אנחנו מדברים על חברה שהיא טובה יותר, הרבה יותר טובה, מזו הקיימת. מן הסתם גם לחברה הזאת, אם וכאשר תקום, יתהווה אופק אוטופי חדש שאליו צריך לשאוף.

    האם הקנאה והתחרות יעברו מן העולם? קשה לי להאמין. ולפחות לגבי התחרות – אני מקווה שלא. תחרות יכולה להיות גם גורם חיובי. תלוי באיזה הקשר היא מופיעה. וגם הקנאה אינה בהכרח שלילית או הרסנית. למשל: אני מקנא באשתי על הרבה תכונות טובות שיש לה ולי אין. לכן אני משתדל ללמוד ממנה כמידת יכולתי. אבל אני ממשיך לקנא בה. בהחלט.

    השאיפה היא לא לשינוי מערך היצרים הבסיסי של האדם, אלא לשינוי ההקשר החברתי (והאישי) שבו היצרים הללו באים לידי ביטוי. זה יהיה שינוי מספיק דרמטי. אין טעם לשאוף אל מעבר לכך.

    יפתח

  4. שלום בן ותודה על תגובתך.
    אני חושש שאני הולך לאכזב אותך. לא אוכל לשרטט כאן מודל ל"תהליך קבלת החלטות" בחברה סוציאליסטית-קהילתית, וגם לא את מנגנוני קבלת ההחלטות שלה. חברה כזאת, בקנה מידה לאומי או בין-לאומי, טרם התקיימה בהיסטוריה. התשובות לבעיות ולשאלות שיתעוררו בניהול השוטף של חברה כזאת הן מעבר לאופק הראיה שלנו היום. אפילו השאלות והבעיות עצמן הן ברובן מעבר לאופק הזה. בינתיים, עלינו להסתפק בכמה רמזים. הרמזים הללו באים מכמה כיוונים: תיאורטיים, התנסותיים ודמיוניים-ספרותיים.
    למשל: התיאוריה של הסינדיקליזם (או האנרכו-סינדיקליזם) אודות ניהול הייצור על ידי איגודי העובדים.
    למשל: נסיונות שנעשו בכמה מדינות במזרח ובמערב בדמוקרטיזציה של התעשיה.
    למשל: שיתוף תושבים בקבלת החלטות ברמה העירונית והלאומית כמו למשל בהולנד (כתבתי על זה פוסט באתר זה).
    למשל: נסיונות למעורבות תושבים אצלנו כאן בישראל
    למשל: תיאוריות של העצמה קהילתית (ראה ספר של אלישבע סדן בנושא)
    למשל (חשוב מאוד): מוסד אסיפת הקיבוץ (ובאופן כללי יותר – מנגנון קבלת ההחלטות בקיבוץ)
    למשל: הספר "המנושל" מאת אורסולה לה-גווין, שהוא אחד הנסיונות הספרותיים המעניינים ביותר בכיוון זה. לה-גווין מתארת ציוויליזציה אנרכיסטית שבה אין מדינה ואין פוליטיקה…

    מכל אלה אפשר ללמוד כמה קווים מנחים:
    א) צמצום הפער שבין מקבלי ההחלטות לבין המבצעים או אלה שיושפעו מההחלטות.
    ב) שאיפה לכך שגופי קבלת ההחלטות יהיו חלק מרקמה חברתית רחבה יותר ולא רק "גופי קבלת החלטות". לדוגמא: כל חברי קיבוץ פלוני (אידאלי ואוטופי כמובן), הם במוצאי שבת בערב אסיפת הקיבוץ, ביום ראשון בצהריים ציבור הסועדים בחדר-אוכל וביום שישי קהילה בטקס קבלת שבת… כנסת ישראל, לעומת זאת, היא רק כנסת ישראל.
    ג) מנגנון ייצוג (ברמות הגבוהות יותר של המבנה: במוסדות המחוז או המדינה) שבו הנציגים הם חברים ושותפים אמיתיים בקהילות שאותן הם מייצגים, ולא נציגים "מופשטים" של ציבור אמורפי כמו בפוליטיקה הנציגותית היום.
    ד) ערוצים רבים ומגוונים לשיחה, השפעה והקשבה המהווים מעטפת ל"אסיפה" שבה מתקבלות ההחלטות.

    אולי אפשר להוסיף כאן עוד דברים. אני מזמין את כל מי שיש לו מה לומר בעניין להצטרף לדיון. מה שחשוב לי מאוד להבהיר הוא שגם במסגרת כזאת יהיו אנשים לא מרוצים, יהיו אנשים שכוח השפעתם רב יותר מאחרים (ולאו דווקא מכוח האמת שבדבריהם), יהיו אנשים שיעצבנו את האחרים או יתעצבנו מהאחרים… יהיו אנשים שיתקשו להביע את כולם… אנחנו לא מדברים כאן על חברה שבה יבוא קץ סופי ומוחלט לכל מצוקות אנוש. ממש לא. אנחנו מדברים על חברה שהיא טובה יותר, הרבה יותר טובה, מזו הקיימת. מן הסתם גם לחברה הזאת, אם וכאשר תקום, יתהווה אופק אוטופי חדש שאליו צריך לשאוף.

    האם הקנאה והתחרות יעברו מן העולם? קשה לי להאמין. ולפחות לגבי התחרות – אני מקווה שלא. תחרות יכולה להיות גם גורם חיובי. תלוי באיזה הקשר היא מופיעה. וגם הקנאה אינה בהכרח שלילית או הרסנית. למשל: אני מקנא באשתי על הרבה תכונות טובות שיש לה ולי אין. לכן אני משתדל ללמוד ממנה כמידת יכולתי. אבל אני ממשיך לקנא בה. בהחלט.

    השאיפה היא לא לשינוי מערך היצרים הבסיסי של האדם, אלא לשינוי ההקשר החברתי (והאישי) שבו היצרים הללו באים לידי ביטוי. זה יהיה שינוי מספיק דרמטי. אין טעם לשאוף אל מעבר לכך.

    יפתח

  5. יפתח שלום,

    אחרי קריאת כמה פוסטים שפירסמת, ובמיוחד אחרי הפוסט הזה, השאלה שכל הזמן מתעוררת אצלי היא איך?

    אני מסכים איתך שהסוציאלזים הקהילתי מבטיח חברה יותר טובה, ושוויונית בהחלטותיה ויותר מזה אני מאמין שזו הדרך הנכונה להתנהלות במדינה. אבל עדין קשה לי מאוד להזדהות עם דעות אילו מכיוון שהן נראות כאוטופיה במקום פרקטיקה. הרי בשביל חברה כזו, ותקן אותי אם אני טועה, דרושה מהפכה של ממש, המחייבת התעוררות של ציבור גדול מספיק בעל דעה ברורה שימרוד במציאות הנוראית של היום. אך איפה אפשר למצוא ציבור זה, הרי את עשירי המדינה זה לא מעניין, למעמד הנמוך אין ראיה לעתיד והם מחפשים רק איך "לסגור את החודש" ונשאר המעמד הבינוני התחרותי שרובו הגדול מאמין בלב שלם שאין דרך אחרת חוץ מהמציאות כיום.

    לכן, אודה לך אם תוכל להסביר לי, איך אתה מצליח להגדיר את עצמך סוציאליסט קהילתי, ומאמין שיום אחד תבוא המהפכה?

    טל חי-עם

  6. יפתח שלום,

    אחרי קריאת כמה פוסטים שפירסמת, ובמיוחד אחרי הפוסט הזה, השאלה שכל הזמן מתעוררת אצלי היא איך?

    אני מסכים איתך שהסוציאלזים הקהילתי מבטיח חברה יותר טובה, ושוויונית בהחלטותיה ויותר מזה אני מאמין שזו הדרך הנכונה להתנהלות במדינה. אבל עדין קשה לי מאוד להזדהות עם דעות אילו מכיוון שהן נראות כאוטופיה במקום פרקטיקה. הרי בשביל חברה כזו, ותקן אותי אם אני טועה, דרושה מהפכה של ממש, המחייבת התעוררות של ציבור גדול מספיק בעל דעה ברורה שימרוד במציאות הנוראית של היום. אך איפה אפשר למצוא ציבור זה, הרי את עשירי המדינה זה לא מעניין, למעמד הנמוך אין ראיה לעתיד והם מחפשים רק איך "לסגור את החודש" ונשאר המעמד הבינוני התחרותי שרובו הגדול מאמין בלב שלם שאין דרך אחרת חוץ מהמציאות כיום.

    לכן, אודה לך אם תוכל להסביר לי, איך אתה מצליח להגדיר את עצמך סוציאליסט קהילתי, ומאמין שיום אחד תבוא המהפכה?

    טל חי-עם

  7. שלום טל.
    את הספר שלי, "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה", אני מסיים במלים הבאות:

    "איש אינו מחזיק בכיסו 'לוח זמנים' של המהפכה העתידית, ואיש גם אינו יודע כיצד תראה המהפכה הזאת – ודאי תהיה צורתה שונה מזו שראו, בעיני רוחם או בעיני בשרם, המהפכנים הסוציאליסטים של המאות ה-19 וה-20. העיסוק בשאלות על המהפכה העתידית הוא לפעמים תחליף לעיסוק בשאלות חשובות יותר, על הדבר שיש לעשותו כאן ועכשיו.
    אפשר שהמהפכה, כמו המשיח, היא מן הדברים הבאים בהיסח הדעת"

    המשפט האחרון, אגב, נסמך על פסוק מ'אבות דרבי נתן' האומר: "שלושה באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב".

    להבנתי, השימוש במושג "מהפכה" הוא מועיל ופורה (ולכן לגיטימי) בשני סוגי דיונים, ומזיק ומעקר בסוג דיונים שלישי.
    הדיבור על מהפכה הוא לגיטימי ומועיל בדיונים היסטוריים על מה שקרה בעבר. כך, למשל, המושגים "המהפכה הצרפתית", "המהפכה הרוסית" וגם "המהפכה הציונית" (ואחרים דוגמתם) הם בהחלט לגיטימיים.
    הדיבור על מהפכה הוא דיבור פורה ולגיטימי גם כשמדברים על האופק האוטופי, על השאיפות הנשגבות, על המטרות האחרונות של הפעולות והמעשים הקונקרטיים. גם שם יש מקום לביטוי "מהפכה".
    אבל המושג "מהפכה" הוא מעקר ומזיק כשהוא מופיע במסגרת דיונים פרקטיים קונקרטיים על מה שאפשר וצריך לעשות. במסגרת דיונים כאלה, המושג "מהפכה" משמש רק את הפנטזיונר המשיחי, שממילא אין לו סבלנות למגבלות המציאות ולאילוצי המחשבה הפרקטית (או הפרגמטית).
    לכן, כשאתה שואל אותי איך אני מאמין שיום אחד תבוא המהפכה (או האם אני מאמין שיום אחד תבוא המהפכה) אני מעדיף לא לענות.
    אבל אם אתה שואל אותי "מה אפשר לעשות עם כל מה שאתה מדבר עליו" – על השאלה הזו אני חושב שיש לי תשובה. או תשובות. או התחלות של תשובות. ואף אחת מן התשובות (או התחלות התשובות) הללו אינה תלויה להצדקתה במושג מהפכה או באמונה הנחרצת שהמהפכה בוא תבוא.

    אתה צודק מאוד בכל הטענות שלך אודות המציאות. בעצם אתה מציג כאן בעיה קלאסית מתולדות הפילוסופיה של המהפכה: כדי שתתחולל מהפכה, צריך שינוי המוני של תודעת בני האדם. שינוי המוני של תודעת בני האדם אפשרי רק לאחר (או לפחות תוך כדי) התרחשותה של מהפכה. והנה אנחנו סובבים במעגל…
    המעגל הזה מופיע כבר אצל אפלטון, חוזר אצל רוסו, נרמז אצל מרקס ועולה שוב ושוב בחיבוריו של הרברט מרקוזה. אני מפנה אותך למאמרי "ביקורת רדיקלית ואוטופיה: מעגל הקסמים של התיקון הפוליטי" (נמצא כאן באתר). המאמר עוסק בדיוק בבעיה זו.
    ובכל זאת, איננו חסרי אונים בתוך המציאות. יש מה לעשות, ובלבד שנפסיק לחפש את קיצור הדרך אל האוטופיה ונתחיל לעבוד. אפשר לארגן עובדים. אפשר להקים קבוצות שיתופיות. אפשר לחנך צעירים ומבוגרים. אפשר לחפש שותפים וליצור איתם בריתות ורשתות קשר.
    האם זה יביא בטווח זמן סביר לנצחון הסוציאליזם (הקהילתי או אחר)? אני לא יודע. כל תשובה שאפשר לתת כאן לא לקוחה מניתוח המציאות אלא מן הפסיכולוגיה של המשיב (אופטימיסט או פסימיסט).
    אבל ברור לי שיש טעם במעשים הללו. שהם יוצרים חיים טובים יותר כבר כאן ועכשיו, לא רק בעולם שאחרי המהפכה.
    יפתח

  8. שלום טל.
    את הספר שלי, "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה", אני מסיים במלים הבאות:

    "איש אינו מחזיק בכיסו 'לוח זמנים' של המהפכה העתידית, ואיש גם אינו יודע כיצד תראה המהפכה הזאת – ודאי תהיה צורתה שונה מזו שראו, בעיני רוחם או בעיני בשרם, המהפכנים הסוציאליסטים של המאות ה-19 וה-20. העיסוק בשאלות על המהפכה העתידית הוא לפעמים תחליף לעיסוק בשאלות חשובות יותר, על הדבר שיש לעשותו כאן ועכשיו.
    אפשר שהמהפכה, כמו המשיח, היא מן הדברים הבאים בהיסח הדעת"

    המשפט האחרון, אגב, נסמך על פסוק מ'אבות דרבי נתן' האומר: "שלושה באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב".

    להבנתי, השימוש במושג "מהפכה" הוא מועיל ופורה (ולכן לגיטימי) בשני סוגי דיונים, ומזיק ומעקר בסוג דיונים שלישי.
    הדיבור על מהפכה הוא לגיטימי ומועיל בדיונים היסטוריים על מה שקרה בעבר. כך, למשל, המושגים "המהפכה הצרפתית", "המהפכה הרוסית" וגם "המהפכה הציונית" (ואחרים דוגמתם) הם בהחלט לגיטימיים.
    הדיבור על מהפכה הוא דיבור פורה ולגיטימי גם כשמדברים על האופק האוטופי, על השאיפות הנשגבות, על המטרות האחרונות של הפעולות והמעשים הקונקרטיים. גם שם יש מקום לביטוי "מהפכה".
    אבל המושג "מהפכה" הוא מעקר ומזיק כשהוא מופיע במסגרת דיונים פרקטיים קונקרטיים על מה שאפשר וצריך לעשות. במסגרת דיונים כאלה, המושג "מהפכה" משמש רק את הפנטזיונר המשיחי, שממילא אין לו סבלנות למגבלות המציאות ולאילוצי המחשבה הפרקטית (או הפרגמטית).
    לכן, כשאתה שואל אותי איך אני מאמין שיום אחד תבוא המהפכה (או האם אני מאמין שיום אחד תבוא המהפכה) אני מעדיף לא לענות.
    אבל אם אתה שואל אותי "מה אפשר לעשות עם כל מה שאתה מדבר עליו" – על השאלה הזו אני חושב שיש לי תשובה. או תשובות. או התחלות של תשובות. ואף אחת מן התשובות (או התחלות התשובות) הללו אינה תלויה להצדקתה במושג מהפכה או באמונה הנחרצת שהמהפכה בוא תבוא.

    אתה צודק מאוד בכל הטענות שלך אודות המציאות. בעצם אתה מציג כאן בעיה קלאסית מתולדות הפילוסופיה של המהפכה: כדי שתתחולל מהפכה, צריך שינוי המוני של תודעת בני האדם. שינוי המוני של תודעת בני האדם אפשרי רק לאחר (או לפחות תוך כדי) התרחשותה של מהפכה. והנה אנחנו סובבים במעגל…
    המעגל הזה מופיע כבר אצל אפלטון, חוזר אצל רוסו, נרמז אצל מרקס ועולה שוב ושוב בחיבוריו של הרברט מרקוזה. אני מפנה אותך למאמרי "ביקורת רדיקלית ואוטופיה: מעגל הקסמים של התיקון הפוליטי" (נמצא כאן באתר). המאמר עוסק בדיוק בבעיה זו.
    ובכל זאת, איננו חסרי אונים בתוך המציאות. יש מה לעשות, ובלבד שנפסיק לחפש את קיצור הדרך אל האוטופיה ונתחיל לעבוד. אפשר לארגן עובדים. אפשר להקים קבוצות שיתופיות. אפשר לחנך צעירים ומבוגרים. אפשר לחפש שותפים וליצור איתם בריתות ורשתות קשר.
    האם זה יביא בטווח זמן סביר לנצחון הסוציאליזם (הקהילתי או אחר)? אני לא יודע. כל תשובה שאפשר לתת כאן לא לקוחה מניתוח המציאות אלא מן הפסיכולוגיה של המשיב (אופטימיסט או פסימיסט).
    אבל ברור לי שיש טעם במעשים הללו. שהם יוצרים חיים טובים יותר כבר כאן ועכשיו, לא רק בעולם שאחרי המהפכה.
    יפתח

  9. שלום רב יפתח,
    אשמח לקבל את התייחסותך לארבע תהיות שעלו לי בעקבות הפוסט להלן:

    האחת,
    אתה מרבה להשתמש במושג פדרציה (על הטיותיה השונות), כחלק מהמכלול החברתי-פוליטי של התארגנות בקנה מידה רחב יותר. תהיתי מהי טיבה של אותה פדרציה? ובעיקר, האין זאת למעשה התרחקות מחוייבת מהקהילה אליה אתה מבקש להשיב את השייכות?
    ובמילים אחרות, האין סוציאליזם קהילתני (בדומה לפוליס היוונית) מחייב את קיומן של ישויות חברתיות מוגבלות במספרן, שאחרת הן הופכות ל"קהילה מדומיינת"?

    השניה,
    מהו טיבו של סוציאליזם קהילתני במצב של "שונות אידיאולוגית" בין קהילות?
    כלומר, כיצד מתפקדת פדרציה של קהילות שאינן חולקות גישה משותפת בעניני מוסר למשל – האחת מסורתית (ואפילו אורתודוקסית) בעוד האחרת ליברלית? האין ברעיון הפדרציה דרישה סמויה לזהות (או למצער דומות) אידיאולוגית בין הקהילות?

    השלישית, (והחשובה עבורי מכולן)
    כיצד נראה לדעתך חינוך במצב של פדרציה של קהילות שאינן דומות מבחינה אידיאולוגית?
    האם לכל אחת יש את ה"זרם" שלה או כולן ביחד במסגרת הפדרטיבית? האם ישנם תכנים/מתודות/מיומנויות שעל כולן לחלוק?

    באם אתה מכיר, אשמח מאוד להמלצות מחקרים, הוגים ומחנכים בתחום.

    והרביעית,
    כיצד מתמודדת הגישה (אידיאולוגיה) של הסוציאליזם הקהילתני עם ביקורות דוגמת זו של ובר, כי ניתן (ואולי אף בלתי נמנע) לרבד חברה באופנים החורגים מתחום הייצור והצריכה – למשל דרגות דת, צבא, אקדמיה, פוליטיקה. יוקרה זאת, כפי שהראה פוקו, יוצרת "מעמדות" שונים בהתאם לחשיבות השדה בו הם נמצאים (יש שמכנים זאת הון סימבולי).
    ובעצם, אם מטרת הסוציאליזם הקהילתי היא דמוקרטיזציה של החברה לטובת חירות הפרט, מדוע להגביל זאת רק לשדה הכלכלה והייצור, זאת בעולם שבו שוק העבודה הולך ומאבד מחשיבותו בשל הטכנולוגיזציה הגואה, ודווקא הנגישות למידע (בלי בהכרח בעלות עליה) יכולה לייצר זהות, מעמד וכפיפות?

    תודה רבה,
    דביר.

    1. שלום דביר. עברו שנים מאז נכתב המאמר הזה, אבל השאלות שאתה מעלה רלוונטיות כתמיד. לא אכנס כאן לתשובה ארוכה אבל אציג עקרון מנחה שיעבור כחוט השני בתשובתי. גם את העקרון זה למדתי מבובר: כאשר דנים דיון תיאורטי, חשוב לחדד את ההבחנות, ואז נכון לדבר על "או-או" (מדינה או קהילה, סוציאליזם או קפיטליזם וכו'). אבל כשבאים לשדה ההגשמה, מחשבת ה"או-או" הופכת מגורם מסייע לגורם מגביל ומכשיל. בעולם המעשה אין אף פעם מצתבים דיכוטומיים. הכל עניין של מידה. ובכל עת יש למצוא את המידה המירבית האפשרית למעשה ההגשמה.
      כך, עקרון הפדרציה נועד לפשר בין הצורך בהכרות (אולי אפילו אינטימיות) בין חברי הקהילה לבין הצורך בשיתוף פעולה חברתי נרחב כדי לקיים ציוויליזציה מודרנית. ברור שפדרציה של קהילות היא פחות קהילה מקהילה קונקרטית, אבל היא יותר קהילה ממדינה ריכוזית-בירוקרטית… כאמור, עניין של מידה. בובר למדנו לחפש בכל רגע נתון רק את מידת ההגשמה האפשרית עכשיו, לא להסתפק בפחות ממנה, אבל גם לא לחרוג ממנה אל שמי האוטופיה.
      אותו הגיון מנחה גם את תשובתי לשאלתך השניה: הכל עניין של מידה. אני לא מאמין בקולקטיביות רעיונית. אם לא תהיה מידה של שונות רעיונית בין הקהילות יווצר עולם דכאני ומשעמם. מצד שני, יש בהחלט גבול לגישה הזאת. למשל: אני לא רואה איך ייתכן שיתוף פעולה פדרטיבי בין קהילה שבה כל החברים שותפים שווי זכויות לבין קהילה אחרת שבה הנשים (למשל, או השחורים, או מי שתרצה) אינם נהנים ממעמד של חברים מלאים בקהילה. פירוש הדבר שכמה עקרונות יסוד צריכים להיות מוסכמים. מנסיוני בקבוצות ופדרציות של קבוצות, דווקא על-בסיס עקרונות מוסכמים צומחים דיונים וניסויים באלטרנטיבות שהם הרבה יותר פוריים ומרתקים מן השיח המקובל בחברת שוק "פלורליסטית". הנה דוגמא לשאלה כזאת: "קופה פתוחה" או "תקציב לכל חבר". שאלה שעד היום לא נענתה בצורה סופית ומספקת (וכנראה אף פעם לא תענה בצורה כזאת).
      אז לכאורה "שיטת הקופה הפתוחה או שיטת התקציב" היא שאלה פחות חשובה משוויון לנשים או לשחורים, אבל זו שאלה הרבה יותר פוריה, עבור מי שבשתי השאלות האחרות ברור לו מאוש השתשובה היא ששוויון כזה הוא חיוני!
      אני מקווה שיש בכך גם תשובה לשאלה השלישית והחשובה שציינת. נחוצה שונות אידאולוגית. נחוצות הסכמות על עקרונות יסוד ועל פרוצדורות לקבלת החלטות (וגם על פרוצדורות לשינוי הפרוצדורות הללו). בארגונים פדרטיביים וותיקים (כמו למשל הפדרציות של האיגודים המקצועיים בסקנדינביות) נצבר הרבה מאוד נסיון בכגון אלה.
      ולשאלה האחרונה – חיסולו של הפער המעמדי המבוסס על בעלות על הון וקניית כוח עבודה הוא המטרה הקרובה של הסוציאליזם ("קרובה" אך כמובן רחוקה מאוד). יצירתה של חברה אנושית-הומנית היא האידאה המוחלטת או כוכב הצפון. אילו אתגרים יוצבו בפנינו, בדרכנו האינסופית להגשמת האידאה המוחלטת, אחרי שנתגבר על הקפיטליזם? אפשר רק לשער ולנחש. פרידריך אנגלס אמר פעם בהקשר זה: "אנחנו אבולוציוניסטים. אין לנו 'מטרה סופית'. לפי שעה נבוא על סיפוקנו בהבעברת אמצעי הייצור לידי הקהיליה"… אני חותם על הנוסח הזה.
      יפתח

להגיב על בן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *