(פורסם בכתב העת "חברה", גליון 55)
הקובץ בפורמט pdf: עוול שיטתי
עוול שיטתי
על הספר "העסקה פוגענית: הדרה וניצול שיטתיים בשוק העבודה" בעריכת דניאל מישורי וענת מאור
את דניאל מישורי, עורך הספר "העסקה פוגענית: הדרה וניצול שיטתיים בשוק העבודה", אני מכיר מזה שנים רבות. במשך תקופה ארוכה, שבה שימשתי בתפקידי "סגל זוטר" באוניברסיטת תל אביב, כיהן דניאל כיושב-ראש הוועד שלי. פעם, בעיצומו של אחד ממאבקי הסגל הזוטר שדניאל עמד בראשם, במהלך הפגנה מול הכנסת, עלה עמיר פרץ (אז יו"ר ההסתדרות) לשאת נאום תמיכה במפגינים. ממש בסוף הנאום, אחרי כל הטענות העקרוניות, היה לו עוד דבר אחד חשוב להגיד. פרץ נשא קולו מעל הבמה ואמר לנו: "תדעו לכם, ראיתי בחיי הרבה ראשי ועדים ומנהיגי עובדים… אחד כמו ראש הוועד שלכם לא ראיתי!". קשה להבין זאת כשמסתכלים על דניאל. הוא לא איש גדול, ולעולם אין הוא מרים את קולו (אפילו כשהוא צועק לתוך מגפון, הוא צועק בשקט). תמיד תלוי לו בזווית הפה איזה שמץ-חיוך ספקני. אבל אם חל בשנים האחרונות שיפור מסוים במצבם של המורים-הלא-סדירים באוניברסיטאות, או לפחות נבלמה ההתדרדרות בתנאי העסקתם, דניאל הוא האדם שתרם לכך יותר מכל אחד אחר. הוא המשיך במלאכה זו גם הרבה אחרי שסיים את תפקידו כיו"ר הוועד.
פתחתי בדברים האלה, משום שהם מלמדים משהו על אופיו של הספר "העסקה פוגענית" שערך דניאל. הספר יצא לאור מטעם "המכללה החברתית כלכלית" בשיתוף עם הוצאת אחווה, ועורכת המשנה שלו היא חברת הכנסת לשעבר ענת מאור. כיאה לפרוייקט חברתי וחינוכי, כל פרקי הספר ניתנים לקריאה ולהורדה, בלא תשלום, באתר של "המכללה החברתית כלכלית". יכול הייתי לכתוב כאן משפטים כגון אלה הנאמרים בדרך כלל ברצנזיות על ספרי מחקר. נניח: "טובי המלומדים בתחום חברו יחדיו כדי להגיש לקורא בקובץ זה תמונה מקיפה ומעמיקה של הנושא הנדון". אכן כך הדבר, ודי אם נזכיר, מתוך רשימת הכותבים של פרקי הספר, את יצחק ספורטא, דני גוטוויין, גדי אלגזי, איתי סבירסקי, אריאל רובינשטיין, אורנה עמוס ועמי וטורי (ואת דניאל מישורי עצמו כמובן). אבל אני בוחר לפתוח את הדיון דווקא במשפט הבא: בספר זה חברו יחדיו פעילים חברתיים מובילים המתבוננים במבט רפלקטיבי על המציאות שבתוכה הם פועלים ועל המאבקים שהם עצמם מנהלים. ולהמחשת הדבר אפשר להצביע בדיוק על אותם שמות שהוזכרו קודם לכן. "העסקה פוגענית", למרות שמו האקדמי היבשושי, אינו ספר מחקר אקדמי רגיל. זהו ספר שבו ביקורת המציאות שלובה במאבק לשינוי המציאות, ואמורה לספק כלים למאבק זה. מסיבה זו (ולא רק בגלל הכריכה האדומה-כהה של הספר), אפשר לומר על הקובץ הזה שהוא נצר מאוחר של "המניפסט הקומוניסטי", שאותו חיברו, לפני 165 שנה, שני תאורטיקנים ופעילים חברתיים בשם קרל מרקס ופרידריך אנגלס.
מדיניות ההפרטה וההעסקה הפוגענית
לספר "העסקה פוגענית" ארבעה חלקים: חלק מבואי תאורטי ("העסקה פוגענית על רקע משטר ההפרטה"), שני חלקים המתארים דפוסים קונקרטיים של העסקה פוגענית בישראל ("עובדי קבלן" ו"פרולטריון אקדמי"), וחלק אחרון שכותרתו "מאבקי עובדים והתארגנות עובדים". מבין הארבעה, החלק הראשון (שאליו מצטרפים גם ההקדמה לספר, שכתב מישורי, ודברי הפתיחה מאת איציק ספורטא) הוא החשוב והמעולה שבחלקי הספר, ואפשר לומר עליו שהוא מקיים יותר משהבטיח. בהקדמה שכתב מבחין דניאל מישורי בין עבודה "רעה" או "גרועה" לבין העסקה פוגענית. עבודות "רעות" הן עבודות "[…] שהשכר בהן אינו מספק צרכים בסיסיים, שאינן מאפשרות שיפור התנאים בעתיד, נטולות זכויות נלוות […] ונטולות שליטה על מטלות העבודה או על לוחות הזמנים (כולל היכולת לאזן את העבודה עם צרכים אישיים ומשפחתיים) או על סיום העבודה" (עמ' 9). במונח "העסקה פוגענית" מציינים צורת העסקה שבה יש "[…] הסדרים מבניים שמקורם בניסיון מודע של המעסיק לשלול מעמד או זכויות של עובדים, אם בהפרת החוק ואם בכסות חוקית, או להפלות בינם לבין עובדים אחרים מתוך מטרה לשלול מהם שכר, מעמד וזכויות, או בהתנערות ממחויבויות הנגזרות ממערכת יחסי העבודה" (עמ' 10). אם מאמצים את ההגדרות הללו מגלים כי הספר "העסקה פוגענית" עוסק דווקא בעיקר ב"עבודה רעה", על כל סוגיה. ליתר דיוק, הפרקים בחלק הראשון של הספר מראים, כי ההבחנה בין "עבודה רעה" ו"העסקה פוגענית" מטושטשת מאוד, וקל מאוד לעבור (או להתדרדר) מן הראשונה לשנייה. צורות ההעסקה הפוגענית הן רק הסמן הקיצוני של דפוס העבודה הרעה, ודפוס זה (כך מראים ומסבירים הכותבים) הוא תולדה ישירה (אולי אפילו תוצאה מכוּונת) של משטר ההפרטה, והוא הופך, תחת משטר זה, לדפוס העבודה הדומיננטי במשק. ועוד: יש קשר ישיר בין התפשטותן של צורות "העבודה הרעה" ו"ההעסקה הפוגענית", והדרדור במצבם של העובדים, לבין שבירתה של העבודה המאורגנת.
מבין הפרקים שבחלק הראשון, חשוב במיוחד זה שכתב דני גוטוויין: "הפרטת יחסי העבודה כהגיון הפוליטי של פירוק מדינת הרווחה". בדיון היסטורי מרתק אודות עלייתה ונפילתה של מדינת הרווחה מראה גוטוויין שמדיניות ההפרטה היא מדיניות פוליטית ולא כלכלית (הן מבחינת מטרותיה והן מבחינת כלי הביצוע שלה), וכן, ששבירת ארגוני העובדים היא מרכיב מרכזי במדיניות זו. דבריו של גוטוויין חשובים מבחינה נוספת: לראשונה, במסגרת השיח של חסידי הסוציאל-דמוקרטיה בישראל, מופיעה כאן התייחסות ישירה לשאלה נוקבת אודות מדינת הרווחה שחוסלה. אפשר לנסח את השאלה כך: "אם היה כל כך טוב, אז איך נהיה כל כך רע?" ובלשון ברורה יותר: "כיצד קרה הדבר שאזרחיה של מדינת הרווחה, ובעיקר אנשי המעמד הבינוני שהיו הנהנים הישירים מקיומה, נטשו אותה ביום-פקודה והעלו לשלטון (במו קולותיהם בקלפי) את מדיניות ההפרטה?". התשובות שמציע גוטוויין לשאלה אולי לא מספקות, אבל הן לפחות בגדר התחלה ובעיקר חשובה עצם הצפת השאלה. סוציאל-דמוקרטים ישראלים החותרים לכינונה מחדש של מדינת רווחה בישראל צריכים גם לשאול את עצמם כיצד להימנע מחזרה על הטעויות של מדינת הרווחה ה"קלאסית".
הנוכחים השקופים
מאמרו המרתק של גדי אלגזי על מאבקי המרצים והסטודנטים באוניברסיטאות, אשר יחד עם מאמרה של אורלי בנימין על הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה חותם את החלק הראשון של הספר, כבר מצביע על הכיוון שבו ילכו הפרקים בחלקים הבאים. כיוון זה הוא בעיני נקודת החולשה המרכזית, ואולי היחידה, של הספר. מבין 17 המקרים הקונקרטיים של "עבודה רעה", "העסקה פוגענית" ומאבקי עובדים הנסקרים בו, מצאתי רק שלושה שלא התרחשו בתחומה של האוניברסיטה (דפנה רובינשטיין כתבה על העסקה פוגענית במכרזי כוח אדם של המדינה, גל טלית על מיקור חוץ ברשויות המקומיות בישראל ועמי וטורי על מאבקם של העובדים הארעיים בנמל התעופה בן גוריון). שוב ושוב מודגשת מעל דפי הספר הטענה, שההעסקה הפוגענית אינה רק מנת חלקם של עובדים עניים בשוליים – היא חדרה אל המרכז, אל מקומות עבודה נורמטיביים ואף יוקרתיים דוגמת האקדמיה. אולם, למקרא הספר מתעורר הרושם המוזר שהעסקה פוגענית היא כמעט רק נחלת חלקם של אקדמאים. בדברי ההקדמה כותב מישורי שהמוטו הלא רשמי עבור הספר היה "ההשכלה הגבוהה כראי החברה" (עמ' 14). אפשר שהדבר נכון, אולם מקריאת הספר נדמה שההתבוננות בראי החליפה את ההתבוננות במציאות. מן הפרקים הרבים העוסקים בעובדי הקבלן, למשל, נעלמו השומרים בקניונים, הקופאיות והמוקדניות ואפילו המורים בתכנית היל"ה או בקרן קרב. עובדי הקבלן במפעלי ים המלח, שסיפורם זכה לפרסום טלוויזיוני בסרט התעודה "זהב לבן – עבודה שחורה", מוזכרים בחטף בפרק אחד או שניים, אך לא יותר מכך. נדמה שאפילו עובדות הניקיון של אוניברסיטת בן גוריון ושל אוניברסיטת תל אביב והמלצריות בבית הקפה שבשער האוניברסיטה זכו להיכנס לספר רק משום שאנשי אקדמיה מובהקים היו מעורבים במאבקן באופן ישיר, ולא רק כצופים או כחוקרים (אורנה עמוס, אריאל רובינשטיין ואיתי סבירסקי, בהתאמה). ההסבר הפשוט ביותר להטיה מוזרה זו מוצהר כבר בפתיחה: הספר החל כפרויקט שנועד לעקוב אחר דפוסי העסקה פוגענית באקדמיה. למרות שבסופו של דבר לבש הקובץ אצטלה רחבה יותר, לא השתחרר לגמרי מן המסגרת המצומצמת שהוגדרה לו בתחילת הדרך. אבל אפשר שיש סיבה נוספת, והיא השאיפה, הראויה כשלעצמה, שנרמזה בראשית דברי: השאיפה ליצור ספר שיהיה אקדמי אבל גם מעורב, שייכתב מתוך הפרקסיס, אבל לא במנותק מן התיאוריה. מוטיבציה כזאת גזרה, כמעט בהכרח, שהדיונים בספר יעסקו במקרים שאותם הכירו הפעילים האקדמאים מקרוב, ובדרך כלל על בשרם. פרופסורים מנותקים לכלכלה ולסוציולוגיה, שאינם פעילים במאבקים חברתיים, ועובדי קבלן בשערי הקניונים, שאינם כותבים מאמרים אקדמיים, לא מצאו את דרכם אל בין דפי הספר. על העדרם של הראשונים יש לברך בכל פה, אבל העדרם של האחרונים מעורר תחושת אי נוחות. נדמה שהעובדים הללו הפכו ל"נוכחים שקופים" (כהגדרתו של אריאל רובינשטיין במאמרו מתווה הדרך משנת 2000 שפורסם מחדש בספר) אפילו בפרויקט שנועד מעצם מהותו להנכיח אותם בתודעתנו.
מהפרטה לרווחה, מהדרה להתארגנות
למרות בעיה חמורה זו, הספר "העסקה פוגענית" הוא מסמך מרתק וחשוב מאין כמוהו. גם אם בבחירת המקרים הקונקרטיים הנידונים בו יש הטיה מסוימת, הרי המכניזם של ההפרטה, הפירוק, החלשת הסולידריות של העובדים, מיקור החוץ וה"קיבלון" של עולם העבודה הוא אחד בכל מקום. הספר, שליצירתו רתמו דניאל מישורי וענת מאור רשימה מכובדת של כותבים, מיטיב לתאר ולנתח את המכניזם הזה, לפעמים תוך ירידה לפרטי הפרטים, ולפעמים להפך – בנסיקה מעלה, לשם הצגת התמונה הכללית. הקריאה בספר משרה על הקורא כעס ועצב, אבל לא דיכאון. כי חשיפת השיטה היא חלק חשוב מן המאבק נגדה, והספר "העסקה פוגענית" גם מצביע על כיווני המאבק. כך כותב איתי סבירסקי בדברי הסיכום למאמרו, החותם את הקובץ כולו: "[…] גם בשנות האלפיים אפשר לדבר על התארגנות עובדים 'מלמטה' ככלי רלוונטי וישים. אם הכלי הזה יוסיף להתפשט ולצבור תאוצה והצלחה, הוא יוכל להיות גורם הכרחי בשמירה על כבוד העובד בישראל ובבלימת המגמה ההופכת רבים מאיתנו לעובדי קבלן מופרטים, נטולי כוח מיקוח והגנה של ממש, הנתונים לחסדיו של ההון" (עמ' 312).
דניאל מישורי נוהג לספר על עצמו, שעבד פעם כקופאי בתאטרון בית לסין ההסתדרותי (שנבנה במקור כ"בית תרבות לפועלים"). דניאל היה, לדבריו, הקופאי האחרון שהועסק שם במשרה "נורמטיבית" עם תקן וקביעות. אלה שבאו אחריו כבר הועסקו כעובדי קבלן מצומצמי זכויות. על דרך המשל אפשר לומר שהיה זה דניאל שנעל את דלתות האולם וכיבה את האור מעל בימת החיזיון של מדינת הרווחה הישנה. אני מאחל לו שיזכה במהרה להדליק מחדש את אורות הבמה, לפתוח את הדלתות ולהזמין את הציבור להופעה המחודשת של מדינת הרווחה הישראלית. זו תהיה, ללא ספק, ההצגה הכי טובה בעיר.
נשמע מעניין מאוד. האם יש שם דיון על הדרך לאזן בין הרצון לשמור על זכויות עובדים דרך התאגדות לבין הצורך למנוע התנהלות דורסנית של ועדים שפוגעים בכלל הציבור כמו במקרה של ועדי הנמלים, הרכבת וכו'?
לא. אין שם דיון כזה. זה פשוט לא הנושא של הספר. הוא עוסק במצבם של עובדים חלשים ביותר, שרק לעתים רחוקות יש להם בכלל ועד עובדים.
אגב, אני חושב שבשתי הדוגמאות שציינת (הנמלים והרכבות) מי שפוגע בכלל הציבור איננו הועד אלא ממשלת ישראל. אכן, במקרה של ועד העובדים בנמלים יש בעיה של שחיתות אישית. היא חמורה, מקוממת, מגעילה ופוגעת בעיקר בעובדי הנמלים. הרבה פחות בציבור (ומכל מקום פגיעתה בציבור הרבה פחות חמורה מפגיעתו של שר התחבורה). והסיפור של הרכבת שונה לחלוטין.
תודה על התגובה!
יפתח