הריב עם הפקולטות

שוב מתלקח הויכוח אודות אופיין האנטי-ציוני של הפקולטות למדעי הרוח והחברה. שוב נשלפות הססמאות ונפרשים דגלי הקרב בשני המחנות. כאקדמאי, כאיש מדעי הרוח, כתלמיד של כמה אסכולות "ביקורתיות" חשובות וכציוני, אני אמור להשתייך לשני המחנות הניצים. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מרגיש מאוד לא בנוח בשניהם. ובכל זאת, האמת, במקרה זה, לא מתחלקת באופן סימטרי. על אף הטעויות העקרוניות והמושגיות שבדו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית", על אף הסגנון הבוטה והמקומם של תנועת "אם תרצו", האמת, או לפחות רוב האמת, נמצאת לצידם ולא לצידה של האקדמיה.

 

תיקון והבהרה:
אימיילים, תגובות בבלוג, שיחות טלפון ושיחות פנים אל פנים שנהלתי במהלך הימים שעברו מאז פרסום הפוסט הבהירו לי היטב את אופיים המפוקפק מאוד של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
לכן חשוב לי להבחין באופן ברור בין שתי טענות המופיעות בערבוביה במאמרי ובמה שכתבתי בתגובות שלהלן:
א) הטענה ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" צודקים בביקורת שלהן על האקדמיה – אני חוזר בי במוצהר מטענה זו.
ב) הטענה שהעמדה הפוסט/אנטי-ציונית הרווחת באקדמיה מזיקה לחקר האמת, לביקורת הציונות ולסיכויי קיומו של קשר פורה בין אקדמיה פרוגרסיבית וציבור פרוגרסיבי (ופוליטיקה פרוגרסיבית). – בטענה זו, שהיא עיקר מאמרי, אני מחזיק במלוא תוקפה ואף מוסיף עליה:
ג) העמדה הפוסט/אנטי-ציונית מקלה על מלאכתם של גורמים פרוטו-פשיסטיים כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
יום ראשון, 22/8/2010

"המכון לאסטרטגיה ציונית" פרסם לאחרונה דו"ח מקיף בנושא "פוסט-ציונות באקדמיה". הדו"ח מלמד על קיומה של הטייה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית מובהקת במרבית הקורסים הנלמדים באוניברסיטאות ארצנו בפקולטות למדעי החברה והרוח. מחברי הדו"ח מבטיחים לפרסם נוסח מקיף עוד יותר בחודש אוקטובר, ולצרף אליו גם המלצות מעשיות.

שלא כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית", שהחליט לנהל מול האקדמיה הישראלית מערכה אסטרטגית וכבדת-תנועה לאורך כל החזית, בחרה התנועה האחות "אם תרצו" בחיסול ממוקד: לא כל האוניברסיטאות, רק אוניברסיטת בן-גוריון. לא כל הפקולטות, רק המחלקה לפוליטיקה וממשל, לא כל המרצים אלא בעיקר ד"ר ניב גורדון, העומד בראש המחלקה (אותו ניב גורדון אשר קרא בעבר לחרם בינלאומי על ישראל). התנועה פנתה במכתב אל נשיאת האוניברסיטה, שבו התריעה על האופי האנטי-ציוני של המחלקה ודרשה לנקוט צעדים לתיקון המצב. אם לא יעשה כן מאיימת התנועה לפנות אל התורמים של האוניברסיטה ולהמליץ להם להקפיא את תרומותיהם.

שוב מתלקח הויכוח אודות אופיין האנטי-ציוני של הפקולטות למדעי הרוח והחברה. שוב נשלפות הססמאות ונפרשים דגלי הקרב בשני המחנות. כאקדמאי, כאיש מדעי הרוח, כתלמיד של כמה אסכולות "ביקורתיות" חשובות וכציוני, אני אמור להשתייך לשני המחנות הניצים. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מרגיש מאוד לא בנוח בשניהם. ובכל זאת, האמת, במקרה זה, לא מתחלקת באופן סימטרי. על אף הטעויות העקרוניות והמושגיות שבדו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית", על אף הסגנון הבוטה והמקומם של תנועת "אם תרצו", האמת, או לפחות רוב האמת, נמצאת לצידם ולא לצידה של האקדמיה.

מה האמת?

"אמת מתחילה בכבוד לעובדות", כתב פעם מאיר ויזלטיר. ככל שידיעתי מגעת, העובדות הן כפי שטוענים המבקרים מן "המכון לאסטרטגיה ציונית" ומתנועת "אם תרצו". אכן יש בפקולטות הישראליות הטיה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית ברורה. ראיתי זאת במו עיני באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי ולימדתי. כמובן שאין לגזור מסקנות כלליות על-סמך עדות אישית נקודתית, אך התרשמותי הפרטית מגובה, במקרה זה, במחקר שערך "המכון", והמחקר נראה מקיף, יסודי ומשכנע למדי. אך חשוב מכל: לא שמעתי הכחשות לטענת ההטיה מטעמם של החוקרים המבוקרים. נראה, אם כן, שיש הסכמה על התשתית העובדתית. הויכוח אינו על השאלה האם קיימת הטייה פוסט/אנטי-ציונית בפקולטות אלא על השאלה האם טוב הדבר או רע הדבר שיש הטייה כזאת (ואולי גם על השאלה מה צריך לעשות).

תורת פירות-הים הפרטית

לפני שממשיכים הלאה, צריך לשאול: למי אכפת? וגם: למי זה מזיק? מה זה משנה אם בחוגים לאנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה והיסטוריה יושבים מרצים המאמינים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית-גזענית? הבה נעשה תרגיל מחשבתי קטן (בכל זאת אנחנו עוסקים במדעי הרוח…): בואו נדמה שעל הפקולטות בארץ השתלטה כת מלומדים המחזיקים בתיאוריה, שעל פיה מדינת ישראל אינה אלא מנה של פירות-ים המוגשת במסעדה שבסוף היקום לגזע חייזרים חוץ-גלקטי המתקיים במימד החמישי בלבד ולו אטבי-כביסה במקום אוזניים (זה מה שקורה כשאני מנסה לכתוב כמו דוגלס אדאמס…). בואו נוסיף ונדמה שחסידי התיאוריה הזאת מפרסמים מאמרים ועורכים כנסים אקדמיים שבהם מפתחים ומשכללים את תורת פירות-הים הפרטית והכללית. בואו נניח שאפשרויות הקבלה והקידום במחלקות האקדמיות הללו פתוחות רק (או בעיקר) בפני חסידי תיאוריית פירות-הים, בעוד אקדמאים אחרים, המאמינים בתיאוריות יותר קונבנציונאליות מתקשים למצוא עבודה באוניברסיטה. עכשיו בואו נתפרע באמת, ונניח שחסידי תיאוריית פירות-הים זוכים להערכה רבה, לכבוד וליקר מחבריהם באוניברסיטאות בחו"ל (המאמינים כשלעצמם בכך שארצות הברית היא מטחנת קפה מקולקלת, ואילו צרפת היא סוס פוני חינני בעולמם של אותם חייזרים חוץ-גלקטיים).

עדיין צריך להשיב על השאלה: "אז מה קרה?". האם בעקבות השתלטותה של תיאוריית פירות-הים על האוניברסיטה יפסיק מישהו מאתנו לקום בבוקר לעבודה? האם מישהו יטען שבתור קלמארי הוא פטוּר מתשלום מסים? מישהו יפסיק לדאוג לילדיו, לשוחח עם שכניו, לקלל את הממשלה ואת החום? אולמי חתונות יתמוטטו תחת רוקדיהם? גשרים יקרסו ליַרקון? רכבות יתנגשו במיניבוסים על הפסים? ברור שלא. בעצם, לא יקרה שום דבר בעל חשיבות, משום שלתיאוריית פירות-הים, ולאינטלקטואלים המחזיקים בה, אין שום ערוצי השפעה ממשית על המציאות החברתית. האם המצב שונה כל כך אם מחליפים את תיאוריית פירות-הים הפנטסטית עם תיאוריית הציונות-כקולוניאליזם (או כל כותרת אחרת של האסכולה הפוסט/אנטי-ציונית)? איזו השפעה ממשית יש לתיאוריה הזאת ולחסידיה על ההוייה הישראלית? איזה נזק ממשי הם גורמים? להלן התשובות.

הנזק הראשון: נזקה של האמת

הנזק הראשון הוא מופשט למדי – נזקה של האמת. התיאוריות הפוסט/אנטי-ציוניות מכילות רכיבים אמיתיים מסוימים, אך המסקנות האחרונות רחוקות מן האמת. אחת הדרכים לברר את האמת ולנקות אותה מסיגי הטעות היא הפולמוס האקדמי. אולם בפקולטות למדעי הרוח והחברה בישראל הולכת העמדה הפוסט/אנטי-ציונית והופכת לדוֹגמה מובנת מאליה. מגמה זו מחריפה ככל שהחוקרים והמחקרים המציגים עמדה אחרת מודרים או נעדרים מן הפקולטות הללו. הדוֹגמה הפוסט/אנטי-ציונית היא מונולוגית למדי ומאוד לא רפלקטיבית. רבים מן התאורטיקנים של הפוסט/אנטי-ציונות (אם כי לא כולם) הם אנשים שפרשו מן המסע המפרך בעקבות האמת. הם אצים רצים בחדווה לתפוס מקום טוב על הספסל במערת הצללים של אפלטון.

(כאן, כמו כמעט בכל חלק אחר של המאמר, צריך להוסיף את ההסתיגויות הנדרשות: כמובן שלא כולם. כמובן שיש הוגים פוסט/אנטי-ציונים רציניים, מעמיקים ואחראיים. ומנגד –  יש לא מעט דוגמטיות אצל רבים מן החוקרים הציונים. בודאי. ראו הסתייגות זו כתקפה ביחס לכל האמור כאן. עכשיו הרשו לי להמשיך לדבר על התמונה הכללית).

הנזק השני: נזקה של ביקורת הציונות

באופן פרדוקסלי לכאורה, השתלטות הדוֹגמה הפוסט/אנטי-ציונית על הפקולטות פוגעת בביקורת הציונות. בואו נחשוב לרגע על המלה "ביקורת" ונשאל: מה רוצה המבקר לעשות? מבקר המדינה המוציא דו"ח חמור על משרד הבטחון לא מבקש לבטל את משרד הבטחון אלא להביאו לתיקון דרכיו. מבקר הכרטיסים שגילה שלא שילמתי עבור הנסיעה לא רוצה לזרוק אותי מהרכבת, אלא לדאוג שאשלם את חובי. אפילו מבקר התיאטרון הקוטל את ההצגה האחרונה שהועלתה ב"הבימה" מבקש לכל היותר לבטל את ההצגה, לא את התיאטרון. האם משהו מכל זה נכון גם לגבי מבקריה-לכאורה של הציונות מן האגף הפוסט/אנטי-ציוני? לא. עמדתם של הפוסט/אנטי-ציונים אינה ביקורת, במובנה המדוייק, אלא שלילה חיצונית מופשטת (או, אם תרצו את זה בפילוסופִית: נגציה טרנסצנדנטית אבסטרקטית). המסקנה, המפתיעה-רק-לכאורה, היא שאת ביקורת הציונות יש לחפש דווקא אצל התאורטיקנים הציונים. כאשר גדי טאוב מסביר לנו שמפעל ההתנחלות סותר את הציונות, הוא עושה ביקורת-ציונות. כאשר אודי מנור מבהיר לנו שהציונות לא באה להציל את היהודים מידי הגויים אלא להצילם מידי עצמם, הוא עושה ביקורת-ציונות. כאשר דני גוטווין מוכיח לנו שההפרטה היא מדיניות אנטי-ציונית, הוא עושה ביקורת-ציונות. כאשר אניטה שפירא מזכירה לנו שהסוציאליזם היה בעבר – ואיננו עוד היום – חלק מתפיסתם הציונית של רבים ממנהיגינו, היא עושה ביקורת-ציונות. ככל שיתמעטו האנשים הללו ופרסומיהם מן הפקולטות, כן תתמעט בהן ביקורת הציונות. תשאר רק פוסט/אנטי-ציונות, שכאמור איננה ביקורתית – לא כלפי הציונות ולא כלפי עצמה.

הנזק השלישי: נזקה של האקדמיה

או ליתר דיוק: הנזק הנגרם לתפקידה החברתי של האקדמיה. לטענתי, השתלטותה של הדוֹגמה הפוסט/אנטי-ציונית על האקדמיה הישראלית אינה אלא מקרה פרטי של תהליך נרחב, רב שנתי וכלל עולמי: תהליך התנתקותן של הפקולטות למדעי הרוח והחברה מן החיים החברתיים הממשיים. במהלך המאה העשרים שקעו הפקולטות הללו (הראשונה יותר מן השניה) בתוך שיח סכולסטי פנימי. השיח הזה הלך והפך בלתי פונקציונלי ואפילו אנטי-פונקצינלי, מונוליטי, מתנשא, חסין מהשפעות חיצוניות ונטול השפעה כאחד. כדי להווכח בכך מספיק לעיין בספרות המחקרית המתפרסמת בכתבי עת מקצועיים שכמותם גדלה והולכת. הרוב המכריע של המאמרים הללו הם טקסטים שאיש אינו קורא (פרט, אולי, לעורכים ולקולגות), ושאין להם דבר לומר לבני-אדם. הם כתובים בשפה פרטית אידיוסינקרטית, ותפקידם העיקרי הוא לשמש מקור לציטוטים ואזכורים במאמרים הבאים, שגם בהם לא ייכתב שום דבר בעל חשיבות וחוזר חלילה.

האקדמיה ויתרה על תפקידה לשמש גורם מחנך. היא ויתרה על תפקידה לשמש מורה דרך לפוליטיקה ולפרקסיס החברתי. היא ויתרה על השאיפה לקשר עם הציבור הרחב (עם "ההמונים" כפי שקוראים לזה במרקסיסטית). אלמלא ויתרה על כל אלה לא יכולה היתה לוותר בקלות כזאת על הציונות (המהווה, ככלות הכל, חלק מרכזי בהגדרת הזהות של הרוב המכריע של תושבי ישראל). הנה לכם "מהפכה קופרניקאית" קטנה: לא משום שנעשו פוסט/אנטי-ציונים הפכו האינטלקטואלים מן האקדמיה לבלתי רלוונטיים, אלא משום שאיפתם, הכמוסה או הגלויה, להפוך לבלתי רלוונטיים, נעשו לפוסט/אנטי-ציונים.

מלה טובה על הקפיטליזם

אי אפשר שלא לומר כאן מלה טובה על הקפיטליזם. בתלמוד הבבלי, במסכת מגילה, נקבע מדד מרתק להבחנה בין עיר לכפר. עיר, כך נאמר שם, היא כל ישוב שיש בו "עשרה בטלנים". ומי הם "עשרת הבטלנים"? עשרה אנשים הבטלים ממלאכתם ופנויים לעסוק בצרכי הציבור. וממה פרנסתם של הבטלנים? מסביר רש"י: הם מתפרנסים מן הציבור! ה"בטלנים" העירוניים הללו, אם כן, הם הגירסה התלמודית של פקידי-הציבור: הם עוסקים במשימות שהציבור כולו נזקק להן, ולכן הציבור מפרנסם. עשרה לעיר. כנראה שיותר מעשרה מהווים נטל כלכלי כבד מדי, שעלותו גדולה מתועלתו.

כך בתלמוד, אבל הציוויליזציה העירונית-מתועשת-קפיטליסטית של המאה העשרים הקימה לה מוסדות ציבוריים שבהם יושבים עשרות ומאות בטלנים ומתפרנסים מן הציבור למרות שאינם מעניקים לו שום שירות ממשי. יתר-על-כן, הם מנוכרים לציבור הזה, בזים לו, ודוחים בתוקף כל דרישה ל"פונקציונליות". ובכל זאת, חלוקת-העבודה החברתית המשוכללת בחברת השפע נושאת אותם על גבה ומפרנסת אותם. תנו כבוד לקפיטליזם!

ולמען הסר ספק אזדרז ואגיד: רחוק ממני לדרוש שיבוטל המימון הציבורי לאוניברסיטאות! לא את המימון הציבורי צריך לבטל אלא את הניתוק והניכור האקדמיים. וגם אותם צריך לבטל בזהירות. הפקולטות שלנו חולות. חולות מאוד. צריך לרפא, לא להרוג אותן.

הפוזה הסוקרטית

אקדמאים רבים, כשהם ניצבים בפני שאלות ביקורתיות אודות היחס שבין האקדמיה והחברה בכללותה, נאחזים בדמותו של סוקרטס. סוקרטס הוצא להורג על-ידי האתונאים שאותם ביקש להושיע. מות הקדושים שלו הפך אב-טיפוס ליחסו של האינטלקטואל אל הציבור וליחסו של הציבור אל האינטלקטואל. מכאן, אהבה פטרונית ומתמסרת, ומכאן – ניכור, עוינות ונסיון להשתקה (עד כדי השתקה ממש ועד כדי הוצאה להורג). אלא שיש מעט מאוד דמיון בין סוקרטס האתונאי לבין הנציגים המובהקים של השיח הפוסט/אנטי-ציוני. סוקרטס סבב בשווקים ושוחח עם הבריות; הם מסתגרים באקדמיה ומדברים בעיקר עם עצמם. סוקרטס דיבר בלשון בני אדם; הם המציאו לעצמם שפה פרטית. סוקרטס בעיקר שאל שאלות; הם נואמים את התשובות. והחשוב מכל: סוקרטס הוצא להורג במשפט-הציבור; הם חיים, מלמדים, כותבים ומפרסמים במוסדות ציבוריים הממומנים בכספי הציבור. רק הארוגנטיות ושביעות-הרצון-העצמית משותפת לסוקרטס ולאינטלקטואלים הפוסט/אנטי-ציונים. האחרונים לא אוחזים בעמדה סוקרטית. הם רק מציגים פוזה סוקרטית.

התורמים

אמרנו "כספי הציבור", אך האמת היא שאחוז גבוה יותר ויותר מתקציב האוניברסיטאות מגיע מתורמים פרטיים. תנועת "אם תרצו" מאיימת על נשיאת אוניברסיטת בן גוריון כי תפנה לתורמים שלה ותספר להם על האופי האנטי-ציוני של המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטה.

אני מתקשה להזדעזע מ"איום" זה. אילו התנה שר החינוך העברת כסף לאוניברסיטה בפיטוריהם של המרצים הפוסט/אנטי-ציונים, היינו זועקים על פגיעה של המדינה בחופש האקדמי. אבל התורמים הם הרי אנשים פרטיים, והם עושים בכספם הפרטי. תנועת "אם תרצו" מתחרה על תשומת לבם של התורמים. אבל ממש אותו דבר עושה נשיאת אוניברסיטת בן גוריון עצמה, ועושים גם חבריה באוניברסיטאות אחרות. התורמים הם מן הסתם אנשים נבונים (אחרת לא היו עשירים כל כך…). קומץ נציגים נלהבים של "אם תרצו" לא יוכלו לסובב אותם בכחש, ואם יחליטו התורמים להפסיק את תמיכתם הפרטית באוניברסיטת בן גוריון, יהיה זה צעד פרטי ולגיטימי לחלוטין.

אלה מבין החוקרים הפוסט/אנטי-ציונים המרבים לזעוק נגד כוחה הדכאני של המדינה, יכולים ללמוד מכך, שאולי כדאי שבכל זאת תשאר לנו קצת מדינה, עם קצת תקציבי-השכלה-גבוהה, לפחות לשבוע-שבועיים הקרובים. כששר-החינוך ינסה להכתיב מינויים באוניברסיטאות, נוכל לזעוק על פגיעה בחופש האקדמי. אבל כשבעלי הון פרטיים יפסיקו לממן את האוניברסיטה, לא תהיה כאן שום פגיעה בחופש. יהיה זה דווקא ביטוי פוזיטיבי לחירות הקדושה ביותר של הקפיטליזם: חירותו של כל אדם לעשות ברכושו הפרטי כראות עיניו.

קביעוּת או חופש

ועוד משהו בשולי הדברים, שאולי היה צריך להופיע בראשיתם:

יום שלישי בבוקר, מיד לאחר פרסום המכתב של תנועת "אם תרצו", פרופסור רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, מתראיינת בתכנית הרדיו של ירון דקל.

"מדוע לא פיטרתם את דוקטור ניב גורדון אחרי שקרא לחרם בינלאומי על ישראל?" שואל ירון דקל את הנשיאה. מתוך שטף הדברים של תשובתה קלטתי משפט אחד חשוב: אין שום אפשרות לפטר עובד שיש לו קביעות רק בגלל דעותיו!

אבל המראיין עשה שיעורי בית והוא לא מרפה: לפני חודשים ספורים, הוא מזכיר, פיטרה אוניברסיטת בן גוריון את פרופסור ירוחם לויט משום שהתבטא בשיעוריו נגד הומוסקסואליות. לא פיטרנו אותו, משיבה הנשיאה, לויט הוא מורה מן החוץ. עם סיום הסמסטר לא חדשנו את החוזה שלו.

הבנתם את זה מורים-מן-החוץ יקרים וסתם אזרחים-מן-השורה? קביעוּת במשרה שווה יותר ממאה נאומים נמלצים על "חופש אקדמי". או אם לומר זאת אחרת: כשאתה מקבל קביעוּת, גם החופש האקדמי שלך מקבל קביעוּת. אם, לעומת זאת, אתה מורה מן החוץ, החופש האקדמי שלך יחזיק מעמד רק עד תום הסמסטר…

 

44 תגובות בנושא “הריב עם הפקולטות”

    1. לרמי: לא המשפטים על 'תיאוריית פירות-הים הפרטית' אני מקווה…
      ליוסי: על משפט אחד שכתבת אני מבקש שלא לחלוק. אין ספק שהציונות גרמה סבל רב לפלסטינים. ככל שידיעתי מגעת אין שום חוקר רציני, ציוני ככל שיהיה, שמכחיש זאת. זו דוגמא מובהקת כיצד טענה שהיא אמיתית באופן טריוויאלי מחוץ להקשר הופכת לשקרית, או לפחות לבעייתית, בתוך ההקשר.
      ותודה לשניכם על התגובות.

  1. הנפילה של הנשיאה בראיון היתה שהיא תלתה את אי-פיטורי ניב גורדון בכך שיש לו קביעות. יש להימנע מפיטוריו משום שיש לו חופש אקדמי, ולא כי יש לו קביעות. באותה מידה, היה להימנע מפיטורי לויט בשל דעותיו, כל עוד הוא לא העליב תלמידים (במקרה של העלבת תלמידים, יש מקום גם להעניש מרצה עם קביעות). אבל הטעויות שלה חשפו עד כמה חשוב הוא מוסד הקביעות. שכן ללא מעצור הקביעות, האוניברסיטה מפטרת אנשים על דעותיהם. וללא מחסום הקביעות, היא היתה גם ששה לפטר את ניב גורדון.

    כתבת "אלה מבין החוקרים הפוסט/אנטי-ציונים המרבים לזעוק נגד כוחה הדכאני של המדינה, יכולים ללמוד מכך, שאולי כדאי שבכל זאת תשאר לנו קצת מדינה". זו דמגוגיה שכן בדרך-כלל השמאל הרדיקאלי בכלל לא נגד שליטה של המדינה (כלומר, נציגי הריבון) על משאבים. אתה מציג אותם לרגע כאילו הם רפובליקנים שדורשים להקטין את הממשלה. או אנרכיסטים. קשה להאמין שזו אמת.

    גם לא מובנת לי הטענה כאילו שביקורת פוסט-ציונית אינה מועילה לחברה כי היא לא באה מתוך הציונות. הרי אם אדם טוען שעלינו לבטל את חוק השבות, להתיר את הזכות השיבה, ולכונן מדינה דו-לאומית (לא עלינו), אינ מניח שהוא מנסה להועיל לחברה.

    באופן כללי, נכון שישנה בעיה אם אין מגוון רחב של גישות מחקריות ותחומי מחקר במחלקה כלשהי, או באקדמיה כולה. ועוד באופן כללי, לא טוב מדען המונע מאידיאולוגיה, אם האידיאולוגיה מסמאת את עיניו. האמת אכן תיפגע במקרה הזה. אני לא מתחום מדעי המדינה או סוציולוגיה, אז אני לא יודע אם אכן זה המצב. יתכן שכמו שאדם שעיניו בראשו לא יכול ללמוד ביולוגיה מבלי להאמין באבולוציה, כך גם אדם שעיניו בראשו לא יכול ללמוד על מדינת ישראל מבלי לחשוב שהציונים גרמו לסבל רב לפלשתינים. אבל זה כנראה לא מדויק, שהרי יש לנו את בני מוריס שכנראה לא מתכחש לעובדות, אבל מאמין כיום שהנכבה היתה קטנה מדי.

  2. הנפילה של הנשיאה בראיון היתה שהיא תלתה את אי-פיטורי ניב גורדון בכך שיש לו קביעות. יש להימנע מפיטוריו משום שיש לו חופש אקדמי, ולא כי יש לו קביעות. באותה מידה, היה להימנע מפיטורי לויט בשל דעותיו, כל עוד הוא לא העליב תלמידים (במקרה של העלבת תלמידים, יש מקום גם להעניש מרצה עם קביעות). אבל הטעויות שלה חשפו עד כמה חשוב הוא מוסד הקביעות. שכן ללא מעצור הקביעות, האוניברסיטה מפטרת אנשים על דעותיהם. וללא מחסום הקביעות, היא היתה גם ששה לפטר את ניב גורדון.

    כתבת "אלה מבין החוקרים הפוסט/אנטי-ציונים המרבים לזעוק נגד כוחה הדכאני של המדינה, יכולים ללמוד מכך, שאולי כדאי שבכל זאת תשאר לנו קצת מדינה". זו דמגוגיה שכן בדרך-כלל השמאל הרדיקאלי בכלל לא נגד שליטה של המדינה (כלומר, נציגי הריבון) על משאבים. אתה מציג אותם לרגע כאילו הם רפובליקנים שדורשים להקטין את הממשלה. או אנרכיסטים. קשה להאמין שזו אמת.

    גם לא מובנת לי הטענה כאילו שביקורת פוסט-ציונית אינה מועילה לחברה כי היא לא באה מתוך הציונות. הרי אם אדם טוען שעלינו לבטל את חוק השבות, להתיר את הזכות השיבה, ולכונן מדינה דו-לאומית (לא עלינו), אינ מניח שהוא מנסה להועיל לחברה.

    באופן כללי, נכון שישנה בעיה אם אין מגוון רחב של גישות מחקריות ותחומי מחקר במחלקה כלשהי, או באקדמיה כולה. ועוד באופן כללי, לא טוב מדען המונע מאידיאולוגיה, אם האידיאולוגיה מסמאת את עיניו. האמת אכן תיפגע במקרה הזה. אני לא מתחום מדעי המדינה או סוציולוגיה, אז אני לא יודע אם אכן זה המצב. יתכן שכמו שאדם שעיניו בראשו לא יכול ללמוד ביולוגיה מבלי להאמין באבולוציה, כך גם אדם שעיניו בראשו לא יכול ללמוד על מדינת ישראל מבלי לחשוב שהציונים גרמו לסבל רב לפלשתינים. אבל זה כנראה לא מדויק, שהרי יש לנו את בני מוריס שכנראה לא מתכחש לעובדות, אבל מאמין כיום שהנכבה היתה קטנה מדי.

  3. המאמר מעניין מאד ובהחלט מהווה איזשהו חריג בנוף של 'לנו או לצרנו'. הגעתי מהטוויט של חנן כהן והייתי בטוח ש(שוב) מדובר במאמר מתיש המקונן על הפאשיזם של אם תרצו והישות הציונית אבל הופתעתי לטובה.

    אני לא כל כך מסכים בנושא הביקורת. אני כן מאמין שלפוסט/אנטי ציונים יש יכולת לבקר ולבקר היטב את ישראל. הבעיה היא שבדרך כלל גם אזני הממסד וגם אזני האזרחים אטומות לביקורת אם המבקר מגיע מהחוץ – כמו הפוסט/אנטי ציוניים. אני יודע שכאשר אני קורא איזו תוכחה של פוסט ציוני זה או אחר אני מרשה לעצמי להתעלם באלגנטיות או לגלוש הלאה. יכול להיות שזה בגלל שאני פאשיסט ובור ולא כולם כמוני.

  4. יפתח, לדעתי אתה מפספס את העיקר:
    הבעיה היא שהפרמטרים של המכון לאסטרטגיה ציונית (וכן של אם תרצו לפניהם) להגדרת הפוסט ציונות, אינה מתירה בדיקה רצינית של ההיסטוריה הציונית. הפרמטרים:
    "א. תפיסת הלאומיות בכלל כהמצאה מודרנית "מדומיינת"
    ב. ערעורו וקעקועו של אתוס הלאומיות היהודי
    ג. שלילת מרכזיותה של ארץ ישראל והזיקה אליה בהיסטוריה היהודית" (מתוך הדו"ח)

    בפרשנות רחבה כוללים הפרמטרים האלה כמעט כל חשיבה רצינית על ההיסטוריה של הלאומיות. הלאומיות היא אכן מודרנית למיטב הבנתי. היא גם "מדומיינת" בהוראה מסויימת של המילה, במובן שהקשר בין אנשים הוא קשר על דרך הדימיון והדימוי ולא קשר קונקרטי (שודאי אינו אפשרי בין מליוני אנשים), לא במובן שאינה קיימת (טענה שאכן היתה דומה יותר לטענת פירות הים). האם חשיפת הפרטים של גירושים שהתבצעו במלחמת השחרור היא פוסט ציונית, מאחר והיא מערערת את האתוס הלאומי היהודי, שאומר שהערבים ברחו? השיא הוא בפרמטר ג.: האם הטענה שיהדות הגולה לא יחסה משמעות לישראל היא פוסט ציונית? הרי זאת טענה ציונית קלאסית!

    לדברי הדו"ח:
    "תפיסת הלאומיות כזהות "מדומיינת" נשענת על אסכולות מחקריות ניאו מרקסיסטיות או פוסט מודרניסטיות, שמיצגיהן הבולטים הם החוקרים אריק הובסבאום, בנדיקט אנדרסון וארנסט גלנר." מלבד העובדה שאני בטוח ששלושתם היו מתנערים מהגדרתם כפוסט מודרניסטים, ולפחות גלנר לא היה רווה נחת מהתואר ניאו מרקסיזם (הובסבאום ואנדרסון בהחלט קשורים למרקסיזם, אם כי אני לא בטוח שדווקא לניאו מרקסיזם) מדובר בהוגים הבולטים והרציניים של הלאומיות, ואם להיות מושפע מהם זה להיות פוסט ציוני – הנני פוסט ציוני.

    באופן מביך למדי הדו"ח ממשיך בניהול ויכוח עם התיאוריה המודרנית של הלאומיות (תוך סירוס איום שלה) – ויכוח שהוא כמובן רלוונטי לדיון ההיסטורי (אם כי הם מנהלים אותו בצורה שמראה שהם לא ממש מכירים את החומר), אך עצם הויכוח מראה כמובן שהם בסופו של דבר מנסים להשתיק פרשנות מסויימת של ההיסטוריה של הלאומיות.

    בהמשך הם אומרים שעמדה פוסט ציונית טוענת למשל ש:"בניגוד למיתוס הציוני של "מעטים מול רבים" היישוב היהודי בארץ ישראל היה הצד החזק במלחמת השחרור ונהנה מעדיפות ברורה בכוח אדם ובנשק בכל הקרבות ובכל החזיתות". למיטב הבנתי, טענה זו היא התיזה של יואב גלבר, שהוא ימני ותומך התנחלויות, אם כי הוא בהחלט היסטוריון רציני.

    הומוריסטי במיוחד הוא הציטוט הזה לגבי "ההיסטוריונים החדשים": "בני מוריס […] הנו יוצא דופן מבין החבורה באשר הוא טוען שמעשי מדינת ישראל וצה"ל במלחמת העצמאות היו הכרחיים ומוצדקים, ולמעשה על אף היותו "היסטוריון חדש" איננו בשום פנים פוסט ציוני." כלומר לא הטענות על מעשים כמו טבח וגירוש הם פוסט ציונות, אלא הטענה שהללו אינם מוסריים או מוצדקים…

    בהמשך, ישנה הצגה ממש מעוותת של התיזות של סמי סמוחה, שאני אמנם לא מסכים איתו, אבל הוא רחוק מאד מלהיות אנטי ציוני עם קצף על השפתיים.

    עוד סוציולוג חשוב של הצבא והחברה הישראלית הנחשב "פוסט ציוני" הוא יגיל לוי, שבלי קשר לדעותיו על הציונות (לא ממש ראיתי שהוא עוסק בכך, אבל לא נראה לי שהוא פוסט או אנטי ציוני) הוא אחד המנתחים המעניינים והחשובים של יחסי צבא-חברה-הפרטה בישראל.

    בהמשך, ציון הסילבוסים לפי הופעתם של כותבים מסויימים הוא ממש מתכון לעיוותים, בעיקר כשהופעתם של כותבים כמו יגיל לוי ושלמה סבירסקי מוכיחה את הפוסט ציונות של הקורס. ובכל מקרה, האם ניתן בכלל ללמוד ויכוח בין אסכולות בלי לקרוא גם את האסכולה איתה לא מסכימים? רבים מהכותבים שם איני מכיר, אך למשל על זאב הרצוג (שאיני מכיר) כתוב "התנ"ך: אין ממצאים בשטח". זה אגב רציני בערך כמו סיכומם בהמשך על גלנר "לאומיות: המצאה מודרנית". וזה כבר הופך אותו ואת מי ששם אותו בסילבוס לפוסט ציוני.

    איני מכיר את המצב באקדמיה ובמדעי הרוח, אבל אני סקפטי (רק מהכרותי השטחית עם כמה אנשי אקדמיה) לגבי הטענה שאין שם מקום למי שאינו פוסט ציוני. והכל מקרה, המגמה המקרתיסטית של צנזור מדעי הרוח לפי התאמה לנרטיב מתנחלי ימני צר אין לה דבר עם מדעי רוח מעמדה ציונית. אני חושב שהדבר מביא להפחדה וסתימת פיות. בודקים סילבוס לפי פרמטרים משונים ואז נותנים לו ציון "ציוני או לא ציוני". ולך תוכיח שאין לך אחות.

    בקיצור, אני רואה בדו"ח הזה דבר מדאיג פי כמה מהפוסט ציונות האקדמית, שמצטיינת בעיקר בניתוק וחוסר השפעה על החברה הישראלית.

  5. יפתח, לדעתי אתה מפספס את העיקר:
    הבעיה היא שהפרמטרים של המכון לאסטרטגיה ציונית (וכן של אם תרצו לפניהם) להגדרת הפוסט ציונות, אינה מתירה בדיקה רצינית של ההיסטוריה הציונית. הפרמטרים:
    "א. תפיסת הלאומיות בכלל כהמצאה מודרנית "מדומיינת"
    ב. ערעורו וקעקועו של אתוס הלאומיות היהודי
    ג. שלילת מרכזיותה של ארץ ישראל והזיקה אליה בהיסטוריה היהודית" (מתוך הדו"ח)

    בפרשנות רחבה כוללים הפרמטרים האלה כמעט כל חשיבה רצינית על ההיסטוריה של הלאומיות. הלאומיות היא אכן מודרנית למיטב הבנתי. היא גם "מדומיינת" בהוראה מסויימת של המילה, במובן שהקשר בין אנשים הוא קשר על דרך הדימיון והדימוי ולא קשר קונקרטי (שודאי אינו אפשרי בין מליוני אנשים), לא במובן שאינה קיימת (טענה שאכן היתה דומה יותר לטענת פירות הים). האם חשיפת הפרטים של גירושים שהתבצעו במלחמת השחרור היא פוסט ציונית, מאחר והיא מערערת את האתוס הלאומי היהודי, שאומר שהערבים ברחו? השיא הוא בפרמטר ג.: האם הטענה שיהדות הגולה לא יחסה משמעות לישראל היא פוסט ציונית? הרי זאת טענה ציונית קלאסית!

    לדברי הדו"ח:
    "תפיסת הלאומיות כזהות "מדומיינת" נשענת על אסכולות מחקריות ניאו מרקסיסטיות או פוסט מודרניסטיות, שמיצגיהן הבולטים הם החוקרים אריק הובסבאום, בנדיקט אנדרסון וארנסט גלנר." מלבד העובדה שאני בטוח ששלושתם היו מתנערים מהגדרתם כפוסט מודרניסטים, ולפחות גלנר לא היה רווה נחת מהתואר ניאו מרקסיזם (הובסבאום ואנדרסון בהחלט קשורים למרקסיזם, אם כי אני לא בטוח שדווקא לניאו מרקסיזם) מדובר בהוגים הבולטים והרציניים של הלאומיות, ואם להיות מושפע מהם זה להיות פוסט ציוני – הנני פוסט ציוני.

    באופן מביך למדי הדו"ח ממשיך בניהול ויכוח עם התיאוריה המודרנית של הלאומיות (תוך סירוס איום שלה) – ויכוח שהוא כמובן רלוונטי לדיון ההיסטורי (אם כי הם מנהלים אותו בצורה שמראה שהם לא ממש מכירים את החומר), אך עצם הויכוח מראה כמובן שהם בסופו של דבר מנסים להשתיק פרשנות מסויימת של ההיסטוריה של הלאומיות.

    בהמשך הם אומרים שעמדה פוסט ציונית טוענת למשל ש:"בניגוד למיתוס הציוני של "מעטים מול רבים" היישוב היהודי בארץ ישראל היה הצד החזק במלחמת השחרור ונהנה מעדיפות ברורה בכוח אדם ובנשק בכל הקרבות ובכל החזיתות". למיטב הבנתי, טענה זו היא התיזה של יואב גלבר, שהוא ימני ותומך התנחלויות, אם כי הוא בהחלט היסטוריון רציני.

    הומוריסטי במיוחד הוא הציטוט הזה לגבי "ההיסטוריונים החדשים": "בני מוריס […] הנו יוצא דופן מבין החבורה באשר הוא טוען שמעשי מדינת ישראל וצה"ל במלחמת העצמאות היו הכרחיים ומוצדקים, ולמעשה על אף היותו "היסטוריון חדש" איננו בשום פנים פוסט ציוני." כלומר לא הטענות על מעשים כמו טבח וגירוש הם פוסט ציונות, אלא הטענה שהללו אינם מוסריים או מוצדקים…

    בהמשך, ישנה הצגה ממש מעוותת של התיזות של סמי סמוחה, שאני אמנם לא מסכים איתו, אבל הוא רחוק מאד מלהיות אנטי ציוני עם קצף על השפתיים.

    עוד סוציולוג חשוב של הצבא והחברה הישראלית הנחשב "פוסט ציוני" הוא יגיל לוי, שבלי קשר לדעותיו על הציונות (לא ממש ראיתי שהוא עוסק בכך, אבל לא נראה לי שהוא פוסט או אנטי ציוני) הוא אחד המנתחים המעניינים והחשובים של יחסי צבא-חברה-הפרטה בישראל.

    בהמשך, ציון הסילבוסים לפי הופעתם של כותבים מסויימים הוא ממש מתכון לעיוותים, בעיקר כשהופעתם של כותבים כמו יגיל לוי ושלמה סבירסקי מוכיחה את הפוסט ציונות של הקורס. ובכל מקרה, האם ניתן בכלל ללמוד ויכוח בין אסכולות בלי לקרוא גם את האסכולה איתה לא מסכימים? רבים מהכותבים שם איני מכיר, אך למשל על זאב הרצוג (שאיני מכיר) כתוב "התנ"ך: אין ממצאים בשטח". זה אגב רציני בערך כמו סיכומם בהמשך על גלנר "לאומיות: המצאה מודרנית". וזה כבר הופך אותו ואת מי ששם אותו בסילבוס לפוסט ציוני.

    איני מכיר את המצב באקדמיה ובמדעי הרוח, אבל אני סקפטי (רק מהכרותי השטחית עם כמה אנשי אקדמיה) לגבי הטענה שאין שם מקום למי שאינו פוסט ציוני. והכל מקרה, המגמה המקרתיסטית של צנזור מדעי הרוח לפי התאמה לנרטיב מתנחלי ימני צר אין לה דבר עם מדעי רוח מעמדה ציונית. אני חושב שהדבר מביא להפחדה וסתימת פיות. בודקים סילבוס לפי פרמטרים משונים ואז נותנים לו ציון "ציוני או לא ציוני". ולך תוכיח שאין לך אחות.

    בקיצור, אני רואה בדו"ח הזה דבר מדאיג פי כמה מהפוסט ציונות האקדמית, שמצטיינת בעיקר בניתוק וחוסר השפעה על החברה הישראלית.

  6. אדרבא, אלעד, יקומו המרצים והחוקרים בפקולטות הללו ויסבירו שהטענות בדבר ההטייה הפוסט/אנטי-ציונית הן מופרכות.
    הם יכולים, למשל, לטעון שהם ציונים, ועוד איך ציונים, רק שאינם מקבלים את ההגדרות הצרות לציונות של "המכון" ושל "אם תרצו". אשמח לשמוע.
    הם יכולים, לחלופין, לומר שהם אנטי-ציונים, אבל הם מלמדים תיאוריות ציוניות ומחקרים ציוניים בקורסים שלהם, דנים בתיאוריות ובמחקרים הללו ברצינות ובכבוד, על פי כללי הדיון האקדמי (עקרון החסד לפני עקרון הביקורת), וגם מבקרים אותם ומסבירים את מגבלותיהם. גם את זה אשמח לשמוע.
    לפי שעה לא שמעתי כלום.
    ואשר למקרתיזם, אני שב ומזכיר – כל מה ש"אם תרצו" "איימה" לעשות זה להשתמש בחופש הדיבור שיש לכל אזרח (ולא רק לאיש אקדמיה), ולדבר עם הסטודנטים ועם התורמים. "ללכלך" על האוניברסיטה, במלים פשוטות. זה מקרתיזם?
    אגב, כשהייתי פעיל במאבק לזכויות עובדי הנקיון והשמירה באונ' תל אביב ניסינו למצוא מסילות אל אזניהם ואל ליבם של התורמים לאוניברסיטה. כשהשתתפנו כולנו במאבק העובדים ב"גן המדע" במכון וויצמן" כתבתי במו מקלדתי מכתבים למממנת הראשית של גן המדע.
    למותר לציין שהמממנים של אונ' תל אביב ושל מכון ויצמן התייחסו אלי באותה תשומת-לב, רגישות והקשבה שלה יזכו מן הסתם ה"שטינקרים" של תנועת "אם תרצו".

  7. אדרבא, אלעד, יקומו המרצים והחוקרים בפקולטות הללו ויסבירו שהטענות בדבר ההטייה הפוסט/אנטי-ציונית הן מופרכות.
    הם יכולים, למשל, לטעון שהם ציונים, ועוד איך ציונים, רק שאינם מקבלים את ההגדרות הצרות לציונות של "המכון" ושל "אם תרצו". אשמח לשמוע.
    הם יכולים, לחלופין, לומר שהם אנטי-ציונים, אבל הם מלמדים תיאוריות ציוניות ומחקרים ציוניים בקורסים שלהם, דנים בתיאוריות ובמחקרים הללו ברצינות ובכבוד, על פי כללי הדיון האקדמי (עקרון החסד לפני עקרון הביקורת), וגם מבקרים אותם ומסבירים את מגבלותיהם. גם את זה אשמח לשמוע.
    לפי שעה לא שמעתי כלום.
    ואשר למקרתיזם, אני שב ומזכיר – כל מה ש"אם תרצו" "איימה" לעשות זה להשתמש בחופש הדיבור שיש לכל אזרח (ולא רק לאיש אקדמיה), ולדבר עם הסטודנטים ועם התורמים. "ללכלך" על האוניברסיטה, במלים פשוטות. זה מקרתיזם?
    אגב, כשהייתי פעיל במאבק לזכויות עובדי הנקיון והשמירה באונ' תל אביב ניסינו למצוא מסילות אל אזניהם ואל ליבם של התורמים לאוניברסיטה. כשהשתתפנו כולנו במאבק העובדים ב"גן המדע" במכון וויצמן" כתבתי במו מקלדתי מכתבים למממנת הראשית של גן המדע.
    למותר לציין שהמממנים של אונ' תל אביב ושל מכון ויצמן התייחסו אלי באותה תשומת-לב, רגישות והקשבה שלה יזכו מן הסתם ה"שטינקרים" של תנועת "אם תרצו".

  8. יש פה שני עניינים:
    1. מה עושה דו"ח כזה לשיח האקדמי.
    הוא פוגע בו. וניסיתי לעמוד על כך בתגובתי הקודמת.

    2. חלק מאיזה מגמה הוא.
    האיום של אם תרצו הוא בעיקר מצחיק. מה שמפחיד זה האווירה הציבורית שמתלווה אליו. אני מבין שהוא חלק ממגמה ציבורית של חיפוש בוגדים ו"תוקעי סכין בגב". המגמה הזאת יכולה להיות בקלות (ובדו"ח גם מתחילה להיות) מופנית כלפי שמאל ציוני לעילא. הדו"ח ואם תרצו הם מקרה פרטי. אני מודאג מהתמיכה הציבורית שדבר כזה זוכה לה, וגם התמיכה הממסדית (שר החינוך הוא דוגמה מתונה, והוא מוכן להופיע בכנסים של הליצנים האלה).

    לגבי הקריאה ל"תגובה" כבר ראיתי כמה תגובות. הבעיה היא שהדינמיקה המקרתיסטית היא כזאת שקשה לצאת ממנה בלי לשנות את הבסיס החברתי שלה. כיוון אחד אומר "אין לי אחות — אבל לו יש!" כלומר, מעביר את ההאשמה הלאה שמאלה, ובכך מחזק את המגמה הבסיסית של חיפוש הבוגדים (באופן הזה למשל, אני חושב שהשמאל הלאומי ואם תרצו הם חלק מאותה המגמה. אם תרצו אומרים "השמאל בוגדים", באים השמאל הלאומי ואומרים "נכון! אבל זה "הם" לא אנחנו. אנחנו השמאלנים הלא בוגדים!"). אפשרות שניה היא להגיד "כן אנחנו פוסט ציונים וזה החופש האקדמי", וכך לחזק את המגמה שהבעיה היא החופש האקדמי, ובכלל כל הרעיון הליברלי הזה של חופש הביטוי.

    המסקנות שלי הן כמובן מסקנות פוליטיות: הלך הרוח המקרתיסטי הזה זוכה לכר פורה על רקע הדרדרות מעמדות הביניים וחיפושם אחרי שעיר לעזאזל, בהעדר חלופה פוליטית סוציאל דמוקרטית. זה רק הופך את העניין לדחוף יותר.

  9. יש פה שני עניינים:
    1. מה עושה דו"ח כזה לשיח האקדמי.
    הוא פוגע בו. וניסיתי לעמוד על כך בתגובתי הקודמת.

    2. חלק מאיזה מגמה הוא.
    האיום של אם תרצו הוא בעיקר מצחיק. מה שמפחיד זה האווירה הציבורית שמתלווה אליו. אני מבין שהוא חלק ממגמה ציבורית של חיפוש בוגדים ו"תוקעי סכין בגב". המגמה הזאת יכולה להיות בקלות (ובדו"ח גם מתחילה להיות) מופנית כלפי שמאל ציוני לעילא. הדו"ח ואם תרצו הם מקרה פרטי. אני מודאג מהתמיכה הציבורית שדבר כזה זוכה לה, וגם התמיכה הממסדית (שר החינוך הוא דוגמה מתונה, והוא מוכן להופיע בכנסים של הליצנים האלה).

    לגבי הקריאה ל"תגובה" כבר ראיתי כמה תגובות. הבעיה היא שהדינמיקה המקרתיסטית היא כזאת שקשה לצאת ממנה בלי לשנות את הבסיס החברתי שלה. כיוון אחד אומר "אין לי אחות — אבל לו יש!" כלומר, מעביר את ההאשמה הלאה שמאלה, ובכך מחזק את המגמה הבסיסית של חיפוש הבוגדים (באופן הזה למשל, אני חושב שהשמאל הלאומי ואם תרצו הם חלק מאותה המגמה. אם תרצו אומרים "השמאל בוגדים", באים השמאל הלאומי ואומרים "נכון! אבל זה "הם" לא אנחנו. אנחנו השמאלנים הלא בוגדים!"). אפשרות שניה היא להגיד "כן אנחנו פוסט ציונים וזה החופש האקדמי", וכך לחזק את המגמה שהבעיה היא החופש האקדמי, ובכלל כל הרעיון הליברלי הזה של חופש הביטוי.

    המסקנות שלי הן כמובן מסקנות פוליטיות: הלך הרוח המקרתיסטי הזה זוכה לכר פורה על רקע הדרדרות מעמדות הביניים וחיפושם אחרי שעיר לעזאזל, בהעדר חלופה פוליטית סוציאל דמוקרטית. זה רק הופך את העניין לדחוף יותר.

  10. אלעד כמובן צודק. שתי העמותות ה"ציוניות" משתמשות במונח "פוסט ציונות כמו קללה. המונח הזה מזמן שכח היכן ובאילו נסיבות נטבע. הוא בערך כמו המונח "קומוניזם" בימין האמריקאי ב-90 השנים האחרונות. דבריו של יפתח גולדמן מתאימים אולי לשיח ובירור מושגים אך כאן הם באים כמאמר כללי ומאד לא מפורט; אינני יודע מיהם הפוסט ציונים עליהם הוא מדבר, מדוע ובמה הם פוסט ציונים, מהי בכלל פוסט ציונות ומהי ציונות?
    אנחנו נמצאים היום במצב בו אם אקח את כל החושבים עצמם ציונים, אני עלול לומר: אם א' וב' הם ציונים -אז אני אינני ציוני. האם אוניברסיטת תל אביב מוגדרת כאוניברסיטה ציונית? האם היא הגדירה שהמחקר בה נעשה על פי אמות מידה ציוניות (מזכיר לי את אמות המידה המרקסיסטיות-לניניסטיות או האיסלאמיות באיראן)? האם החוקרים העלומים הפוסט ציוניים אינם עובדים על פי כללי המחקר האקדמי אלא על פי כללי המחקר האקדמי לאור האידאולוגיה הפוסט ציונית (מהי?)? האם אתה יכול להוכיח שיש חוקר מסויים שעובד כך?

  11. אלעד כמובן צודק. שתי העמותות ה"ציוניות" משתמשות במונח "פוסט ציונות כמו קללה. המונח הזה מזמן שכח היכן ובאילו נסיבות נטבע. הוא בערך כמו המונח "קומוניזם" בימין האמריקאי ב-90 השנים האחרונות. דבריו של יפתח גולדמן מתאימים אולי לשיח ובירור מושגים אך כאן הם באים כמאמר כללי ומאד לא מפורט; אינני יודע מיהם הפוסט ציונים עליהם הוא מדבר, מדוע ובמה הם פוסט ציונים, מהי בכלל פוסט ציונות ומהי ציונות?
    אנחנו נמצאים היום במצב בו אם אקח את כל החושבים עצמם ציונים, אני עלול לומר: אם א' וב' הם ציונים -אז אני אינני ציוני. האם אוניברסיטת תל אביב מוגדרת כאוניברסיטה ציונית? האם היא הגדירה שהמחקר בה נעשה על פי אמות מידה ציוניות (מזכיר לי את אמות המידה המרקסיסטיות-לניניסטיות או האיסלאמיות באיראן)? האם החוקרים העלומים הפוסט ציוניים אינם עובדים על פי כללי המחקר האקדמי אלא על פי כללי המחקר האקדמי לאור האידאולוגיה הפוסט ציונית (מהי?)? האם אתה יכול להוכיח שיש חוקר מסויים שעובד כך?

  12. יפתח, ניסיתי להבין מה שורש הויכוח בינינו ונראה לי שהבנתי. אתה, בצדק רב, רואה בעייתיות גדולה בעמדה הפוסט ציונית בכלל, ובהשפעתה על מדעי הרוח בפרט. את המאבק הזה יש להמשיך ולנהל – ע"י ויכוח אקדמי וציבורי שמפריך את טענותיהם. הבעיה היא שאתה מזהה את המהלך של אם תרצו ושל המכון לאסטרטגיה ציונית עם המשך של המאבק הזה בעוד אני מבין את העניין כיצירת שדה חדש של שיח מקרתיסטי, בו, כפי שאתה כבר אמרת בעצמך, צריכים המואשמים להצדיק את עצמם בפני המאשימים. אגב, ברור שהנאשמים שצריכים להוכיח שהם כשרים הם לא פוסט ואנטי ציוניים. אלה יכריזו בריש גלי שהם כאלה. המתקפה (כפי שילמד כל המבקר באתר של אם תרצו) היא קודם כל על מה שהם קוראים "הפוסט ציונות המשתמעת", אנשים שאינם מכריזים עצמם פוסט ציונים ואולי אפילו מכריזים שהם ציוניים, אך למעשה תומכים במדיניות פוסט ציונית כגון חלוקת ירושלים, ומלמדים תכנים פוסט ציוניים כמו שהלאומיות היא מודרנית.
    אני חושב שצריך להכיר בשינוי הזה ולהתחיל להאבק בו. את המאבק בפוסט ציונות הוא לבטח לא משרת.

  13. יפתח, ניסיתי להבין מה שורש הויכוח בינינו ונראה לי שהבנתי. אתה, בצדק רב, רואה בעייתיות גדולה בעמדה הפוסט ציונית בכלל, ובהשפעתה על מדעי הרוח בפרט. את המאבק הזה יש להמשיך ולנהל – ע"י ויכוח אקדמי וציבורי שמפריך את טענותיהם. הבעיה היא שאתה מזהה את המהלך של אם תרצו ושל המכון לאסטרטגיה ציונית עם המשך של המאבק הזה בעוד אני מבין את העניין כיצירת שדה חדש של שיח מקרתיסטי, בו, כפי שאתה כבר אמרת בעצמך, צריכים המואשמים להצדיק את עצמם בפני המאשימים. אגב, ברור שהנאשמים שצריכים להוכיח שהם כשרים הם לא פוסט ואנטי ציוניים. אלה יכריזו בריש גלי שהם כאלה. המתקפה (כפי שילמד כל המבקר באתר של אם תרצו) היא קודם כל על מה שהם קוראים "הפוסט ציונות המשתמעת", אנשים שאינם מכריזים עצמם פוסט ציונים ואולי אפילו מכריזים שהם ציוניים, אך למעשה תומכים במדיניות פוסט ציונית כגון חלוקת ירושלים, ומלמדים תכנים פוסט ציוניים כמו שהלאומיות היא מודרנית.
    אני חושב שצריך להכיר בשינוי הזה ולהתחיל להאבק בו. את המאבק בפוסט ציונות הוא לבטח לא משרת.

  14. אלעד, אני בודאי לא מזדהה עם הקו והסגנון של "אם תרצו", וגם לא מסכים עם כל הטענות והסיווגים בדוח של "המכון לאסטרטגיה ציונית". זה אמור להיות ברור מן הפוסט שכתבתי אבל אם זה לא ברור אבהיר זאת עכשיו: אני לא חושב שצריך לפטר מרצים פוסט/אנטי-ציונים או להצר את צעדיהם, ובאופן כללי אני נגד פיטורים והצרת צעדים.
    אבל
    אני מסרב להזדעק בקול גדול נגד מה שמוגדר כ"איומים" ו"סחטנות" כלפי האקדמיה שהיא, עצמאותה והיצירה המחקרית שלה הן בבת עיננו וסלע קיומנו. כי לא. לא כך הדבר. האקדמיה הישראלית דחקה עצמה למקום שבו קשה, קשה מאוד להגן עליה. בכל זאת צריך להגן עליה ואני מבטיחך נאמנה שאעשה זאת מול כל איום ממשי. כיוון שהמכתב של "אם תרצו" אינו איום ממשי, אפשר אולי להתייחס לטענות שמועלות בו ולא רק לצעוק בפניקה "מקארתיזם".
    אגב פניקה – אתה צודק מאוד שהולכת ומתפתחת בארץ תרבות של "פניקה ציבורית" נגד כל גילוי מחשבה שמאלי או שמאלני. אבל המשלים של תהליך זה הוא הפניקה הציבורית בקרב השמאלנים והשמאל ה"רדיקלי" שצועקים "פאשיסט" על כל מי שמעז לבקר אותם.
    ומשהו על תנועת "אם תרצו".
    מודה – לא הכרתי את התנועה הזאת עד אתמול. אני לא כל כך מעודכן…
    אבל לרגל הארועים נכנסתי אל אתר האינטרנט שלהם, ומה אני אגיד לך – נוֹט מַיי קַאפ אוֹף טִי אבל בודאי לא ימין פשיסטי סהרורי.
    הנה רשימת העיקרים של התנועה, כפי שהם רשומים באתר שלה, ובצידם, בסוגריים מרובעים, התיחסותי שלי:
    1. היהודים הם עם – והלאומיות היא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר). [מסכים עם החלק הראשון, ובאי-נוחות מסויימת גם עם השני. אני הייתי מנסח זאת אחרת כמובן]
    2. העם היהודי צריך לקחת את גורלו בידיו. [נו בודאי! ויפה שעה אחת קודם]
    3. לעם היהודי זכות על ארץ-ישראל. [מסכים. ולמרבה השמחה הם לא ציינו כאן שהזכות הזאת נובעת מהתנ"ך או קשקוש מעין זה. אילו כתבו זאת – הייתי שופך עליהם ג'ורה. אבל הם לא כתבו וכנראה לא במקרה]
    4. לעם היהודי זכות למדינה ריבונית. [מסכים כמובן. לפחות באותה מידה שבה לכל עם יש זכות למדינה. כידוע, בטווח הארוך הייתי מעדיף שתהיינה קצת פחות מדינות וקצת יותר מסגרות אחרות לבטא דרכן שייכות לאומית]
    5. מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית. [בודאי. לפחות הייתי רוצה שתהיה כזאת]
    6. מדינת ישראל תעודד עליה ותפעל לבניית חברה יהודית אותנטית שבמסגרתה יבטא עם ישראל את זהותו, תרבותו וערכיו. [מסכים בהחלט לחלק השני. לא בטוח לגבי עידוד העליה]
    7. זכותו של העם היהודי על ירושלים היהודית-היסטורית גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. [קשקוש גמור וגועל נפש]
    8. על עם ישראל לכונן בארץ-ישראל חברת מופת ומדינת מופת בה מתקיימים ערבות הדדית בין הפרט לכלל. [הייתי מעדיף ניסוחים הרבה יותר ברורים מהצמר-גפן-המתוק הזה, אבל בלית ברירה אני מסכים]
    9. מדינת ישראל תקדם מסגרת ערכית משותפת עבור העולם כולו. [אמן. עכשיו בואו נדבר על הערכים שייכנסו למסגרת הערכית המשותפת]
    10. מדינת ישראל תשאף לשלום תוך שהיא לוקחת בחשבון את הנטל הדמוגראפי ואת חשיבותם של גבולות בני-הגנה. [מסכים. אני הייתי מוסיף: ואת הזכויות הלאומיות של עמים אחרים במרחב]
    לסיכום: אני מסכים באופן מלא או חלקי לעשרה מתוך תשעת העקרונות של התנועה, ומסתייג בנחרצות רק מאחד (אחד כלל לא מבוטל).
    למיטב הכרותי עם עמדותיך שלך, הן לא רחוקות משלי. לכן אני מניח שאו שלא קראת את מצע התנועה או שאתה חושב שהוא לא רלוונטי ושצריך לקרוא מעבר להצהרות ולבחון את הפרקסיס הפוליטי הממשי. אם זו טענתך – אני מזדרז להסכים אתך. אלא שאינני מכיר את הפרקסיס הפוליטי הממשי של התנועה (כאמור, שמעתי עליהם רק אתמול) ואשמח אם תשכילני.
    ואחרון – מה צריך לעשות לאור מצבן הירוד של הפקולטות למדעי הרוח והחברה? מן הסתם לא מה ש"אם תרצו" עושים, אבל מה כן? על כך אצטרך כנראה לכתוב פוסט נפרד בעתיד הקרוב.

  15. אלעד, אני בודאי לא מזדהה עם הקו והסגנון של "אם תרצו", וגם לא מסכים עם כל הטענות והסיווגים בדוח של "המכון לאסטרטגיה ציונית". זה אמור להיות ברור מן הפוסט שכתבתי אבל אם זה לא ברור אבהיר זאת עכשיו: אני לא חושב שצריך לפטר מרצים פוסט/אנטי-ציונים או להצר את צעדיהם, ובאופן כללי אני נגד פיטורים והצרת צעדים.
    אבל
    אני מסרב להזדעק בקול גדול נגד מה שמוגדר כ"איומים" ו"סחטנות" כלפי האקדמיה שהיא, עצמאותה והיצירה המחקרית שלה הן בבת עיננו וסלע קיומנו. כי לא. לא כך הדבר. האקדמיה הישראלית דחקה עצמה למקום שבו קשה, קשה מאוד להגן עליה. בכל זאת צריך להגן עליה ואני מבטיחך נאמנה שאעשה זאת מול כל איום ממשי. כיוון שהמכתב של "אם תרצו" אינו איום ממשי, אפשר אולי להתייחס לטענות שמועלות בו ולא רק לצעוק בפניקה "מקארתיזם".
    אגב פניקה – אתה צודק מאוד שהולכת ומתפתחת בארץ תרבות של "פניקה ציבורית" נגד כל גילוי מחשבה שמאלי או שמאלני. אבל המשלים של תהליך זה הוא הפניקה הציבורית בקרב השמאלנים והשמאל ה"רדיקלי" שצועקים "פאשיסט" על כל מי שמעז לבקר אותם.
    ומשהו על תנועת "אם תרצו".
    מודה – לא הכרתי את התנועה הזאת עד אתמול. אני לא כל כך מעודכן…
    אבל לרגל הארועים נכנסתי אל אתר האינטרנט שלהם, ומה אני אגיד לך – נוֹט מַיי קַאפ אוֹף טִי אבל בודאי לא ימין פשיסטי סהרורי.
    הנה רשימת העיקרים של התנועה, כפי שהם רשומים באתר שלה, ובצידם, בסוגריים מרובעים, התיחסותי שלי:
    1. היהודים הם עם – והלאומיות היא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר). [מסכים עם החלק הראשון, ובאי-נוחות מסויימת גם עם השני. אני הייתי מנסח זאת אחרת כמובן]
    2. העם היהודי צריך לקחת את גורלו בידיו. [נו בודאי! ויפה שעה אחת קודם]
    3. לעם היהודי זכות על ארץ-ישראל. [מסכים. ולמרבה השמחה הם לא ציינו כאן שהזכות הזאת נובעת מהתנ"ך או קשקוש מעין זה. אילו כתבו זאת – הייתי שופך עליהם ג'ורה. אבל הם לא כתבו וכנראה לא במקרה]
    4. לעם היהודי זכות למדינה ריבונית. [מסכים כמובן. לפחות באותה מידה שבה לכל עם יש זכות למדינה. כידוע, בטווח הארוך הייתי מעדיף שתהיינה קצת פחות מדינות וקצת יותר מסגרות אחרות לבטא דרכן שייכות לאומית]
    5. מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית. [בודאי. לפחות הייתי רוצה שתהיה כזאת]
    6. מדינת ישראל תעודד עליה ותפעל לבניית חברה יהודית אותנטית שבמסגרתה יבטא עם ישראל את זהותו, תרבותו וערכיו. [מסכים בהחלט לחלק השני. לא בטוח לגבי עידוד העליה]
    7. זכותו של העם היהודי על ירושלים היהודית-היסטורית גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. [קשקוש גמור וגועל נפש]
    8. על עם ישראל לכונן בארץ-ישראל חברת מופת ומדינת מופת בה מתקיימים ערבות הדדית בין הפרט לכלל. [הייתי מעדיף ניסוחים הרבה יותר ברורים מהצמר-גפן-המתוק הזה, אבל בלית ברירה אני מסכים]
    9. מדינת ישראל תקדם מסגרת ערכית משותפת עבור העולם כולו. [אמן. עכשיו בואו נדבר על הערכים שייכנסו למסגרת הערכית המשותפת]
    10. מדינת ישראל תשאף לשלום תוך שהיא לוקחת בחשבון את הנטל הדמוגראפי ואת חשיבותם של גבולות בני-הגנה. [מסכים. אני הייתי מוסיף: ואת הזכויות הלאומיות של עמים אחרים במרחב]
    לסיכום: אני מסכים באופן מלא או חלקי לעשרה מתוך תשעת העקרונות של התנועה, ומסתייג בנחרצות רק מאחד (אחד כלל לא מבוטל).
    למיטב הכרותי עם עמדותיך שלך, הן לא רחוקות משלי. לכן אני מניח שאו שלא קראת את מצע התנועה או שאתה חושב שהוא לא רלוונטי ושצריך לקרוא מעבר להצהרות ולבחון את הפרקסיס הפוליטי הממשי. אם זו טענתך – אני מזדרז להסכים אתך. אלא שאינני מכיר את הפרקסיס הפוליטי הממשי של התנועה (כאמור, שמעתי עליהם רק אתמול) ואשמח אם תשכילני.
    ואחרון – מה צריך לעשות לאור מצבן הירוד של הפקולטות למדעי הרוח והחברה? מן הסתם לא מה ש"אם תרצו" עושים, אבל מה כן? על כך אצטרך כנראה לכתוב פוסט נפרד בעתיד הקרוב.

  16. יפתח, אם תרשה לי להגיב לא בשם אלעד, הבעיה עם תנועת "אם תרצו" היא לא עם המצע שלה, שבהתאם להתיייחסות שלך, מכיל בעיקר דברים טריוויאליים מבחינת ציונית, ולא מחייבים מבחינה חברתית, אלא עם הפרקסיס שלה.

    ברמה התכנים, זאת למיטב הבנתי תנועה ניאו-רוויזיוניסטית, עם כל החוליים המוכרים של הרוויזיוניזם הקלאסי (מלל ריק, המנעות מדומה מנקיטת עמדה בשאלות כלכליות, המנעות מהצגת עמדה ברורה מספיק כדי שתהיה נתונה לביקורת), וללא נקודות האור שבו ("הדר", התנהלות מכובדת כלפי היריב, מחוייבות לליברליזם, ובסה"כ – הצגת עמדה עקבית והוגנת).

    הפרקסיס שלה הוא טינופת בריונית פרוטו-פאשיסטית, שכל יכולתה באה לידי ביטוי ברדיפת מי שהם מגדירים פוסט ציוני (וכפי שכבר הוזכר – הם מתרכזים דווקא במה שהם מגדירים כפוסט-ציונות שאינה מודעת לבעליה, כלומר פסילת שיוכם הציוני של יריביהם הרעיוניים הנמצאים בתוך השדה הציוני), תוך שימוש בצורות פעולה דוחות.

    אם אתה מעוניין, אני יכול לכתב אותך על שרשרת מיילים שעברה בתפוצה תנועתית פנימית שלנו, ועסקה בתופעה הזו של "אם תרצו".

  17. יפתח, אם תרשה לי להגיב לא בשם אלעד, הבעיה עם תנועת "אם תרצו" היא לא עם המצע שלה, שבהתאם להתיייחסות שלך, מכיל בעיקר דברים טריוויאליים מבחינת ציונית, ולא מחייבים מבחינה חברתית, אלא עם הפרקסיס שלה.

    ברמה התכנים, זאת למיטב הבנתי תנועה ניאו-רוויזיוניסטית, עם כל החוליים המוכרים של הרוויזיוניזם הקלאסי (מלל ריק, המנעות מדומה מנקיטת עמדה בשאלות כלכליות, המנעות מהצגת עמדה ברורה מספיק כדי שתהיה נתונה לביקורת), וללא נקודות האור שבו ("הדר", התנהלות מכובדת כלפי היריב, מחוייבות לליברליזם, ובסה"כ – הצגת עמדה עקבית והוגנת).

    הפרקסיס שלה הוא טינופת בריונית פרוטו-פאשיסטית, שכל יכולתה באה לידי ביטוי ברדיפת מי שהם מגדירים פוסט ציוני (וכפי שכבר הוזכר – הם מתרכזים דווקא במה שהם מגדירים כפוסט-ציונות שאינה מודעת לבעליה, כלומר פסילת שיוכם הציוני של יריביהם הרעיוניים הנמצאים בתוך השדה הציוני), תוך שימוש בצורות פעולה דוחות.

    אם אתה מעוניין, אני יכול לכתב אותך על שרשרת מיילים שעברה בתפוצה תנועתית פנימית שלנו, ועסקה בתופעה הזו של "אם תרצו".

  18. יפתח: תרשה לי להצטרף לאלעד ולאבשלום.

    אין לי בעיה עם ביקורת כמו שאתה מותח על הפוסט-ציונות*. כמו שאתה יודע, אני חושב שאתה טועה – אבל מותר לטעות, ומותר לנו להתווכח, ולנסות לשכנע אחד את השני, בתוך כללי המשחק האקדמיים.
    אבל זה לא מה שאם תרצו והמכון לאסטרטגיה ציונית עושים. כשיואב גלבר מפרסם מאמר תגובה למאמר של אילן פפה, שתוקף את המתודולוגיה ואת הנחות היסוד שלו – זה מצויין. זו תשובה ראוייה לעמדה פוסט-ציונית. כשיואב גלבר, נשיא המכון לאסטרטגיה ציונית, מפרסם מניפסט שאומר שאסור ללמוד טקסטים של מחנה אקדמי מסויים – זו כבר השתקה, ופגיעה אנושה באקדמיה.

    אל תטעה – הויכוח כאן הוא לא ויכוח על נכונות הטענות הפוסט ציוניות. זה ויכוח לגיטימי לחלוטין, שמתקיים כל הזמן. הויכוח הוא על הלגיטימציה של הדעות האלו, ועל השאלה האם מותר להשמיע אותן בכיתה.
    הרי מה בדקו 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית'? הם בדקו איזה טקסטים מופיעים בסילבוסים. כלומר, לטעמם כל מי שמכניס טקסט פוסט ציוני לסילבוס, הוא פוסט ציוני בעצמו (או לחלופין, 'סובל מהטיה פוסט ציונית').
    אז בוא אני אספר לך קצת על הקורס שלי, של 'החברה הישראלית'. הסילבוס של הקורס הזה היה מקוטלג כסילבוס פוסט-ציוני למהדרין, אם הם היו טורחים לבדוק אותו – יש שם את גרשון שפיר ואורן יפתחאל, לצד משה ליסק ודן הורוביץ.
    השאלה הגדולה – שהם, כמובן, לא שואלים, כי זה לא מסתדר במסגרת מחקרים-בגרוש – היא מה עושים עם הטקסט הזה בכיתה אחר כך. מה שאני עושה זה ללמד את הורוביץ וליסק, שאומרים שהתנועה הציונית היא לא קולוניאליסטית ומנמקים. אחר כך את שפיר, שאומר שהיא כן, ואז אני משווה בין הדעות ומבקש מהם לדון בנושא. הם מגבשים עמדות מגוונות.
    בכל הקורסים שהייתי בהם – בין אם כסטודנט, כמתרגל או כמרצה – המתודולדיה הייתה דומה, אם כי יש לציין שיש מרצים שמציגים את דעתם בצורה יותר נחרצת מאחרים (אבל עדיין, מציגים את העמדה הנגדית).
    לפי שני הגופים הנכבדים, המתודולוגיה הזו היא מתודולוגיה פסולה, כי אני חושף את הסטודנטים לחומרים פוסט-ציוניים.
    והשאלה היא – האם אתה מסכים איתם, וחושב שאני צריך לחשוף את נשמותיהם הרכות של הסטודנטים רק לחומרים שעברו את אישור הועדה הפוליטית? אני אישית חושב שמי שעובר תהליך כזה ונשאר ציוני, הוא ציוני הרבה יותר טוב ממי שיודע רק לנפנף בידיים ולצעוק 'מדינת ישראל טוב, פוסט ציונות רע'. מהיכרות איתך, נדמה לי שתסכים איתי.

    ולגבי שאלת הקביעות – כדאי לציין כאן גם את ניזאר חסן, שעבודתו בספיר הופסקה לאחר שהעיר לסטודנט שנכנס במדים לכיתה – גם הוא מרצה מן החוץ. נדמה לי שאין ספק שהמעמד המביש הזה הוא פגיעה איומה בחופש האקדמי.

    * ואני מתעלם, לצורך התגובה הזו, מהשאלה 'מהי פוסט ציונות', והאם אפשר לכרוך את סמי סמוחה עם אורן יפתחאל ואלה שוחט, והאם לדעת אם תרצו אתה ציוני (תופתע לדעת שלא).

  19. יפתח: תרשה לי להצטרף לאלעד ולאבשלום.

    אין לי בעיה עם ביקורת כמו שאתה מותח על הפוסט-ציונות*. כמו שאתה יודע, אני חושב שאתה טועה – אבל מותר לטעות, ומותר לנו להתווכח, ולנסות לשכנע אחד את השני, בתוך כללי המשחק האקדמיים.
    אבל זה לא מה שאם תרצו והמכון לאסטרטגיה ציונית עושים. כשיואב גלבר מפרסם מאמר תגובה למאמר של אילן פפה, שתוקף את המתודולוגיה ואת הנחות היסוד שלו – זה מצויין. זו תשובה ראוייה לעמדה פוסט-ציונית. כשיואב גלבר, נשיא המכון לאסטרטגיה ציונית, מפרסם מניפסט שאומר שאסור ללמוד טקסטים של מחנה אקדמי מסויים – זו כבר השתקה, ופגיעה אנושה באקדמיה.

    אל תטעה – הויכוח כאן הוא לא ויכוח על נכונות הטענות הפוסט ציוניות. זה ויכוח לגיטימי לחלוטין, שמתקיים כל הזמן. הויכוח הוא על הלגיטימציה של הדעות האלו, ועל השאלה האם מותר להשמיע אותן בכיתה.
    הרי מה בדקו 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית'? הם בדקו איזה טקסטים מופיעים בסילבוסים. כלומר, לטעמם כל מי שמכניס טקסט פוסט ציוני לסילבוס, הוא פוסט ציוני בעצמו (או לחלופין, 'סובל מהטיה פוסט ציונית').
    אז בוא אני אספר לך קצת על הקורס שלי, של 'החברה הישראלית'. הסילבוס של הקורס הזה היה מקוטלג כסילבוס פוסט-ציוני למהדרין, אם הם היו טורחים לבדוק אותו – יש שם את גרשון שפיר ואורן יפתחאל, לצד משה ליסק ודן הורוביץ.
    השאלה הגדולה – שהם, כמובן, לא שואלים, כי זה לא מסתדר במסגרת מחקרים-בגרוש – היא מה עושים עם הטקסט הזה בכיתה אחר כך. מה שאני עושה זה ללמד את הורוביץ וליסק, שאומרים שהתנועה הציונית היא לא קולוניאליסטית ומנמקים. אחר כך את שפיר, שאומר שהיא כן, ואז אני משווה בין הדעות ומבקש מהם לדון בנושא. הם מגבשים עמדות מגוונות.
    בכל הקורסים שהייתי בהם – בין אם כסטודנט, כמתרגל או כמרצה – המתודולדיה הייתה דומה, אם כי יש לציין שיש מרצים שמציגים את דעתם בצורה יותר נחרצת מאחרים (אבל עדיין, מציגים את העמדה הנגדית).
    לפי שני הגופים הנכבדים, המתודולוגיה הזו היא מתודולוגיה פסולה, כי אני חושף את הסטודנטים לחומרים פוסט-ציוניים.
    והשאלה היא – האם אתה מסכים איתם, וחושב שאני צריך לחשוף את נשמותיהם הרכות של הסטודנטים רק לחומרים שעברו את אישור הועדה הפוליטית? אני אישית חושב שמי שעובר תהליך כזה ונשאר ציוני, הוא ציוני הרבה יותר טוב ממי שיודע רק לנפנף בידיים ולצעוק 'מדינת ישראל טוב, פוסט ציונות רע'. מהיכרות איתך, נדמה לי שתסכים איתי.

    ולגבי שאלת הקביעות – כדאי לציין כאן גם את ניזאר חסן, שעבודתו בספיר הופסקה לאחר שהעיר לסטודנט שנכנס במדים לכיתה – גם הוא מרצה מן החוץ. נדמה לי שאין ספק שהמעמד המביש הזה הוא פגיעה איומה בחופש האקדמי.

    * ואני מתעלם, לצורך התגובה הזו, מהשאלה 'מהי פוסט ציונות', והאם אפשר לכרוך את סמי סמוחה עם אורן יפתחאל ואלה שוחט, והאם לדעת אם תרצו אתה ציוני (תופתע לדעת שלא).

  20. הפרקסיס של אם תרצו מטריד אותי אבל גם האידיאולוגיה. עיקרה אינה הנקודות שציטטת אלא הקטע הבא, שגם הוא מופיע במצע התנועה (ועליו אגב מרחיב מאד רונן שובל בספרו, שבו עיינתי):
    "התמודדות עם האיום האמיתי על עתיד הציונות: פוסט הציונות המודחקת.
    מציאות זו של התפשטות מגמות פוסט ציוניות איננה ייחודית רק לאוניברסיטאות. השיח הציבורי, הפוליטי, התרבותי והתקשורתי בישראל מתאפיין מזה זמן רב בתחושה קשה של אובדן דרך ואובדן ערכים. השיח הציבורי בישראל כפי שהוא מתנהל בשנים האחרונות חדל מלשרת את מטרות הציונות ואינו מאפשר התמודדות ראויה עם האיומים שאנו ניצבים למולם.
    משבר זה נובע מתופעה חמורה שלא זוהתה עד עתה והיא האיום החמור ביותר לעתיד הציונות: פוסט ציונות מודחקת. חומרת האיום נובעת מכך שפוסט הציונות המודחקת אינה ברורה וחדה להבחנה ובשל כך היא מצליחה להשפיע על עמדות הציבור ועל מוקדי קבלת ההחלטות.
    התרופפות מושג הציונות וחוסר הבהירות שמאפיין את הציונות בשיח הציבורי אפשרו לגישות ולרעיונות הסותרים את עקרונות הציונות לחדור עמוק לתוך מוקדי ההשפעה בישראל. רעיונות שבעבר היו מזוהים בבירור כאנטי ציוניים הפכו למיינסטרים גם בקרב אנשים וגופים המזהים עצמם כציונים.
    במילים אחרות, הסכנה המרכזית לעתיד המפעל הציוני אינה ב'פוסט הציונות הגלויה' כי אם ב'פוסט הציונות המודחקת', תופעה שבה רעיונות וגישות הסותרים את עקרונות הציונות אומצו על יד אנשים המזהים עצמם כציונים אך אינם חשים בסתירה."
    http://www.imti.org.il/show_art.php?id=3

    זה היסוד למהלך הרעיוני לפסילת השמאל באופן גורף, בתור פוסט ציונות מודחקת כמובן.
    וכן, אני רואה בתופעה זו, בסגנון המודעות שיצאו נגד הקרן החדשה לישראל, בצורת ההתנהלות הציבורית שלהם וסגנון נייר העמדה שהם הוציאו על האקדמיה (שהוא נחות אפילו מהמסמך של המכון לאסטרטגיה ציונית) סממנים של פשיזם.
    בשונה מההיסטריה הליברלית מ"פשיזם", ענייני הוא בעיקר בהצבת אלטרנטיבה לו, מתוך הכרה שהפשיזם – בתור אופציה פוליטית חברתית – הוא פיתרון למי שאין להם פיתרון ומוצא בסדר החברתי הקיים.

    לגבי הפקולטות למדעי הרוח – זה אולי פשטני אבל נראה לי שלהעמיד תלמידים ולהמשיך להתווכח זה הכיוון הכי מבטיח.

  21. הפרקסיס של אם תרצו מטריד אותי אבל גם האידיאולוגיה. עיקרה אינה הנקודות שציטטת אלא הקטע הבא, שגם הוא מופיע במצע התנועה (ועליו אגב מרחיב מאד רונן שובל בספרו, שבו עיינתי):
    "התמודדות עם האיום האמיתי על עתיד הציונות: פוסט הציונות המודחקת.
    מציאות זו של התפשטות מגמות פוסט ציוניות איננה ייחודית רק לאוניברסיטאות. השיח הציבורי, הפוליטי, התרבותי והתקשורתי בישראל מתאפיין מזה זמן רב בתחושה קשה של אובדן דרך ואובדן ערכים. השיח הציבורי בישראל כפי שהוא מתנהל בשנים האחרונות חדל מלשרת את מטרות הציונות ואינו מאפשר התמודדות ראויה עם האיומים שאנו ניצבים למולם.
    משבר זה נובע מתופעה חמורה שלא זוהתה עד עתה והיא האיום החמור ביותר לעתיד הציונות: פוסט ציונות מודחקת. חומרת האיום נובעת מכך שפוסט הציונות המודחקת אינה ברורה וחדה להבחנה ובשל כך היא מצליחה להשפיע על עמדות הציבור ועל מוקדי קבלת ההחלטות.
    התרופפות מושג הציונות וחוסר הבהירות שמאפיין את הציונות בשיח הציבורי אפשרו לגישות ולרעיונות הסותרים את עקרונות הציונות לחדור עמוק לתוך מוקדי ההשפעה בישראל. רעיונות שבעבר היו מזוהים בבירור כאנטי ציוניים הפכו למיינסטרים גם בקרב אנשים וגופים המזהים עצמם כציונים.
    במילים אחרות, הסכנה המרכזית לעתיד המפעל הציוני אינה ב'פוסט הציונות הגלויה' כי אם ב'פוסט הציונות המודחקת', תופעה שבה רעיונות וגישות הסותרים את עקרונות הציונות אומצו על יד אנשים המזהים עצמם כציונים אך אינם חשים בסתירה."
    http://www.imti.org.il/show_art.php?id=3

    זה היסוד למהלך הרעיוני לפסילת השמאל באופן גורף, בתור פוסט ציונות מודחקת כמובן.
    וכן, אני רואה בתופעה זו, בסגנון המודעות שיצאו נגד הקרן החדשה לישראל, בצורת ההתנהלות הציבורית שלהם וסגנון נייר העמדה שהם הוציאו על האקדמיה (שהוא נחות אפילו מהמסמך של המכון לאסטרטגיה ציונית) סממנים של פשיזם.
    בשונה מההיסטריה הליברלית מ"פשיזם", ענייני הוא בעיקר בהצבת אלטרנטיבה לו, מתוך הכרה שהפשיזם – בתור אופציה פוליטית חברתית – הוא פיתרון למי שאין להם פיתרון ומוצא בסדר החברתי הקיים.

    לגבי הפקולטות למדעי הרוח – זה אולי פשטני אבל נראה לי שלהעמיד תלמידים ולהמשיך להתווכח זה הכיוון הכי מבטיח.

  22. היי יפתח,
    הרי לא בעלי התקנים לוקחים את הקביעות מהסגל הזוטר, ולא האנטי-ציונים לוקחים לאנשי הסוציאל-דמוקרטיה. הנה משפט מתלהם: ההון לוקח את התקנים, ומסית אותנו אלה באלה כדי שיוכל לאכול אותנו אחד אחד.
    באווירה הפוליטית שמייצר הימין הפאשיסטי (בהחלט יש כזה בארץ והוא ממומן ואפקטיבי מאוד מאוד) אחרי שניב יעוף, התקן לא יילך לא לאודי ולא לחבר יסוד אחר. וכשייגמרו קוראי החרם (שלושתם, אין הרבה מעבר לזה), יבואו אל מתנגדי הכיבוש הציונים. ובעצם כבר באים: נעמי חזן, מלב הציונות, למשל.

    אם תשתכנע בכך שבאמת אנחנו נמצאים תחת מגמה של התחזקות הפאשיזם, אני מקווה שתשתכנע גם שבידוד האנטי-ציונים, ובמשתמע גם בידוד האוכלוסיה הערבית, היא פוליטיקה לא נכונה עבור ציונים סוציאל-דמוקרטיים. זו פוליטיקה לגיטימת אולי ברגעים מסוימים. לא כרגע מול התקפות ימניות כל כך מטורפות. והן באמת מטורפות, זה לא ענין של פאניקה בכלל.

    לגבי האקדמיה – ההתנתקות האקדמית מהציבור היא לא המצאה פוסט-מודרנית, או אנטי-ציונית, ומעטים מתעלים מעל פיתוייה. יש המון מה לשפר באקדמיה ויש לך בקרבנו שותפים. לא רואה איך מבחן הציונות מועיל כאן. לא כל אנטי-ציוני הוא ניהיליסט מכחיש מציאות (וגם כאלה כדאי שישארו באקדמיה). יש סיבות טובות מאוד, מודרניסטיות מאוד, להתנגד לציונות. בטח לפרקטיקה שלה לאורך הדורות אבל גם לרעיון עצמו של ריכוז היהודים כאן. אפשר עדיין להחזיק בדעה הזו ולהמשיך ולקרוא להנהגת מס ירושה, או לדמוקרטיזציה של הקמפוסים.

    יצא לך מסוג המאמרים שלמרות משפט ההסתייגות שבהתחלה מייצר איש קש שקל להתווכח איתו. אני יודע על קיומם של כמה מרצים שעונים על התיאור הזה, הם מעטים מאוד, ואני צלחתי כבר שני תארים במדעי הרוח (אמנם באוניברסיטה העברית) בלי ללמוד ולו אצל אחד. מתנגדי ציונות היו לי כמה אבל ממש לא רבים. מרצה ערבי, אגב, לא היה לי אפילו אחד. המרצות היו ברובן מרצות מן החוץ/סגל זוטר. הנה מאבק ראוי, אם כבר.

    אגב, שר החינוך, קשוב לבקשתך (אילו התנה שר החינוך…):
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1175330.html

    בקיצור – כל מה שאלעד כתב.

  23. היי יפתח,
    הרי לא בעלי התקנים לוקחים את הקביעות מהסגל הזוטר, ולא האנטי-ציונים לוקחים לאנשי הסוציאל-דמוקרטיה. הנה משפט מתלהם: ההון לוקח את התקנים, ומסית אותנו אלה באלה כדי שיוכל לאכול אותנו אחד אחד.
    באווירה הפוליטית שמייצר הימין הפאשיסטי (בהחלט יש כזה בארץ והוא ממומן ואפקטיבי מאוד מאוד) אחרי שניב יעוף, התקן לא יילך לא לאודי ולא לחבר יסוד אחר. וכשייגמרו קוראי החרם (שלושתם, אין הרבה מעבר לזה), יבואו אל מתנגדי הכיבוש הציונים. ובעצם כבר באים: נעמי חזן, מלב הציונות, למשל.

    אם תשתכנע בכך שבאמת אנחנו נמצאים תחת מגמה של התחזקות הפאשיזם, אני מקווה שתשתכנע גם שבידוד האנטי-ציונים, ובמשתמע גם בידוד האוכלוסיה הערבית, היא פוליטיקה לא נכונה עבור ציונים סוציאל-דמוקרטיים. זו פוליטיקה לגיטימת אולי ברגעים מסוימים. לא כרגע מול התקפות ימניות כל כך מטורפות. והן באמת מטורפות, זה לא ענין של פאניקה בכלל.

    לגבי האקדמיה – ההתנתקות האקדמית מהציבור היא לא המצאה פוסט-מודרנית, או אנטי-ציונית, ומעטים מתעלים מעל פיתוייה. יש המון מה לשפר באקדמיה ויש לך בקרבנו שותפים. לא רואה איך מבחן הציונות מועיל כאן. לא כל אנטי-ציוני הוא ניהיליסט מכחיש מציאות (וגם כאלה כדאי שישארו באקדמיה). יש סיבות טובות מאוד, מודרניסטיות מאוד, להתנגד לציונות. בטח לפרקטיקה שלה לאורך הדורות אבל גם לרעיון עצמו של ריכוז היהודים כאן. אפשר עדיין להחזיק בדעה הזו ולהמשיך ולקרוא להנהגת מס ירושה, או לדמוקרטיזציה של הקמפוסים.

    יצא לך מסוג המאמרים שלמרות משפט ההסתייגות שבהתחלה מייצר איש קש שקל להתווכח איתו. אני יודע על קיומם של כמה מרצים שעונים על התיאור הזה, הם מעטים מאוד, ואני צלחתי כבר שני תארים במדעי הרוח (אמנם באוניברסיטה העברית) בלי ללמוד ולו אצל אחד. מתנגדי ציונות היו לי כמה אבל ממש לא רבים. מרצה ערבי, אגב, לא היה לי אפילו אחד. המרצות היו ברובן מרצות מן החוץ/סגל זוטר. הנה מאבק ראוי, אם כבר.

    אגב, שר החינוך, קשוב לבקשתך (אילו התנה שר החינוך…):
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1175330.html

    בקיצור – כל מה שאלעד כתב.

  24. נו, אם הפוסט שלי הביא אנטי-ציונים כיוני וציונים כאלעד להגיע ביניהם להסכמות חשובות, אז רק בשביל זה היה כדאי.
    אני אומר זאת בחיוך, אבל ממש לא בציניות.
    ועכשיו, הבה נלמד, בשני הצדדים, איך לא לעשות דחליליזציה של האחר ואיך לשתף פעולה. אני מוכן בכל רגע להצטרף אל ספסל הלימודים. הפאשיזם יותר מסוכן מן הפוסט-ציונות. בכך אין ספק.

  25. נשבעתי לעצמי להניח קצת לפוסט הזה ולתגובותיו. והנה, כמו תמיד, אני מפר את שבועתי.
    יוני, אני לא יכול להסתפק במה שאמרתי קודם.
    תראה, אני מוכן להשתכנע בכך שקיימת בישראל סכנה ממשית של פאשיזם.
    שאלתי היא: כיצד המהלכים של השמאל-האנטי-ציוני-ה(מתקרא-)רדיקלי משרתים את המאבק בסכנה הזאת? כיצד הקריאה של ד"ר גורדון לחרם בינלאומי על ישראל, למשל, משרתת את המאבק בפשיזם? האם היא לא משרתת דווקא את "אם תרצו" ודומותיה? אולי יש מאחורי הפעילות האנטי-ישראלית הזאת איזו לוגיקה של "אם כל העולם יכעס עלינו הישראלים יבהלו ויחזרו למוטב". אבל אני מתקשה להאמין שד"ר לפוליטיקה וממשל יכול להיות כל כך נאיבי וכל כך בור עד כדי להחזיק בתיאוריה כזאת. אבל אם לא זה – אז מה כן?
    כדי להדוף את הפשיזם צריך הסוציאיזם להציע לישראלים את הדברים הבאים:
    – תכנית פוליטית בת הגשמה
    – מנהיגות פוליטית בעלת סיכויים ריאליים להגיע לעמדת כוח פוליטית
    – אופק של תקווה ריאלית
    – מוקד קונקרטי להשתייכות והתגייסות (מה שפעם קראו "מפלגה" או "תנועה")
    כרגע, אף אחד בשמאל, לכל סוגיו ומיניו, לא יכול להציע את כל הדברים הללו או את מקצתם.
    אבל נדמה לי שרוב ההנהגה האינטלקטואלית (אולי להבדיל מהפוליטית) של השמאל-ה(מתקרא-)רדיקלי כלל איננה מעוניית לייצר דבר כזה! היא מרוצה מבידודה לא פחות מכפי שהיא סובלת ממנו. או לפחות: היא גורם פעיל בתהליך הבידוד, לא רק קורבן פסיבי שלו.
    כתבתי קודם "ההנהגה האינטלקטואלית (אולי להבדיל מהפוליטית)". כשכתבתי את זה חשבתי בעיקר על חברך ושותפך דב חנין, שהוא גם אינטלקטואל אבל נכון לעכשיו בעיקר פוליטיקאי. נדמה לי שדב, יותר מרבים בשמאל "שלך" ובשמאל "שלי" גם יחד, הבין מה צריך לעשות כדי להלחם בפשיזם. "עיר לכולנו" היתה דוגמה מובהקת לכך.
    אולי משום כך דב מצטייר אצל ציבורים ישראלים רחבים כאישיות לגיטימית ואף אהודה. כמעט ציוני…

  26. נשבעתי לעצמי להניח קצת לפוסט הזה ולתגובותיו. והנה, כמו תמיד, אני מפר את שבועתי.
    יוני, אני לא יכול להסתפק במה שאמרתי קודם.
    תראה, אני מוכן להשתכנע בכך שקיימת בישראל סכנה ממשית של פאשיזם.
    שאלתי היא: כיצד המהלכים של השמאל-האנטי-ציוני-ה(מתקרא-)רדיקלי משרתים את המאבק בסכנה הזאת? כיצד הקריאה של ד"ר גורדון לחרם בינלאומי על ישראל, למשל, משרתת את המאבק בפשיזם? האם היא לא משרתת דווקא את "אם תרצו" ודומותיה? אולי יש מאחורי הפעילות האנטי-ישראלית הזאת איזו לוגיקה של "אם כל העולם יכעס עלינו הישראלים יבהלו ויחזרו למוטב". אבל אני מתקשה להאמין שד"ר לפוליטיקה וממשל יכול להיות כל כך נאיבי וכל כך בור עד כדי להחזיק בתיאוריה כזאת. אבל אם לא זה – אז מה כן?
    כדי להדוף את הפשיזם צריך הסוציאיזם להציע לישראלים את הדברים הבאים:
    – תכנית פוליטית בת הגשמה
    – מנהיגות פוליטית בעלת סיכויים ריאליים להגיע לעמדת כוח פוליטית
    – אופק של תקווה ריאלית
    – מוקד קונקרטי להשתייכות והתגייסות (מה שפעם קראו "מפלגה" או "תנועה")
    כרגע, אף אחד בשמאל, לכל סוגיו ומיניו, לא יכול להציע את כל הדברים הללו או את מקצתם.
    אבל נדמה לי שרוב ההנהגה האינטלקטואלית (אולי להבדיל מהפוליטית) של השמאל-ה(מתקרא-)רדיקלי כלל איננה מעוניית לייצר דבר כזה! היא מרוצה מבידודה לא פחות מכפי שהיא סובלת ממנו. או לפחות: היא גורם פעיל בתהליך הבידוד, לא רק קורבן פסיבי שלו.
    כתבתי קודם "ההנהגה האינטלקטואלית (אולי להבדיל מהפוליטית)". כשכתבתי את זה חשבתי בעיקר על חברך ושותפך דב חנין, שהוא גם אינטלקטואל אבל נכון לעכשיו בעיקר פוליטיקאי. נדמה לי שדב, יותר מרבים בשמאל "שלך" ובשמאל "שלי" גם יחד, הבין מה צריך לעשות כדי להלחם בפשיזם. "עיר לכולנו" היתה דוגמה מובהקת לכך.
    אולי משום כך דב מצטייר אצל ציבורים ישראלים רחבים כאישיות לגיטימית ואף אהודה. כמעט ציוני…

  27. יפתח, אני בסה"כ מסכים עם דבריך האחרונים: השאלה העיקרית היא איך ליצור אלטרנטיבה לכיוונים הפשיסטיים שנראית ריאלית ורלוונטית. אני מודה שחנין איבד אותי כשאמר לאחר הבחירות שזכות השיבה היא חלק מהפיתרון שלו לסכסוך. אני מבין שאולי זה היה לאיזה צורך פוליטי פנים חד"שי, אבל בני אדם בוחרים איפה לפעול. בכל אופן, זה לא מוריד מכך שיש לקחים חשובים ללמוד מעיר לכולנו על היכולת לארגן קואליציות מורכבות ולא טריוויאליות על רקע מאבקים שרלוונטיים לחייהם של אנשים, ובתחום הדיור בפרט.
    כרגיל, השאלה היא מאיפה להתחיל.

  28. יפתח, אני בסה"כ מסכים עם דבריך האחרונים: השאלה העיקרית היא איך ליצור אלטרנטיבה לכיוונים הפשיסטיים שנראית ריאלית ורלוונטית. אני מודה שחנין איבד אותי כשאמר לאחר הבחירות שזכות השיבה היא חלק מהפיתרון שלו לסכסוך. אני מבין שאולי זה היה לאיזה צורך פוליטי פנים חד"שי, אבל בני אדם בוחרים איפה לפעול. בכל אופן, זה לא מוריד מכך שיש לקחים חשובים ללמוד מעיר לכולנו על היכולת לארגן קואליציות מורכבות ולא טריוויאליות על רקע מאבקים שרלוונטיים לחייהם של אנשים, ובתחום הדיור בפרט.
    כרגיל, השאלה היא מאיפה להתחיל.

  29. מה הדכדוך? קורים דברים מאוד יפים בשמאל: למשל, קמפוס לכולנו בירושלים, למשל המכללה החברתית-כלכלית, למשל האחד במאי האחרון, למשל בניית הכוח השמאלי בירושלים סביב שייח' ג'ראח, למשל כוח לעובדים, למשל פלמחים, למשל הגז ועוד ועוד. יש מספיק למה להצטרף, לא צריך בהכרח להתחיל.
    בכל המסגרות האלה, אגב, פועלים ציונים לצד לא ציונים. זה לא דבר חדש, לא בשבילי, לא בשביל מק"י ולא בשביל חד"ש. בכולם גם שותפים אקדמאים מהסוג שאני חושב שיפתח התכוון אליו. אם בכלל יש סוג משמעותי כזה. תנועת קמפוס של האייטיז וקמפוס לכולנו של שנות האלפיים הן דוגמאות טובות לשתי הטענות האלה לדעתי. בתל אביב גם היו שנים טובות בהקשר הזה.

    הפעולות האלה בעיני כולן נופלות במהלך אסטרטגי חשוב מאוד וכפול פנים – א. בניית מחנה שמאלי רחב, לפחות ברמת השטח, והתפרסות ברחבי הארץ; ב. בניית שיתופי פעולה רחבים בהרבה ממה שיש בשמאל, בשאלות ספציפיות בהן אפשר לבלום את הימין (ילדי מהגרים, פלמחים, גז, רדיפה פוליטית בקמפוסים).
    בעיני החרם באמת לא מקדם את המהלך הזה ולכן אני לא שותף לו. אבל לא זו הבעיה של השמאל ובאופן כללי לא יכול להיות שנגלגל אשמה כל כך כבדה על קבוצה כל כך קטנה של אנשים, שכל מי שאני מכיר מביניהם, פועל גם פעולות חשובות רבות לצד זו.

    כך גם אי אפשר לשים את פירוק השמאל על ברק, על יוסי ביילין, או על מנגנונים מפלגתיים כלשהם. עם שטח בועט ועם בניית כוח שיטתית גם כל זה יכול להשתנות. ומצד שני בלי שטח, כל השאר זה סתם מיתוג וייחצון חסרי אפקט. התנועה החדשה החדשה למשל.

    זכות השיבה – שיחה ארוכה ואחרת. בגדול, בכל הסכם שייחתם יקרה מה שחד"ש תובעת – הכרה בזכות השיבה של הפליטים (כלומר פקיחת עיניים לחוק הבינלאומי), ומימוש הזכות הזו באמצעים שייקבעו מול הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם השלום. לא על זה, אגב, נפל המשא והמתן אי פעם בעבר. ישראל הרשמית ביותר מוכנה לקליטת פליטים פלסטינים. טפשי שבשמאל יהיו כאלה שיתנגדו. זה גם מה שדב ושאר מתראייני חד"ש, יהודים וערבים, אומרים בראיונות- לא משיקולים פנים חד"שיים אלא כי זה פשוט הניתוח שלנו את המציאות.

    את העיקר שמרתי לסוף – יפתח, מנית ארבעה קריטריונים. על האחרון אני חולק. לפחות מול הפאשיזמים של המאה ה-20 לא היה אף פעם צורך בהקמת מפלגה או ארגון משותף לסוציאל דמוקרטיה ולקומוניזם. מה שהיה צריך זה חזית פעולה מתואמת וכיוון האש אל האויב המעמדי ולא אחד אל השני. האתגר הוא להגיע לדבר הבסיסי הזה היום בישראל. ולפחות בין בחירות לבחירות. בהרבה מסגרות אנחנו מצליחים.

    ספסל הלימודים. הנה הצעה:
    http://marxists.org/reference/archive/dimitrov/works/1935/08_02.htm
    יש לי גם בעברית אבל עדיין לא סרוק. תרצה תקבל.

  30. מה הדכדוך? קורים דברים מאוד יפים בשמאל: למשל, קמפוס לכולנו בירושלים, למשל המכללה החברתית-כלכלית, למשל האחד במאי האחרון, למשל בניית הכוח השמאלי בירושלים סביב שייח' ג'ראח, למשל כוח לעובדים, למשל פלמחים, למשל הגז ועוד ועוד. יש מספיק למה להצטרף, לא צריך בהכרח להתחיל.
    בכל המסגרות האלה, אגב, פועלים ציונים לצד לא ציונים. זה לא דבר חדש, לא בשבילי, לא בשביל מק"י ולא בשביל חד"ש. בכולם גם שותפים אקדמאים מהסוג שאני חושב שיפתח התכוון אליו. אם בכלל יש סוג משמעותי כזה. תנועת קמפוס של האייטיז וקמפוס לכולנו של שנות האלפיים הן דוגמאות טובות לשתי הטענות האלה לדעתי. בתל אביב גם היו שנים טובות בהקשר הזה.

    הפעולות האלה בעיני כולן נופלות במהלך אסטרטגי חשוב מאוד וכפול פנים – א. בניית מחנה שמאלי רחב, לפחות ברמת השטח, והתפרסות ברחבי הארץ; ב. בניית שיתופי פעולה רחבים בהרבה ממה שיש בשמאל, בשאלות ספציפיות בהן אפשר לבלום את הימין (ילדי מהגרים, פלמחים, גז, רדיפה פוליטית בקמפוסים).
    בעיני החרם באמת לא מקדם את המהלך הזה ולכן אני לא שותף לו. אבל לא זו הבעיה של השמאל ובאופן כללי לא יכול להיות שנגלגל אשמה כל כך כבדה על קבוצה כל כך קטנה של אנשים, שכל מי שאני מכיר מביניהם, פועל גם פעולות חשובות רבות לצד זו.

    כך גם אי אפשר לשים את פירוק השמאל על ברק, על יוסי ביילין, או על מנגנונים מפלגתיים כלשהם. עם שטח בועט ועם בניית כוח שיטתית גם כל זה יכול להשתנות. ומצד שני בלי שטח, כל השאר זה סתם מיתוג וייחצון חסרי אפקט. התנועה החדשה החדשה למשל.

    זכות השיבה – שיחה ארוכה ואחרת. בגדול, בכל הסכם שייחתם יקרה מה שחד"ש תובעת – הכרה בזכות השיבה של הפליטים (כלומר פקיחת עיניים לחוק הבינלאומי), ומימוש הזכות הזו באמצעים שייקבעו מול הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם השלום. לא על זה, אגב, נפל המשא והמתן אי פעם בעבר. ישראל הרשמית ביותר מוכנה לקליטת פליטים פלסטינים. טפשי שבשמאל יהיו כאלה שיתנגדו. זה גם מה שדב ושאר מתראייני חד"ש, יהודים וערבים, אומרים בראיונות- לא משיקולים פנים חד"שיים אלא כי זה פשוט הניתוח שלנו את המציאות.

    את העיקר שמרתי לסוף – יפתח, מנית ארבעה קריטריונים. על האחרון אני חולק. לפחות מול הפאשיזמים של המאה ה-20 לא היה אף פעם צורך בהקמת מפלגה או ארגון משותף לסוציאל דמוקרטיה ולקומוניזם. מה שהיה צריך זה חזית פעולה מתואמת וכיוון האש אל האויב המעמדי ולא אחד אל השני. האתגר הוא להגיע לדבר הבסיסי הזה היום בישראל. ולפחות בין בחירות לבחירות. בהרבה מסגרות אנחנו מצליחים.

    ספסל הלימודים. הנה הצעה:
    http://marxists.org/reference/archive/dimitrov/works/1935/08_02.htm
    יש לי גם בעברית אבל עדיין לא סרוק. תרצה תקבל.

  31. אם הייתי מניח שהדברים האלה הם התחלות אולי הייתי חושב כמוך. חוץ מכוח לעובדים (שבו אני חבר ופעיל), השמאל שוקק בעיקר בקרב אלף הפעילים נגד הכיבוש. אני לא רואה בזה שום הבטחה לשינוי, בודאי לא תחרות על ליבו של הציבור שכרגע נוהה אחרי הפרוטו פשיזם לסוגיו (אותם אנחנו רוצים, אני מזכיר לך, לא רק רוצים לגדף אותם על פשיסטיותם). שיח ג'ראח הוא מאבק כיבוש שבקונטקסט החברתי הנוכחי אינו רלוונטי לרוב הציבור בישראל, אפילו מנכר אותו. חוף פלמחים הוא נימב"י קלאסי. אולי בקמפיין תמלוגי הגז יש איזה מימד של ניסיון גיוס ציבור סביב סוגיה קונקרטית. נראה.

    למחרימי ישראל למיניהם אין לי ולו שביב של סימפטיה. הם די דומים בעיני לאם תרצו, רק שהאוירה הציבורית אינה לטובתם. אם אפשר בכלל להחשיב אותם שמאל הרי שהם מסמנים את הבעיה החמורה ביותר של השמאל היום – המחשבה שהוא יכול לדלג מעל הציבור הישראלי, ולוותר על הפעולה איתו ועליו.

    לגבי זכות השיבה – קליטת פליטים פלסטינים במספרים מסויימים כחלק מהסכם (ומן הסתם בפיקוח הדוק של מנגנוני הביטחון, כפי שקורה היום בתחום איחוד משפחות) אינה זכות השיבה. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או שיש לישראל זכות להתקיים כמדינת לאום לעם היהודי או שלא. מי שחושב שאין לה זכות – אני יכול לשתף איתו פעולה בתחומים מסויימים, אבל הוא לא יכול להיות הנציג שלי.

  32. אם הייתי מניח שהדברים האלה הם התחלות אולי הייתי חושב כמוך. חוץ מכוח לעובדים (שבו אני חבר ופעיל), השמאל שוקק בעיקר בקרב אלף הפעילים נגד הכיבוש. אני לא רואה בזה שום הבטחה לשינוי, בודאי לא תחרות על ליבו של הציבור שכרגע נוהה אחרי הפרוטו פשיזם לסוגיו (אותם אנחנו רוצים, אני מזכיר לך, לא רק רוצים לגדף אותם על פשיסטיותם). שיח ג'ראח הוא מאבק כיבוש שבקונטקסט החברתי הנוכחי אינו רלוונטי לרוב הציבור בישראל, אפילו מנכר אותו. חוף פלמחים הוא נימב"י קלאסי. אולי בקמפיין תמלוגי הגז יש איזה מימד של ניסיון גיוס ציבור סביב סוגיה קונקרטית. נראה.

    למחרימי ישראל למיניהם אין לי ולו שביב של סימפטיה. הם די דומים בעיני לאם תרצו, רק שהאוירה הציבורית אינה לטובתם. אם אפשר בכלל להחשיב אותם שמאל הרי שהם מסמנים את הבעיה החמורה ביותר של השמאל היום – המחשבה שהוא יכול לדלג מעל הציבור הישראלי, ולוותר על הפעולה איתו ועליו.

    לגבי זכות השיבה – קליטת פליטים פלסטינים במספרים מסויימים כחלק מהסכם (ומן הסתם בפיקוח הדוק של מנגנוני הביטחון, כפי שקורה היום בתחום איחוד משפחות) אינה זכות השיבה. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או שיש לישראל זכות להתקיים כמדינת לאום לעם היהודי או שלא. מי שחושב שאין לה זכות – אני יכול לשתף איתו פעולה בתחומים מסויימים, אבל הוא לא יכול להיות הנציג שלי.

  33. אז יפה. כוח לעובדים היא התחלה טובה של בניית אופטימיות וביטחון עצמי.

    שיח' ג'ראח – הכניס, בלי להגזים, כבר כמה אלפי אנשים לפעילות פוליטית, והביא גם אנשי ימין לשקול מחדש את עמדתם:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3876236,00.html
    לא ברור איך נתקעת במספר אלף. המספרים גבוהים בהרבה. ועבודה מתואמת ויעילה של האלפים האלה יכולה להניב דברים מאוד משמעותיים.

    מנכר – ברור שמאבק בכיבוש הוא שחייה נגד הזרם, כמו גם בניה של שותפות יהודית-ערבית. אבל ברור, לי לפחות, ששמאל שלא יעסוק בזה, גם לא יצליח בשאלות החברתיות (ולהפך). אי אפשר לבנות מחנה שמאלי על שאלות כלכליות-איגוד-מקצועימיות בלבד (או על מדיניות בלבד) והויכוח כבר טחון. אין ספק שצריך להשתפר בהסברת המאבק לשלום לציבור. שייח' ג'ראח הוא דווקא דוגמא טובה בהקשר הזה. שווה להכיר.

    פלמחים – ממש לא נימבי וממש לא יפה מצידך. תוכנן כפר נופש שעכשיו לא ייבנה בפלמחים או בכל מקום אחר. גם לא באף חצר אחורית אחרת. וטוב שכך. זו חתיכת ארץ שרצו להפריט וכעת היא מולאמת חזרה. שמחה וגאווה גדולות. ומקור נוסף לאופטימיות.

    הגז – כבר דוגמא שלישית שאפשר להסכים שעושה דברים טובים מאוד. בהנחה שעל שייח' ג'ראח אנחנו חלוקים עדיין.

    הרכבת הקלה בתל אביב – פרוייקט לאומי מופרט שהוחלט כעת על הלאמתו. עוד הצלחה סוציאליסטית מרשימה. בזכות מאבק. ולמרות חולדאי. קורים גם דברים טובים, אני אומר לכם.

    מחרימי ישראל – אפרופו דחליליזציה – אני מעדיף לדבר על פעולת החרם, ואני די מסכים איתך על האפקטיביות של הפעולה. אבל, פעילי השמאל שתומכים בחרם פועלים גם פעולות קונסטרוקטיביות מאוד. חלקה העיקרי גם בפעולת הסברה מול ישראלים. באופן כללי – עדיף לנו בשמאל לייצר פעילות רחבה וקונסטרוקטיבית ולייצר הצטרפות אליה, מאשר למיין פעילים לטובים ורעים.

    השיבה – זאת לא עוגה. צריך פתרון בר-קיימא לאזור ולעמים החיים בו. בחד"ש אנחנו בטוחים שאין התנגשות בין ההכרה בזכות השיבה והמימוש המוסכם שלה עם הרשות הפלסטינית לבין היכולת של יהודים לבטא את זכותם להגדרה עצמית במדינת ישראל. כאמור גם ממשלות ישראל והרשות חושבות שכך הדבר. אוכל לשכנע בזה אבל כנראה שלא בשיחה הזאת. זה גם לא מה שדיברנו עליו. כאמור, אין צורך להקים מפלגה משותפת לקומוניסטים ולסוציאל-דמוקרטים. יש ויכוחים בין הזרמים הרי. לכן גם אין צורך שדב חנין או מוחמד ברכה יהיו הנציגים שלך. בוודאי שלא אם יש טובים מהם עבורך (וחולדאי הוא דוגמא מוזרה).
    העיקר הוא, בתנאים הנוכחיים, שנוכל לשתף פעולה בפעולות קונקרטיות (עד כדי מערכות בחירות כשהדבר נחוץ ומועיל). המהלך המחשבתי-התנהגותי הזה עדיין רחוק מלהיות ממוצה ובכל מקום שהוא כן קורה סיכויי ההצלחה שלנו גדלים מאוד.

  34. תיקון והבהרה:
    אימיילים, תגובות בבלוג, שיחות טלפון ושיחות פנים אל פנים שנהלתי במהלך הימים שעברו מאז פרסום הפוסט הבהירו לי היטב את אופיים המפוקפק מאוד של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
    לכן חשוב לי להבחין באופן ברור בין שתי טענות המופיעות בערבוביה במאמרי ובמה שכתבתי בתגובות:
    א) הטענה ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" צודקים בביקורת שלהן על האקדמיה – אני חוזר בי במוצהר מטענה זו.
    ב) הטענה שהעמדה הפוסט/אנטי-ציונית הרווחת באקדמיה מזיקה לחקר האמת, לביקורת הציונות ולסיכויי קיומו של קשר פורה בין אקדמיה פרוגרסיבית וציבור פרוגרסיבי (ופוליטיקה פרוגרסיבית). – בטענה זו, שהיא עיקר מאמרי, אני מחזיק במלוא תוקפה ואף מוסיף עליה:
    ג) העמדה הפוסט/אנטי-ציונית מקלה על מלאכתם של גורמים פרוטו-פשיסטיים כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".

  35. אתה מציג את הדברים בצורה דמגוגית למדי: תורת פירות הים מקובלת על רוב האקדמיה, ועל רוב האקדמיה בעולם, אבל אזרחי מדינת ישראל יודעים שזו שטות ולכן לא חייבים לממן אותה.

    אבל אפשר להציג את הדברים בצורה הפוכה: תושבי ומנהיגי מדינת ישראל מאמינים שהעולם נמצא תחת מתקפת חייזרים שהפכו את ישראל למרק פירות ים. מיעוט קטן, הכולל את המשכילים שבאקדמיה יודע שזה לא נכון, ומנסה בכל כוחו לשכנע את הישראלים שאין חייזרים, גם בעזרת העולם שיודע, רובו ככולו, שאין פירות ים ומרק ומימד חמישי. האם עכשיו תדבר על "הסכנה לאמת" בכך שהאקדמיה מפריכה שוב ושוב את תיאוריות פירות הים? בכך שבאקדמיה יש רוב מכריע לאנשים רציונליים?

    (ואם תחליף בפסקה הקודמת את ישראל בארה"ב, ופירות ים בבריאתנות, תקבל תמונה של מה שקורה באמריקה)

  36. אתה מציג את הדברים בצורה דמגוגית למדי: תורת פירות הים מקובלת על רוב האקדמיה, ועל רוב האקדמיה בעולם, אבל אזרחי מדינת ישראל יודעים שזו שטות ולכן לא חייבים לממן אותה.

    אבל אפשר להציג את הדברים בצורה הפוכה: תושבי ומנהיגי מדינת ישראל מאמינים שהעולם נמצא תחת מתקפת חייזרים שהפכו את ישראל למרק פירות ים. מיעוט קטן, הכולל את המשכילים שבאקדמיה יודע שזה לא נכון, ומנסה בכל כוחו לשכנע את הישראלים שאין חייזרים, גם בעזרת העולם שיודע, רובו ככולו, שאין פירות ים ומרק ומימד חמישי. האם עכשיו תדבר על "הסכנה לאמת" בכך שהאקדמיה מפריכה שוב ושוב את תיאוריות פירות הים? בכך שבאקדמיה יש רוב מכריע לאנשים רציונליים?

    (ואם תחליף בפסקה הקודמת את ישראל בארה"ב, ופירות ים בבריאתנות, תקבל תמונה של מה שקורה באמריקה)

  37. יוני, בקצרה – אני לא חושב שיכול להתקיים שמאל שלא יתייחס לנושאים מדיניים ונושא הכיבוש, ולנושאים דוגמאת שיח ג'ראח בפרט. אני רק לא חושב שזאת התחלה מבטיחה של בניית כוח ציבורי. לשם כך צריך יותר דברים שמציעים סדר יום רלוונטי לנפגעי ההפרטה, בצורת מאבקים על רווחה, דיור, חינוך ועוד. דווקא בזה יש הרבה מה ללמוד מעיר לכולנו.
    ועם כבר, שלא יהיה ספק, אם הייתי תושב ת"א כנראה שהייתי מצביע עבור עיר לכולנו, ובודאי לא לחולדאי.
    בעניין זכות השיבה, אני חושב שהניסוחים המתפתלים (שלדעתי אופייניים לחד"ש) כמו "היכולת של יהודים לבטא את זכותם להגדרה עצמית במדינת ישראל" (שבהיעדר כל הסבר אחר אני מבין אותו כקריאה עקיפה לדו לאומיות מסוג זה או אחר, דבר שאינו מקובל עלי, אע"פ שהוא בודאי הצעה לגיטימית), הם בדיוק הדברים שגורמים לי לדבר על לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

  38. יוני, בקצרה – אני לא חושב שיכול להתקיים שמאל שלא יתייחס לנושאים מדיניים ונושא הכיבוש, ולנושאים דוגמאת שיח ג'ראח בפרט. אני רק לא חושב שזאת התחלה מבטיחה של בניית כוח ציבורי. לשם כך צריך יותר דברים שמציעים סדר יום רלוונטי לנפגעי ההפרטה, בצורת מאבקים על רווחה, דיור, חינוך ועוד. דווקא בזה יש הרבה מה ללמוד מעיר לכולנו.
    ועם כבר, שלא יהיה ספק, אם הייתי תושב ת"א כנראה שהייתי מצביע עבור עיר לכולנו, ובודאי לא לחולדאי.
    בעניין זכות השיבה, אני חושב שהניסוחים המתפתלים (שלדעתי אופייניים לחד"ש) כמו "היכולת של יהודים לבטא את זכותם להגדרה עצמית במדינת ישראל" (שבהיעדר כל הסבר אחר אני מבין אותו כקריאה עקיפה לדו לאומיות מסוג זה או אחר, דבר שאינו מקובל עלי, אע"פ שהוא בודאי הצעה לגיטימית), הם בדיוק הדברים שגורמים לי לדבר על לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

  39. ואגב, יוני, אם זה לא ברור מדברי (או מפעילותי בכוח לעובדים) אני מסכים שאין טעם ב"מיון הפעילים". מי שלוקח חלק במהלכים שאני מבין אותם כחיוביים, אני מוכן לבלוע כמעט כל סוג של ויכוח איתו. אני מדבר יותר על "מיון הפעולות".

  40. ואגב, יוני, אם זה לא ברור מדברי (או מפעילותי בכוח לעובדים) אני מסכים שאין טעם ב"מיון הפעילים". מי שלוקח חלק במהלכים שאני מבין אותם כחיוביים, אני מוכן לבלוע כמעט כל סוג של ויכוח איתו. אני מדבר יותר על "מיון הפעולות".

  41. יפתח אני דווקא מזדהה בעיקר עם המשפט האחרון שלך. שמורת הטבע ההולכת ומצטמצמת של מרצים קבועים מקשה באופן טבעי את ההזדהות עימם במיוחד כאשר חלקם, ודווקא ללא שום קשר לעמדתם ביחס לציונות, אוחזים בדעות ניהליסטיות ונתקו כל מגע עם הציבור המפרנס אותם.
    רוב סגל ההוראה באוניברסיטאות הוא פרולטריון אקדמי. ככזה אין לו חופש אקדמי וגם אין לו סוגים אחרים של חופש. המאבק כנגד הפרולטריזציה שלו קשה לא פחות מהמאבק כנגד תנאי השכר והעבודה של פרולטארים אחרים. במסגרת תפקידי בכוח לעובדים, לא ניתקלתי במיליגרם אחד של חסד או העדר כוחנות המבדיל במשהו בין הנהלת אוניברסיטה או מכללה ובין הנהלת מפעל בדרום. אותם יועצים, אותם עורכי דין, אותן טכניקות, אותו משרד אוצר ואותו צורך ביזע ונחישות מצד העובדים.
    האוניברסיטאות הן לא רק מוסד מחקרי אלא גם מוסד חינוכי. ההוראה האקדמית הנתנת ע"י עמיתי הוראה, (לשעבר מרצים מן החוץ), בעלי מ.א ודוקטורט הן עיקר תרומתן לציבור והמקור העיקרי לתקצובן. כיום תנאי השכר של סגל ההוראה סבירים יחסית ובקרוב מאוד אני מקווה יעוגנו תנאים סבירים דומים גם באו"פ. אבל נושא הביטחון התעסוקתי של סגל ההוראה נראה עדיין כמשהו המצוי מעבר להרי החושך. משהו שיחייב מאבק נוקשה בעתיד.

    "אם תרצו" הם תופעה דוחה. אולם תופעה שהייתה נתפסת כשולית לו היה לשמאל בסיס כוח עממי אמיתי. בהעדרו ובהנתן תחושת האין אונים הפוליטי הנלווית למצב זה, לא פלא ש"צל הרים" נתפס כהרים. אני מאמין ש"כוח לעובדים" בונה את בסיס הכוח העממי שחסר לסוציאליזים הישראלי לזרמיו (השמאל הליבראלי לא כל כך מעניין אותי ומעולם לא עורר אצלי אמפטיה עזה). אולם עד שנגיע למקום הזה, צריך לעיתים לשתף פעולה גם עם מחאה הבאה מן המקום הליבראלי ולהתגבר על עקימת האף הבלתי נמנעת

להגיב על יוסי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *