לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה

הנה עולה שאלה ותיקה בלבוש חדש: האם מותר לכאוב את כאבם של חתולי הרחוב? הרחמים על חתולים הם ביטוי לרגישות לסבלו של כל יצור חי, או עדות לאדישות כלפי בני אדם?

יום שלישי, שעת בוקר מוקדמת. דליק ווליניץ מדבר ברדיו על רשימת בתי הספר שהגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במבחני הבגרות במחשבים: בית ספר מרעננה, בית ספר מהרצליה… ברשימה אין שום ייצוג לפריפריה, מציין ווליניץ. בית ספר אחד מאשדוד במקום העשרים וארבע. בית ספר מבאר-שבע במקום העשרים ושמונה. וזהו. וכמובן שאין זכר לבית ספר ערבי. ילדי הפריפריה לא לומדים מחשבים. ואם הם לומדים – הם לא ניגשים לבגרות. ואם הם ניגשים לבגרות – הם לא מצליחים בה.

כדרכם של שדרני רדיו, ווליניץ מחליק אל האייטם הבא – מצבם העגום של חתולי הרחוב בישראל. הוא מראיין מישהי מעמותת "תנו לחיות לחיות", המספרת שהחתולים סובלים ממצוקת רעב. "כאן, בתל אביב, עוד יש להם משהו לאכול ויש גם אנשים שמאכילים אותם", אומרת המרואיינת. "אבל בפריפריה…" (שוב פריפריה? אני זוקף את אזני. ומה עניין פריפריה אצל חתולי רחוב?) "בפריפריה", ממשיכה הדוברת, "חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו".

את המשך השיחה כבר לא שמעתי. הייתי שקוע במחשבות. האם באמת יש פער גדול כל כך בין תכולת פחי האשפה של המרכז ושל הפריפריה? פער שמסביר מדוע חתולי תל אביב נשארים בחיים וחתולי שדרות או קרית שמונה מתים ברעב? ואולי הסיבה היא שבערי המרכז העיריות מעקרות את החתולים? מדבריה של הגברת מ"תנו לחיות לחיות" נרמזה אפשרות נוספת: בתל אביב יש אנשים המאכילים את חתולי הרחוב. לא כך המצב בפריפריה. האם אנשי הפריפריה פחות אוהבים חתולים? או שאין להם כסף להאכיל אותם? ומה אומר הפער במצבם של החתולים על הפער במצבם של האנשים?

בעודי כותב את הדברים האלה בא לוּתֶר ומתחכך ברגלי. לותר הוא גור חתולים מ"תנו לחיות לחיות" שהבאנו הביתה בחנוכה האחרון. יש לשער שנולד ברחוב. בימים האחרונים הוא חולה מאוד, והוצאות הריפוי שלו (וטרינר, אנטיביוטיקה, אינפוזיה, אוכל מיוחד) עלו לי עד כה כמעט 400 שקל (ארבע מאות שקל. כמה שיעורי מחשב לילדי הפריפריה אפשר לממן בסכום כזה?) אני מקווה שלותר יתאושש, כי לא נוכל לעשות למענו יותר. האפשרויות הכלכליות שלנו מוגבלות. טוב, אנחנו הרי גרים בפריפריה – בערך באמצע הדרך בין ירושלים ותל אביב.

והנה עולה שאלה ותיקה בלבוש חדש: האם מותר לכאוב את כאבם של חתולי  הפריפריה? ילדים מן הפריפריה לא זוכים לחינוך ראוי ואופק האפשרויות שמזמן להם העתיד צר ומוגבל. שוויון-ההזדמנויות (אחיו הפשרן והצנוע של אידאל השוויון) מושם ללעג וקלס. בתקופה כזאת, הרחמים על חתולי הרחוב הם ביטוי של רגישות אנושית שעוד נותרה לנו, או עדות לאדישות ולאטימות? אני נזכר בבדיחה שמצטט מרקס מפיהם של הפועלים הצרפתיים. כשהתקיים בפרלמנט הצרפתי דיון בנושא הטלת מס על כלבים אמרו אנשי פריז: "כלבים אומללים, רוצים להתייחס אליכם כאל בני אדם!".

4 תגובות בנושא “לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה”

  1. דליק בגישה ששמה במרכז את הטבע. הטבע כירוק שאין להתפשר עליו.
    אין להתבלבל, הוא לא איש של קיימות. אלא מי שנתפש מציע לא לערוך הרבה מדורות בל"ג בעומר, אלא אחת. כי זה פוגע בסביבה וכו'.

    גם אייטם החתולים, מחזק את תחושתי, אני מבין אותו כהמשך ישיר של גישה סביבתית ופטרונית על המציאות החברתית-כלכלית במדינת ישראל.

    בהמשך ישיר לדליק, מגיעה התכנית "בוקר טוב ישראל" בגל"צ. הסיקור שם שם במרכז את תל אביב, השבעה, שקשייה, הם קשיי המדינה כולה.

    האם אני חסר התחשבות, כאשר אני משווה בין הסביבתיים מסוג nimby לאזרחי מדינת ת"א?

  2. דליק בגישה ששמה במרכז את הטבע. הטבע כירוק שאין להתפשר עליו.
    אין להתבלבל, הוא לא איש של קיימות. אלא מי שנתפש מציע לא לערוך הרבה מדורות בל"ג בעומר, אלא אחת. כי זה פוגע בסביבה וכו'.

    גם אייטם החתולים, מחזק את תחושתי, אני מבין אותו כהמשך ישיר של גישה סביבתית ופטרונית על המציאות החברתית-כלכלית במדינת ישראל.

    בהמשך ישיר לדליק, מגיעה התכנית "בוקר טוב ישראל" בגל"צ. הסיקור שם שם במרכז את תל אביב, השבעה, שקשייה, הם קשיי המדינה כולה.

    האם אני חסר התחשבות, כאשר אני משווה בין הסביבתיים מסוג nimby לאזרחי מדינת ת"א?

  3. האם החתול הוא חיית בית שהאדם צריך להיות אחראי אליה בכל מקרה או שברגע שהיא ברחוב צריך להתחייס אליה כחיית בר? על פי מאמרים שעברו לי מול העיניים, חתול הבית שחי ברחוב הוא מועמד רציני להגדרת 'מין פולש'.

  4. עדכון: היום, יום שישי, 24/12, סמוך לשעת הצהרים, לותר נפטר. כך הלך לעולמו עוד חתול-רחוב מן הפריפריה. אני מתנחם במחשבה שאת שלושת השבועות האחרונים לחייו לותר עשה בבית חם ואוהב (אם כי לא עשיר דיו להצילו מן המוות).

להגיב על חנן כהן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.