בין הריגה למיתה יש דבר שלישי: חיים

על גילגולה של מלחמת טרויה ביצירות אנטי-מלחמתיות מן העת העתיקה ומזמננו: 'נשי טרויה' של אוריפידס, ו'קסנדרה' של הסופרת הגרמניה כריסטה וולף

יפתח גולדמן

(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", ינואר 2003)


מלחמת טרויה התחוללה סמוך לתום האלף השני לפני הספירה (האמנם "התחוללה", או שמא מאז ומעולם לא היתה אלא אגדת קדומים? הדעות חלוקות). הומרוס, משוררה הגדול של המלחמה הזאת חי ויצר, כנראה, במאה השמינית או התשיעית לפנה"ס (האמנם "חי ויצר"? האמנם היה משורר אחד בשם הומרוס, או שמא נוצרו האפוסים ההומריים בתהליך ארוך ועל-ידי משוררים שונים? גם על כך מחלוקת). האיליאדה והאודיסיאה (האפוסים ההומריים על מלחמת טרויה ותוצאותיה) הועברו כמסורות שבעל-פה במשך כמה מאות שנים, עד שהועלו על הכתב באתונה, במאה השישית לפנה"ס (כאן כבר לפנינו עדויות היסטוריות מוצקות). מאז היו האפוסים הללו ל'סלע היסוד' של תרבות יוון הקלאסית, ויש מי שיאמר: של התרבות המערבית כולה.

להמשיך לקרוא בין הריגה למיתה יש דבר שלישי: חיים

חברה של קהילות – מה בין סוציאליזם ובין ערכי הקהילה?

המושג 'קהילה' משמש במשך שנים רבות שם קוד להסתרת התפרקותה של החברה ולהתנערות מאחריות ציבורית לפרט. אין זה צריך למנוע מאתנו לראות דווקא בקהילה דרך לבניה מחודשת של החברה המודרנית, דרך למימוש יחסי אנוש נטולי ניכור.

יפתח גולדמן

(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון 4. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד

ב 9/1/2004)

 

המושג 'קהילה' משמש במשך שנים רבות שם קוד להסתרת התפרקותה של החברה ולהתנערות מאחריות ציבורית לפרט. אין זה צריך למנוע מאתנו לראות דווקא בקהילה דרך לבניה מחודשת של החברה המודרנית, דרך למימוש יחסי אנוש נטולי ניכור.

סוציאליסטים רבים נוטים להגיב על המושג 'קהילה' בתערובת של חשדנות, עוינות וזילזול. אין זה יחס בלתי-מוצדק לחלוטין: במשך שנים רבות שמשה ה'קהילה' אחד מדגלי הקרב של השמרנות: אל מול ערכי השיחרור, התיקון החברתי והקידמה, שהציג הסוציאליזם, הציגו נציגיו של הימין השמרני את ערכי ה'קהילה', והתכוונו בעצם להמשך הדיכוי. בדורנו שלנו, נאספו תחת דגלה של ה'קהילה' תומכים חדשים מימין: ההגות הפוסט-מודרניסטית (הנחשבת בטעות לסוג של 'שמאל'), משתעשעת במושג זה באותה קלילות בלתי-נסבלת המאפיינת אותה בדרך-כלל. רשת האינטרנט – המדיום האולטימטיבי של הפוסט-מודרניזם – היא אתר הפולחן של "הקהילה הוירטואלית". בדף ה"קהילות" של אתר "וואלה" (למשל) תמצאו "קהילת קעקועים", "קהילת סקס אחר", "קהילה לנשים בלבד", "קהילה ליעוץ במחלות לב", "קהילה לפתרון חלומות", וזו רק רשימה חלקית מאוד. וכך, אם רק יש לך מחשב וקו טלפון בבית, אתה יכול להיות חבר פעיל בעשרות קהילות וירטואליות, מבלי שתדע, אפילו, את שמה הממשי של השכנה הממשית הגרה – בממשות – בדירה הסמוכה לשלך. ועוד חסידים לה "לקהילה": אלו הם הכוחות הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים המובילים את תהליך ההפרטה. עבורם משמשת ה"קהילה" שם נאה ומחמם-לב להסתיר מאחוריו מדיניות של חיסול האחריות הציבורית והרחבת הפער החברתי (זוכרים את 'המשטרה הקהילתית' של שלמה בן עמי?).

 

אל מול צבא התומכים הזה של ה"קהילה" וה"קהילתיות", הייפלא שהסוציאליסטים מסתייגים? סוציאליסטים אמיתיים יודעים שאת המציאות החברתית אי אפשר לתקן בלי מאבק פוליטי. מאבק כזה יוכל להצליח רק אם יתנהל בשדה המציאות, ולא בעולמות הוירטואליים. הוא יוכל להגשים סוציאליזם רק אם יפעל בשמם של ערכים אוניברסאליים, ולא יגרר לסקטוריאליות. בסיסמת ה"קהילה" רואים, איפוא, סוציאליסטים רבים, נשק לשיתוקו של המאבק הזה: אמצעי לסקטוריאליזציה של החברה ולהשלטת הוירטואליה על הממשות. כאמור, הם לא לגמרי טועים.

ובכל-זאת, אסור לסוציאליזם לוותר על ה'קהילה'. בחשבון אחרון, שייכת הקהילה למערך האידאלים של הסוציאליזם, ולא לזה של מתנגדיו. כשם שלא ויתרנו על ה'חירות' וה'אינדבידואליזם', למרות השחתתם של ערכים אלה בידי האידאולוגיה השמרנית, כך אסור לנו גם לוותר על ה'קהילה'. בלי החייאת הקהילה, בלי עיצובה של החברה המודרנית כחברה קהילתית, פשוט אי-אפשר להגשים סוציאליזם.

חברה קהילתית מול חברת-המונים

באמצעות מאבק פוליטי-גרידא, אפשר אולי, להשיג יתר שוויון וצדק-חברתי. אבל הסוציאליזם אינו מתמצה במאבק לצדק-חברתי. מהותו של הסוציאליזם היא השאיפה לאפשר לאדם – לכל אדם – חיים אנושיים. ופירושו של זה: להפוך את האדם לריבון על חייו, לבריה המעצבת את אורחות חייה מתוך חירות, ליצור הקובע את חייו ולא רק נקבע על-ידם. בראש סולם הערכים של הסוציאליזם עומדת חירות-האדם. זהו גם הערך העליון של הדמוקרטיה, ומשום כך מתלכדים, בגרעינם המהותי, הדמוקרטיה והסוציאליזם. אלא שחירות-האדם היא נמנעת-השגה בחברת המונים. בחברה כזאת אי אפשר להגשים את הדמוקרטיה ולא את הסוציאליזם. חברת ההמונים הופכת כל אדם, כל פרט, לאטום מבודד. הוא אחד מן ההמון, וככזה יכולת ההשפעה שלו על המציאות בטלה בשישים (או בשישה מליון, או בשישים מליון). כך גם היכולת שלו לעצב באמת את חייו הפרטיים.

מי מאתנו לא התבקש פעם (בשיעור חברה, בפעולה בתנועה, בסמינר…) לצייר את מעגלי ההשתייכות שלו. במרכז הדף מציירים נקודה: "זה אני!". מסביב לנקודה זו משרטטים מעגל קרוב: "המשפחה שלי". מעגל ההשתייכות הבא הוא "מדינת ישראל" (ולפעמים מוסיפים גם מעגל נוסף, רחב יותר: "העם היהודי"). השרטוט התמים הזה מגלה אמת חשובה: חלל עצום וריק משתרע בין קבוצת ההשתייכות המשפחתית (המונה, לכל היותר, כמה עשרות פרטים) וקבוצת ההשתייכות הלאומית (המונה כשישה מיליון אם מדובר במדינת ישראל, ולמעלה מעשרה מיליון אם מתכוונים לעם היהודי). על החלל הזה לא מגשרים שום מעגלי השתייכות נוספים (הנתפסים על-ידי הפרט כמהותיים עבורו). מבחינה זו, חברת ההמונים היא חברה חלולה. אי אפשר לפעול בחלל ריק. אי אפשר ליצור בו. אי אפשר לדבר ולהשמע. מנקודת ראותו של הפרט, חייו האישיים הם עולם ומלואו, אך מנקודת ראותה של חברת ההמונים, חייו של כל פרט הם נתון סטטיסטי זניח… מדי שלוש או ארבע שנים, לעת בחירות, אני הולך לממש את מהותי כאזרח פעיל הקובע באופן אקטיבי את חייו. כל הדרך אל הקלפי מלווה אותי המחשבה הטרדנית, שלאמיתו של דבר תוצאות הבחירות לא יושפעו כהוא זה אם אשתתף בהצבעה או אעדר ממנה (ודאי תאמרו: "אבל אם המונים לא יבואו להצביע, כבר תהיה לכך השפעה מהותית". הרי זה בדיוק מה שאני טוען כאן: שהדרך היחידה בה יכול אדם פרטי להשפיע על המציאות, היא להיות חלק מהמון…).

חברת ההמונים היא תוצר מובהק של המודרנה. תהליך המודרניזציה ברא אותה, כשם שברא את התיעוש, את המדע והטכנולוגיה, את הכלכלה הרציונאלית, את הדמוקרטיה… תהליך זה שיחרר מכלאם כוחות אדירי עוצמה (כוחות טבעיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים) והפך, לראשונה בהיסטוריה האנושית, את חירות האדם לאפשרות ריאלית. אולם, תהליך זה עצמו גם פירק את כל מסגרות ההשתייכות המסורתיות של ימי הביניים (הקהילה, העדה הכפרית, עיר-המדינה, גילדת האומנים וכן הלאה) וברא במקומן את ההמון. נראה שהפירוק הזה היה הכרחי, על-מנת לשחרר את הפוטנציאלים האנושיים שבכוחם לכונן את חירות האדם. אולם חירות-האדם תשאר רעיון מופשט-גרידא, עד אשר תבוטל הווית הפירוק על-ידי בניה מחודשת.

ניתן יהיה לממש את חירות-האדם רק כאשר יִבָּנוּ (מחדש) קשרים חברתיים-קהילתיים בין בני האדם. על-מנת שיהיה חופשי, צריך האדם לאחוז בהגה הקידמה ולכוונה לצרכיו. אין הוא יכול לעשות זאת כל עוד הוא רק אחד מהמון. לשם כך נחוצות לו מסגרות השתייכות קונקרטיות לעשיה וליצירה. לשם כך נחוצה לו הקהילה. המסגרות הקהילתיות ימלאו את חללה העצום של חברת ההמונים. באמצעותן תבוטל האטומיזציה של הפרט. מעגלי השתייכות ועשיה – מעגלים ממשיים בעלי כח ממשי – יהפכו את הפרט לסובייקט בעל משמעות ויכולת השפעה בחברה בה הוא חי.

יחסי קהילה מול יחסי שוק

החברה המודרנית מאופיינת לא רק כחברת המונים אלא גם (או בעיקר) כחברת שוק. מתוך מכלול האינטראקציות האפשריות בין בני-אדם, האינטראקציה של קניה ומכירה היא הדומיננטית: אנחנו מוכרים וקונים כל הזמן, בין אם מדובר בקניה ומכירה של מוצרים (כשאנו הולכים לסופרמרקט), ובין אם בקניה ומכירה של כח עבודה (כאשר אנו הולכים לעבודה או שוכרים פועלים לשיפוץ). יחסי קניה ומכירה הם לעולם יחסים אינסטרומנטאליים, מכשירניים: הזולת משמש לי כמכשיר. הוא נחוץ לי כקונה או כמוכר. אני זקוק לדבר שיש לו וחסר לי (מוצר זה או אחר, כח עבודה, כסף…). אין אני זקוק לאושרו של הזולת, אין אני זקוק לרווחתו, לשלמות רוחו, לאהבת החיים שלו. כל אלה מעניינים אותי רק במידה שהם משפיעים על איכות המוצר שהוא מספק לי, או על המוטיבציה (והיכולת) שלו לקנות ממני. רק במסגרת חברתית אחת – זו של המשפחה – קיימים עדיין יחסים לא-מסחריים בין בני-אדם (אפשר שהדבר נכון גם בכמה מסגרות אחרות, ערטילאיות למדי, כמו "חוג חברים"): כאן אני זקוק לאושרו של הזולת לשם אושרי שלי. כאן אני תופס את חייו של הזולת כחלק מהותי מחיי שלי. כאן אין הזולת מוכר או קונה אלא שותף; כאן אין הוא מכשיר אלא אדם. אכן, המלים האחרונות מבטאות תיאור רומנטי למדי, ואולי רומנטי מדי, של מוסד המשפחה. נתונים רבים מלמדים שכוחות השוק הולכים ומשתלטים גם על מוסד חברתי זה: שהנישואין הופכים, יותר ויותר, ל"חוזה לאספקה הדדית של סחורות ושירותים" בין בני הזוג. אבחנה זו רק מחזקת את טענתי הבסיסית: יחסי-השוק הולכים ומשתלטים על הכל. אין מקום פנוי מהם. וכאשר יוותרו רק יחסי שוק, לא יהיו עוד בני-אדם; תהינה סחורות-אנושיות בלבד. מכאן חשיבותה המכרעת של הקהילה.

חידוש הקהילה בחברה המודרנית

נבטים רכים של קהילתיות צצים ועולים בכל מקום שבו בני-אדם נפגשים לא כדי לקנות ולמכור, אלא כדי ליצור במשותף, במעשה שבו הרווח האישי והרווח הקבוצתי הם בלתי-נפרדים. חישבו, למשל, על מקהלת-חובבים או תאטרון-קהילתי, על ועד שכונה, על קבוצת הורים המתארגנת לפעילות בבית-הספר של ילדיהם, על קבוצת חברים המוציאים כתב-עת. מפגשים כאלה נוצרים מתוך התחושה, ולו תחושה עמומה, שיש טעם לפעול גם שלא מתוך יחסי הסחורות (קניה ומכירה). הלוקחים חלק בהתארגנויות אלה מבטלים, ולו לאותו פרק זמן של השותפות-הלא-סחורתית הנוצרת ביניהם, את עקרונותיה חובקי-הכל של חברת השוק. ואולם, נבטי הקהילתיות ישארו נבטים בלבד, כל עוד תהינה ההתארגנויות הללו שוליות למדי ומפוזרות. הם יעמיקו שורש, יפרשו עלווה ויתנו פרי, במידה שבה תשתרג הפעילות הקהילתית אל תוך חייהם של השותפים; במידה שבה תהפוך הקבוצה מ'קבוצת משימה' (או 'פרוייקט') ל'קבוצת חיים'.

לשם כך יש להחיות את הקהילה בחברה המודרנית. להחיות אותה לא רק בנישות העלובות שמותירות אחריהן פוליטיקת-ההמונים וכלכלת-השוק, אלא להחיותה כך שתהווה אלטרנטיבה לשתי אלה; שתערוך מלחמה חכמה, סבלנית ועיקשת עם פוליטיקת-ההמונים ועם כלכלת-השוק עד שתוכל לשתיהן.

כמובן, איני קורא כאן להקמה מחודשת של הקהילה הימי-ביניימית, ולהסתלקות גורפת מכל השגיה החומריים, החברתיים והרוחניים של המודרנה. הקהילה החדשה צריכה להיות בת החברה המודרנית, וככזאת היא שונה מאוד מדגמים עתיקים של קהילתיות. היא צריכה להיות וולונטרית ולא כפויה, שוויונית ולא אוטוריטטיבית, חלקית ולא טוטאלית (חירותו של האדם המודרני תלויה, בין השאר, ביכולתו להיות חבר בו זמנית בכמה וכמה קבוצות השתייכות). היא צריכה להשתלב היטב בכלכלה ובתעשיה המודרניות, המאפשרות שפע חומרי (שהוא תנאי הכרחי לחירות). לא 'חזרה אל העבר' נחוצה לנו, אלא 'חזרה אל העתיד'.

האם הדבר אפשרי? האם אפשר להחיות את הקהילה בחברה המודרנית? בודאי! הרי בני-אדם פוגשים אלה את אלה בכל יום ובכל שעה: במקום העבודה, באתרי הבילוי, ברחובה של עיר, אפילו באינטרנט, לפעמים. אלא שכשם שהדבר אפשרי, כך גם אין הוא מובטח. נראה שבני-האדם פוגשים אלה את אלה בכל רגע נתון, ומאבדים תמיד אלה את אלה ברגע הבא. כך מתאר זאת יהודה עמיחי בשירו 'שעת החסד':

פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּר כָּךְ:
כְּמוֹ אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְאַסְּפִים בַּחֲצוֹת בַּתַּחֲנָה
לָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן שֶׁלֹּא יָבוֹא,
בַּתְּחִלָּה מְעַטִּים, אַחַר כָּךְ עוֹד וָעוֹד.
זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה
וּלְשַׁנּוֹת הַכֹּל וּלְהַתְחִיל יַחְדָּו עוֹלָם חָדָשׁ.

אַךְ הֵם מִתְפַּזְּרִים.
(שְׁעַת הַחֶסֶד עָבְרָה וְלֹא תָּשׁוּב.)
כָּל אֶחָד יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ
כָּל אֶחָד יִהְיֶה שׁוּב אֶבֶן דּוֹמִינוֹ
עִם צַד אֶחָד פָּתוּחַ
לִמְצֹא לוֹ תּוֹאֵם חָדָשׁ
בַּמִּשְׂחָקִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.

לא נגזר עלינו להחמיץ תמיד את שעת-החסד. בידינו הדבר. ההצלחה תלויה, בין השאר, במידה שבה נדע, כסוציאליסטים, לשלב את מאבקינו בתחומי הכלכלה והפוליטיקה, עם המאבק החברתי להתחדשות הקהילה.

להמשיך לקרוא חברה של קהילות – מה בין סוציאליזם ובין ערכי הקהילה?

יהדות ודמוקרטיה – סמלים קפואים וסחורות תרבותיות

מאמר שכתבתי לפני קרוב לעשר שנים במסגרת תחרות חיבורים בנושא "יהדות ודמוקרטיה".
עיקרי הדברים, כך נראה לי, נכונים גם היום.

יהדות ודמוקרטיה – סמלים קפואים וסחורות תרבותיות

יפתח גולדמן

1. האמנם ערכים מתנגשים?

בשנים האחרונות, הולכת ומתפשטת בקרב הציבור הישראלי ההשקפה הגורסת, כי קיים ניגוד, או לפחות זרות, בין היהדות והדמוקרטיה[1]. אכן, הטענה כי הדמוקרטיה והיהדות מהוות שתי מערכות נורמטיביות סותרות שאין אפשרות ליישב ביניהן – טענה זו היא עדיין נחלתו של מיעוט בעם. אולם, נוסח מעט חלש יותר של טענה זו – נוסח הגורס כי הדמוקרטיה והיהדות הן שתי מערכות נבדלות שהגישור ביניהן מחייב מאמץ מיוחד, ואולי גם פשרות משני הצדדים – נוסח זה הפך כבר, כמדומה, לנחלת הכלל. גירסת "הניגוד הטוטאלי" שבין יהדות ודמוקרטיה וגירסת "הפער המטריד" הן רק דרגות שונות של אותה תפיסה מהותית. כזכור, בראשית שנות השמונים קרא לנו מאיר כהנא, בסיסמאות התעמולה שלו, לבחור בין יהדות ודמוקרטיה כשתי אלטרנטיבות בלתי מתיישבות. כיום אין טענה זו נשמעת, על-פי-רוב בבוטות כזאת ובראש חוצות, אך גירסאות חשאיות ועמומות יותר שלה העמיקו את אחיזתן בדעת הקהל הישראלית. על מידת השתרשותה של תודעת הפער שבין היהדות והדמוקרטיה יעיד המאמץ החינוכי העצום המושקע בנסיון לגשר על השתיים. מאמץ זה – בדמות תוכניות לימוד, סמינרים, השתלמויות מורים וכדומה – הוא נסיון להציג כאפשרי את מה שכלל אינו מובן מאליו עבור אזרחים רבים יותר ויותר במדינת ישראל (היינו: הגישור שבין יהדות ודמוקרטיה). איש לא מוציא תוכניות חינוכיות ויוזם פרוייקטים על-מנת לשכנע את הציבור, למשל, כי השמש תופיע מחר במזרח.

  להמשיך לקרוא יהדות ודמוקרטיה – סמלים קפואים וסחורות תרבותיות

לאן הולכת המסילה?

המילה ‘חברה’ משמשת בשפה העברית, הן במובן של ‘עסק’ או ‘מקום עבודה’, והן במובן של ‘כלל הציבור’. הקשר ההדדי בין ‘חברה’ ל’חברה’, משתקף בתהליכי הפרטה ופירוק בסרט ‘סיפורים מהמסילה’ של הבמאי הבריטי קן לואצ'.

יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 1. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד ב 17/08/2004)

המילה ‘חברה’ משמשת בשפה העברית, הן במובן של ‘עסק’ או ‘מקום עבודה’, והן במובן של ‘כלל הציבור’. הקשר ההדדי בין ‘חברה’ ל’חברה’, משתקף בתהליכי הפרטה ופירוק בסרט ‘סיפורים מהמסילה’ של הבמאי הבריטי קן לואצ'.

במהלך החורף האחרון הוצג במוזיאון תל-אביב הסרט ‘סיפורים מן המסילה’ של הבמאי קן לואצ'. אם לשפוט על-פי מספר הצופים בשתי ההקרנות שבהן נכחתי – ישראלים מעטים בלבד ראו את הסרט החשוב הזה, שאף שהוא מתרחש באנגליה, הוא רלוונטי מאוד למציאות הישראלית. הסרט מספר את סיפור הפרטתה של מערכת הרכבות הבריטית מבעד לעיניהם של קבוצת עובדי-מסילה באחת התחנות. אף שאין זה סרט דוקומנטרי, הוא עשוי בריאליזם קפדני. בדייקנות של מנתח מפרק קן לואצ' את תהליך ההפרטה ומציגו לעיני הצופים. התוצאה היא סרט חשוב ועצוב. קשה לומר על ‘סיפורים מן המסילה’ שהוא סרט יפה – קשה בכלל לדון בו במונחים אסתטיים: הוא קרוב מדי, אמיתי מדי, טורד מדי. מכר שלי, שהחברה שהוא עובד בה נתונה בתהליך דומה למתואר בסרט, ראה אותו יחד עמי. ביציאה מן האולם אמר: "חייבים לקחת את כל העובדים במפעל לראות את הסרט הזה". אחר כך חזר בו: "לא כדאי… עוד יהיו התאבדויות…". ‘סיפורים מן המסילה’ מציג בפנינו את חברת-זמננו כטרגדיה נטולת קתרזיס.

להמשיך לקרוא לאן הולכת המסילה?

הארי פוטר ומות הפנטזיה

מאמר ביקורתי על סדרת "הארי פוטר": ג'.ק. רולינג מצמצמת את מרחב הפנטזיה

יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "מקרוב". המאמר נכתב כשסדרת הארי פוטר החזיקה עדיין שלושה ספרים בלבד, והסרט הראשון עוד לא הופק. נדמה לי שהטענות העקרוניות נכונות גם כיום – י.ג.)

עם כל ספר חדש פרי עטה של ג'. ק. רולינג הולכת וגואה "תופעת הארי פוטר". השילוב המוצלח שבין ספר ילדים טוב ובין קמפיין שיווק אינטנסיבי, ההתלהבות המשותפת למבקרים מלומדים ולקהל הקוראים, בקצרה: איחודן של איכות ומסחריות בספר אחד (ובעצם: בסדרת ספרים אחת) מעוררים השתאות. ברם, נראה לי שלפחות מבחינה אחת ראויים ספריה של רולינג להתייחסות ביקורתית. בעמודים הבאים אנסה להציג התייחסות כזאת. יאמר מייד, אינני חולק על איכותם הספרותית גרידא של ספרי "הארי-פוטר". הדברים הבאים, יותר משהם ביקורת-ספרותית על יצירותיה של רולינג, מהווים ביקורת החברה שבה חיים הקוראים, הוריהם של הקוראים, המבקרים והסופרת עצמה.

להמשיך לקרוא הארי פוטר ומות הפנטזיה

האמנה החברתית של רוסו: אמנסיפציה פוליטית ואנטגוניזם חברתי

מוגבלות האמנה החברתית של רוסו נובעת מכך שהיא פרוגרמה לתיקון חברתי פוליטי אשר אינו מבטל את היסודות הכלכליים-חברתיים של הניכור, השיעבוד והאנטגוניזם החברתי. ביקורת מרקסיסטית על תיאורית האמנה החברתית של רוסו.

יפתח גולדמן
(הרצאה ביום עיון של החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב)

— 1 —
החיבור הפוליטי המרכזי של רוסו, "על האמנה החברתית", נקרא בדרך כלל כפרוגרמה לכינונה של חברה מוסרית וצודקת, כלומר: ליצירתה של מדינה "טובה" או "ראויה", המושתתת על אמנה-חברתית של כלל האזרחים. ברם, מקריאה מדוקדקת של הטקסט עולה, כי רוסו עצמו מטיל ספק באפשרות כינונה של חברת-האמנה.

להמשיך לקרוא האמנה החברתית של רוסו: אמנסיפציה פוליטית ואנטגוניזם חברתי