יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי "לייצר אווירה". כזו היא המלה "רוח", וכאלה הן נגזרותיה "רוחָני" ו"רוחָניּות" (להבדיל מ"רוחְני" ו"רוחְניות" שלא עליהן מדובר כאן). למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם "רוחני", בפיהם, הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים "רוח" ומייצרים ערפל.
אני לא אוהב שיחות על "רוח", ולא בגלל איזו עמדה מטריאליסטית-מרקסיסטית שאימצתי. שיחות כאלה מסתיימות, עבורי, כמעט תמיד, במפח נפש. בן שיחי מדבר על "רוח", ואני מתקשה להבין למה הוא מתכוון. אני מבקש ממנו שינסה לצקת במושג משמעות ברורה. אני לא מחפש הגדרה מילונית מדוייקת, ממצה וחסרת יוצאים-מן-הכלל. הדרישה להגדרה מילונית כזאת היא דרך להרוס דיאלוג, לא לבנות אותו. לעולם אי אפשר לספק הגדרה מילונית מדוייקת, ממצה וחסרת יוצאים-מן-הכלל. נסו להגדיר כך משהו – כל דבר ויהיה הפשוט ביותר – ותראו שלא תצליחו (נסו לספק הגדרה כזאת למלה "כסא", למשל, או למלה "בקבוק"). אני לא מבקש הגדרה, אם כן, אלא משמעות. משמעות ברורה המחייבת את הדובר. אבל ברוב השיחות על "רוח" אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים.
לאחרונה השתתפתי בשתי שיחות כאלה שדווקא לא הסתיימו בחוסר-תקשורת ובתסכול: שתי שיחות שבהן התבהרה לרגע משמעות ברורה ומחייבת (אם כי אולי מיוחדת מאוד) של המושג "רוח" בפיו של בן שיחי.
את השיחה הראשונה נהלתי עם פרופסור ישעיהו תדמור, יו"ר התנועה להעצמת הרוח בחינוך. אני מודה שכששמעתי לראשונה את שמה של התנועה הזאת חשבתי שמדובר בפרודיה. אבל בשיחתנו התגלה פרופסור תדמור כאדם רציני מאוד. משום רצינותו, הוא לא הסתפק באווירה כללית כתחליף למשמעות. כשהוא אמר "רוח" הוא ידע על מה הוא מדבר. "רוח", כך הסביר לי תדמור, "פירושה הכרה בכך שלחיים האנושיים יש מימד טרסצנדנטי (אפילו רלגיוזי), ושמימד זה הוא השופט העליון של פעולות האדם, של ערכיו ושל עקרונותיו". (זה כמובן ציטוט מהזכרון, ואפשר שתדמור היה מבקש לתקן משהו אילו קרא את הכתוב כאן).
עכשיו כבר לא הרגשתי את המים זולגים בן אצבעותי. הבנתי על מה בן-שיחי מדבר. הבנתי לְמה הוא מחוייב. דבריו סייעו לי להבין מדוע לא אצטרף ל"תנועה להעצמת הרוח בחינוך" ומדוע לא אתמוך בה: אינני יודע אם קיים מימד טרנסצנדנטי או רליגיוזי לחיים האנושיים. בוודאי שאיני מוכן לכפור בכך בחופזה. אבל אני כופר בכך שמימד משוער זה צריך לעמוד במרכזו של המעשה החינוכי. אם "רוח" היא מה שתדמור מתכוון אליו, לא צריך, ואולי אסור לחנך "חינוך רוחני". בחיי הציבור, מקומו של המימד הרליגיוזי הוא בשעות של קודש או של טקסי חג. בחיו של הפרט אפשר שמימד זה יופיע פתאום ברגעים של התגלות. אבל המעשה החינוכי לא צריך לכוון אליו, ומוטב שימעיט לדבר עליו. ממילא אי אפשר להכניס רגעים אותנטיים כאלה אל תוך תכניות הלימודים.
השיחה השניה אודות ה"רוח" התנהלה עם סטונדטית בתכנית התואר השני של "המכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין בירושלים", שבה אני מלמד. נירה רוזן היא תלמידה ותיקה שלי. זה לנו כבר הקורס השלישי ביחד. נירה מרבה להשתמש בדבריה במלה "רוח", "רוחניות" ו"חינוך רוחני". השיחה בינינו התחילה כדיון סוער למדי ורב משתתפים, בשיעור שבו למדנו את "דלדולה של הרוח באמריקה" מאת אלן בלום. בסוף השיעור נירה נגשה אלי והמשכנו את השיחה בשניים.
בקשתי מנירה שתסביר לי למה היא מתכוונת במלה "רוח". היא השיבה, בצדק, שהמלה משמשת במשמעויות שונות בהקשרים שונים. למרות זאת בקשתי שתנסה לזקק עבורי את ליבת המשמעות של המושג עבורה, והיא ענתה כך (אני מלטש כאן קצת את הניסוח, שנאמר בשיחה בעל-פה, כדי לעשותו מתאים לטקסט כתוב): "רוח היא היכולת לזהות חיבור אמיתי, וקשר חי ועמוק, בין הפנימיות שלי (רגשותי, מחשבותי, תקוותי, פחדי וכדומה) לבין יצירותיה של התרבות האנושית. חינוך רוחני פירושו הקניית היכולת הזאת לתלמידים".
דבריה של נירה המשיכו להעסיק אותי זמן רב אחרי שהשיחה הסתיימה. אני לא בטוח שהיא ספקה כאן הגדרה טובה למושג "רוח". קשה לי לחשוב על מקרים רבים שבהם אדם אומר "רוח" ומתכוון למשהו מעין זה. אבל נדמה לי שנירה ניסחה כאן בצורה מדוייקת ופורה את עיקר תפקידו של המורה במקצועות ההומניסטיים – אותם תחומי דעת שאנו קוראים להם לפעמים "מדעי הרוח".
הי יפתח,
פסלת בצורה נחרצת מאוד את הפעולה והרעיון העומדים מאחורי "התנועה להעצמת הרוח בחינוך" אך הצגת טיעונים המסבירים למה לא כדאי ליצור חינוך רוחני מסוג זה אך לא הסברת למה זה לא-טוב או רע.
אם יש לך את הפנאי אשמח אם תסביר למה חינוך כזה איננו רצוי ולא רק למה איננו מספיק.
תודה
אלעד
חכם ונוגע ללב כתמיד, אבל אינני מסכים איתך הפעם. דווקא עכשיו, יומיים אחרי ליל הסדר הקיבוצי שאירגונו והוצאתו לפועל תלויה בכל כך הרבה עבודת רגלים, בכל כך הרבה חומר, אסור ליצור הפרדה מלאכותית בין הרוחני לגשמי, בין ההוגים לבין המבצעים, בין היוצרים להוגי הדעות. יצירה אנושית, הוויה אנושית, היא בדיוק השילוב לבלי יכולת להפריד בין "גוף" ל"נפש" בין "רוח" ל"חומר". אינני איש חינוך אבל אני מניח שגם כאן בלי שיעורי בית ובלי עבודה פיזית קשה לרוב אין השגים ואין חינוך.
שלום יפתח, שמחתי להיתקל במקרה בבלוג שלך, ואני אחרי קריאה של כמה שעות – הנאה רוחנית צרופה (חיוך) .
אני מעיז להגיב, למרות שאולי אין באמתחתי את המטען הרוחני (עוד חיוך) המספיק.
מציע להתייחס למונח "רוח" כאל פעולתם של אנשים (בודדים או ריבוי) בחיפושיהם אחר משמעות לחייהם. מכייון שניתנה לאדם יכולת לרפלקסיה, הוא אנוס לשאול עצמו "לשם מה". בין אם זה על מנת להכפיף את ה"מה לעשות" ל "לשם מה", ובין אם זה כמנגנון הצדקה למה שאדם עושה בין כה.
נראה לי שהתשובות של פרופסור תדמור ושל נירה הן מקרה פרטי, או תשובה פרטית, לשאלה זו, אבל עצם העיסוק בשאלה הוא העיסוק ברוח.
אני חושב שבניגוד לדעה רווחת, העיסוק הזה הוא חלק מרכזי מחייהם של כל בני האדם (לפחות אלה שאני יודע עליהם) ולא ייחודי בהכרח ל"בחורים טובים", גם טוני סופרנוס עוסק בכך, ואפילו הנאצים (לקראת יום השואה – מציע לקרוא את "נוטות החסד" בדרך זו, וגם לקחת ברצינות את אמירתו של אייכמן שקאנט היווה עבורו מורה דרך). הטוב והרע, כמו גם היפה והמכוער, אינם בצורה אלא בתוכן.
"אנשי רוח" הם אלה שיכולים לשמש מורי דרך לחיפוש כזה, ו"חינוך רוחני" הוא חינוך שמסייע למתחנך בחיפושיו אחר חיים בעלי משמעות. המחנך יכול לבחור בין "להראות את הדרך" לבין "לסייע בחיפוש", שתיהן דרכים "רוחניות" אולם התוכן הוא הקובע.
מכיוון שהשאלה היא תוכנית ולא צורנית, "העצמת הרוחניות בחינוך" נשמעת כאמירה חלולה שמסתירה תוכן שאותו אולי רוצים להסתיר מחשש שירתיע מלהכנס. מי שרוצה לחנך ל"רליגיוזיות" ראוי שידבר על "הגברת החינוך לרליגיוזיות" ולא יסתתר מאחורי כותרת ש"מוכרת טוב". מצד שני אם הכוונה היא לסייע לחניך "לעשות סדר" ב חיפושיו אחר משמעות, אני בעד.
שלום יפתח, שמחתי להיתקל במקרה בבלוג שלך, ואני אחרי קריאה של כמה שעות – הנאה רוחנית צרופה (חיוך) .
אני מעיז להגיב, למרות שאולי אין באמתחתי את המטען הרוחני (עוד חיוך) המספיק.
מציע להתייחס למונח "רוח" כאל פעולתם של אנשים (בודדים או ריבוי) בחיפושיהם אחר משמעות לחייהם. מכייון שניתנה לאדם יכולת לרפלקסיה, הוא אנוס לשאול עצמו "לשם מה". בין אם זה על מנת להכפיף את ה"מה לעשות" ל "לשם מה", ובין אם זה כמנגנון הצדקה למה שאדם עושה בין כה.
נראה לי שהתשובות של פרופסור תדמור ושל נירה הן מקרה פרטי, או תשובה פרטית, לשאלה זו, אבל עצם העיסוק בשאלה הוא העיסוק ברוח.
אני חושב שבניגוד לדעה רווחת, העיסוק הזה הוא חלק מרכזי מחייהם של כל בני האדם (לפחות אלה שאני יודע עליהם) ולא ייחודי בהכרח ל"בחורים טובים", גם טוני סופרנוס עוסק בכך, ואפילו הנאצים (לקראת יום השואה – מציע לקרוא את "נוטות החסד" בדרך זו, וגם לקחת ברצינות את אמירתו של אייכמן שקאנט היווה עבורו מורה דרך). הטוב והרע, כמו גם היפה והמכוער, אינם בצורה אלא בתוכן.
"אנשי רוח" הם אלה שיכולים לשמש מורי דרך לחיפוש כזה, ו"חינוך רוחני" הוא חינוך שמסייע למתחנך בחיפושיו אחר חיים בעלי משמעות. המחנך יכול לבחור בין "להראות את הדרך" לבין "לסייע בחיפוש", שתיהן דרכים "רוחניות" אולם התוכן הוא הקובע.
מכיוון שהשאלה היא תוכנית ולא צורנית, "העצמת הרוחניות בחינוך" נשמעת כאמירה חלולה שמסתירה תוכן שאותו אולי רוצים להסתיר מחשש שירתיע מלהכנס. מי שרוצה לחנך ל"רליגיוזיות" ראוי שידבר על "הגברת החינוך לרליגיוזיות" ולא יסתתר מאחורי כותרת ש"מוכרת טוב". מצד שני אם הכוונה היא לסייע לחניך "לעשות סדר" ב חיפושיו אחר משמעות, אני בעד.
תגובות קצרות:
לאלעד: הטלת עלי משימה נכבדה. עלי להסביר מדוע אני !לא! נגד "רליגיוזיות" אבל !כן! נגד "חינוך לרליגיוזיות". באופן עקרוני אני מקבל על עצמי את המטלה. באופן מעשי – אני לא יודע מתי אכתוב זאת.
לעופר: לכאורה נדמה לי שאני מסכים עם עיקר דבריך ובכל זאת כנראה שאנחנו לא מסכימים. או שהתבלבלתי. בכל אופן, מה שחשוב לי לומר כאן הוא שגם אני לא אוהב את ההפרדה בין "חומר" ל"רוח". אבל נדמה לי שאלה המרבים להשתמש במושג "רוח" הם דווקא חסידי ההפרדה הזאת.
לדורון:ברוך הבא! טוב לפגוש חברים ותיקים! אני מסכים אתך שכל אדם, מעצם היותו יצור המחונן (או מקולל) ברפלקסיה, עוסק בפעילות רוחנית. אני גם בהחלט בעד כל חינוך שמסייע לחניך לעשות סדר בחיפושיו אחר משמעות. אם לזה מתכוונים במלה "רוח", אז אני בעד רוח… אבל איכשהו יש לי הרגשה, והיא הולכת ומתחזקת אפילו בקריאת התגובות כאן, שזהו מושג חלול ומוטב לוותר עליו, או למעט בשימוש בו.
תגובות קצרות:
לאלעד: הטלת עלי משימה נכבדה. עלי להסביר מדוע אני !לא! נגד "רליגיוזיות" אבל !כן! נגד "חינוך לרליגיוזיות". באופן עקרוני אני מקבל על עצמי את המטלה. באופן מעשי – אני לא יודע מתי אכתוב זאת.
לעופר: לכאורה נדמה לי שאני מסכים עם עיקר דבריך ובכל זאת כנראה שאנחנו לא מסכימים. או שהתבלבלתי. בכל אופן, מה שחשוב לי לומר כאן הוא שגם אני לא אוהב את ההפרדה בין "חומר" ל"רוח". אבל נדמה לי שאלה המרבים להשתמש במושג "רוח" הם דווקא חסידי ההפרדה הזאת.
לדורון:ברוך הבא! טוב לפגוש חברים ותיקים! אני מסכים אתך שכל אדם, מעצם היותו יצור המחונן (או מקולל) ברפלקסיה, עוסק בפעילות רוחנית. אני גם בהחלט בעד כל חינוך שמסייע לחניך לעשות סדר בחיפושיו אחר משמעות. אם לזה מתכוונים במלה "רוח", אז אני בעד רוח… אבל איכשהו יש לי הרגשה, והיא הולכת ומתחזקת אפילו בקריאת התגובות כאן, שזהו מושג חלול ומוטב לוותר עליו, או למעט בשימוש בו.
התשובה של דורון, המשווה בין רוח לשאלה, קוסמת לי. את הידוע לנו ניתן להמשיל למוצק, לנתפס בידיים ובחוש. הבלתי ידוע נמשל לרוח – אנחנו לא תופסים את זה, אבל נושמים. לא רואים את זה, אבל מרגישים את זה מלטף או טופח על פנינו, לכל היותר אנחנו מבינים שזה מה שמרחיף את העלים…
אפשר לומר שהתחושה הרוחנית נובעת משאלה לגבי המהות של החוויה שלנו. יש לנו נכסי גוף וחומר וחברה וסובב – אי קבלתם כמובנים מאליהם פירושו אמונה בסימן השאלה התלוי מעליהם. וסימן השאלה הזה מקרין עליהם את חיוניותם, מאיר את הברכה שבהם. זה פירושו של פלא.
אך הפלא הזה ניצב גם מול המדען המטריאליסט. שאלתו מרחפת בחלל האפשרי ותרה – בתקווה – אחר תשובה. הפלא ניצב מול שחקן השח המחשב את האפשרויות, צופה לעתיד.
ובכל זאת, כמוך, יפתח, הרוח נושבת בעולמות שמעל לתפישתי ולהכרתי. אלו האוחזים ונאחזים בה נדמים לי לא רק כמנותקים מהקרקע של המציאות – גרוע מכך – נדמה שהם למעשה כופרים בה. על דרך המשל אומר שהם משליכים את דמיונם ורצונותיהם על העננים באופן שאינו מאפשר להם לראות את הפלא הפיזיקאלי, המכאני, האנרגטי האמיתי שמוכל בהם. השאלה של עצמם ממלאת אותם עד שאינם מסוגלים לראות נכוחה את שאלות הקיום של הסובב אותנו.
התשובה של דורון, המשווה בין רוח לשאלה, קוסמת לי. את הידוע לנו ניתן להמשיל למוצק, לנתפס בידיים ובחוש. הבלתי ידוע נמשל לרוח – אנחנו לא תופסים את זה, אבל נושמים. לא רואים את זה, אבל מרגישים את זה מלטף או טופח על פנינו, לכל היותר אנחנו מבינים שזה מה שמרחיף את העלים…
אפשר לומר שהתחושה הרוחנית נובעת משאלה לגבי המהות של החוויה שלנו. יש לנו נכסי גוף וחומר וחברה וסובב – אי קבלתם כמובנים מאליהם פירושו אמונה בסימן השאלה התלוי מעליהם. וסימן השאלה הזה מקרין עליהם את חיוניותם, מאיר את הברכה שבהם. זה פירושו של פלא.
אך הפלא הזה ניצב גם מול המדען המטריאליסט. שאלתו מרחפת בחלל האפשרי ותרה – בתקווה – אחר תשובה. הפלא ניצב מול שחקן השח המחשב את האפשרויות, צופה לעתיד.
ובכל זאת, כמוך, יפתח, הרוח נושבת בעולמות שמעל לתפישתי ולהכרתי. אלו האוחזים ונאחזים בה נדמים לי לא רק כמנותקים מהקרקע של המציאות – גרוע מכך – נדמה שהם למעשה כופרים בה. על דרך המשל אומר שהם משליכים את דמיונם ורצונותיהם על העננים באופן שאינו מאפשר להם לראות את הפלא הפיזיקאלי, המכאני, האנרגטי האמיתי שמוכל בהם. השאלה של עצמם ממלאת אותם עד שאינם מסוגלים לראות נכוחה את שאלות הקיום של הסובב אותנו.
גלעד, נדמה לי ששפינוזה (ואולי הרמב"ם? לא, כנראה בכל זאת שפינוזה) אמר משהו, הדומה לדברים שלך, אודות הציפיה האנושית לראות ניסים ונפלאות (דומה לפחות מבחינת הצורה, אם גם לא בדיוק בתוכן): מי שיודע לזהות את הפלא והשגב שבמציאות הממשית עצמה, כפי שהיא, אינו זקוק לנסים ואינו מייחל להם.
ועוד: מה שעולה מן הפיסקה האחרונה בדבריך היא שהרבה פעמים ה"רוחניים" למיניהם, המרבים לדבר על פתיחות ורגישות, הם בעצם מאוד נרקיסיסטיים, לעתים עד כדי אוטיזם.
תודה על התגובה!
יפתח