קִילְגוֹר טְרַאוּט ואנחנו, או: רוח הרפאים של המחאה החברתית

פעמוני המחאה שצלצלו בכל הארץ בקיץ האחרון לא ישפיעו כהוא זה על ראש הממשלה שלנו, וגם לא על שר האוצר או פקידי משרדו. לא להם צלצלו הפעמונים, וממילא תדר הצלצולים היה נמוך או גבוה מטווח שמיעתם. הפעמונים צלצלו לנו. גל המחאה האדיר הוא קילגור טראוט שלנו. הוא צועק לנו "הייתם חולים ועכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשותה".

(כשסיימתי לכתוב את הרשימה הבאה, גיליתי, באמצעות 'גוגל', שסיוון פיסטרוב הקדימה אותי בהצבעה על הקשר שבין ארועי הקיץ האחרון ובין ספרו של וונגוט "רעידת זמן". לאחר התלבטות מסויימת החלטתי לפרסם בכל זאת את מה שכתבתי, תוך מתן קרדיט וקישור לזו שהקדימה אותי…)

קִילגוֹר טרַאוּט

בזמן האחרון אני מרבה לחשוב על קילגור טראוט. טראוט הוא דמות דמיונית המופיעה בכמה מספריו של הסופר האמריקאי הנפלא קוּרט ווֹנֵגוּט, שנפטר ב 2007. טראוט הוא זקן תמהוני, שילוב של גאון ושוטה, הכותב סיפורי מדע בדיוני שאותם הוא מוכר לפרסום במגזינים פורנוגרפיים. טראוט הוא גם הגיבור של הספר "רעידת זמן", שפרסם וונגוט בשנת 1997. היה זה הספר האחרון שכתב וונגוט, והוא בעצם תיאור של כשלון ספרותי, שהוא כשלון ספרותי בפני עצמו. אבל אצל וונגוט, אפילו הכשלונות נהדרים.

מבולבלים? בואו נתחיל מחדש. בספר "רעידת זמן" מתעד וונגוט את כשלונו בכתיבת רומן שכותרתו אמורה היתה להיות "רעידת זמן". היה לו רעיון, היו לו עלילה ודמויות, אבל הדברים לא התחברו. וונגוט לקח, איפוא, את המעט שהצליח ליצור, וערבב אותו עם טקסט אוטוביוגרפי נוסטלגי, המסכם את חייו ואת יצירתו. לתערובת המוזרה הזאת, המכילה חלקים של בדיון וחלקים אוטוביוגרפיים, הוא קרא "רעידת זמן". וונגוט הבטיח ש"רעידת זמן" יהיה ספר הפרוזה האחרון שלו, והוא אכן לא חזר לכתוב פרוזה עד מותו, עשר שנים מאוחר יותר.

הרעיון שביסוד הרומן-שלא-נכתב "רעידת זמן" הוא זה: ברגע אחד של שנת 2001 מתרחשת "רעידת זמן" (על משקל "רעידת אדמה") והעולם כולו מוחזר עשר שנים אחרונית, אל שנת 1991. משם מתחיל הזמן להתגלגל מחדש קדימה, תוך שחזור מדוייק של כל הארועים שכבר קרו. הדבר היחיד שאינו כפוף לחזרה המדוקדקת הזאת היא רוח האדם, או ליתר דיוק: התודעה והרצון של האנשים. התוצאה, בספרו של וונגוט, היא טראגית: התודעה האנושית והרצון האנושי כלואים בתוך מלכודת דטרמיניסטית מאמללת. נניח שב 11 בנובמבר 1992, במהלך קטטה עם אשתך, אמרת משפט אחד שאסור היה לך לומר. זה הוביל למשבר, לגירושין, לבדידות ולאומללות. כעת, לאחר רעידת הזמן, מגיע שוב התאריך 11/11/92, והנה אתה וזוגתך בערב במטבח, והשיחה מתנהלת בדיוק כפי שהתנהלה בפעם הקודמת, ואתה יודע שאסור לך בשום אופן להגיד את המשפט ההוא… אבל לרצונך אין כל השפעה על הארועים המתרחשים במציאות. שפתיך מבטאות מעצמן את המלים האסורות, המולידות, שוב, בדיוק אותן תוצאות…

וכמובן, אם בתאריך כלשהו במהלך אותן שנים סובבת בפראות את הגה המכונית ודרסת זקנה על המדרכה – נגזר עליך לדרוס אותה שוב. אם צפית באמך גוססת ביסורים, תצפי שוב ביסורי הגסיסה וכן הלאה. אבל זה לא הכל, מסביר לנו וונגוט. במהלך עשר השנים שבהם הזמן חוזר על עצמו, האנשים מתרגלים לכך שלתודעתם אין כל השפעה על המציאות, והם חדלים לתת את דעתם עליה (על המציאות). הנהגים לא מכוונים את המכוניות, ההורים לא משגיחים על הילדים, הטבחים לא נזהרים עם הסכין – מה הטעם? הרי הכל יקרה שוב בדיוק כפי שקרה בפעם הקודמת… בני האדם שוקעים באפתיה.

אלא שאז מסתיימות עשר השנים של הרעידה, והרצון החופשי שב ומתחבר אל המציאות. אחרי שנים של אפתיה, אף אחד לא שם לב לכך. מכוניות, מטוסים, פסי ייצור וסכיני מטבח שוב זקוקים לתודעה אנושית שתכוון אותם, אבל איש לא עושה זאת, ושרשרת אינסופית של תאונות מתחוללת. אף אחד לא מתנער מן האדישות – זולת קילגור טראוט. הוא היחיד שמבין מה קורה. הוא היחיד שרואה שהרצון החופשי "נכנס שוב להילוך". הוא צריך להעיר את האנושות מתרדמַת האפתיה, והוא רק זקן מבולבל אחד, אדם שופע רעיונות אבל מאוד לא מעשי…

אין לו זמן להסביר לשומעיו את המצב בפירוט וברגישות – בחוץ מתנגשות מאות אלפי מכוניות נהוגות בידי נהגים שאינם יודעים שהם מכוונים את הנסיעה. אין לו זמן לדייק את המסר. הוא רץ ממקום למקום וצועק ומשדר שוב ושוב את הדברים הבאים: "רצון חופשי! רצון חופשי! הייתם חולים אבל עכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשות".

אפתיה ומחאה

ולמה אני חושב בשבועות האחרונים על קילגור טראוט? משום שנדמה לי שגם אנחנו, הישראלים, היינו כלואים שנים ארוכות באיזו מלכודת דטרמיניסטית. זו לא היתה בדיוק "רעידת זמן", וגם לא שחזרנו במדוייק דברים שכבר קרו, אבל בכל זאת, לרצון שלנו, לרצון הפוליטי שלנו, זה שאותו אנחנו מביאים לידי ביטוי (או אמורים להביא לידי ביטוי) דרך המוסדות הפוליטיים שלנו, לא היתה כל השפעה על המציאות.

אף פעם לא רצינו שהמדינה תמכר לקומץ בעלי הון. אף פעם לא רצינו שהשירותים הציבוריים יקוצצו ויעברו "מיקור-חוץ". אף פעם לא שאפנו שהרשויות המקומיות יהיו קורבן להרעבה תקציבית. אף פעם לא באמת רצינו שהעבודה המאורגנת תחוסל – בטח לא העבודה בענף שלנו… אבל לרצון שלנו לא היתה כל השפעה על המציאות. הנציגים שלנו בפוליטיקה, שאמורים היו להפוך את הרצון הקולקטיבי שלנו למציאות, עשו, בעקביות מרגיזה, בדיוק את ההפך. והמוזר מכל: גם בפעמים הנדירות שהנציגים שלנו פעלו בהתאם לרצוננו, לא היו לכך כל תוצאות. כבר ב 1984 קבעה כנסת ישראל חוק חינוך חינם לכל הילדים מגיל שלוש. החוק מעולם לא השפיע על המציאות בגנים ובפעוטונים. בשנת אלפיים חוקקה הכנסת חוק להקמת בית חולים ציבורי בעיר אשדוד, אבל במציאות לא הוקם שום בית חולים בעיר. וכן הלאה. הדוגמאות מוכרות וידועות, וכמוהן גם ההסברים. אין צורך לחזור עליהם כאן. מדיניות ה"קצץ-והפרט" מבית מדרשו של משרד האוצר עיצבה את המציאות הישראלית כאילו אינה תלויה כלל ברצונם של האזרחים ובהכרעות של נבחריהם.

ומה קרה לנו בשנים הללו? קורט וונגוט כבר אמר: שקענו באפתיה. אצל רבים התבטאה האפתיה במשיכת כתפיים ובהיה במסך, בחיפוש פתרונות אישיים כדי "להשאיר את הראש מעל המים" ובחזרה כפייתית על כמה פסוקים כוללניים: "הכל חרא", "כל הפוליטיקאים מושחתים" וכן הלאה. אצל מקצתנו, האפתיה התבטאה במחאה.

כן, במחאה. החיבור של מחאה עם אפתיה נראה לנו פרדוקסלי, משום שהתרגלנו לראות במחאה סוג של עשייה. ואכן, בתוך כל ה"אקשן" של ניסוח כרוזים ושיחות טלפון ושליחת אס-אם-אסים והקלקה על "לייקים", אפשר לשכוח לפעמים שמחאה היא רק רוח-רפאים של עשייה או, בניסוח רך יותר, היא סוג נחות ואומלל של עשייה, שהוא מנת חלקו של מי שעשייה אמיתית, פורה, משנה מציאות ומעשירה נמנעה ממנו. ואנחנו הפכנו עם השנים ל"מוחים מקצועיים". שוב ושוב סבבנו במעגלי המחאה שלנו, כתבנו כרוזים ודייקנו נוסחים, אבל עמוק בלב ידענו שהמציאות תמשיך בשלה, ומדינת ישראל תוסיף להתגלגל בכיוון שמתווים לה אלה שעושים באמת. ויש לומר עוד משהו: לא רק צער היה כאן, אלא גם אבק של חדוות-השעשוע הילדותית, השמורה לאלה הפטורים מכל אחריות: המציאות לא מתחשבת בנו, אז אנחנו לא צריכים להתחשב בה…

היינו חולים ועכשיו הבראנו, ויש עבודה לעשות.

ואז בא הגל האדיר של המחאה בקיץ 2011. מאהלים בכל רחבי הארץ, מאות אלפים ברחובות, דברים שלא העזנו לקוות להם. ובכל זאת – מחאה. רק מחאה. מחאה היא רוח רפאים של עשייה, אבל יש רגעים נדירים שבהם גם לרוח רפאים יכולה להיות השפעה מסויימת. בעיקר אם זו רוח רפאים המתגלה בבת אחת למאות אלפים. בעיקר אם זו רוח רפאים מלאת רוח נעורים ורוח קרב. יש הרבה דברים חדשים ויפים במחאת הקיץ האחרון. אחד מהם הוא זה: בפעם הראשונה מזה שנים, המוחים מתכוונים לעצמם ברצינות. מי שרואה רק את האופי הקרנבלי של המחאה עלול להחמיץ את העיקר: הפעם, המוחים בהחלט מצפים שהמציאות (הפוליטית, הכלכלית, החברתית) תתחיל להתחשב בהם. לציפיה הזאת יש מחיר: מי שתובע מהמציאות להתחיל להתחשב בו, מתחייב, מניה וביה, להתחיל להתחשב במציאות.

אל נשלה את עצמנו: פעמוני המחאה שצלצלו בכל הארץ בקיץ האחרון לא ישפיעו כהוא זה על ראש הממשלה שלנו, וגם לא על שר האוצר או פקידי משרדו. לא להם צלצלו הפעמונים, וממילא תדר הצלצולים היה נמוך או גבוה מטווח שמיעתם. הפעמונים צלצלו לנו. גל המחאה האדיר הוא קילגור טראוט שלנו. הוא צועק לנו "הייתם חולים ועכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשותה". גל המחאה העיר אותנו מתרדמתנו, וחילץ אותנו מתוך הסיוט האפתי-דטרמיניסטי ששקענו בו: "זה לא באמת שהמציאות אינה תלויה ברצונכם", צעקה לנו המחאה, "זה לא באמת שאין לכם שום השפעה, זה לא באמת שאין סיכוי לשינוי… הייתם חולים, ועכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשותה". ובכן, התעוררנו. אנחנו יושבים על המיטה הסתורה ומשפשפים עיניים בתמהון: חלמנו או לא חלמנו את הסיוט הנורא הזה? ומה עושים עכשיו? מכל השלטים שראיתי בהפגנות החודש האחרון, היה אחד שריגש אותי במיוחד (נדמה לי שראיתי אותו בבאר-שבע). היו כתובות עליו שלוש מלים: "לא נֵרָדֵם שוב".

העבודה עדיין מחכה שנעשה אותה. זו עבודה קשה, מורכבת ואיטית של עיצוב המציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית שלנו. זו עבודה המחייבת אופן פעולה אחר ואנרגיות אחרות ממה שדורשת המחאה. היא מסעירה פחות את הדם אך מספקת הרבה יותר את תביעות השכל והלב. אז בוקר טוב לכולנו. בוקר טוב קורט וונגוט. כמי שכיהן במשך שנים כנשיא הכבוד של "האגודה ההומניסטית האמריקאית", תשמח לדעת שחזרנו להיות בני אדם, ופירוש הדבר שחזרנו לקחת אחריות על חיינו. בוקר טוב קילגור טראוט. אתה יכול להפסיק לצרוח. הבנו. מתחילים לעבוד.

25 תגובות בנושא “קִילְגוֹר טְרַאוּט ואנחנו, או: רוח הרפאים של המחאה החברתית”

  1. הפוסט מזכיר לי את הפתעתי מהטענה החוזרת בתקשורת ש"שינויים אמיתיים אפשר לעשות רק דרך הפוליטיקה", והם מתכוונים שהשאלה היא איך המחאה תשפיע על הבחירות הבאות.
    אבל זה פשוט לא נכון. תנועת המחאה כבר עכשיו עושה הרבה, ולא רק מפגינה. למשל, הם פועלים להגברת החינוך וההשכלה והמודעות בנושא הכלכלי. אפשר גם לפעול ישירות מול בעלי הדירות ולדרוש הורדת שכ"ד, אולי באמצעות סנקציות או חיזוקים חיוביים שאינם בהכרח כלכליים. יש עוד דרכים להשפיע על הכלכלה מלבד רגולציה ממשלתית. למשל, אפשר להקים עמותת דיור שתרכוש אדמות מהמדינה ותבנה דירות שלא למטרות רווח. אולי כך העמותה תוכל לנצל את חוק הוד"לים לטובת הציבור ולא לטובת הקבלנים.

    זה גם מזכיר לי שקראתי היום בהארץ המלצה ששר הבטחון יקים קרן ממשלתית לפיצוי משפחות קורבנות המשט. וחשבתי לעצמי, לא רק הוא יכול לעשות את זה. גם אזרחים יכולים להקים קרן כזו ולעודד את מי שמאמין בצעדים פייסנים לתרום לקרן הזו. הרי מרבית העמותות לא פועלות רק כלוביסטיות בכנסת. הן עושות דברים כדי לשנות המצב הקיים.

  2. הפוסט מזכיר לי את הפתעתי מהטענה החוזרת בתקשורת ש"שינויים אמיתיים אפשר לעשות רק דרך הפוליטיקה", והם מתכוונים שהשאלה היא איך המחאה תשפיע על הבחירות הבאות.
    אבל זה פשוט לא נכון. תנועת המחאה כבר עכשיו עושה הרבה, ולא רק מפגינה. למשל, הם פועלים להגברת החינוך וההשכלה והמודעות בנושא הכלכלי. אפשר גם לפעול ישירות מול בעלי הדירות ולדרוש הורדת שכ"ד, אולי באמצעות סנקציות או חיזוקים חיוביים שאינם בהכרח כלכליים. יש עוד דרכים להשפיע על הכלכלה מלבד רגולציה ממשלתית. למשל, אפשר להקים עמותת דיור שתרכוש אדמות מהמדינה ותבנה דירות שלא למטרות רווח. אולי כך העמותה תוכל לנצל את חוק הוד"לים לטובת הציבור ולא לטובת הקבלנים.

    זה גם מזכיר לי שקראתי היום בהארץ המלצה ששר הבטחון יקים קרן ממשלתית לפיצוי משפחות קורבנות המשט. וחשבתי לעצמי, לא רק הוא יכול לעשות את זה. גם אזרחים יכולים להקים קרן כזו ולעודד את מי שמאמין בצעדים פייסנים לתרום לקרן הזו. הרי מרבית העמותות לא פועלות רק כלוביסטיות בכנסת. הן עושות דברים כדי לשנות המצב הקיים.

  3. למי צילצלו הפעמונים? צילצלו לנו לאנשים שמקשיבים שמוכנים לקחת אחריות ולשנות את המציאות.
    המציאות תשתנה רק אם נשנה אותה במו ידינו עם נחישות ובהרבה עבודה קשה.
    נכונו לנו גם נקודות שפל ורגעי כשל, אך את המנגינה הזו אסור להפסיק.
    כן הבראנו ואנו נכונים לחיים חדשים, חיים בהם אחרים לא יוכלו עוד לשלוט בנו בגורלינו או בחיינו, כי אנו נהיה אדון להם

  4. למי צילצלו הפעמונים? צילצלו לנו לאנשים שמקשיבים שמוכנים לקחת אחריות ולשנות את המציאות.
    המציאות תשתנה רק אם נשנה אותה במו ידינו עם נחישות ובהרבה עבודה קשה.
    נכונו לנו גם נקודות שפל ורגעי כשל, אך את המנגינה הזו אסור להפסיק.
    כן הבראנו ואנו נכונים לחיים חדשים, חיים בהם אחרים לא יוכלו עוד לשלוט בנו בגורלינו או בחיינו, כי אנו נהיה אדון להם

  5. אוקיי, אז מה עושים? כי מלבד זה שהמאמר שלך כתוב נפלא ומצביע על נקודות מדויקות ומעניינות, הוא בעצמו קצת מזכיר "רק" מחאה…

    נדמה לי שהבעיה העיקרית באמת, היא אזלת ידינו בכל הנוגע לעשייה. מבחינת רוב הציבור, העשייה הכי מרחיקת לכת היא הגעה לכיכרות והנפת שלטים, ולא שזה לא הרבה, אבל כמו שאמרת, זה לא מספיק.

  6. אוקיי, אז מה עושים? כי מלבד זה שהמאמר שלך כתוב נפלא ומצביע על נקודות מדויקות ומעניינות, הוא בעצמו קצת מזכיר "רק" מחאה…

    נדמה לי שהבעיה העיקרית באמת, היא אזלת ידינו בכל הנוגע לעשייה. מבחינת רוב הציבור, העשייה הכי מרחיקת לכת היא הגעה לכיכרות והנפת שלטים, ולא שזה לא הרבה, אבל כמו שאמרת, זה לא מספיק.

  7. העבודה היא קודם כל שינוי אמיתי בתודעה. רק התבססות של התודעה שאליה חותר פוסט זה, תביא לשינוי אמיתי. בתהליכים חברתיים בעלי משמעות מכריעה, עשייה מוקדמת היא בכייה לדורות, כי שינוי הוא תמיד הדרגתי. העשייה המהירה מונעת את השינוי האינטגרטיבי שמאחד את הרעיונות החדשים עם המציאות. עשייה מוקדמת מידי עלולה או לפספס כי היא נובעת מרעיונות שלא הבשילו באמת או שהיא לא תהיה מותאמת למציאות ובכך תכחיד את עצמה באכזבות שיבואו מהפער שבין הרעיונות להישגים.

  8. העבודה היא קודם כל שינוי אמיתי בתודעה. רק התבססות של התודעה שאליה חותר פוסט זה, תביא לשינוי אמיתי. בתהליכים חברתיים בעלי משמעות מכריעה, עשייה מוקדמת היא בכייה לדורות, כי שינוי הוא תמיד הדרגתי. העשייה המהירה מונעת את השינוי האינטגרטיבי שמאחד את הרעיונות החדשים עם המציאות. עשייה מוקדמת מידי עלולה או לפספס כי היא נובעת מרעיונות שלא הבשילו באמת או שהיא לא תהיה מותאמת למציאות ובכך תכחיד את עצמה באכזבות שיבואו מהפער שבין הרעיונות להישגים.

  9. תודה לכל המגיבים.
    יוסי, אני לא חושב שכתבתי כאן שאפשר לעשות שינוי רק דרך הפוליטיקה (אפשר שכתבתי זאת, או רמזתי לכך בפוסט אחר).
    לדעתי יש הרבה מה לעשות גם מחוץ לפוליטיקה, אבל אי אפשר להתעלם מהפוליטיקה, ולקוות שהיא, מצידה תתעלם מאתנו.
    ולאלה המבקשים ממני תשובות קונקרטיות לשאלה "מה לעשות?" – אני לא יכול לענות על השאלה הזאת בלי להכיר אתכם הכרות אישית. לכל היותר אני יכול לתת כאן רשימת רעיונות. אני עצמי עושה רק חלק מהדברים הללו כמובן. המכנה המשותף לכולם: הגדלת היכולת של בני אדם לקחת אחריות על חייהם הציבוריים והפרטיים, תפיסת עמדה אקטיבית, ולא פאסיבית-גרידא, ביחס למערכות אנונימיות ומנוכרות כמו "השוק" ו"הפוליטיקה":
    א) להתפקד למפלגה (כל מפלגה שמתאימה לך). לפעול בתוכה בכיוונים המעצימים את מדינת הרווחה. לגבש כוח כזה בתוך המפלגה. להחיות את סניף המפלגה בעיר מגוריך וכו'.
    ב) להקים איגוד עובדים במקום העבודה שלך. להצטרף לועד. להחיות את הפעילות של האיגוד אם הוא קיים אך מנומנם.
    ג) להקים ועד שכונה, להצטרף לועד ההורים בבית הספר, להצטרף להנהלת המתנ"ס וכו' – לפעול במוסדות הללו לקידום מדיניות סוציאל-דמוקרטית ברמה המקומית והקהילתית.
    ד) להיות חבר פעיל לפחות ברשימת תפוצה אחת המעבירה באינטרנט חומר תיאורטי רלוונטי ומידע על פעילויות מזדמנות.
    ה) למצוא שותפים ולהקים איתם קואופרטיב צרכני
    ו) או גינה קהילתית
    ז) או אולי אפילו קואופרטיב יצרני…
    ח) ללמוד ללמוד ללמוד! זה נשמע פרדוקסלי, הרי אנחנו מדברים כאן על עשיה ולא על לימוד, אבל כבר לימדו חכמינו: "גדול תלמוד המביא למעשה". והרבים מאתנו, שנחשפו בקיץ זה לראשונה למושגים, לתיאוריה, לתפיסת העולם של הסוציאליזם / הסוציאל-דמוקרטיה / הסוציאליזם הקהילתי / מדינת הרווחה האוניברסלית (מחק את המיותר, אבל אין מיותר) – יש עוד הרבה מה ללמוד! והלימוד חיוני כדי שלא נהיה לטרף בפיהם של הכרישים.
    בהצלחה!

  10. תודה לכל המגיבים.
    יוסי, אני לא חושב שכתבתי כאן שאפשר לעשות שינוי רק דרך הפוליטיקה (אפשר שכתבתי זאת, או רמזתי לכך בפוסט אחר).
    לדעתי יש הרבה מה לעשות גם מחוץ לפוליטיקה, אבל אי אפשר להתעלם מהפוליטיקה, ולקוות שהיא, מצידה תתעלם מאתנו.
    ולאלה המבקשים ממני תשובות קונקרטיות לשאלה "מה לעשות?" – אני לא יכול לענות על השאלה הזאת בלי להכיר אתכם הכרות אישית. לכל היותר אני יכול לתת כאן רשימת רעיונות. אני עצמי עושה רק חלק מהדברים הללו כמובן. המכנה המשותף לכולם: הגדלת היכולת של בני אדם לקחת אחריות על חייהם הציבוריים והפרטיים, תפיסת עמדה אקטיבית, ולא פאסיבית-גרידא, ביחס למערכות אנונימיות ומנוכרות כמו "השוק" ו"הפוליטיקה":
    א) להתפקד למפלגה (כל מפלגה שמתאימה לך). לפעול בתוכה בכיוונים המעצימים את מדינת הרווחה. לגבש כוח כזה בתוך המפלגה. להחיות את סניף המפלגה בעיר מגוריך וכו'.
    ב) להקים איגוד עובדים במקום העבודה שלך. להצטרף לועד. להחיות את הפעילות של האיגוד אם הוא קיים אך מנומנם.
    ג) להקים ועד שכונה, להצטרף לועד ההורים בבית הספר, להצטרף להנהלת המתנ"ס וכו' – לפעול במוסדות הללו לקידום מדיניות סוציאל-דמוקרטית ברמה המקומית והקהילתית.
    ד) להיות חבר פעיל לפחות ברשימת תפוצה אחת המעבירה באינטרנט חומר תיאורטי רלוונטי ומידע על פעילויות מזדמנות.
    ה) למצוא שותפים ולהקים איתם קואופרטיב צרכני
    ו) או גינה קהילתית
    ז) או אולי אפילו קואופרטיב יצרני…
    ח) ללמוד ללמוד ללמוד! זה נשמע פרדוקסלי, הרי אנחנו מדברים כאן על עשיה ולא על לימוד, אבל כבר לימדו חכמינו: "גדול תלמוד המביא למעשה". והרבים מאתנו, שנחשפו בקיץ זה לראשונה למושגים, לתיאוריה, לתפיסת העולם של הסוציאליזם / הסוציאל-דמוקרטיה / הסוציאליזם הקהילתי / מדינת הרווחה האוניברסלית (מחק את המיותר, אבל אין מיותר) – יש עוד הרבה מה ללמוד! והלימוד חיוני כדי שלא נהיה לטרף בפיהם של הכרישים.
    בהצלחה!

  11. יפתח, טקסט מקסים שריגש אותי מאוד. אני גם מקווה שהיקיצה הנהדרת של "צדק חברתי" תביא עימה גם את הדרך המעשית של איך משיגים את זה. אולי, עכשיו תהיה גם ההבנה שקיצוץ שעות לימודי האזרחות בבתי ספר היא אחת מהטקטיקות לשים אותנו לישון כבר בגיל צעיר.

  12. יפתח, טקסט מקסים שריגש אותי מאוד. אני גם מקווה שהיקיצה הנהדרת של "צדק חברתי" תביא עימה גם את הדרך המעשית של איך משיגים את זה. אולי, עכשיו תהיה גם ההבנה שקיצוץ שעות לימודי האזרחות בבתי ספר היא אחת מהטקטיקות לשים אותנו לישון כבר בגיל צעיר.

  13. איזה יופי כתבת. ממש נוגע ומרגש, אני אפילו לא בטוח למה בדיוק. אולי ככה מרגישים כשנתקלים בפיסת אמת.

  14. איזה יופי כתבת. ממש נוגע ומרגש, אני אפילו לא בטוח למה בדיוק. אולי ככה מרגישים כשנתקלים בפיסת אמת.

  15. סחתיין יפתח.
    אהבתי מאד.
    יש ספר אחד בלבד של קורט וונגוט שלמיטב ידיעתי לא תורגם לעברית. ספרו הראשון שיצא תחת שני שמות שונים בשתי הוצאות שונות בשנות ה-50. לפני כמה שנים התחלתי לתרגם אותו בשעות הפנאי שלי. רציתי לתרגמו ולפרסמו בחינם דרך האינטרנט אבל התקדמתי רק מעט בגלל שעות הפנאי המועטות. בין השאר הוא עוסק במיכון הייצור ובהפיכת מרבית האוכלוסייה למיותרת מבחינת השיטה הכלכלית.

  16. איזה מאמר מענין ומחכים נהניתי לקרוא כל מילה שכתובה בשפה קולחת – מרתק!
    נותן לי נקודות מבט נוספות על הנושא
    תודה ריקי

  17. איזה מאמר מענין ומחכים נהניתי לקרוא כל מילה שכתובה בשפה קולחת – מרתק!
    נותן לי נקודות מבט נוספות על הנושא
    תודה ריקי

להגיב על תומש לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *