מרקס והאידאולוגיה

על תפיסת האידאולוגיה של מרקס ושל מרקסיסטים אחריו. משהו לכבוד האחד במאי הקרב ובא

מה תפקידה החברתי או הפוליטי של האידאולוגיה[1] לפי מרקס?

פרשני מרקס לרוב משיבים על השאלה כך: האידאולוגיה מאפשרת למעמד השולט להסוות מעיני ההמונים את הניצול והדיכוי שבבסיס הסדר החברתי-כלכלי, וכך למנוע, או להחליש, את המוטיבציות המהפכניות לשינוי המצב. האידאולוגיה היא, איפוא, בעצמה אמצעי דיכוי: היא אחד הכלים שבאמצעותם שומר המעמד השליט על שלטונו.

נסמן את התזה הזאת בשם הקיצור "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי". כאמור, רבים מאוד מפרשני מרקס מציגים גירסה כלשהי של התזה הזאת ומייחסים אותה למרקס[2]. פעמים רבות הייחוס הזה לא נתמך בשום סימוכין, כאילו תזת "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי" מופיעה אצל מרקס במקומות רבים כל כך, עד שאין טעם בציון מראה-מקום, ממש כשם שאיש לא יטרח לסמוך במראה מקום את הטענה שלפי מרקס הקפיטליזם מושתת על ניצול, או את הטענה שמרקס ראה בפרולטריון מעמד מהפכני בפוטנציה.

אלא שהאמת היא הפוכה. שתי הטענות האחרונות אכן מופיעות אצל מרקס בעשרות (ואולי מאות) מקומות. אבל אין שום מקום במכלול הגותו העניפה של מרקס שאפשר לסמוך עליו את הטענה שהאידאולוגיה היא מכשיר דיכוי.

 

או כמעט שום מקום.  כי מי שבכל זאת טורח לציין מראה מקום, מצביע תמיד על שתי פסקאות של מרקס. בדיוק שתיים, ותמיד אותן השתיים. האחת היא מן ההקדמה ל"לביקורת פילוסופית המשפט של הגל" והשניה מן ה"אידאולוגיה הגרמנית". כפי שאראה מייד – שתי המובאות הללו הן משענת קנה רצוץ. מרקס לא אומר את מה שחסידי תזת "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי" מדמים לקרוא שם. נדון בשתי המובאות כסדרן.

"היגון הדתי הוא בעת ובעונה אחת ביטויו של היגון המציאותי יחד עם מחאה נגד היגון המציאותי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, יגונו של עולם ללא-לב כשם שהיא נפשן של נסיבות ללא-נפש. היא האופיום של העם."[3]

כך אומר מרקס בהקדמה שלו להערות הביקורתיות שכתב על "פילוסופיית-המשפט" של הגל. זהו אחד מן הפסוקים השיריים היפים האופייניים למרקס הצעיר. אך האם אפשר לסמוך עליו את הטענה אודות האידאולוגיה כאמצעי דיכוי בקפיטליזם? יש לזכור, קודם כל, שזהו טקסט מוקדם מאוד של מרקס. בעצם זה הטקסט הראשון שמרקס כתב בשלב הקומוניסטי של חייו. שנית, נשים לב שהפסוק עוסק בדת ולא באידאולוגיה הבורגנית (הדת היא האידאולוגיה המובהקת של סדר העולם הפאודלי הישן, שאותו ביטלה הבורגנות). אבל חשוב מכל: הפסוק הזה פשוט לא אומר את מה שמייחסים לו. אין כאן טענה פילוסופית בדבר תפקידה הדכאני של האידאולוגיה. כמה תילים של פרשנות אפשר לבנות על שלוש המלים הסתומות ה"האופיום של העם"?

הפיסקה השניה מפורשת יותר וגם קצת יותר משכנעת. היא לקוחה מן החיבור "האידאולוגיה הגרמנית":

"רעיונותיו של המעמד השליט מהווים בכל תקופה את הרעיונות השליטים, כלומר, המעמד שהוא העוצמה החומרית השלטת בחברה מהווה בעת ובעונה אחת גם את עוצמתה הרוחנית. אותו מעמד שאמצעי-הייצור החומריים עומדים לרשותו – אף הפיקוח על היצירה הרוחנית מצוי בחזקתו; כך שניתן לומר כי בדרך כלל כפופים לו רעיונותיהם של אותם אנשים שאין להם אמצעים ליצירה רוחנית. אין הרעיונות השולטים אלא ביטוי אידיאלי לתנאים החומריים השליטים, היחסים החומריים השליטים כשהם מושגים ברעיונות; היחידים המרכיבים את המעמד השליט […] שולטים איפוא גם כיוצרי-רעיונות, מסדירים את ייצורם וחלוקתם של רעיונות זמנם. רעיונותיהם הם אם כן הרעיונות השליטים של אותה תקופה."[4]

כאן כבר יש בהחלט שמץ מרוחה של הטענה אודות האידאולוגיה כמכשיר לדיכוי בין-מעמדי: המעמד השליט מפקח על היצירה הרוחנית, רעיונותיהם של האנשים האחרים כפופים לו, ואנשי המעמד השליט שולטים גם כיוצרי-רעיונות. אבל נשים לב, שלא נאמר כאן שהשלטון על הרעיונות מאפשר למעמד השליט לשמר את שלטונו על אמצעי-הייצור (ועל החברה כולה), אלא שהרעיונות השולטים הם ביטוי אידיאלי, המשקף בעולם הרוח את יחסי השליטה הממשיים בעולם החומר. רמז עמום כלשהו לתפקיד הפוליטי הדכאני של האידאולוגיה יש כאן, אך לא יותר מכך. מרקס לא מפתח את הרמז הזה לכלל תיאוריה של ממש. לא כאן ולא בשום מקום אחר. המסקנה, אם לדבר במלים מפורשות, היא שהתזה אודות האידאולוגיה כאמצעי לדיכוי בין-מעמדי כלל אינה תזה של מרקס[5]. גם המושג "תודעה כוזבת", המוזכר בדרך-כלל בצוותא עם התזה הזאת לא מופיע אצל מרקס בשום מקום[6].

מרקס לא יכול היה להחזיק בעמדה כזאת, משום שהיא לא מתיישבת עם תפיסת האידאולוגיה שלו. לפי מרקס, האידאולוגיה היא תגובתית-השתקפותית! היא משקפת את המציאות החברתית בצורה מעוותת, אך לא יוצרת את המציאות הזאת או את עיוותיה. ממש כשם שאין המראה מעצבת את האובייקט המשתקף בה, כך אין האידאולוגיה יכולה לעצב את המציאות החברתית. "אמצעי לדיכוי בין-מעמדי" הוא כמובן מאליו גורם המעצב את המציאות החברתית, ומשום כך אין האידאולוגיה יכולה להיות אמצעי לדיכוי בין-מעמדי[7].

אם אכן האידאולוגיה היא הונאה, הרי שלפי מרקס היא הונאה עצמית של המעמד השליט. היא הסיפור שהמעמד השליט מספר לעצמו על עצמו לשם צרכיו הפנימיים. כך, או בדומה לכך, מסביר מרקס את ה"אידאולוגיה" בחיבורו "האידאולוגיה הגרמנית".[8]

לייחס למרקס את הטענה בדבר "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי" פירושו לחטוא גם בלא מעט אנאכרוניזם. הדיבור על כוחה הדכאני של האידאולוגיה קשור באופן מהותי גם לאמצעים הטכנולוגיים והחברתיים של הפצתה כלומר, לתקשורת ההמונים ולתרבות ההמונים הממסוחרת: העיתונות, הרדיו, ובעיקר הטלוויזיה והקולנוע ("הוליווד" הפכה לשם נרדף כמעט לתעשייה העוסקת בהונאת המונים). מכל אלה, רק העיתונות היתה קיימת בזמנו של מרקס, וגם היא לא לבשה עדיין את האופי שאליו מתכוונים בדרך-כלל כשמדברים על תפקידה בהונאת הציבור. הקולנוע (האילם) הופיע בערך במפנה המאות, כעשרים שנים אחרי מותו של מרקס. שידורי הרדיו הראשונים הופיעו סביב 1920 (כמעט ארבעים שנה אחרי מותו) והטלויזיה הפכה למוצר נפוץ רק אחרי מלחמת העולם השניה. מכאן, שמסיבות תיאורטיות וכרונולוגיות גם יחד, התזה אודות "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי" פשוט לא מתאימה למרקס.

אבל אם כך, אם הפרולטרים אינם קורבנות של מניפולציה, מדוע, לדעת מרקס, אין הם מפתחים תודעה מעמדית קומוניסטית? אבל מי אמר שהם לא מפתחים תודעה כזאת? לדעת מרקס, הפועלים עושים בדיוק את זה – מפתחים תודעה. אלא שפיתוחה של תודעה קומוניסטית, כמו, להבדיל, רכישתה של שפה, הוא תהליך התפתחותי המצריך זמן והבשלה של תנאים רבים. משל למה הדבר דומה? לתינוק בן חצי שנה הממלמל הגאים ראשונים, חסרי פשר. האם נתבונן בו בדאגה ונשאל "למה הוא לא מדבר בשפתנו?" ודאי שלא. אנחנו נניח שהוא נמצא בראשית הדרך לרכישת השפה, ובהעדר מכשולים בריאותיים או סביבתיים, התהליך יושלם בהצלחה תוך שנים ספורות. הפועלים בזמנו של מרקס משולים לאותו תינוק בן חצי שנה. גם הם נמצאים בראשית מסלול ההתפתחות שלהם כמעמד[9]. בדרך-כלל אין להם עדיין זכויות פוליטיות, איגודי העובדים והמפלגות הפוליטיות של הפועלים נמצאים רק בראשית התהוותם. מאבקי העובדים הם עדיין ראשוניים ובמידה רבה חסרים הגדרה ברורה של מטרות המאבק. התודעה הקומוניסטית לא יכולה להופיע יש מאין. היא תתפתח, כך האמין מרקס, באופן דיאלקטי, מתוך המציאות הכלכלית של הפועלים ומתוך הפרקסיס הפוליטי והטרייד-יוניוניסטי שלהם. אם היא לא קיימת עדיין, אין זו בעיה עקרונית. זו רק שאלה של זמן.

 

תזת "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי" פותחה על ידי מרקסיסטים בני המאה העשרים[10], שראו לנגד עיניהם מציאות שונה מאוד מזו שהכיר מרקס. בזמנם לפועלים יש כבר זכויות פוליטיות, הם מאוגדים באיגודי עובדים חזקים ובמפלגות פוליטיות המתחרות על השלטון ולפעמים אף זוכות בו, ובכל זאת, הם לא משתמשים בכוחם החברתי והפוליטי כדי לחולל מהפכה ולבטל את הקפיטליזם. את זה צריך להסביר. מה השתבש בדרכו של הפרולטריון אל המהפכה? במונחי המשל שהצעתי קודם, עכשיו כבר לא מדובר בתינוק בן חצי שנה שטרם רכש את השפה, אלא בילד בוגר שעדיין שותק. כאן אנחנו חייבים לחשוד בקיומה של בעיה שנעלמה מעיניו של מרקס. מכיוונים שונים, בתיאוריות של מרקסיסטים שונים, עולה ומופיע "ההסבר האידאולוגי": המהפכה מתעכבת, לא משום שהפרולטרים משוללים כוח פוליטי, אלא משום שהמוטיבציה המהפכנית שלהם מעוקרת בבסיסיה התודעתיים – ההמונים הם קורבן של מתקפה תקשורתית-אידאולוגית. ומה שאצל התאורטיקנים המרקסיסטים מנוסח במידה של זהירות ומורכבות, עובר אחר-כך תהליך של פישוט-עד-כדי-פשטנות בססמאות הפעילים בהפגנה ובדברי המדריך בתנועה. כשהתאורטיקן מדבר על "אידאולוגיה דכאנית", מדברים המדריכים והפעילים על "הונאת המונים". כשהתאורטיקן מדבר על "הונאת המונים", הפעילים והמדריכים מתריעים על "שטיפת מוח קולקטיבית". הדברים האחרונים לא באים לזלזל חלילה בפועלם החשוב של המדריכים והפעילים, אלא להצביע על בעיה עקרונית (מעין "פְּחַת של מורכבות") שלאיש אסור להתעלם ממנה – לא לפעילים, לא למדריכים וגם לא לתאורטיקן.

אפשר גם לחשוד, שתזת ה"אידאולוגיה כאמצעי דיכוי" משקפת יותר מאשר בעיה תאורטית, שההוגים המרקסיסטיים נדרשו להציע לה פתרון. אפשר שהיא גם ביטוי לתחושת הניכור שחשו ההוגים הללו כלפי הפועלים, ניכור שמצפונם המרקסיסטי לא הרשה להם להודות בו בגלוי. מרקס עצמו מעולם לא היה חלק אורגני מציבור פועלים כלשהו, אך גם לא הרשה לעצמו אף פעם לדבר על הפועלים כעל ציבור של פתאים, או קורבנות חסרי-ישע של מניפולציה שיטתית.

אבל בעצם מדוע זה חשוב? נניח שהשתכנענו שתזת "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי", איננה משל מרקס, עדיין ייתכן שמרקס טעה והמרקסיסטים שאחריו צדקו, או שהאידאולוגיה טרם מלאה תפקיד דכאני בימיו של מרקס אבל התחילה למלא תפקיד זה אחר-כך. מדוע חשוב כל כך לסמן את התזה הזאת כתזה מרקסיסטית-אך-לא-מרקסית?

מכמה סיבות.

ראשית, מתוך כבוד לאמת (עניין שלפעמים נוטים לשכוח אותו).

שנית, משום שהפרדה כזאת מאפשרת לנו להבין גם את המרקסיזם באופן היסטורי. ממש כשם שמגוחך הוא  הנסיון לטעון שכל הפסיקות ההלכתיות כולן כבר נמצאות באופן זה או אחר בתורה, כך מגוחך לטעון שכל מה שאמר מרקסיסט כלשהו אי-פעם כבר מופיע במפורש או ברמז אצל מרקס.

שלישית, משום שאם נכיר בכך שתזת "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי" איננה משל מרקס, אולי תִפתח לנו דרך חדשה, שבה נחפש – כמרקסיסטים – תשובות אחרות לשאלה "מדוע הפועלים לא עושים מהפכה". החיפוש הזה עשוי להתגלות כפורה לא פחות (ואולי יותר) משפע ההסברים שביסודם תזת "האידאולוגיה".

רביעית, וחשוב מכל, תזת "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי" היא תזה בעייתית ומסוכנת. מעצם מהותה של התזה, מי שאוחז בה לא יכול להחיל אותה על עצמו. אף אחד לא יכול לומר על עצמו "אני קורבן של מניפולציה", כי תכונתו המהותית של קורבן המניפולציה שאינו יודע שהוא קורבן מניפולציה. ברגע שמופיעה הידיעה, המניפולציה נעלמת. מכאן, שהתזה הזאת (בייחוד בגירסותיה היותר-קיצוניות) מחייבת את האוחזים בה לדבר על "האחרים", ולא על עצמם, כקורבנות המניפולציה. הם (הפועלים/הנשים/המזרחיים/תושבי-עיירות-הפיתוח/הפלסטינים/ הכושים/העובדים-הזרים/עובדי-הקבלן וכן הלאה) הם קורבנות של מניפולציה דכאנית אדירת עוצמה, המופעלת בעיקר דרך אמצעי התקשורת. ואנחנו? אנחנו יחידי הסגולה שניחנו ביכולת לראות מבעד למניפולציה. הם – האחרים – הם ההמונים. הם בעלי כוח אבל מסוממים ואינם יודעים מה טוב להם. אנחנו – המעטים – אנחנו היודעים. אבל בגלל הפירוד מן ההמונים שנכפה עלינו אנחנו חסרי ישע ולא נותר לנו אלא לזעוק.

האם נובע ממה שאמרתי עד כה, שלאידאולוגיה אין כלל תפקיד פוליטי דכאני? אני מאמין שהאידאולוגיה הבורגנית אכן משפיעה על רוחנו, ושההשפעה הזאת היא גורם שולל-חירות או לפחות מעכב-חירות. במובן זה, האידאולוגיה היא אכן דכאנית. אבל היא לא פועלת כפי שפועלת מניפולצית המונים. היא כוח חלש הרבה יותר, ואולי דווקא משום כך סמוי, שקט ומעמיק יותר לחדור. הכלים שבהם צריך לברר את השפעתה של האידאולוגיה דומים יותר לכלים שבעזרתם מזהים (ומפרקים) תסביכים פסיכולוגיים, מאשר לכלים שבאמצעותם חושפים ומוקיעים מניפולציה או קונספירציה. הדיון אודות השפעת האידאולוגיה הוא דיון חשוב מאוד, אבל אפשר להתחיל בו רק כשמשתחררים מן הדימוי הפשטני של האידאולוגיה כאמצעי לדיכוי בין-מעמדי.


[1] ביסוד מאמר זה מונחת המשמעות המרקסיסטית של המונח "אידאולוגיה", שאינה זהה המשמעות היומיומית המקובלת שלו. "אידאולוגיה", במרקסיזם, פירושה מערכת המושגים, האמונות והערכים הנובעים מן היחסים הכלכליים הקונקרטיים, אך משקפים את היחסים הללו בצורה אשלייתית ומעוותת. האידאולוגיה הבורגנית היא האידאולוגיה הדומיננטית בקפיטליזם.

[2] אציין רק שתי דוגמאות הנמצאות כרגע על שולחני:

טרי איגלטון, בדרך כלל פרשן מצויין של מרקס, כותב בספרון שלו "מרקס והחירות" (מומלץ!) את הדברים הבאים:

"טענתו של מרקס היא שבחברה המיוסדת על מעמדות, דווקא משום ש'הבסיס' של היחסים החברתיים אינו צודק ואכול-סתירות, מבני-העל החברתיים [הדת, החוק, הפוליטיקה, ושאר הממסדים] ממלאים תפקיד באישור, בקידום או בהסוואה של אי-הצדק; […] במילים אחרות, יש לנו כאן עניין בתפקוד הפוליטי של הרעיונות, האידאות בחברה, ולא רק במקור החומרי שלהם. וזה מוביל אותנו למושג המרקסיסטי של אידאולוגיה". ]איגלטון, "מרקס והחירות" (ידיעות אחרונות, 2001) עמ' 24]

הניסוח שמציע איגלטון לתזת ה"אידאולוגיה כאמצעי דיכוי" מעודן יחסית, אבל רצוף בעיות: ראשית, איגלטון הופך את ה"צדק" לקטגוריה מרכזית אצל מרקס, ואת "אי-הצדק שבקפיטליזם" לטענה מרקסית. שנית, הוא עובר בפיסקה קצרה זו כמעט מבלי משים מדיבור על התפקיד הפוליטי של הממסדים לדיבור על התפקיד הפוליטי של הרעיונות כאילו אין הבדל עקרוני וברור לעין בין ממסד לבין רעיון.

ב"לקסיקון לתיאוריה של התרבות" בעריכת אנדרו אדגר ופיטר סדג'וויק (ספר שמומלץ להמנע ממנו), כתוב כך:

"המושג 'אידאולוגיה' הופך למושג ביקורתי חשוב בכתביו של מרקס. […האופן] שבו אנו מבינים את העולם (בעיקר את העולם החברתי) נקבע בידי אינטרסים פוליטיים. אמונות מסוימות ודרכים מסוימות לראות את העולם ישרתו את המעמד השליט (אך לא את המעמדות הנשלטים). […] לדידו של מרקס, טבעו החברתי והקולקטיבי האמיתי של האדם, ולא פחות מכך השתייכותו המעמדית, מוסווים אפוא, והאפשרות המעשית להתנגדות מצד הפרולטריון מצטמצמת. המעמד השליט יכול להפיץ את האידאות שלו בחברה הודות לשליטה שיש לו בארגוני תקשורת וחינוך (כמו תקשרות ההמונים, הדת ובתי הספר)" [אדגר, סדג'וויק (ע.), "לקסיקון לתיאוריה של התרבות" (רסלינג, 2007), הערך "אידאולוגיה"]

גם זו גירסה מעודנת יחסית של תזת "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי", והכותבים הצליחו להגיע כמעט עד הסוף מבלי לומר במפורש שהאידאולוגיה היא כלי להונאה ודיכוי בין-מעמדיים…

[3] מרקס, "לביקורת פילוסופיית-המשפט של הגל: הקדמה", בתוך: "כתבי שחרות" (ספרית פועלים, 1965), עמ' 65.

[4] מרקס, "האידאולוגיה הגרמנית", בתוך: "כתבי שחרות" (ספרית פועלים, 1965), עמ' 251.

[5] אני יודע שבמובן מסויים אני שם כאן את נפשי בכפי. לא קראתי את כל כתבי מרקס ובודאי שלא את כל מפרשיו. בהחלט ייתכן שפספסתי משהו. אני מכריז, איפוא, על תחרות-לא-נושאת-פרסים: אהיה אסיר תודה למי שיעמידני על טעותי ויצביע על מקום שבו מרקס מציג במפורש (ולא רק מבעד לתילי תילים של פרשנות) את התזה שעל פיה הבורגנות משתמשת באידאולוגיה הבורגנית כאמצעי-דיכוי המעקר את המוטיבציה המהפכנית של הפועלים וכך משמר את אופן הייצור הקפיטליסטי.

[6] מושג זה מופיע לראשונה אצל אנגלס, וגם אצלו הוא מופיע פעם אחת בלבד, במכתב פרטי שנכתב עשר שנים אחרי מותו של מרקס.

[7] בדיוק מסיבה זו גם אי אפשר לטעון, כפי שטוענים מרקסיסטים מסויימים, שלדעת מרקס הפוליטיקה היא אידאולוגיה. בני האדם מעצבים את המציאות החברתית שלהם באמצעות הפוליטיקה, מכאן שהפוליטיקה איננה השתקפות-גרידא של המציאות החברתית.

[8] חשוב לציין, ש"האידאולוגיה הגרמנית" הוא החיבור היחיד שבו מרקס עוסק בהרחבה במושג "אידאולוגיה". מרקס עצמו המעיט מאוחר יותר בערכו של חיבור זה (אולי שלא בצדק), והציגו כפרוייקט שעיקר תכליתו "לבוא חשבון" עם המצפון הפילוסופי שלו עצמו בראשית דרכו ההגותית, ולהגיע להבנה עצמית. כך הוא כותב 15 שנה אחרי כתיבת "האידאולוגיה הגרמנית" בהקדמה שלו ל"לביקורת הכלכלה המדינית". ראה: מרקס, אנגלס, "כתבים נבחרים" כרך א' (ספרית פועלים, 1955), עמ' 254.

הטעות המייחסת למרקס את התזה בדבר "האידאולוגיה כאמצעי דיכוי" יש לה טעות-אחות המייחסת למרקס עיסוק נרחב בסוגית ה"אידאולוגיה" בכלל. בהערה 2 ציטטתי מן ה"לקסיקון לתיאוריה של התרבות" הקובע ש"המושג 'אידאולוגיה' הפך למושג ביקורתי חשוב בכתביו של מרקס." האמת היא שמושג זה ממלא תפקיד שולי מאוד בכל הטקסטים שכתב מרקס מאז "המניפסט הקומוניסטי".

[9] בטרמינולוגיה מרקסיסטית-הגליאנית נומר: בראשית מסלול ההתפתחות מ"מעמד כשלעצמו" ל"מעמד כשלעצמו ובשביל עצמו".

[10] אפשר להזכיר כאן את גאורג לוקאץ', את אנטוניו גראמשי, את הרברט מרקוזה, את אדורנו והורקהיימר ומן הסתם עוד רבים אחרים.

26 תגובות בנושא “מרקס והאידאולוגיה”

  1. מאיר עיניים. תודה.

    ובכל זאת, כמה הערות, לסיבות שבסוף"
    ראשית, יש איזושהי דיסהרמוניה בין הנקודה השנייה לשלישית. אם אנחנו מכירים בכך שהמרקסיזם – כמו כל רעיון – הוא בעל היסטוריה, לא ברור למה העובדה שמרקס לא אמר את א' צריכה לשנות משהו. הרי אמרו את זה אנשים שכבודם במקומם מונח, ובכל מקרה ראוי להתייחס לטיעון.
    נדמה לי שגם אם אנחנו מרקסיסטים*, ומקבלים את עיקרי גישתו של מרקס, מותר לנו להגיד 'מרקס טעה, בנקודה הזו והזו'. למעשה, בפרספקטיבה של 150 שנה, אם אנחנו לא אומרים את זה – אנחנו חוטאים בדוגמטיזם של 'המהפכה תקרה מחר'.
    ואם אנחנו מגיעים מהפרספקטיבה הזו, הרי מותר לנו להגיד 'מרקס טעה', כמו שמותר להגיד 'מרקוזה טעה'. אני לא רואה את זה שגראמשי ומרקוזה טענו שהאידיאולוגיה היא כלי דכאני, ולא מרקס, כמשהו שמקל על תקיפת הטענה הזו.

    שנית, הטענה 'מעצם מהותה של התזה, מי שאוחז בה לא יכול להחיל אותה על עצמו' היא טענה נכונה לכמעט כל תזה שמדברת על תודעת ההמונים וספציפית – היא נכונה גם למרקס, כמו שאתה מציג אותו כאן.
    אם גם במשל שלך, מרקס מאמץ עמדה פטרונית כלפי ההמונים של הורה המלמד ילד לדבר. גם אם אנחנו אומרים שלאידיאולוגיה אין תפקיד דכאני, והתודעה המעמדית היא פשוט בשלבי התפתחותה הראשונים, אנחנו עדיין מניחים שאנחנו חכמים יותר מהפועלים, ואנחנו הבנו עכשיו את מה שהם עוד צריכים לחכות כדי שיוכלו להבין.
    אם תרצה, הגישה התיאורטית היחידה שמאפשרת ניתוח ביקורתי של רעיונות תוך התחמקות מהבעייתיות הזו היא הגישה הפוסטמודרנית – שאומרת 'נכון שהרעיונות שלהם הם תולדה של תהליכים תרבותיים מורכבים, ולכן לא 'אותנטיים', אבל הי, גם מה שאני אומר כרגע הוא כזה'.

    * ובנקודה זו כדאי לציין שאני לא מגדיר את עצמי כמרקסיסט, גם אם אני מכיר בהרבה מאוד דברים חשובים בהגותו של מרקס

  2. לנדב, ראשית תודה על תגובתך המעשירה והמאתגרת.
    עכשיו כמה הערות קצרות מאוד:

    א) בהחלט מותר למרקסיסט לומר "מרקס טעה". אפילו כתבתי את זה במפורש בפוסט. אגב, אני עצמי בהחלט רואה בעצמי מרקסיסט, ומצביע שוב ושוב על מקומות שבהם מרקס טעה. אלה בעיני המקומות המעניינים ביותר.
    ההצבעה על כך שתזת האידאולוגיה כאמצעי דיכוי אינה משל מרקס אלא משל המרקסיסטים במאה העשרים לא באה כדי להראות שהתיזה הזאת מופרכת (הדבר היחיד שמופרך זה הייחוס של התזה הזאת למרקס). היא באה להראות רק שאפשר לחפש כיווני חקירה אחרים, בתוך השדה של החשיבה המרקסית. לאור הבעיות שבתיזה הזאת, נדמה לי שחיפוש כזה הוא דבר רצוי.

    ב) זה לא נכון ששום טענה אודות תודעת המונים אינה יכולה להטען באופן רפלקטיבי (כלומר, שהטוען יחיל אותה גם על עצמו). קשה לי לראות על מה אתה סומך את הקביעה הזאת. אבל בהחלט אפשר לומר, בצדק, שדבריו של מרקס אודות התודעה המעמדית נאמרים מעמדה חיצונית לפרולטריון עצמו, ומבחינה זו, עמדה מתנשאת ואולי פטרונית. זו טענה כבדת משקל המכוונת לבעיה גדולה של כל התיאורטיקנים של המרקסיזם. בעצם בעיה זו ניצבת לפתחו של כל מי שמבקש "לשחרר את האנושות" או "להסביר לאנושות כיצד לשחרר את עצמה". כדאי להתמודד עם הבעיה הזאת, וגם אם מרקס לא הציע לה פתרון טוב, הרי שתזת ה"אידאולוגיה כאמצעי דיכוי", לפחות בכמה מגירסאותיה, מהווה (לפחות מבחינה זו) נסיגה ממרקס ולא התקדמות.

    ג) רק כדי שלא להכשיל מישהו מהקוראים בטעות אבהיר כאן מה שאולי לא היה מספיק ברור בטקסט: המשל על התינוק הלומד שפה אינו של מרקס אלא שלי! מרקס לא משתמש במשל כזה או במשהו דומה לו (לפחות לי לא מוכר דבר כזה).

    ד) ואת הוויכוח על הפוסטמודרניזם נמשיך בפעם אחרת. יום אחד יהיה לי מספיק זמן ומרץ לכתוב בצורה מסודרת את "ביקורת הפוסטמודרניזם" שלי. אני משוכנע שיהיה לך מה להגיב על מה שאכתוב, ואני משוכנע שהתגוה שלך תהיה חשובה ומעניינת.

  3. לנדב, ראשית תודה על תגובתך המעשירה והמאתגרת.
    עכשיו כמה הערות קצרות מאוד:

    א) בהחלט מותר למרקסיסט לומר "מרקס טעה". אפילו כתבתי את זה במפורש בפוסט. אגב, אני עצמי בהחלט רואה בעצמי מרקסיסט, ומצביע שוב ושוב על מקומות שבהם מרקס טעה. אלה בעיני המקומות המעניינים ביותר.
    ההצבעה על כך שתזת האידאולוגיה כאמצעי דיכוי אינה משל מרקס אלא משל המרקסיסטים במאה העשרים לא באה כדי להראות שהתיזה הזאת מופרכת (הדבר היחיד שמופרך זה הייחוס של התזה הזאת למרקס). היא באה להראות רק שאפשר לחפש כיווני חקירה אחרים, בתוך השדה של החשיבה המרקסית. לאור הבעיות שבתיזה הזאת, נדמה לי שחיפוש כזה הוא דבר רצוי.

    ב) זה לא נכון ששום טענה אודות תודעת המונים אינה יכולה להטען באופן רפלקטיבי (כלומר, שהטוען יחיל אותה גם על עצמו). קשה לי לראות על מה אתה סומך את הקביעה הזאת. אבל בהחלט אפשר לומר, בצדק, שדבריו של מרקס אודות התודעה המעמדית נאמרים מעמדה חיצונית לפרולטריון עצמו, ומבחינה זו, עמדה מתנשאת ואולי פטרונית. זו טענה כבדת משקל המכוונת לבעיה גדולה של כל התיאורטיקנים של המרקסיזם. בעצם בעיה זו ניצבת לפתחו של כל מי שמבקש "לשחרר את האנושות" או "להסביר לאנושות כיצד לשחרר את עצמה". כדאי להתמודד עם הבעיה הזאת, וגם אם מרקס לא הציע לה פתרון טוב, הרי שתזת ה"אידאולוגיה כאמצעי דיכוי", לפחות בכמה מגירסאותיה, מהווה (לפחות מבחינה זו) נסיגה ממרקס ולא התקדמות.

    ג) רק כדי שלא להכשיל מישהו מהקוראים בטעות אבהיר כאן מה שאולי לא היה מספיק ברור בטקסט: המשל על התינוק הלומד שפה אינו של מרקס אלא שלי! מרקס לא משתמש במשל כזה או במשהו דומה לו (לפחות לי לא מוכר דבר כזה).

    ד) ואת הוויכוח על הפוסטמודרניזם נמשיך בפעם אחרת. יום אחד יהיה לי מספיק זמן ומרץ לכתוב בצורה מסודרת את "ביקורת הפוסטמודרניזם" שלי. אני משוכנע שיהיה לך מה להגיב על מה שאכתוב, ואני משוכנע שהתגוה שלך תהיה חשובה ומעניינת.

  4. שחר שלום.
    זו כמובן השאלה החשובה מכל. אני לא יודע את התשובה לשאלה. אבל נדמה לי שכדי להתחיל בחקירתה צריך לתקן את הניסוח שלה.
    בוא לא נדבר על "הפועלים". בוא נדבר על עצמנו. ובוא לא נדבר על "מהפכה". בוא נדבר על "פעולה סוציאליסטית".
    עכשיו השאלה תראה כך:
    למה אנחנו לא פועלים פעולה סוציאליסטית?
    "הרוצה לתקן, יתחיל בו עצמו", וגם – הרוצה לחקור את ה"המונים", טוב יעשה אם יתחיל בו עצמו.
    הנה תרגיל שעשיתי עם עצמי בזמן כתיבת הפוסט שלעיל. אני ממליץ עליו לכל אחד, לפחות לכל סוציאליסט. זה לא תרגיל קל אבל שווה!
    ניסיתי להזכר במקרים (מאוד מאוד קונקרטיים) שבהם ידעתי בדיוק מה סוציאליסט צריך לעשות, ובכל זאת לא עשיתי מה שסוציאליסט אמור לעשות.
    ניסיתי ליצור רשימה כזאת, ובהחלט הצלחתי. לא רשימה מאוד גדולה לשמחתי, אבל לצערי היא גם לא ריקה.
    לדוגמא: במשך שנים לא הצטרפתי לאיגוד המקצועי במקום עבודתי (זהו. לא נותן עוד דוגמאות. מה זה כאן, משפט ראווה???)
    ועכשיו ניסיתי לשאול את עצמי למה לא עשיתי מה שסוציאליסט אמור לעשות. ברור (כפי שהוסבר בפוסט), שאני לא יכול לומר: לא עשיתי זאת כי אני קורבן של שטיפת מוח קפיטליסטית. ובכל זאת – לא עשיתי את מה שידעתי שאני צריך לעשות (מבחינה סוציאליסטית). מה ההסבר?
    לא אכתוב כאן את התשובות שאליהן הגעתי. רק אומר שהעיון במקרים הקונקרטיים והפרטיים הללו התגלה ככיוון חקירה מעניין ופורה (אם גם קצת קשה, מעין "חשיפה-עצמית").

  5. יפתח: אני אתנסח טוב יותר. זה לא ש'שום טענה אודות תודעת המונים אינה יכולה להטען באופן רפלקטיבי' – אני מדבר על בעיה מוגבלת יותר, שרלוונטית לסוציולוגיה של הידע – קרי, לכל התיאוריות שמנסות למצוא את הבסיס לרעיונות במישורים אחרים, ובמישור החומרי ספציפית.
    הרי כל מי שטוען שרעיונות צומחים לא (רק) מתוך איזושהי התבוננות נכוחה במציאות, אלא מתוך תנאים כאלה ואחרים, נדרש להסבר מדוע התיאוריה שלו שונה, והיא עצמה לא תולדה של אותם התנאים בדיוק אלא אמת לאמיתה. זה, אם תרצה, ההבדל בין 'מדע' ל'אידיאולוגיה' אצל מרקס – רק שמרקס לא מצליח להסביר איך הוא כל כך מוכשר שלמרות התנאים הקפיטליסטיים, שגורמים להיווצרות רעיונות תואמי-קפיטליסטיים, הוא מצליח לראות את המציאות האמיתית ולכתוב מדע.
    הפוסטמודרניזם פטור מהבעייתיות הזו, לא בגלל שהוא נכון יותר או אמיתי יותר, או מוצלח יותר לצורך העניין, מתיאוריות מודרניות – אלא בגלל שהוא מוותר על היומרה לראות את המציאות נכוחה. (ולמרות שאני מאוד אשמח לקרוא את הפוסט שלך על ביקורת הפוסטמודרניזם, לא התכוונתי להגן על הפ"מ אלא רק לציין את הייחודיות שלו בהקשר זה)

  6. יפתח: אני אתנסח טוב יותר. זה לא ש'שום טענה אודות תודעת המונים אינה יכולה להטען באופן רפלקטיבי' – אני מדבר על בעיה מוגבלת יותר, שרלוונטית לסוציולוגיה של הידע – קרי, לכל התיאוריות שמנסות למצוא את הבסיס לרעיונות במישורים אחרים, ובמישור החומרי ספציפית.
    הרי כל מי שטוען שרעיונות צומחים לא (רק) מתוך איזושהי התבוננות נכוחה במציאות, אלא מתוך תנאים כאלה ואחרים, נדרש להסבר מדוע התיאוריה שלו שונה, והיא עצמה לא תולדה של אותם התנאים בדיוק אלא אמת לאמיתה. זה, אם תרצה, ההבדל בין 'מדע' ל'אידיאולוגיה' אצל מרקס – רק שמרקס לא מצליח להסביר איך הוא כל כך מוכשר שלמרות התנאים הקפיטליסטיים, שגורמים להיווצרות רעיונות תואמי-קפיטליסטיים, הוא מצליח לראות את המציאות האמיתית ולכתוב מדע.
    הפוסטמודרניזם פטור מהבעייתיות הזו, לא בגלל שהוא נכון יותר או אמיתי יותר, או מוצלח יותר לצורך העניין, מתיאוריות מודרניות – אלא בגלל שהוא מוותר על היומרה לראות את המציאות נכוחה. (ולמרות שאני מאוד אשמח לקרוא את הפוסט שלך על ביקורת הפוסטמודרניזם, לא התכוונתי להגן על הפ"מ אלא רק לציין את הייחודיות שלו בהקשר זה)

  7. יפתח המאמר מרשים מאוד בבהירותו וחדות הניסוח שלו. מה שקצת גורם לי לרגשי נחיתות כאשר אני מנסה להגיב באמצעות יכולת הניסוח הדלה יותר שלי:).
    אך בכל זאת, כמה דברי כפירה. אולי המהפכה לא הגיעה כי היא נראית אחרת מכפי שמגדירים אותה מרקוזה וחבריו לאסכולת פרנקפורט? הרי אם נסתכל על רשימת הדרישות שמציב מרכס בסוף המניפסט הקומוניסטי, רובן תחשבנה להישגים טריוויאליים למדי במונחים של סוציאל-דמוקרטיה אירופאית מודרנית.
    אחת הבעיות של ביקורת המרכסיזים נוסח מרקוזה ו"אסכולת פרנקפורט" היא חוסר יכולתן להסביר מה יניע את מעמד העובדים במדינה סוציאל-דמוקרטית, שיש בה כבר חינוך חינם, ביטוח בריאות כללי, חופשה ארוכה בתשלום, שכר מינימום גבוה ושוויון גבוה יחסית בחלוקת ההכנסות, לבצע את "הקפיצה" לחברה שגם מבטלת לחלוטין את הרכוש הפרטי ואת הניכור. כשל נוסף היא הרדוקציה שהם עושים כאשר הם מתארים את כל החברות בנות זמנם כזנים שונים של אותה חברה 'חולה' וכ"קפיטליזים". לעומתם חסידי ברנשטיין שמתארים את "הסוציאליזציה" כתהליך יכולים להצביע על חברות סוציאליסטיות יותר,(ארצות סקנדינביה), חברות סוציאליות פחות, (גרמניה צרפת) וחברות שכמעט נמצאות בקוטב השני, (ארה"ב או אירן). הברנשטייאנים האופטימיים מטבעם יכולים גם להוסיף את הטענה שרק כאשר דרגה מסוייימת של סוציאליזצייה הופכת למובן מאיליו, מבשיל הסיכוי למעבר לשלב הבא. ואכן מה שהימין בשבדיה לא יעיז אפילו לדמיין כאופציה פוליטית ריאלית הוא עדיין חזון רחוק ושיפור משמעותי עבור מדינות כמו ארה"ב. לעומת זאת מי שמחפש את המהפכה כאירוע דרמטי וחד גם בחברות שכבר הגשימו מידה מסויימת של סוציאל-דמוקרטיה, נידון לאותו סוג של יאוש שכל כך מאפיין את אסכולת פרנקפורט.

  8. יפתח המאמר מרשים מאוד בבהירותו וחדות הניסוח שלו. מה שקצת גורם לי לרגשי נחיתות כאשר אני מנסה להגיב באמצעות יכולת הניסוח הדלה יותר שלי:).
    אך בכל זאת, כמה דברי כפירה. אולי המהפכה לא הגיעה כי היא נראית אחרת מכפי שמגדירים אותה מרקוזה וחבריו לאסכולת פרנקפורט? הרי אם נסתכל על רשימת הדרישות שמציב מרכס בסוף המניפסט הקומוניסטי, רובן תחשבנה להישגים טריוויאליים למדי במונחים של סוציאל-דמוקרטיה אירופאית מודרנית.
    אחת הבעיות של ביקורת המרכסיזים נוסח מרקוזה ו"אסכולת פרנקפורט" היא חוסר יכולתן להסביר מה יניע את מעמד העובדים במדינה סוציאל-דמוקרטית, שיש בה כבר חינוך חינם, ביטוח בריאות כללי, חופשה ארוכה בתשלום, שכר מינימום גבוה ושוויון גבוה יחסית בחלוקת ההכנסות, לבצע את "הקפיצה" לחברה שגם מבטלת לחלוטין את הרכוש הפרטי ואת הניכור. כשל נוסף היא הרדוקציה שהם עושים כאשר הם מתארים את כל החברות בנות זמנם כזנים שונים של אותה חברה 'חולה' וכ"קפיטליזים". לעומתם חסידי ברנשטיין שמתארים את "הסוציאליזציה" כתהליך יכולים להצביע על חברות סוציאליסטיות יותר,(ארצות סקנדינביה), חברות סוציאליות פחות, (גרמניה צרפת) וחברות שכמעט נמצאות בקוטב השני, (ארה"ב או אירן). הברנשטייאנים האופטימיים מטבעם יכולים גם להוסיף את הטענה שרק כאשר דרגה מסוייימת של סוציאליזצייה הופכת למובן מאיליו, מבשיל הסיכוי למעבר לשלב הבא. ואכן מה שהימין בשבדיה לא יעיז אפילו לדמיין כאופציה פוליטית ריאלית הוא עדיין חזון רחוק ושיפור משמעותי עבור מדינות כמו ארה"ב. לעומת זאת מי שמחפש את המהפכה כאירוע דרמטי וחד גם בחברות שכבר הגשימו מידה מסויימת של סוציאל-דמוקרטיה, נידון לאותו סוג של יאוש שכל כך מאפיין את אסכולת פרנקפורט.

  9. יפתח, תודה על המאמר המעניין.
    כמה הערות ברשותך.

    ראשית, אני חושב שצריך לומר להגנתו של מרקס שהוא התייחס לאידיאולוגיה (לפחות ב'האידיאליזם הגרמני') בצורה שונה לגמרי מזו שאנו מתייחסים אליה כיום. מי שחי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, מעניק משמעות שונה ל'אידיאולוגיה' מזו של מרקס הצעיר שכתב את הדברים כמה שנים לפני המפץ הגדול של הלאומיות האירופית ב-48 – טרם הובהרה המשמעות רבת העוצמה של האידיאולוגיות הלאומיות. האידיולוגיה בשלב זה, לעניות דעתי, היא יצור מרוכך, משולל מטען היסטורי ממשי, שנולד רק כחמישים שנים לפני כתיבת ה'האידיאוליה' והיווה חלק מהשיח הפילוסופי של התקופה, לא יותר מזה. לפיכך, יהיה זה אנכרוניסטי בעייני לנסות לאתר התייחסות עמוקה לרעיון – לא כל שכן – לצפות שמרקס יעניק לו את התואר המכובד 'אמצעי דיכוי'.

    שנית, מרקס מתייחס לאידיאולוגיה מן הפריזמה המצומצמת של הביקורת על הגל וממשיכיו, היינו הוא חושף את האבסורד (שאפיין כבר את החשיבה הקנטיאנית) לגבי הניתוק או הניתוק החלקי השורר בין המציאות לתודעה. במובן זה, לעניות דעתי, מרקס המטריאליסט לא יכל, גם אם רצה, להעניק חשיבות יתירה למשמעות ולהשפעת האידיאולוגיה ככלי דיכוי, שהרי בעשותו כך היה דווקא מצדד באידיאליסטים ומדגים בכך את עליונות הרוח על החומר.

    עם זאת, אני מסכים עם הטענה שלך כי מרקס כנראה התכוון לכך שהאידיאולוגיה היא השתקפות של הסדר המעמדי, הדכאני החקוק במכאניזם ההיסטורי, ובעניין זה לדידי החשיבות היא שוב, ההבדל העקרוני בין המטריאליזם לאידיאליזם: האידיאולוגיה אינה מייצגת מופע מסויים של צייטגייסט הרדריאני, המתעצב כוקטור תבוני הגליאני או לאומיות פיכטיאנית, אלא הוא נובע במישרין מן התשתית הממשית של יחסי הניצול בחברה. כך או כך, נדמה לי שזו תהייה כמעט סמנטיקה לקבוע כי הדיכוי נובע מן המקור ולא מן המופע שלו.

    ואולי עוד הערה, לגבי ה'תודעה הכוזבת', נסה לספור כמה פעמים כתב מרקס את המילה 'אשליה' כשהוא מתייחס לדת ב'ביקורת על פילוסופיית הזכויות של הגל', אני בטוח שתגיע לעשרות. זה נכון עובדתית שאנגלס השתמש לראשונה בביטוי, אבל מהי אשלייה אם לא תודעה כוזבת? היא אולי נעדרת את הממד הקונספירטורי שמוענק לה בימינו, אך היא בהכרח מופע השופך אור על אופיים של מבני העל, אליבא דמרקס.
    שוב תודה.

  10. יפתח, תודה על המאמר המעניין.
    כמה הערות ברשותך.

    ראשית, אני חושב שצריך לומר להגנתו של מרקס שהוא התייחס לאידיאולוגיה (לפחות ב'האידיאליזם הגרמני') בצורה שונה לגמרי מזו שאנו מתייחסים אליה כיום. מי שחי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, מעניק משמעות שונה ל'אידיאולוגיה' מזו של מרקס הצעיר שכתב את הדברים כמה שנים לפני המפץ הגדול של הלאומיות האירופית ב-48 – טרם הובהרה המשמעות רבת העוצמה של האידיאולוגיות הלאומיות. האידיולוגיה בשלב זה, לעניות דעתי, היא יצור מרוכך, משולל מטען היסטורי ממשי, שנולד רק כחמישים שנים לפני כתיבת ה'האידיאוליה' והיווה חלק מהשיח הפילוסופי של התקופה, לא יותר מזה. לפיכך, יהיה זה אנכרוניסטי בעייני לנסות לאתר התייחסות עמוקה לרעיון – לא כל שכן – לצפות שמרקס יעניק לו את התואר המכובד 'אמצעי דיכוי'.

    שנית, מרקס מתייחס לאידיאולוגיה מן הפריזמה המצומצמת של הביקורת על הגל וממשיכיו, היינו הוא חושף את האבסורד (שאפיין כבר את החשיבה הקנטיאנית) לגבי הניתוק או הניתוק החלקי השורר בין המציאות לתודעה. במובן זה, לעניות דעתי, מרקס המטריאליסט לא יכל, גם אם רצה, להעניק חשיבות יתירה למשמעות ולהשפעת האידיאולוגיה ככלי דיכוי, שהרי בעשותו כך היה דווקא מצדד באידיאליסטים ומדגים בכך את עליונות הרוח על החומר.

    עם זאת, אני מסכים עם הטענה שלך כי מרקס כנראה התכוון לכך שהאידיאולוגיה היא השתקפות של הסדר המעמדי, הדכאני החקוק במכאניזם ההיסטורי, ובעניין זה לדידי החשיבות היא שוב, ההבדל העקרוני בין המטריאליזם לאידיאליזם: האידיאולוגיה אינה מייצגת מופע מסויים של צייטגייסט הרדריאני, המתעצב כוקטור תבוני הגליאני או לאומיות פיכטיאנית, אלא הוא נובע במישרין מן התשתית הממשית של יחסי הניצול בחברה. כך או כך, נדמה לי שזו תהייה כמעט סמנטיקה לקבוע כי הדיכוי נובע מן המקור ולא מן המופע שלו.

    ואולי עוד הערה, לגבי ה'תודעה הכוזבת', נסה לספור כמה פעמים כתב מרקס את המילה 'אשליה' כשהוא מתייחס לדת ב'ביקורת על פילוסופיית הזכויות של הגל', אני בטוח שתגיע לעשרות. זה נכון עובדתית שאנגלס השתמש לראשונה בביטוי, אבל מהי אשלייה אם לא תודעה כוזבת? היא אולי נעדרת את הממד הקונספירטורי שמוענק לה בימינו, אך היא בהכרח מופע השופך אור על אופיים של מבני העל, אליבא דמרקס.
    שוב תודה.

  11. תודה לכל המגיבים. אשתדל לענות בקרוב על חלק מן הטענות החשובות שאתם מעלים.
    כרגע אתייחס רק לתגובתו של "יהודון" כי התשובה עליה קצרה ופשוטה לי.
    למיטב ידיעתי והבנתי, "כושי" אינו כינוי גנאי, אלא פשוט כינוי לאדם שחום עור. כך גם אומר המילון שלי ("אבן שושן" הישן והטוב. מילונים אחרים אין לי תחת ידי).
    אבל כדי שלא לעסוק בויכוחים סמנטיים, מי שמעדיף "שחור" (מדוע בעצם?) או כל שם אחר – שיחליף את המלה המטרידה במלה אחרת הכשרה בעיניו.
    זהו.
    ולתגובות האחרות אני מקווה להתייחס בהמשך.

  12. תודה לכל המגיבים. אשתדל לענות בקרוב על חלק מן הטענות החשובות שאתם מעלים.
    כרגע אתייחס רק לתגובתו של "יהודון" כי התשובה עליה קצרה ופשוטה לי.
    למיטב ידיעתי והבנתי, "כושי" אינו כינוי גנאי, אלא פשוט כינוי לאדם שחום עור. כך גם אומר המילון שלי ("אבן שושן" הישן והטוב. מילונים אחרים אין לי תחת ידי).
    אבל כדי שלא לעסוק בויכוחים סמנטיים, מי שמעדיף "שחור" (מדוע בעצם?) או כל שם אחר – שיחליף את המלה המטרידה במלה אחרת הכשרה בעיניו.
    זהו.
    ולתגובות האחרות אני מקווה להתייחס בהמשך.

  13. יפתח, אני מצטרף לדבריו של נדב ורוצה להוסיף.
    אני לא מבין את טענתך בפסקה שמתחילה במילה "רביעית", לגבי המיעוט שסבור שהבין את מה שההמון לא הצליח להבין.
    הרי כל אדם שחושב שהוא יודע משהו, מניח שאחרים, החושבים אחרת, טועים, או לא מבינים, או עדיין אינם יודעים, או נמצאים בשלב התפתחותי מוקדם יותר וכו'.
    והרי זה כל המטרה של לימוד וחינוך, ואני לא מבין על מה הביקורת.
    מדוע זה נראה בעיניך מסוכן, פטרוני או מתנשא לחשוב שהגעתי, בזכות נסיבות חיי המיוחדות לתובנות, שמרבית האנשים לא הגיעו אליהן כי נסיבות חייהן לא היו כשלי?
    לא כי אני יחיד סגולה, ולא כי השאר הם חסרי יכולת, אלא כי חינוך עובד. ואנשים מחונכים בצורות שונות וברמות שונות, או בכלל משקיעים מידות שונות של מאמץ וזמן בניסיון לנתח את המציאות. ואני באופן די מקרי, זכיתי לחינוך יוצא דופן.

  14. סער: אם יורשה לי לענות על שאלה שלא כוונה אלי, הטיעון שלך 'מחזיק' כל עוד אנחנו מניחים שרעיונות הם דבר פחות-או-יותר עצמאי – דבר שאנשים חושבים עליו, ואם הרעיון טוב – הם משכנעים אחרים, והרעיון הולך ומתפשט על בסיס איכותו.
    אלא שמרקס הוא אביה של הגישה ההפוכה – זו שאומרת שהשאלה האם רעיון מסויים 'יתפוס' לא תלויה באיכותו של הרעיון, אלא בהתאמתו למבנים חברתיים אחרים, ובמקרה המרקסיסטי – ליחסי הייצור.
    כך, הסיבה שהיום הרעיון של זכויות אדם נראה לנו כמו רעיון מעולה, הדרך היחידה להבטיח חברה מוסרית וכו', היא לא בגלל שפעם מישהו חשב על זה, כולם השתכנעו שזה אחלה ואז זה תפס. מה שקרה זה שכדי שהקפיטליזם יוכל לפעול, היה צורך בהבטחה של יכולת פעולה של פרטים (בורגנים, כמובן). רעיון זכויות האדם סיפק הצדקה לאקט הזה, ולכן הוא אומץ – לא בגלל שהוא טוב יותר משיטות מוסריות אחרות.

    הרעיון הזה של מרקס הוא רעיון מבריק ומהפכני, אבל יש איתו בעיה אחת – הוא מעלה את השאלה, איך מרקס היה יכול להעלות את התיאוריה המרקסיסטית, ואיך התיאוריה הזו התפשטה, אם היא מנוגדת באופן כל-כך בוטה ליחסי הייצור. מה, מרקס והמרקסיסטים הם לא חלק מהחברה? הם לא נתונים באותה מערכת, שמשכנעת את כולם שהרעיונות שטובים לקפיטליזם הם הרעיונות הטובים?
    מרקס פתר את הבעיה הזו בכך שהוא אמר שהכל זה 'אידיאולוגיה'* – חוץ מהמרקסיזם, שהוא מדע. הוא אמיתי. ולכן הוא 'תופס' למרות שהוא מנוגד ליחסי הייצור.
    הפוסטמודרניסטים פתרו את זה בכך שהכפיפו את התיאוריה שלהם לאותה מערכת בדיוק. כל הרעיונות הם תולדה של תנאים כלכליים, חברתיים, תרבותיים וכו' – כולל הפוסטמודרניזם (ומכאן נובע, 'אין אמת אבסולוטית')

    * זוהי, כמובן, הפרשנות המקובלת למרקס, שיפתח חולק עליה כאן. אפשר להחליף ל'ממשיכי מרקס'.

  15. יפתח – לתרגיל הרפלקטיבי שאתה מציע – זה נכון שאי אפשר לומר שאתה "קורבן של שטיפת מוח", אבל אתה כן יכול לומר לעצמך שאתה לא עושה מעשה (כגון הצטרפות לאיגוד מקצועי) כי במציאות הנוכחית, האנרגיה שתושקע בהוצאתו אל הפועל או המחיר שיש לשלם כדי לממש את הפעולה לא שווה את הערך של ההישג שיושג (למשל להצטרף להסתדרות כדי להאבק מבפנים ולשנותה).

    אני מניח שלא זו הכוונה באידיאולוגיה כאמצעי לדיכוי, אבל זה ממחיש לטעמי מנגנון לא רחוק ממנו, על הפנמת שיח הגמוני של ייאוש, ואובדן שיח של תקווה ואמונה.

  16. לעמי:
    כפי שאמרתי לך מעל רעש המגפונים בהפגנת האחד במאי, לא לגמרי ברור לי מדוע לצרף דווקא את הוגי אסכולת פרנקפורט לדיון. אני הזכרתי אותם במאמר רק בהערת שוליים, וגם בה – בהקשר שיש בו לפחות רמז של ביקורת. באופן כללי אני יכול לומר שיחסי אל הוגי אסכולת פרנקפורט אמביוולנטי למדי.
    אחת ההסתיגויות שלי מהם היא בדיוק זו שאתה מזכיר – חוסר נכונותם להכיר ב"גוונים" שונים של המשטרים הכלכליים-פוליטיים הקיימים. חוסר נכונות זו גורם לם לקבוע (באופן מופשט ולכן שקרי) שמדינת הרווחה (שמרקוזה קורא לה "נפל מפלצתי") אינה טובה מקפיטליזם פרוע.
    ובכל זאת, נדמה לי שביחס לשאלה שאתה מעלה (השאלה מדוע לא התחוללה, גם במשטרים הסוציאל-דמוקרטיים, "קפיצה איכותית" אל חברה קומוניסטית שבה אין רכוש פרטי ואין ניכור) – ביחס לשאלה זו יש להם כמה תשובות מעניינות. כוונתי לאו דווקא לתשובות המסתמכות על "אידאולוגיה דכאנית" אלא לאלה הפונות אל הפסיכולוגיה, או ליתר דיוק אל הפילוסופיה הפסיכולוגית של פרויד, ו"מגייסות" אותה כדי להבין בעזרתה את עצירת התהליך המהפכני. מרקוזה מדבר בהקשר זה על "תרמידור נפשי" ועל "השמרנות האינסטינקטיבית של היצרים" ופרום על "מנוס מחופש" וכו'.
    אבל נדמה לי שההצלחה המרשימה של הסוציאל-דמוקרטיה מן הזן הסקנדינבי מחייבת דווקא את הסוציאליסטים מן הזרם האבולציוני-רפורמיסטי-סוציאליזטורי-ברנשטייני לעמוד לדוכן ולהסביר מדוע לא התחוללה, אפילו בשבדיה, הקפיצה המיוחלת. על-פי מרקס, ההתקדמות של מעמד הפועלים בהשגת מטרותיו הכלכליות (והפוליטיות) אמורה להכשיר את הקרקע לקראת השינוי הרדיקלי של החיים האנושיים. הסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית היא כנראה הדבר הדומה ביותר לתהליך המהפכני שתאר מרקס במניפסט הקומוניסטי, ובכל זאת, השלב האחרון של התהליך לא התממש.
    אפשר לומר שזה (כלומר, מה שכן התממש בשבדיה) As good as it gets… והשלב ה"אחרון" של המהפכה המרקסית הוא אחד מן הדברים שברנשטיין קרא להם "שרידים של אוטופיזם שנשארו בהגותו האנטי-אוטופיסטית של מרקס".
    אפשר לומר ש"עוד ארוכה הדרך" והשלב האחרון צריך יותר משנות דור (או שלושה דורות) כדי להתממש.
    אפשר לומר, שאת השלב האחרון אי אפשר להגשים בקנה מידה של חברת המונים מתועשת, אלא רק ב"איים" קטנים (קבוצות, קהילות, קומונות וכו') המשגשגים על המצע הכללי של מדינת-רווחה אוניברסלית ומתפקדת-היטב.
    ואפשר לומר דברים אחרים. אבל בכל אופן – צריך לומר משהו. אשמח אם תאיר את עינינו לגבי תשובותיהם של התאורטיקנים של הסוציאל-דמוקרטיה הסקנדיבנית לשאלה זו.

    לדורון:
    תודה על הערותיך. אני מסכים עם הקו העקרוני שאתה מציג, וגם כמעט עם כל הפרטים. לא ברור לי מדוע הצגת את הערותיך כ"הגנה" על מרקס. הגנה מפני איזו התקפה? אני לא התכוונתי לומר שתפיסת האידאולוגיה של מרקס היתה מוטעית, אלא רק שהטענה כאילו אמר מרקס שהאידאולוגיה היא אמצעי דיכוי היא מוטעית.
    באשר ליחסים שבין המושג "אשליה" והמושג "תודעה כוזבת": הערתך חשובה. אני צריך לחשוב על זה. אבל שים לב שאתה מסתמך על טקסט מוקדם מאוד של מרקס, שנכתב לפני שמרקס "גילה" את הפרולטריון, ובעצם לפני שהפך לקומוניסט. בשלב זה של הגותו, מרקס טרם השלים את מהלך ההתנתקות שלו מן ה"הגליאנים הצעירים" – והם הרי הרבו כל כך לבקר את ה"אשליה" הדתית…

    לנדב:
    אינני מסכים עם האופן שבו אתה מפרש את המושג "אידאולוגיה", ולכן גם לא עם תוכן התשובה שלך לסער. אני חושב שאתה "מלחים" ביחד שתי משמעויות שונות של המושג, ששתיהן מופיעות אצל מרקס, אבל הלחמתן זו אל זו וטשטוש ההבדלים ביניהן אינה שלו.
    במשמעות הראשונה, "אידאולוגיה" היא מכלול היצירה הרוחנית ה"מתאימה" לתנאי הייצור ויחסי הייצור בתקופה היסטורית מסויימת, והנובעת (בחשבון אחרון) מן התנאים והיחסים הללו.
    במשמעות השניה, "אידאולוגיה" היא אשליה עצמית של המעמד השליט אודות עצמו: המעמד השליט מבין (בטעות) את עצמו כמבטא ומשקף את הכלליות החברתית, ולא רק קבוצה פרטיקולרית עם אינטרסים פרטיקולרים.
    על פי המשמעות הראשונה של "אידאולוגיה", כל תיאוריה, ובכלל זה תיאוריה במדעי החברה, ובכלל זה התיאוריה של מרקס עצמו היא אידאולוגיה. מרקס היה מן הסתם מסכים לכך ומסביר, שהסוציאליזם המדעי שלו עצמו לא יכול היה להתהוות בטרם יתהוו יחסי הייצור הקפיטליסטיים. ה"מניפסט הקומוניסטי" הוא יצירת-רוח הנובעת מתנאי הייצור של המאה התשע-עשרה, ולא יכול היה להכתב (וודאי שלא להפוך למסמך-המניע-המונים) לפני המאה התשע-עשרה (נסה, למשל, להסביר לאיכר בימי-הביניים שאפשר להאכיל את כל האנושות לשובע…). התיאוריה, כאידאולוגיה, נובעת מן הבסיס הכלכלי, אבל לא באופן הפשטני שעל-פיו היא פשוט משקפת את האינטרסים של המעמד השליט.
    על פי המשמעות השניה של "אידאולוגיה" ("אידאולוגיה" כאשליה עצמית של המעמד השליט), האידאולגיה אכן מנוגדת ל"תיאוריה". אם ההשקפה שלך על המציאות היא אמיתית, היא תיאוריה, ואם היא שקרית, אז היא אידאולוגיה (ואולי יש גם אפשרות שלישית, שהיא סתם טעות, לא תיאוריה ולא אידאולוגיה). אבל אין מניעה עקרונית שאדם כלשהו (אפילו איננו ממעמד הפועלים) ישתחרר מן האידאולוגיה ויגיע אל התיאוריה.

    לסער:
    חינוך עובד, אבל לא תמיד. שני תנאים הכרחיים להצלחתו של החינוך הם כבוד של המחנך לחניך והזדהות (לא מוחלטת!) עמו. וממש שני הדברים האלה נמצאים בסכנה, כשמתחילים לחלק את החברה באופן דיכוטומי ל"מחנכים" ול"חניכים". אחת הסיבות שבגללן חשוב לי לפרק את הזיהוי של "אידאולוגיה" עם "מניפולציה" או "קונספרציה" היא שאני מאמין שהאידאולוגיה אכן משפיעה עלינו. אבל חשוב שנבין כיצד היא משפיעה עלינו, ונבין שהיא משפיעה עלינו גם כשאנחנו חושבים ש"השתחררנו" ממנה. מי שיזהה את ההשפעה שהאידאולוגיה משפיעה עליו, יוכל להתמודד עמה בנפשו פנימה, ותוך-כדי התמודדות כזאת להתמודד גם על נפשותיהם של חניכיו. אפלטון חשב שהמחנך צריך להתחיל לעבוד רק אחרי שהשלים את תהליך השחרור-מאשליות: רק אחרי שיצא ממערת הצללים וראה את השמש. אני לא אוהב את התיאור של המחנך כאסיר שיצא מן המערה, ועכשיו הוא חוזר אליה בגיחות קומנדו על-מנת לשחרר אסירים אחרים. אני מעדיף אסירי מערה המנסים ביחד, חניכים ומחנכים, למצוא את הדרך החוצה.

    לערן:
    אני חושב שניסחת היטב את ההשפעה החמורה ביותר של האידאולוגיה עלינו: הפנמת שיח של יאוש (אני מוותר על שם התואר "הגמוני" מסיבות שיובהרו מייד) ואובדן שיח של תקווה ואמונה. הייתי מוסיף על כך: אובדן האמון במלים, ובקשר שבין מלים למחשבות ובין מלים למעשים – אווירה כללית שבה "הכל חארטה", "מעוות לא יוכל לתקון", "הכל אבוד", "החיים בזבל" ולכן אין טעם למאבק. אבל שים לב שאלה אינם התכנים ההגמוניים שמשודרים לנו מבעד ל"שופרות התעמולה" של האידאולוגיה הקפיטליסטית (כביכול). להפך! בדרך-כלל משודרים לנו המסרים ההפוכים (ואנחנו – כולנו ולא רק אלה שלמדו מרקסיזם באוניברסיטה – מסרבים להאמין להם). היאוש והשיתוק שאנחנו שוקעים בהם הם במידה רבה פועלה של האידאולוגיה הקפיטליסטית, אבל אנחנו שוקעים ביאוש דווקא משום, ודווקא למרות, שאנחנו לא מאמינים לתכנים האידאולוגיים.

  17. יפתח: ראשית, אני חייב להודות שההיכרות שלי עם כתבי מרקס – ישירות ולא דרך מתווכים – היא די מוגבלת, ואני לא יכול להתווכח עם התיאור שלך. אני כן יכול לטעון שני דברים: ראשית, ששתי המשמעויות שאתה מתאר כאן מוצגות על ידי כל פרשני מרקס שאני שמעתי עד היום כאחת, ושנית – שהחיבור ביניהם נשמע לי מאוד טבעי (יתכן שבגלל הסיבה הקודמת). אם רעיונות הם תולדה של יחסי הייצור, והאנשים החזקים בחברה מעצבים רעיונות שמצדיקים את שליטתם, האם זה לא אומר שמערכת יחסי יצור יוצרת רעיונות שמצדיקים את השליטה של המעמד השליט?

    מעבר לזה, נדמה לי שההלחמה הזו לא דרושה לצורך הטיעון הספציפי שהעליתי בפני סער. כי אם אתה לוקח את הטענה הראשונה – זו שאומרת שרעיונות הם תולדה של יחסי יצור – מעבר לרמה הבנאלית שלה (מי שלא ראה מכונית מימיו לא יכול לדמיין את הפרברים, כי העבודה צריכה להיות ליד הבית) לרמה יותר מורכבת – כמו הקשר שתיארתי לעיל, בין זכויות אדם לבין קפיטליזם, הרי שהשאלה האם הרעיונות משרתים את המעמד השליט היא לא רלוונטית.
    אם הרעיונות של מרקס הם תולדה של הקפיטליזם המוקדם, מה התוקף שלהם, כרעיונות ולא כמייצגים של תקופתם? הרי זו לא אמת אוניברסלית, אלא רק נגזרת רעיונית של הנול המכני… כיצד ניתן לטעון למעמד על-זמני של תיאוריה, שטוענת בעצמה שרעיונות הם עניין היסטורי-כלכלי?

  18. יפתח תודה על התשובה המקיפה. אני אכן חטאתי בחטא האופייני של מי שרוצה להגיד משהו ונתלה לכן במרכיב בודד מתוך מאמר רחב יותר. כעיקרון אני אכן נוטה לקבל כל אחד משלושת ההסברים הלא פסיכולוגיים שנתתה ללמה לא התרחשה בסקנדינביה הקפיצה האיכותית לקומוניזים. גם בשמאל הסקנדינבי ניתן למצוא כיום תשובות בעיקר מהסוג הראשון וקצת גם מהסוג השני. כמו כן היציבות, כלומר העדר נסיגה אבל גם העדר התקדמות לשלב גבוה יותר ערערו במשהו את הביטחון של השמאל הסקנדינבי. ביטחון שהיה בשיאו בשנות ה 60 וה 70 המוקדמות. תוך כדי עולה גם תשובה נוספת והיא שלא תיתכן "קפיצה איכותית" בשבדיה בלי שבעולם יהיו עוד הרבה "שבדיות". זה גם גורם לחלק גדול מהשמאל בארצות סקנדינביה להפנות את מבטו החוצה לכיוון של סיוע להקמת ארגוני עובדים בארצות שעוברות תהליכי תיעוש, מאבק כנגד הגלובליזציה התאגידית ששבדיה אחראית לה לא פחות מארצות עשירות אחרות וכיוצא בזה. וזה גם אומר שאנו אולי ברי מזל כי מי שצריך לייצר עוד "שבדיות" ,(וליטול חלק חלק במסע שיש בו גם לא מעט תחושת משמעות שנעדרת ממקומות שבהם הכל כבר בנוי), הוא לא מי שחי בארצות סקנדינביה אלא דווקא מי שחי בארצות שיש להופכן לסוציאל-דמוקרטית.

  19. נדב,
    הנה דימוי שעשוי לעזור במשהו להבנת קשר ההתניה שבין אופן הייצור ובין האידאולוגיה (במשמעות שסומנה כמשמעות ה"ראשונה" בתגובה הקודמת שלי). זה לא דימוי של מרקס, וזה אפילו לא דימוי מוצלח מסיבות שיובהרו להלן, אבל בינתיים הוא הכי טוב שיש לי:
    החוקים של משחק השחמט קובעים את כל מה שאפשר לעשות במסגרת משחק שחמט, וממילא גם את מה שאי אפשר לעשות. במהלך משחק שחמט אי אפשר להזיז את הצריח באלכסון. גם אי אפשר להטיל קביות ולדרוש תור נוסף בגלל שיצא לך "דאבל". כל המהלכים בכל משחק שחמט אפשרי כפופים באופן חמור לסדרה סגורה של "חוקי משחק". ובכל זאת – יש אינספור מהלכי שחמט אפשריים, אינספור אסטרטגיות ושיטות משחק, אינסוף משחקים.
    אז במשל הזה, אופן הייצור משול לחוקי השחמט, ובניין העל האידאולוגי משול למשחקי שחמט שאפשר לשחק. כל המשחקים ישקפו באופן כלשהו את החוקים, אבל אף אחד מהמשחקים לא יהיה סתם שחזור או השתקפות של החוקים שקבעו אותו.
    המשל הזה הוא לא טוב, משום שהפעילות האנושית איננה משחק סגור. היא איננה משחק סגור בדיוק בגלל שהפעילות בהתאם לחוקים גם משנה את החוקים עצמם. כך הדבר בהתפתחות של שפה, בהתפתחות של יחסי עבודה ובעצם בכל מוסד חברתי משמעותי (לכן הדיבורים של כמה פילוסופים אנאליטיים על השפה כעל "משחק לפי כללים" הם אי הבנה של טיבה של שפה אנושית).
    "המניפסט הקומוניסטי" – יצירה אידאולוגית שאמורה להתאים לאופן הייצור הקפיטליסטי שבתוכו נולדה – הוא טקסט הקורא לביטול הרכוש הפרטי. לכאורה זה לא יכול להיות! במונחי המשל שלי – זה כמו לעשות מהלך במסגרת משחק שחמט שיגרום לצריח להתחיל לנוע באלכסון…
    איך אפשר לפתור את זה? בשתי דרכים:
    הראשונה היא להגיד שאכן, המשל אינו זהה לנמשל. כפי שלמדני המורה שלי פרופ' צביקה טאובר, אם המשל היה זהה לנמשל הוא לא היה משל אלא נמשל…
    הדרך השניה היא לומר שמה שמקביל במשל ל"חוקי המשחק" זה לא הקפיטליזם, אלא התנאים הכלכליים והחברתיים של חברת המונים, ייצור תעשייתי, חלוקת עבודה חברתית משוכללת וכו'. הקפיטליזם הוא רק אחד מן המשחקים שאפשר לשחק בתוך החוקים האלה. הקומוניזם הוא משחק אחר המציית לאותם חוקים עצמם.
    וגם כעת אנחנו רחוקים מאוד מפתרון הבעיה…

  20. נדב,
    הנה דימוי שעשוי לעזור במשהו להבנת קשר ההתניה שבין אופן הייצור ובין האידאולוגיה (במשמעות שסומנה כמשמעות ה"ראשונה" בתגובה הקודמת שלי). זה לא דימוי של מרקס, וזה אפילו לא דימוי מוצלח מסיבות שיובהרו להלן, אבל בינתיים הוא הכי טוב שיש לי:
    החוקים של משחק השחמט קובעים את כל מה שאפשר לעשות במסגרת משחק שחמט, וממילא גם את מה שאי אפשר לעשות. במהלך משחק שחמט אי אפשר להזיז את הצריח באלכסון. גם אי אפשר להטיל קביות ולדרוש תור נוסף בגלל שיצא לך "דאבל". כל המהלכים בכל משחק שחמט אפשרי כפופים באופן חמור לסדרה סגורה של "חוקי משחק". ובכל זאת – יש אינספור מהלכי שחמט אפשריים, אינספור אסטרטגיות ושיטות משחק, אינסוף משחקים.
    אז במשל הזה, אופן הייצור משול לחוקי השחמט, ובניין העל האידאולוגי משול למשחקי שחמט שאפשר לשחק. כל המשחקים ישקפו באופן כלשהו את החוקים, אבל אף אחד מהמשחקים לא יהיה סתם שחזור או השתקפות של החוקים שקבעו אותו.
    המשל הזה הוא לא טוב, משום שהפעילות האנושית איננה משחק סגור. היא איננה משחק סגור בדיוק בגלל שהפעילות בהתאם לחוקים גם משנה את החוקים עצמם. כך הדבר בהתפתחות של שפה, בהתפתחות של יחסי עבודה ובעצם בכל מוסד חברתי משמעותי (לכן הדיבורים של כמה פילוסופים אנאליטיים על השפה כעל "משחק לפי כללים" הם אי הבנה של טיבה של שפה אנושית).
    "המניפסט הקומוניסטי" – יצירה אידאולוגית שאמורה להתאים לאופן הייצור הקפיטליסטי שבתוכו נולדה – הוא טקסט הקורא לביטול הרכוש הפרטי. לכאורה זה לא יכול להיות! במונחי המשל שלי – זה כמו לעשות מהלך במסגרת משחק שחמט שיגרום לצריח להתחיל לנוע באלכסון…
    איך אפשר לפתור את זה? בשתי דרכים:
    הראשונה היא להגיד שאכן, המשל אינו זהה לנמשל. כפי שלמדני המורה שלי פרופ' צביקה טאובר, אם המשל היה זהה לנמשל הוא לא היה משל אלא נמשל…
    הדרך השניה היא לומר שמה שמקביל במשל ל"חוקי המשחק" זה לא הקפיטליזם, אלא התנאים הכלכליים והחברתיים של חברת המונים, ייצור תעשייתי, חלוקת עבודה חברתית משוכללת וכו'. הקפיטליזם הוא רק אחד מן המשחקים שאפשר לשחק בתוך החוקים האלה. הקומוניזם הוא משחק אחר המציית לאותם חוקים עצמם.
    וגם כעת אנחנו רחוקים מאוד מפתרון הבעיה…

  21. וואו, תשמע, אני לא יודע אם אתה קורא את התגובות אחרי 8 שנים שפרסמת את הקטע שלך, אבל

    אני מסיים עכשיו תואר בפילוסופיה. אין סמסטר שמרקס לא מילא תפקיד כזה או אחר בו. בעצמי כתבתי כמה מטלות כתיבה על מרקס, על חלקן גם קיבלתי ציונים לא רעים.

    בחיים לא הוסבר לי כל כך טוב כמו שהסברת כאן.

    אני שואל את עצמי למה באוניברסיטה לא מלמדים ככה? למה המרצה מציג את התורה של מרקס כאילו הייתה תורה מסיני, מבלי לתת את הדעת על הדקויות הקטנות האלה שאמנם פוגעות ברצף הסיפורי ובשטף הדברים, אבל מציקות לכל סטודנט (ולפרפקציוניסטים שביננו לא סתם מציקות אלא ממש מוציאות מריכוז והופכות את כל תחושת הלמידה ל"מה זה השיט הזה שאני לומד? איך אפשר בכלל לחשוב שמרקס היה אדם חכם עם כל הסתירות שבו?").
    התשובה יכולה להיות או (1) האוניברסיטה רוצה לאתגר את הסטודנט ולכן לזרוק אותו למים העמוקים ושילמד לבד (איך יעשה זאת? אולי ימצא בלוג מעניין של איזה צדיק ברשת?) או (2) האוניברסיטה פשוט גרועה.

    בכל מקרה, הנקודה הספציפית הזאת הציקה לי – הרי מחד מרקס אומר "תהיה מהפכה, אני יודע את זה" [מקווה שגם פה לא ייפו לי את המציאות ולפחות את זה הוא אמר], ומאידך הוא אומר "אין מהפכה בגלל האידאולוגיה". אז תודה רבה לך על ההבהרה.

להגיב על יהודון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *