שלוש שאלות על מדינת הרווחה החדשה

(פורסם בגליון 58 של "חברה: כתב עת סוציאל-דמוקרטי", ינואר 2014).

בשנים האחרונות הסוציאל-דמוקרטיה בישראל הנכיחה את עצמה מחדש בשיח הציבורי וכבר אי אפשר להתעלם ממנה או לפטור אותה כהזיה מיושנת. אפילו ההפסד של שלי יחימוביץ בבחירות המקדימות במפלגת 'העבודה' לא מהווה הפרכה של טענה זו, אלא אישוש (פרדוקסלי למדי) שלה.   לכן, אין הסוציאל-דמוקרטים יכולים להסתפק עוד במחאות, הפגנות, ביקורת ומאמצי בלימה. גם תכנית כלכלית סוציאל-דמוקרטית איננה מספיקה עוד (אף כי בשנים האחרונות הוצגו כמה תוכניות כאלה, שהיו טובות בהחלט). הגיעה העת להציג מצע מפורט, ובו התייחסות לכל שאלות המדיניות שעל הפרק. אם לשאול לצרכינו, בשינויים קלים, פסוק ידוע ממסמך ישן, שנכתב על ערש לידתה של הסוציאל-דמוקרטיה, נומר: "הגיעה השעה שהסוציאל-דמוקרטים יגוללו, קבל העולם כולו, את אורח-השקפותיהם, מטרותיהם ומגמותיהם, וכנגד סיפורי הבדים על רוח-הבלהות של הסוציאליזם יעמידו חזון פוליטי מגובש ופוזיטיבי משל עצמם".

 מדינת הרווחה האוניברסלית היתה ועודנה הדבר שיש להעמידו במרכז החזון הסוציאל-דמוקרטי. ובכל זאת, אין הסוציאל-דמוקרטים יכולים לקחת את מדינת הרווחה ה"קלאסית" (אם מותר להשתמש, לצורך הדיון, בביטוי בעייתי זה), לנער מעליה את האבק ולהציגה לראווה. נוסטלגיה וקינות געגועים אינן מצע פוליטי. הן היפוכה של הפוליטיקה. יתר על כן: התרפקות רומנטית על מדינת הרווחה של פעם לא יכולה להסביר את שברונה של מדינת הרווחה לקראת סוף המאה העשרים. אם הכל היה כל כך טוב, אין להבין כיצד נהיה לפתע כל כך רע.

 נחוץ לנו מצע סוציאל-דמוקרטי חדש אודות מדינת רווחה אוניברסלית חדשה. אציג כאן שלוש שאלות, שהמצע החדש יצטרך להשיב עליהן. אין אלה השאלות היחידות ואולי גם לא החשובות ביותר, אבל הן חשובות מספיק כדי שלא נרשה לעצמנו להתעלם מהן.

 מדינה וקהילה

 השאלה הראשונה קשורה במה שאפשר לכנותו "מחלת ניוון השרירים" של מדינת-הרווחה. ככל שמדינת-הרווחה הישנה התבססה על מנגנונים של אספקת שירותים לאזרח (בריאות, חינוך, חסכון פנסיוני וכו'), אשר נוהלו "מלמעלה" על ידי מוסדות ריכוזיים ומרוחקים מהשטח (משרדי ממשלה ומוסדות ריכוזיים אחרים), כך לקו אזרחיה בניוון השרירים הדמוקרטיים שלהם. הדמוקרטיה חדלה להיות עבורם השתתפות פעילה בניהול ענייניהם, והצטמצמה לבחירת נציגים ומפלגות בבחירות תקופתיות נדירות למדי. בין תקופת בחירות אחת לאחרת הסתפקו אזרחיה של מדינת-הרווחה בתפקיד של צרכני שירותים גרידא (ומשלמי מיסים, בדרך כלל בלי חדווה גדולה). הם ויתרו על תפקיד אקטיבי בעיצוב סדרי המדינה והסתפקו בזכות, המופשטת למדי, של בחירת האפוטרופסים שלהם.

 גם אילו היו האפוטרופסטים הללו כלילי השלמות (והם בודאי לא היו גרועים כפי שמתארת אותם התעמולה הנאו-ליברלית), עולה כאן בעיה עקרונית: המנגנון הפקידותי מתפקד היטב, בעוד האזרחים מנמנמים. רבים מענקי הרוח של הפילוסופיה המדינית, מאריסטו ועד מרקס, טענו שהפעילות האזרחית של האדם, המעורבות של הפרט בדאגה לענייני הציבור (מה שבלשונו של אריסטו נקרא פשוט "פוליטיקה"), אינה רק אמצעי להבטחת האינטרסים של הפרטים, אלא גם פעילות שמבעדה אדם מבטא את אנושיותו ומפתח את אישיותו. מכאן, שמנגנון האפוטרופסות שתואר לעיל פסול גם כשהוא מתפקד היטב (ואולי דווקא משום שהוא מתפקד היטב): המדינה מתפקדת והאזרחים מנמנמים… עימנואל קנט הגדיר "נאורות" כיציאה של האדם מחוסר-בגרותו, מהתלות באפוטרופסים שכפה על עצמו. עולה מכך, שדווקא בעידן הדמוקרטי, שאמור היה לממש את מסקנותיה הפוליטיות של הנאורות, ויתרו האזרחים, במידה רבה, על נאורותם.

 וכמובן, ככל שמדיר הציבור את רגליו מן הפוליטיקה המעשית הוא נעשה פחות מודע, מעודכן וכשיר לקבלת החלטות פוליטיות רציונאליות. ככל שאין הוא תובע דין וחשבון מנציגיו, נוטים נציגים אלה (שככלות הכל הם אנשים בשר ודם ולא מלאכי מרום), לסור למרותם של גורמים אחרים שבידם לתגמל ולהעניש. האידאולוגיה הנאו-ליברלית אוהבת להלין על "שחיתותם" של הפקידים. אני מעדיף להתריע על ניוונו של העם. עם נאור יכול להחליף את פקידיו המושחתים, אבל כשהעם מנווון, במי או במה נחליף אותו?

מהגיון הדברים שלעיל עולה, שמדינת-הרווחה החדשה תצטרך לתת לאזרחיה לא רק שירותים חברתיים מצויינים, אלא גם ערוצים אמיתיים למעורבות אזרחית ולהשפעה, שאינם מתמצים בהצבעה אנונימית בקלפי. נחוץ שגופים המורכבים מאזרחים, לפי נושא או לפי אזור, יזכו להשפעה ממשית על החיים הקונקרטיים של התושבים (בשכונה, בעיר, בבית הספר, במקום העבודה וכו'). נדגיש: השפעה ממשית, ולא שיתוף תושבים סמלי בשביל הפרוטוקול. אם מעורבות האזרחים תהיה הצגה בלבד, הקהל ידיר ממנה את רגליו ובצדק. מאמץ מאורגן, עקבי ונחוש להחייאת הקהילה ראוי שיהיה חלק מן החזון הסוציאל-דמוקרטי אודות מדינת הרווחה האוניברסלית החדשה. שאלת היחסים שבין המדינה (השלטון הפוליטי המרכזי) לבין הקהילות הקונקרטיות ומוסדותיהן צריכה לקבל מענה בחזון זה.

 יש להודות שאין זו בעיה חדשה. היא מנוסחת כבר אצל מרטין בובר ב"נתיבות באוטופיה", ובכתבים של תיאורטיקנים פוליטיים מתקופת הזוהר של מדינת הרווחה הישנה. גם הקומיוניטרינים, בשנות השמונים והתשעים, ואנתוני גידנס, בחיבורו המפורסם "הדרך השלישית", נדרשו לה. בכל הדיונים הללו לא מופיעה דרישה נאיבית ל"ביטול המדינה", וגם בדיון שעלינו לערוך כעת אין מקום לדרישה כזאת. לא אנארכיזם של בתי קפה נחוץ לנו, אלא דיון פוליטי מפוכח אודות משמעותה האמיתית של הדמוקרטיה ואודות הדרכים להגשמתה. הניגוד "מדינה או קהילה?" אינו ניסוח נכון של הבעיה. גם "כמה מדינה וכמה קהילה?" אינו מדוייק מספיק. השאלה האמיתית נסובה על אודות מערכת היחסים שבין השתיים, יחסים שבשום אופן אין להבינם רק כמאבק או כמשחק סכום אפס. החזון הסוציאל-דמוקרטי אודות מדינת הרווחה החדשה חייב להיות ביקורתי ביחס למדינה, ולהראות דרך לשיקום הקהילה, מבלי להתפתות לשיח הנאו-ליברלי אודות ה"מדינה הקטנה", שהוא שיח ריאקציוני גם כשהוא לובש תחפושת  אנרכו-קומוניסטית.

אין להכחיש, שהמסגרות היישוביות הלוקאליות בישראל של ימינו מנוונות, מדולדלות ועלובות כל כך עד שרק מאמץ מודע ומכווָן מלמעלה עשוי להביא לשיקומן. עם זאת, מאז קיץ 2011, המפה הריקה לכאורה של היוזמה החברתית-קהילתית בישראל הולכת ומתמלאת במהירות: ועדי שכונות, רשימות חדשות לרשויות המקומיות, קואופרטיבים של ייצור ושל צריכה, ועדי עובדים ופרוייקטים קהילתיים אחרים זורחים בחשיכה ומסמנים דרך. בדיוק משום כך נחוץ כל כך הסעיף של שיקום הקהילה במצע הסוציאל-דמוקרטי החדש – עלינו להציע מהלך פוליטי משקם, שלא יתעלם מן הפוטנציאלים החיוביים שכבר נוכחים בשטח.

מדינה וגלובליזציה

 השאלה הראשונה שהעלינו מאתגרת, איפוא, את המדינה "מלמטה", מן הרמה המקומית-קהילתית. השאלה השניה מאתגרת  אותה מלמעלה, מן הרמה הבינלאומית או הגלובלית. כל חזון סוציאל-דמוקרטי (או סוציאליסטי, או הומניסטי) חייב להיות, מבחינה עקרונית, אוניברסלי. סוציאל-דמוקרט לא יכול לקבל שום נימוק המעדיף את רווחתם של ילדים ישראלים על פני זו של ילדים סיניים, פלסטינים או אפריקאים. באגפיה היותר נאורים של הלאומיות המודרנית, מדינת הלאום לא נתפסה כניגוד לאוניברסליזם אלא כהגשמה שלו: הלאום נתפס כמסגרת השתייכות מתווכת בין הפרט לבין כלל אזרחי העולם. המדינה נתפסה ככלי שמבעדו מממש ציבור לאומי את ריבונותו ומנהל את חייו הקונקרטיים. ההתפתחויות ההיסטוריות במאה העשרים הטילו צל כבד על חזון זה של הנאורות. הלאומיות הפכה יותר ויותר למסגרת השתייכות מופשטת, ריקה מסולידריות אמיתית ומושתתת בעיקר על שנאה ופחד מזרים. ובאשר למדינה יש לומר, שהמאפיינים הדכאניים שלה כמכשיר למישטור ההמונים ולניצולם, נשארו דומיננטיים יותר מן המאפיינים הנאורים והדמוקרטיים שלה ככלי של הציבור הרחב לניהול אוטונומי של חייו.

 התפתחויות אחרות, בהמשך הדרך, הפכו את המדינה לחסרת אונים מצד אחד ולמיותרת לכאורה מצד שני (לפחות מבחינת הייעוד הנאור שלה). ביטוי קולע לחוסר האונים הגובר של המדינה נתנה התיאורטיקנית הבריטית סוזן סטריינג' בספרה "נסיגת המדינה" "Retreat of the State" מ-1996. נסיגה זו אינה דומה ל"ביטול הפוליטיקה" (במובן אנרכו-קומוניסטי או בכל מובן אחר). הפוליטיקה נשארה על כנה אבל גורמים פיננסיים בינלאומיים מנהלים את הזירות הפוליטיות השונות לא פחות, ולעתים הרבה יותר, מכפי שמנהלים אותם גופי אזרחים הפועלים באמצעות המנגנונים הדמוקרטיים והנציגותיים. במצב דברים זה, יכולתם של האזרחים, העובדים השכירים והצרכנים הקטנים "להשתמש" בכלי המדינה כמגן מפני הצעדים הברוטליים של ההון נחלשה עד מאוד. הצד השני של אותו מטבע הוא שהעידן הגלובלי, על המאפיינים הפוליטיים, האידאולוגיים ובעיקר הטכנולוגיים שלו ("עידן האינטרנט"), פותח בפני בני אדם בכל רחבי הגלובוס מגוון ערוצי תקשורת שאינם נזקקים לתיווכה של המדינה. ערוצים אלה מאפשרים אופנים חדשים של העברת אינפורמציה, של שיתופי פעולה חוצי גבולות ואפילו של טיפוח סולידריות. נחוצה רק מעט גמישות מושגית כדי לומר שבעידן חדש זה נוצרים דפוסים קהילתיים (ובין-קהילתיים) חדשים על פני תבל, וקשרים המתעלמים מן הקו המיטשטש והולך, המסמן על מפת העולם את הגבולות של מדינת הלאום. מצע סוציאל-דמוקרטי חייב להתייחס באהדה אל ההתפתחויות הללו. בבואנו לנסח מצע זה עלינו לשאול את עצמנו באומץ האם נותר משהו מן הזהות הלאומית, פרט למניפולצית המונים ושנאת הזר; האם ניתן, באיזה אופן ובאילו תנאים, לשקם את הגדרת הזהות הלאומית הנאורה והמשחררת. גם כציונים חייבים אנו להתמודד עם השאלות הקשות הללו. בלי תשובות חדשות, לא נוכל להשאר ציונים. הציונות תהפוך נחלתם הבלעדית של הנפתלי בנטים, אבירי ההפרטה, הניצול והכיבוש, ואנו לא נוכל להכיר בה את דמותנו.

מפדרציה לרשת

לפני שלושים שנים בדיוק, פירסם הפובליציסט השוויצרי, החותם בפסוודונים pm, את הספרון האנרכיסטי הפרוע "בּוֹלוֹ'בּוֹלוֹ". בחיבור זה מתוארת אנושות משוחררת, המאורגנת כרשת כלל עולמית של קהילות וולונטריות קטנות, בנות כחמש-מאות נפש כל אחת. הקהילות הללו מנהלות ביניהן אינטראקציה מורכבת (תקשורת, חליפין, פרוייקטים משותפים, אירוח הדדי וכן הלאה), מבלי להזדקק לשום מסגרת תיווך לאומית או בינלאומית, ובוודאי שבלי שום דבר הדומה, ולו במקצת, למדינת הלאום. "בּוֹלוֹ'בּוֹלוֹ" נולד לפני "עידן האינטרנט", ונדמה שהיום הוא אקטואלי יותר מבשעת כתיבתו. האוטופיה הפרועה הזאת מבלבלת, מטרידה, מרגשת, מצחיקה ומעצבנת אותנו. כמו באוטופיות רבות אחרות, גם כאן קשה להחליט האם הכותב מתכוון ברצינות לדבריו. מכל מקום, ברור ש"בּוֹלוֹ'בּוֹלוֹ" לא מציע שום תכנית פוליטית, ואין הוא מתאים אפילו בתור מקור השראה למצע סוציאל-דמוקרטי. עם-זאת, יכול הספרון המוזר הזה להזכיר לנו, בבואנו לנסח מצע כזה, שמערכות הקשרים החברתיים בימינו הולכות ונפרדות מן המבנה הפדרטיבי שאפיין אותן בעבר (ושאפיין גם את החזונות הפוליטיים היותר נאורים כמו זה של האינטרנציונל הסוציאליסטי למשל). הצורה הלוגית של המבנה הפדרטיבי היא של פרטים המתאגדים לקבוצות המתאגדות לקבוצות של קבוצות המתאגדות לקבוצות של קבוצות של קבוצות וכן הלאה. את מקומה של הלוגיקה הזאת הולכת ותופסת הלוגיקה של הרשת: מערכת עניפה וסבוכה של קשרים, בין פרטים וקבוצות של פרטים, אשר אינם ניתנים לשרטוט במעגלי השתייכות שלמים וסגורים המוכלים במעגלים רחבים יותר. מדינת הלאום, שנתפסה פעם, בחזונות נאורים, כהתארגנות פדרטיבית השותפה להתארגנויות פדרטיביות רחבות יותר, צריכה לקבל, במציאות זו, הגדרה מחודשת.

 הדברים הכתובים לעיל לא באים להשיב על השאלות אלא להציג אותן. במצע הסוציאל-דמוקרטי החדש והמעודכן שלנו, שתי המלים שבצמד "מדינת רווחה" זקוקות להגדרות חדשות ומעודכנות.