הכל מתחבר

(פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה")

א. איגודי עובדים

שנת 2012 היתה שנת שיא בהתאגדויות עובדים. במהלכה התאגדו שלושה-עשר אלף עובדים בכארבעים מקומות עבודה. אבל השיא נשבר עד מהרה. מאז ראשית 2013 התאגדו כבר יותר מעשרים אלף עובדים חדשים. גל של התאגדות עובדים שוטף את המשק הישראלי, ולמרבה הפלא, זה קורה דווקא בשעה שמשרד האוצר, שרים בכירים בממשלה ועיתונאים מרכזיים בעיתונות הכלכלית מוליכים מסע הסתה נגד העבודה המאורגנת, נגד ה"מחוברים" כפי שקורא להם גיא רולניק (שם שאמור להיות כינוי גנאי).

זה לא שהישראלים לא מבינים את עורך "דה-מרקר" – הם דווקא מבינים היטב את הדבר האחד האמיתי שבלב התעמולה הסלפנית שלו: הם מבינים, שהדרך היחידה של עובדים בישראל של ימינו להגן על עצמם מפני קיצוצים, קִבְּלוּן ופיטורין היא להתאגד.

המשק הישראלי חווה בשנים האחרונות עליית מדרגה ברמות האלימות החבויה ביחסי העבודה שבקפיטליזם: בדורסנות של המעסיקים כלפי עובדיהם. זה נכון בעיקר בשוק הפרטי, במקומות העבודה הגדולים הנמצאים בדרך-כלל בבעלותו של איזה טייקון, או בבעלותה של קבוצת טייקונים. אבל זה נכון גם, במידה לא מבוטלת, במה שנהוג לכנות "המגזר השלישי" (או "עולם העמותות") ואפילו בשירות הציבורי. הסיבה הראשונה להסלמה היא הדבר שבשפה אתית-מסורתית נקרא "תאוות-בצע" ובשפה כלכלית-מקצועית נקרא "מקסימליזציה של הרווחים". אבל תאוות-הרווחים מוגבלת תמיד בכל מיני מגבלות ציבוריות ופוליטיות. השינוי של העשור האחרון ("העשור של נתניהו") בתחום יחסי-העבודה נובע בעיקר מהסרת המגבלות הללו. מבחינת האפשרויות הריאליות לניצול עובדים בישראל של היום "השמַיִם הם הגבול".

אחת ההשלכות החיוביות המעטות של תהליך זה היא, שהעובדים כבר לא קונים את הסיפור הישן על הבוס כפטריארך גדול ומיטיב, על הפירמה כ"משפחה אחת" שבה כולם שותפים במאמץ להצלחת העסק, וכולם גם יהנו מפירות הצלחה. העובדים יודעים היום שהמעסיק הוא האוייב שלהם. הוא "נותן להם עבודה", אבל נותן בצידה מעט מאוד תגמול חומרי, ומעט מאוד בטחון תעסוקתי, וגם את המעט הזה הוא ייקח בהזדמנות הראשונה. במצב זה, מבינים העובדים, אין  להם על מי להשען זולת על אחיהם העובד בעמדה השכנה בפס הייצור, או על אחותם המאיישת את השולחן הסמוך, את עמדת המחשב הקרובה. הם מפסיקים לחפש להם אבא, ומתחילים לחפש חברים. להתחבר.

והם, העובדים הישראלים, רואים דבר נוסף: הם רואים את הפניקה האוחזת בהנהלות של הפירמות ברגע שמתחילה בקרבן יוזמה להתאגדות עובדים. במידה של השתאות הם רואים כיצד הבוסים המעונבים והמחוייטים שלהם מגיבים בהיסטריה אל מול נסיונות ההתאגדות, ופעולותיהם מתדרדרות במהירות במדרון, מטקטיקות מחושבות ומעודנות, אל מופרעוּת חסרת-מעצורים (ולעתים פלילית ממש) של בריון שכונתי: חוקרים פרטיים העוקבים אחרי מנהיגי איגוד, טלפונים מוזרים ממתקשרים אנונימיים אל משפחות הפעילים, נסיונות לפיטורי-בזק של המנהיגים, החתמת-עובדים באיומים על מסמכים מפוקפקים וכיוצא באילו. העובד הישראלי הממוצע  הבין כבר שהבוס שלו מסוכן עבורו. וכשהוא רואה את הבהלה האוחזת בבוס ברגע שעולה רעיון ההתאגדות, הוא מבין שאולי עלה כאן על משהו שיכול להצליח…

ועוד דבר: העובד הישראלי מבין שבקרב הזה אין לו מה להפסיד. מה עלול לקרות לו אם המאבק ייכשל? יקצצו בשכרו? ממילא מקצצים בו. יפטרוהו?  ממילא אין לו כל בטחון תעסוקתי. יהפכוהו לעובד קבלן? הרי קִבּלוּן העובדים כבר רשום בתכנית העבודה של הפירמה. יעצרו את קידומו?  על איזה קידום הוא יכול בכלל לחלום…

הפסוק מן המניפסט הקומוניסטי "לפרולטרים אין דבר להפסיד זולת כבליהם", אם אין מבינים אותו כמליצה ריטורית או כססמת קרב גרידא, הוא אחת הטעויות הגדולות של מרקס. ובכל זאת, לפעמים, במצבים היסטוריים מסויימים, יש והטעות הזאת מציגה בפנינו משהו אמיתי.

והדבר האחרון שהעובד הישראלי מגלה, ואותו הוא מגלה רק תוך-כדי מאבק ההתאגדות עצמו, הוא שסולידריות מעמדית עדיפה בהרבה, גם מבחינה רגשית וחברתית, על פני איבה הדדית וחשדנות בין העובדים. פרקטיקות ההעסקה החדשות בשוק העבודה ה"גמיש" שברו את אחדותם המובנת מאליה של העובדים השותפים לאותו מקום עבודה: עובדי דור א', עובדי דור ב', עובדי קבלן, עובדי כ"א, עובדים בחוזים אישיים… כל אלה הפכו את העובדים לציבור מפורק, המפוצל לקבוצות אינטרס ולפרטים מנוכרים, חשדניים, מתנשאים מזה ומקנאים מזה. איגוד העובדים פותח בפני העובדים דרך להתעלות מעל לפיצולים הללו ולשתות שוב לרוויה מן המים הזכים של הסולידאריות האנושית – לשוב ולהיות בני-אדם, להיות לחברים, להתחבר.

ב. הקואופרטיבים

בצידו של גל התאגדויות-העובדים מתנשא עוד גל אחד, קטן יותר ובכל זאת ניכר מאוד לעין: גל ההתארגנויות הקואופרטיביות. בשנתיים האחרונות נוצרים כל הזמן קואופרטיבים בישראל. בשני היבטים חשובים דומה הקואופרטיב לאיגוד העובדים: ראשית, זוהי יוזמה שמקורה בבני-אדם המחליטים לשתף פעולה ביחד, יוזמה העולה מן השטח. ושנית, זהו פרוייקט הנטוע בתוך העולם הכלכלי, ובתוך עולם זה הוא שם סייגים לעקרון המקסימליזציה של הרווח. כשם שאיגוד העובדים שואף לאזן מעט את היחס שבין רווחי המעסיק לבין שכר העובדים, כך מוכיח הקואופרטיב שאפשר להקים עסק המתנהל באופן כלכלי בתוך שיטת השוק, למרות שמיקסום הרווחים אינו מטרתו היחידה, וגם לא המטרה העליונה בחשיבותה.

באמצעות הקואופרטיבים מחזירים לעצמם אזרחים ישראלים שליטה מסויימת על חייהם. החנות הקואופרטיבית מצמצמת את שלטונה של רשת הסופרמרקטים כמתווך המכתיב מחירים ליצרנים ולצרכנים גם יחד. מקום העבודה הקואופרטיבי מצמצם את שלטונן של הפירמות שעבורן העובדים הם  רק אמצעי להפקת רווח. גם הגל הקואופרטיבי הוא גל של התחברות. אנשים פרטיים הופכים ממבודדים למחוברים.

ג. התארגנות קהילתית

הגל השלישי הוא הרבה פחות ברור משני קודמיו, והרבה פחות קל להגדרה. ובכל זאת – הוא שם, עולה ומתרומם מעל קו השפל של החברה הישראלית. כוונתי לאינספור צורות חדשות של התראגנות קהילתית: ועדי שכונה התובעים לעצמם זכות למעורבות בתכנון האורבני (ושמים סייג לשלטונם המוחלט של הרשות המוניציפלית ושל היזם הכלכלי), קבוצות לדיון, לימוד ושיחה הנפגשות בקביעות, ארועי "שולחנות עגולים", גינות קהילתיות ועוד. כאן, בקרב פעיליה של מגמה זו (אם כי גם בשתי המגמות הקודמות שנסקרו כאן) אנו מוצאים את ותיקיה של המחאה החברתית מקיץ 2011. המחאה האדירה ההיא מלאה את תפקידה. תמים היה מי שציפה ממנה לשינוי המציאות: מחאה אף פעם לא משנה מציאות. השלטון פשוט צפה בה באדישות: הכלבים נבחו, אבל השיירה עברה כסדרה. לכל היותר זרקו למפגינים איזה נתח דשן-לכאורה עם שם משפחה מסובך, כדי שתהיה להם תחושת הישג. אחר כך הסתבר שזו בסך הכל עצם רזה, ושגם היא כורסמה ופוררה עד דק. הכלבים הנובחים נשארו רעבים. לכן חשוב להזכיר: המחאה נועדה להעיר מתרדמתם את המוחים, לא את אלה שנגדם מחו. ואת זה היא השיגה. המוני המוחים הבינו אחרי המחאה שני דברים חשובים: האחד, שעצרות המונים ברחובות לא משנות את המציאות. השני: שיש הרבה מה לעשות. שצריך להתחיל להתחבר.

ד. הפוליטיקה

איגודי עובדים, קואופרטיבים, ועדי שכונות, קבוצות מתנדבים בפעילות אזרחית, חוגי לימוד ושיחה… הישראלים מתחברים זה לזה, ומתישהו הכל יתחבר. התמונה הגדולה תתחוור. לתמונה הגדולה קוראים "משטר ההפרטה" וזהו מושג פוליטי. מסתבר שאי אפשר בלי הפוליטיקה. בסוף כל היוזמות הכלכליות והחברתיות היפות רובצת הפוליטיקה, אותה מפלצת זקנה ואדירת-כוח שאפשר להתגבר עליה רק כדרך שהתגבר יעקב על המלאך: על ידי ששורים עמה, מחבקים אותה מישירים אליה מבט וחודרים אל תוכה.

את זה הישראלים עדיין לא הבינו. התוצאות האומללות של הבחירות האחרונות מלמדות עד כמה מפגרת התבונה הפוליטית של הישראלים אחרי המציאות. זעקתו הנדהמת של הפלייבוי ממשרד האוצר "אתם מפגינים נגד עצמכם" היא אבסורדית ומעוררת צחוק. הישראלים לא מפגינים נגד עצמם, הם מצביעים נגד עצמם. גם זה אבסורדי, אבל ממש לא מצחיק. אזרחי ישראל היו שרויים בתרדמת במשך הרבה שנים. הם רק התעוררו והם עדיין מבולבלים. בבחירות האחרונות הם הביאו עצמם אל סיפו של אסון, כסהרורי המטפס מתוך שינה על אדן החלון…

טעות גדולה יטעה מי שיחשוב שמוטב, בנסיבות אלה, לוותר על הפוליטיקה. מרקס, שהיה חסיד נלהב של המאבק הפוליטי, כתב פעם בגנותן של התאגדויות קואופרטיביות של פועלים, שהמתאגדים בהן מנסים להשיג לעצמם גאולה פרטית "מאחורי גבה של החברה" ומשום כך דנים עצמם לכשלון. דפוסי ההתאגדות ושיתופי הפעולה הקהילתיים שנסקרו כאן הם רבי ערך וחשובים (ומרקס טעה, לדעתי, כשהקל בהם ראש). אולם הם לא תחליף להתגבשותה של תודעה פוליטית בקרב הציבור, לתרגומה של התודעה לכוח פוליטי, ולתרגומו של הכוח הפוליטי לצעדי חקיקה, ובסופו של דבר גם להחלפת השלטון.

מבין שלוש המגמות החשובות שנמנו לעיל, בעיקר התאגדות העובדים מזמנת לפעיליה מפגש ישיר עם הפוליטיקה (שתי האחרות אכן מתנהלות במידה רבה "מאחורי גבה של החברה"). כשחברי הכנסת מתייצבים במשמרות המחאה של העובדים השובתים (או מוזמנים למסיבות קוקטייל עם הבעלים-הבריון), כשוועדות הכנסת דנות בסכסוכי עבודה ומוציאות הודעות תמיכה וגינוי, רואים העובדים המתאגדים עין בעין מי מחברי הכנסת עומד לצידם במאבקם, מי אדיש להם ומי הוא חלק ממחנה האוייב (גם אם רוממות אהבת העם והמולדת בפיו). השיעור החשוב הזה עתיד להשפיע, בסופו של דבר,  גם על דפוסי ההצבעה של המחוברים החדשים. גם מסיבה זו, התאגדות העובדים היא החשובה, הפוריה ומעוררת התקווה ביותר מבין שלוש מגמות ההתחברות שנסקרו כאן.