הפועל שוב הפסידה

מחשבות בעקבות לכתו של אריק אינשטיין
לא בדיוק "אחרי מות"…

לאריק אינשטיין היה קול עמוק, חם, עוטף וכובש. הוא היה זמר שלא רק שר את השירים שלו, אלא הגיש אותם, שיחק אותם, חי אותם… הוא היה שחקן מעולה, לא רק בסרטים שבהם השתתף אלא גם בשיריו. אשתי מספרת לי, שהוא מעולם לא ניגן בכלי נגינה כלשהו ולא ידע לקרוא תווים. אולי זה היה הסוד שלו. הוא היה רק זמר, ולכן יכול היה להיות יותר מזמר. אולי כאן גם נמצא המפתח להבנת הכשלונות שלו, כאשר ניסה, בכל זאת, להיות לא-רק-זמר. הוא לא נכשל בביצוע אלא בבחירת הרפרטואר. ועוד יותר מכך – בכתיבת שירים.


אני לא מבין מספיק במוזיקה (נתקן: אני לא מבין בכלל במוזיקה) ולכן אני לא יכול להעיד על הלחנים. במלים אני מבין (או לפחות אני מדמה שאני מבין), ואין לי ברירה אלא לומר שרבים, רבים מאוד מן השירים של אינשטיין הם פשוט שירים לא מספיק טובים (בהמשך אשתמש במלים חריפות יותר). זה נכון לגבי טקסטים של אחרים שאותם בחר לשיר, ועוד יותר נכון לגבי הטקסטים שכתב בעצמו.

חשוב לומר כבר עכשיו, לפני שאפנה לפרטים. לא באתי לעלוב בזכר המת או לנפץ את המיתוס (למרות שאני מודה שהופתעתי מגל הבכי שהציף את האינטרנט בבוקר שבו נודע על מותו של הזמר). גם אני הרגשתי מחנק בגרון כשספרו לי שאינשטיין מת. גם אני נזכרתי ב"שיר אינשטיין שאני הכי אוהב" (כי למרבה השמחה, אצל יוצר פורה כמו אינשטיין, היו הרבה מאוד יוצאים מן הכלל לכלל שניסחתי קודם). במקרה שלי, אגב, זה "סע לאט".
אז מה אני רוצה מאריק? שום דבר בעצם. יהי זכרו ברוך. אבל המקום המרכזי כל כך שתפסה יצירתו של אינשטיין בתוך מה שאנחנו מכנים לפעמים "הישראליות שלנו" מחייב אותנו למבט רפלקטיבי שאיננו רק נוסטלגי. הרדידות של אינשטיין, חברים, היא הרדידות התרבותית שלנו-כולנו.

"אינני זוכר אם חרזו כך בשיר
אך למי שתהיי, חייו מלאי שיר"…
               (אריק אינשטיין, אברהם חלפי ויוני רכטר)

אינשטיין בחר פעמים רבות לבצע שירים שכתבו משוררים מצויינים כמו אלתרמן, גולדברג וחלפי, אבל הביצועים המוצלחים של אינשטיין כמעט מסתירים מאתנו שבדרך כלל אלה מהשירים הפחות טובים של ענקי השירה הללו. "אל תרכיבו משקפיים" ו"תוצרת הארץ" של אלתרמן, ואפילו "מבלי להפריע", רחוקים מאוד מפיסגת יצירתו של המשורר (כן, אני יודע שאינשטיין ביצע גם את "פגישה לאין קץ", אבל לא בביצוע מקורי). "ערב מול גלעד" הוא שיר ערש רך ואהוב של גולדברג, אבל הוא בודאי לא שיר גדול שלה (זכרו שזו המשוררת שכתבה את "סליחות" ואת "אהבתה של תרזה דימון", ובכוונה אני מזכיר כאן רק שירים שזכו לביצועים מולחנים). גם "עטור מצחך", שנבחר פעם לשיר הישראלי הגדול של כל הזמנים, לא היה זוכה לכך אלמלא הלחן היפה של רכטר והביצוע החם והעמוק של אינשטיין. הטקסט עצמו אינו משיריו הגדולים של חלפי.
התמונה שונה במקצת בתקליט של רכטר ואינשטיין שהוקדש כולו לשירי חלפי (כן, גם אני זמזמתי לעצמי במאות רגעי תוגה את "התוכי יוסי" ואת "שיר השיכור"). אבל גם כאן נדמה לי שאין שום שיר המשתווה ל"שעשועי כאילו" שהלחין ושר יפה כל כך אלון אולארצ'יק, או ל"תפילה" שהלחין שלמה בר לברירה הטבעית.
יש יוצאים מן הכלל, אני יודע. אבל היוצאים מן הכלל מעידים על הכלל, והכלל הוא זה: אינשטיין, גם כששר שירי-משוררים, בחר לשיר שירים בינוניים-פלוס או טובים-מינוס.
ואם נעיף מבט לרגע על שירי הילדים – מהו שיר הילדים האולטימטיבי של אריק אינשטיין? "אדון שוקו" כמובן! לחן סוחף, ביצוע נהדר… התייחסתם פעם ברצינות למלים? אפשר בכלל להתייחס ברצינות למלים של אדון שוקו?

"כל אחד רוצה להיות מליין
אם לא מליין אז דוגמן
אם לא דוגמן אז צלם
אם לא צלם אז משורר"…
                (אריק אינשטיין ושלום חנוך)

אני מודע היטב לחולשות של התזה שלי. החולשה העיקרית (ולא היחידה) היא שבמקום להסביר אני מראה (או קובע). עלי להסביר מדוע "ערב מול גלעד" או "עטור מצחך" הם שירה בינונית. אני לא עושה זאת כאן. לא רק בגלל מגבלות המדיום, אלא בעיקר משום שעלי לעבור אל המקום שבו נמצאת עיקר הבעיה ברפרטואר של אינשטיין, כלומר אל השירים שאריק אינשטיין כתב בעצמו.
כיוון שדברי נוגעים לרדידות התרבותית שלנו, ולא לזו של אינשטיין, אני פטור מלהתייחס לדוגמאות המביכות ביותר, הלא הן "פרנצ'סקה פוליטיקה" ו"עיתונאי קטן שלי". שתי ההתבזויות הפומביות הללו, אף שהן מושמעות מפעם לפעם, לא הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. מסתבר שגם לנו יש איזו ריצפה שאריק אינשטיין, ברגעיו הרעים ביותר, לא מצליח לסחוף אותנו אל מתחת לה. נתבונן, איפוא, דווקא בשלוש קלאסיקות מובהקות של אינשטיין, שלושה שירים שהפכו לחלק מקנון שירת-המחאה הישראלית, כנראה משום שאין לנו שום דבר יותר טוב להאחז בו. אני מתכוון כמובן ל"אני ואתה נשנה את העולם" בן האלמוות, ל"יושב על הגדר" ול"לטפטף טיפה" (רק מפאת קוצר היריעה אני מוותר לכולנו על עיון ביקורתי ב"עוף גוזל").
נתחיל מהראשון. שיר הנושא של כל הישראלים שוחרי השלום, הצדק, השוויון, האחווה וכן הלאה. אבל יש כאן בכלל טקסט? חמישה משפטים כמעט שרירותיים המושחלים על חוט של חריזה גרועה וחוזרים על עצמם שוב ושוב. לא מזמן לימדתי את "אני ואתה" של מרטין בובר לקבוצה של סטודנטים, ואחד מהם שאל בבדיחות הדעת, האם לכך התכוון אריק אינשטיין בשירו. הלוואי. אבל אני חושש שהוא לא התכוון לכלום. הוא רק "השפריץ" כמה משפטים בנאליים ונתן למיקי גבריאלוב לחבר להם מנגינה. אפילו ב imagine האינפנטילי של החיפושיות יש יותר תוכן מב"אני ואתה נשנה את העולם".
– אז מה? אתה לא שרת "אני ואתה נשנה את העולם" בנעוריך, סביב המדורה בטיול התנועתי?
– בודאי ששרתי! כמו כולנו. ואני מפזם את זה עד היום. כמו כולנו. זה בדיוק הטיעון שלי.
"יושב על הגדר" הוא בעיני הפחות גרוע מבין השלושה, על אף שגם כאן הטקסט בנאלי ומשעמם. יתרונו על האחרים אינו רק שהוא נוקט, לכאורה, את העמדה הפחות "ראויה" של נייטרליות בלתי מחוייבת. נדמה לי שכאן באמת, בזכות ההגשה המצויינת שלו, אינשטיין מצליח לעשות משהו עם המלים הרדודות – הוא מצליח להציג את העמדה הבלתי-מתחייבת באירוניה ביקורתית. אבל בו בזמן הוא גם מצליח לעמת אותנו עם הערגה המוכחשת שלנו אל העמדה הזאת, עם הכמיהה הנסתרת שלנו להיות לפחות פעם במצבם הנינוח של אלה שאינם מוכרחים כל הזמן לנקוט עמדה ולתפוס צד (ומי שרוצה יכול לראות משהו מן הכמיהה הזאת עולה גם מן הטקסט שאני כותב כאן, שבעודי כותב אותו אני יודע שהוא עתיד לקומם עלי כמה מחברי ואהובי…).
ועכשיו "לטפטף טיפה". נדב פרץ, חבר אישי שלי, ואדם שבתחומים מסויימים מופקדת בידיו הסמכות להסביר לי מה אני חושב, כתב בדף הפייסבוק שלו כי השיר הזה מבטא "הכרה במגבלות הכוח, אבל גם בחשיבות של פעולה למרות מגבלות הכוח". אבל נדב טועה. תוכנו של השיר (וכאן כבר בהחלט אי אפשר לומר שהשיר חסר תוכן) מוקדש לשני עניינים המשרתים ומעצימים זה את זה: גלוריפיקציה של הפרטיות הא-פוליטית, ומיסטיפקציה של השינוי החברתי. ההגשה של אינשטיין לא מסגירה הפעם שום אירוניה: הכל יהיה בסדר אם כל אחד יתעסק בענייניו הפרטיים… מקסימום יטפטף איזו טיפה שלא תציף, חלילה, אפילו את דלת-אמותיו הצנועות. אבל אל תדאגו, מבטיח הפזמון החוזר, טיפה ועוד טיפה תהיינה לים…
לא נכון.
טיפות לא הופכות לים אם לא מוליכים אותן, בנחישות ובתבונה חברתית-פוליטית, אל אגנֵי ההִקווּת. הן מתנדפות באוויר ונעלמות.
[לפחות הבטיחו לי, חברי ושותפי אנשי "כוח לעובדים" (ובעצם גם יתר חברי ושותפי), שאף פעם לא תשירו בהתלהבות-שבהסכמה את השורות הללו:
"לא רציתי לגלות / ולא ניסיתי לאחד / לא חיפשתי לגנות / וגם לא להתאגד"…]

"הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו
אני כל כך עצוב, שבא לי לבכות"…
                    (אריק אינשטיין ומיקי גבריאלוב)

הגיעה עת לסכם, ולומר שוב את שכבר אמרתי לפחות פעמיים: הבעיה היא לא אריק אינשטיין. הבעיה היא אנחנו. העובדה, שהשירים שלו תופסים מקום מרכזי כל כך בליבנו, בליבנו הקולקטיבי (אם אפשר לומר כך), מלמדת שבמקום מסויים וחשוב של התרבות הישראלית, שבו אנחנו מדמים לעצמנו שיש משהו, נמצא בעצם חלל ריק.
אני לא מבקש לגזול מאיש, גם לא מעצמי, את זכרונות הילדות המתוקים. אריק אינשטיין נמצא שם, בזכרונות הללו, עם השירים שלו – גם אלה הרדודים והתפלים לכאורה. אין להכחיש זאת. אבל חברים, אנחנו כבר לא ילדים. ניתאי פרץ (האח של נדב) כתב בפייסבוק למחרת מותו של אינשטיין "אנחנו לא בוכים על אריק אינשטיין. אנחנו בוכים על עצמנו". אני מסכים עם תוכן הדברים הללו, אבל במשמעות אחרת מזו שהתכוון לה הכותב.

ועוד דבר אחד אני חייב לומר, ולו גם קשה להגיד אותו: אריק אינשטיין היה סמל לסוג מסויים של ישראליות. סוג שגם אני נצר מאוחר שלו (אבא שלי התחרה בנעוריו עם אריק אינשטיין באתלטיקה. הוא נוהג לספר שניצח). הישראליות האינשטיינית הזאת היא הגדרת הזהות החזקה ביותר שלי, ושנים רבות מאוד לא הייתי מסוגל לשמוע עליה מלה רעה (ובודאי שלא לומר מלה כזאת). היום אני מבין שהישראליות הזאת חולה. היא תמיד היתה חולה. ואם אנחנו, אוהביה, רוצים להבריא אותה, עלינו להיות מוכנים לניתוח קשה, למאמץ של ביקורת עצמית. עלינו להודות כי זו ישראליות נרקסיסטית, כמעט אוטיסטית, מאוהבת בעצמה ומרחמת על עצמה ולא מבינה למה כולם כל כך כועסים עליה. ולא רואה ממטר את כל מי שאיננו "בן סוגנו", גם אם הוא באמת נמצא במרחק מטר אחד. גם אם הוא משווע להכרה. זו ישראליות שמגדירה עצמה כשמאלנית, אפילו סוציאליסטית, אבל הסוציאליזם שלה מסתכם בללבוש חולצה אדומה ביום הדרבי ואחר-כך למלמל בקול חנוק ש"הפועל שוב הפסידה".
זו לא אשמתו של אינשטיין. הוא רק הסימפטום, לא הבעיה. נזכור את אריק אינשטיין באהבה (כן, גם אני, למרות ובגלל כל הדברים שכתבתי כאן). אבל הגיע הזמן שנשאל את עצמנו למה הפועל שוב הפסידה, למה היא תמיד מפסידה, ומה אנחנו צריכים לעשות, מה אנחנו צריכים לשנות בעצמנו, כדי שהפועל תתחיל לנצח.

7 תגובות בנושא “הפועל שוב הפסידה”

  1. אודה ואתוודה: במהלך קריאת הפוסט פתחתי בחלון מקביל את המילים של 'לטפטף טיפה', וחשכו עיני. כמובן שאתה צודק לחלוטין בניתוח שלך.
    אז למה שיתפתי את השיר וכתבתי מה שכתבתי? כי השיר הזה ישב לי בראש על המשבצת של 'שינוי הדגרתי'. הסיבה, סביר להניח, נעוצה בפעולות בתנועה (ואני אפילו לא זוכר אם כמדריך או כמודרך) שבהן בחרנו בין 'אני ואתה', 'יושב על הגדר' ו'לטפטף טיפה' כעמדתנו כלפי שינוי חברתי.

    אז אני לא בא להגן על הטעות שלי (אולי קצת…) אבל אני חושב שזו אינדיקציה למה שאתה מפספס כאן, לטעמי
    אריק איינשטיין הוא לא משורר. אריק איינשטיין הוא גם לא ממש פזמונאי. כלומר, הוא כן ברמה הטכנית – הוא כתב הרבה פזמונים, חלקם מאוד פופולריים, אבל זו לא הסיבה שאוהבים אותו (ואכן, בכל פסטיבל האבל המוגזם אתמול, לא שמעתי שמשבחים את מילות שיריו). אריק איינשטיין הוא מלחין, ומבצע, ויוצר מוזיקה. זה מה שהוא עושה טוב, שם הוא פרץ דרך, ובגלל זה אוהבים אותו.

    בדרך כלל זו קלישאה, אבל אם יש מקרה אחד שבו אפשר להגיד ש'המוזיקה הישראלית לא הייתה נראית אותו דבר בלעדיו' – זה בלי ספק הוא. הוא לקח על כתפיו הגדולות את המוזיקה הזו משלב שירי העם הרוסיים לשלב רוק הגיטרות, והמשיך לקבוע איך רוק הגיטרות הזה יראה במשך שלושים שנה בערך.

    ומהפרספקטיבה הזו צריך להסתכל על הפזמונים שלו, ומהפרספקטיבה הזו הם נראים לגמרי אחרת. אנחנו לא שופטים שירה בכלים שבהם אנחנו שופטים מסה – שיר יכול להיות מצויין למרות שהטיעון לא מלא, ואין אסמכתאות, ולא ברור מה ההתחלה, האמצע והסוף. באותה מידה, לא צריך לשפוט פזמונאות לפי הכלים של שירה, ובוודאי לא לפי הכלים של מסה, כי התפקיד שלה אחר והדרישות ממנה אחרות.
    ניקח את 'אני ואתה נשנה את העולם' (מודה, את 'לטפטף טיפה' עדיף לנטוש, לפחות באספקט הזה). אין ספק – שינוי העולם שהוא מציע הוא פחות מפורט ומדוקדק מהמניפסט, ואפילו מהאינטרנציונל. אבל יש לו יתרון ענק על שניהם – אותו נערים (ומבוגרים) ישירו בעיניים נוצצות, ואולי הוא יתן להם עוד דחיפה קטנה כדי לשנות את העולם (ולקרוא את המניפסט). כי פזמונאות היא תיווך של רעיונות דרך מוזיקה. והמוזיקה של אריק איינשטיין הופכת את כל הסיפור לשווה.

  2. אני תוהה אם הרדידות שאתה מבקש לאפיין אותנו בה היא אכן מאפיין של החברה הישראלית. כלומר, אולי זה פשוט הז'אנר – שירים עממיים ופשוטים המושרים על כל פה הרבה בזכות פשטותם. אני מניח שלהרבה אומות יש כאלה, בוודאי גם שירי מחאה כאלה. לא ערכתי מחקר משווה, כך שזו רק הנחה, אבל יהיה מעניין אם מישהו יבדוק את זה.
    אולי גם אחד הקשיים של השמאל היום הוא שהוא לא מצליח ליצור תרבות פופולרית סוחפת בעלת תכן שמאלי. הכל יותר מדי ביקורתי ומודע לעצמו (לא שיש לי בעיה עם תרבות ביקורתית ומודעת לעצמה – להיפך, זאת בדיוק התרבות שאני צורך, אבל אני תוהה אם היא לא משמשת מכשיר כדי להגדיר את השמאל כקבוצה תרבותית אליטיסטית ולעתים גם מתנשאת).

    בכל מקרה, מסכים לגבי סוג הישראליות שאריק איינשטיין ייצג. מצד שני, הוא בכל זאת היה סמל למשהו רחב. עובדה שכ"כ הרבה אנשים מתרגשים מלכתו (באפן שקשה לי להבין, אני מודה). צריך להזהר שלא לשפוך את תינוק הסמל התרבותי המשותף האחרון (אולי חוץ משלמה ארצי?) יחד עם מי הבִּקֹרֶת על הישראליות האליטיסטית.
    ואולי בכלל הסמלים הרחבים החדשים נמצאים במוזיקה המזרחית, ומעניין לבדוק אלו תכנים פוליטיים הם מייצגים ואלו קהלים מרגישים שהמוסיקה הזאת מייצגת אותם.
    הרבה שאלות. חג שמח!

  3. הכותרת אומרת כמעט הכל.
    הפועל תל אביב היא הקבוצה השניה המעוטרת ביותר בארץ (אחרי מכבי תל אביב) אבל בעונה "חלשה" שאולי הפועל תל אביב לא לקחה אליפות אז איינשטיין הפך את האוהדים למסכנים ו"הפועל שוב הפסידה".

    אז "הלכה לנו המדינה", "הפועל לא לוקחת אליפות כל שנה", ועוד ועוד אשכנזיות מתנשאת.

  4. הציפייה שלנו מאדם אחד להיות גיבור-על בכל תחום בכל עת היא קצת מוגזמת, במיוחד שאיני בטוח שהוא התיימר להיות כזה – זמר מחאה פוליטי או משורר עמוק. אפשר לסמן שוב ושוב בעזרתו (במקרה הזה) מה עומק המים שלנו כחברה, ואפשר לשאול איזה סיפור זה מספר עלינו בתקופות שונות ולמה הנפש של (חלק) מהציבור כמהה ומה היא תפסה. נשמע לי מעניין יותר, וגם אולי מועיל אפילו.
    בדומה לנדב, חזרתי גם למילים של "לטפטף טיפה". אני קורא שם בעיקר דילמות של אדם פרטי שרוצה להיות מעורב פוליטית-חברתית ולא יודע מאיפה להתחיל או למה הוא נכנס. קצת מבולבל אפילו. זה מזכיר לי מאוד שיחות שקיימתי עם פעילי מחאה שונים שהחלו את פעילותם (חלקם החלו וסיימו) בקיץ 2011 או קצת אחריו, ובמובן הזה זה תיאור לא רע בכלל (עדיין זה לא טקסט מוצלח, זה נכון).
    אגב, בהמשך לשיחה שהתחלנו אתמול, גם על Imagine יש לי מחשבות דומות… 🙂

  5. מעורר מחשבה.
    כתיבה שופרא דשופרא.
    מהמעט שאני יודע אריק נחשב בין המוסיקאים שלנו למוסיקנט מחונן מאחורי הקלעים, יען היה בעלמלוכע גדול. ואת זה בהחלט אפשר לשמוע במשך תקופות יצירנ ארוכות שלו.
    יהיה הוגן לומר שלעיתים זה קשה עד בלתי אפשרי ואולי לא הוגן לנתק בין טקסט לשיר המבוצע ולשפוט את הטקסט בנפרד, למשל עטור מצחך. קח, בגלקסיה אחרת, את מרבית השירים הגדולים של דויד בואי (שאין אלוהים מלבדיו)ותיכווח שזה זבל ספרותי באריזה פומפוזית. יסלח לי אריאל הירשפלד אבל דעתי היא זהה ביחס למרבית הליבריטים של האופרות של מוצרט. אומרים: "המוסיקה מרימה את הטקסט". נכון אבל זו חצי האמת. במקרים האלה זה גם בזכות המוסיקה וגם בזכות הטקסט. יען כי המוסיקה לא משמשת כממתיק מלאכותי ומטשטש טעם אלא היא באה באיזושהי סימביוזה עם הטקסט הירוד, והתוצאה המתקבלת מתקבלת בברכה לא רק על אף הטקסט אלא (גם) בגלל הטקסט. וזה כמובן קסם. איינשטיין היה קודם טוב. מעבר לכך טוב שהיה בחיי. אהבתי אותו מאוד, חשתי טוב מעצם הידיעה שאנו חיים באותה עיר ואני יכול לעבור מתחת לבית שלו ולדעת שהוא שם. ואני בד"כ שמח ששיר שלו מושמע. (בעוף גוזל אני מחליף תחנה.) ומעולם לא רכשתי דיסק שלו על אף שיש לו ביצויים שאני מחשיב מופתיים אמנותית. ויחסית, הם רבים. רבים אחרים אני מחשיב כטובים. רבים וטובים עד כדי שאומר שהאיש ללא ספק אמן מן הטובים שהיו לנו. הוא מוסירנט משובח וגם קוסם. הוסף לזה את כשרון המשחק שלו, ההגשה הבימתית (כשהיתה), אינספור הדמויות וגם הדמות האחת – דמותו של אריק איננשטיין, העבר כל שיר בינוני ומעלה דרך הפריסמה הזו וקיבלת קורפוס אמנותי מרשים מאוד באיכותו. ובמאמר מוסגר -הפריסמה הזו היא לא פיקציה היא פונקציה אסתטית של השיר- כשאתה שומע את אינשטיין (או בואי) אתה גם רואה בעיני רוחך את הכיראוגרפיה, את ההגשה הבימתית ןוכו וזה מרכיב אינטגראלי של השיר, לא פיקציה, לא תרגיל מחשבה פילוסופי. זה הגרוב. (הכיראוגרפיה של פסנתרנים קלאסיים היא ההמחשה המובהקת).
    איינשטיין היה אייקון תרבות והיה כזה בזכות ובאיכות וגם משום שתרם לה הרבה יחסית ותרם גם מידה לא מבוטלת של איכות. הוא היה בהחלט גם סמל לישראליות שאתה מכוון אליה אבל לא סמל מובהק ולכן גם לא סימפטום לאיזו פתולוגיה מקומית. "הישראליות" הזו היא יותר פיקציה תיאורטית מאשר כוח תרבותיממשי, לפחות לא בעוצמה שמייחסים לו. הישראליות של אינשטיין היא מטאפורה נוחה, לא הרבה יותר מזה. אולי גם בשל העובדה שאריק מלווה אותנו הרבה מאוד שנים.
    אמרתי שאיינשטיין היה אייקון תרבות בזכות ובזכות האירות. ובמילים אחרות, הוא עשה אמנות טובה ולכן היה פופולארי.כמה טובה? טובה מאוד בדירוג אמניישראל לפי סולם עבדך הנאשם.
    אינשטיין הוא אמן ישראלי מן המשובחים ובצורה זו או אחרת שראל ם רבים הכירו בכך. זו נוסחת הפופואריות שלו.

    אוהבך
    יגאל דותן

    נ.ב. המעבר ההרמוני אל החלק השנישל "עטור מצחך" (.. את אוהבת להיות עצובה ושותקת וכו..), והתיבות הראשונות שלו -זה אריק. תראה לי אחד שישאר אדיש למעבר הזה. (ובלבד ששמע קצת מוסיקה מערבית טונאלית מכל סוג [כולל ובמיוחד מי ששומע את אייל גולן ובמאמר מוסגר כל מורה לפסנתר תודה שלאייל גולן יש אוזן מוסיקאלית נדירה])

  6. היי יפתח, מספר בעיות יש לי עם מה שכתבת.

    1.הביטחון המופרז שמופגן לכל אורך הפוסט. אתה יודע מה זה שיר טוב ובינוני (וכמו שציינת לא מנמק), מה סתם "השפרצה" שלא מתכוונת לכלום (וגם שם אתה לא ממש מנמק) מה בנאלי ומשעמם (כנ"ל), ולבסוף, מה שיר לא מוצלח כי הוא לא מתאים למודל של שינוי פני החברה שאתה מחזיק בו. (זה מסתבר הנימוק נגד השיר, כאילו טיב האידיאולוגיה המובעת בשיר היא מדד לאיכותו).

    2. הביטחון, הלא מנומק שלך במודל שלך לשינוי פני החברה. אשמח לשמוע עוד פרטים מהיכן אתה שואב אותו, תשאל איך אני יודע שאתה טועה?
    זה בדיוק העניין, אני לא יודע, אני קורא וחושב על כל מיני דברים, לפעמים גם על זה, אבל לא יודע, גם סוקרטס לא תמיד ידע, זה לא תמיד פשע. הבעיה בעיני היא לא "לשבת על הגדר" בלי עמדה, אלא כשלא מעניין אותך להבין בכלל, ואם מעניין אותך להבין, אולי עדיף לפעמים שלא תהיה בטוח שאתה יודע? (ואיפה בפוסט הזה משתקף ספק קל שבקלים שלך שאתה יודע?).

    3. הטענה שלך שהישראליות חולה, ושאריק מייצג את החולי הזה. כאן אתה עובר מטענה שאריק בחר לשיר ולכתוב שירים רדודים וא-פוליטיים, לטענה שאריק "אוטיסט, מאוהב בעצמו, ומרחם על עצמו, לא מבין למה כולם כל כך כועסים עליו ולא רואה ממטר את כל מי שאיננו "בן סוגו".

    אין לי מושג אם אריק היה כזה, אבל בטוח שניתוח השירים שלך (אפילו אם נקבל את כל הטענות שלך כלפיהם) לא מראה שהוא היה כזה, במקרה הטוב הוא רק מראה שלאריק לא היה טעם משובח בשירה, שלכתוב שירים הוא בכלל לא ידע, ושמבחינה אידיאולוגית הוא היה נאיבי וא-פוליטי. איך מזה אתה עובר לטענה שהוא היה "אוטיסט, מאוהב בעצמו, מרחם על עצמו, לא מבין למה כועסים עליו ולא רואה ממטר את מי שאיננו בן סוגו".

    אשמח אם תסביר. אגב, ניסיתי לחשוב על הישראלים שמסביבי, אם הם עונים לתיאור הזה, ולא ממש נראה לי, אז ניסיתי לחשוב מי אמור להתאים לתיאור הזה, לפי הפוסט היה לפחות אדם אחד כזה – אריק איינשטיין, ועצם זה שכולנו אוהבים אותו אמור להראות שגם כולנו כאלה, אבל לא ברור מניתוח השירים שלו איך יוצא שהוא היה כזה, אז זה שאנחנו אוהבים אותו יכול אולי להעיד שלרובנו אין טעם משובח במיוחד בשירה ואנחנו נאיבים וא-פוליטיים במקרה הרע, או שאולי בשביל חלקנו כמו שכתבת בעצמך הוא היה פשוט זמר מעולה, שהצליח לגרום לנו לאהוב חומרים בינוניים במקרה הפחות רע, לא ברור הצורך בניצול מותו של איינשטיין להשמצה גורפת יותר שלו ושלנו.

    אשמח להסבר,

    תודה, רועי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *