הקיבוץ כאוטופיה מודרנית, סדרת הרצאות מוקלטת. הרצאה שלישית: "הביקורת של מרקס על הסוציאליסטים האוטופיסטים"

בחורף האחרון שודרה בגלי צה"ל (במסגרת האוניברסיטה המשודרת) סדרת הרצאות שלי בנושא "הקיבוץ כאוטופיה מודרנית"). הסדרה בוחנת, מכיוונים שונים, את הקשר שבין הקיבוץ לבין המושג "אוטופיה" ומנסה להשיב על השאלות: האמנם היה הקיבוץ אוטופיה? באיזה מובן? והאם האוטופיה הקיבוצית הגיעה לקיצה?

אורך כל הרצאה הוא כעשרים דקות, ומשקל קבצי ההרצאות – בין שלושים לארבעים מ"ב.

ההרצאה השלישית בסדרה עוסקת בביקורת של מרקס על הסוציליסטים האוטופיסטים

להאזנה/הורדה לחץ כאן

הקיבוץ כאוטופיה מודרנית, סדרת הרצאות מוקלטת. הרצאה שניה: "ראשוני הסוציאליזם האוטופי"

בחורף האחרון שודרה בגלי צה"ל (במסגרת האוניברסיטה המשודרת) סדרת הרצאות שלי בנושא "הקיבוץ כאוטופיה מודרנית"). הסדרה בוחנת, מכיוונים שונים, את הקשר שבין הקיבוץ לבין המושג "אוטופיה" ומנסה להשיב על השאלות: האמנם היה הקיבוץ אוטופיה? באיזה מובן? והאם האוטופיה הקיבוצית הגיעה לקיצה?

אורך כל הרצאה הוא כעשרים דקות, ומשקל קבצי ההרצאות – בין שלושים לארבעים מ"ב כל אחד.

ההרצאה השניה, "ראשוני הסוציאליזם האוטופי", עוסקת בשלושת ההוגים הסוציאליסטיים, בני ראשית המאה התשע-עשרה, שלהם העניקו מרקס ואנגלס את הכינוי "סוציאליסטים אוטופיסטים". השלושה הם שארל פורייה, קלוד אנרי דה-סן-סימון ורוברט אואן. ההרצאה גם בוחנת את הקשר (העקיף למדי) שבין ההוגים הללו לבין הקיבוץ.

להאזנה/הורדה לחץ כאן

הקיבוץ כאוטופיה מודרנית, סדרת הרצאות מוקלטת. הרצאה ראשונה: "אוטופיה מה זה?"

בחורף האחרון שודרה בגלי צה"ל (במסגרת האוניברסיטה המשודרת) סדרת הרצאות שלי בנושא "הקיבוץ כאוטופיה מודרנית"). הסדרה בוחנת, מכיוונים שונים, את הקשר שבין הקיבוץ לבין המושג "אוטופיה" ומנסה להשיב על השאלות: האמנם היה הקיבוץ אוטופיה? באיזה מובן? והאם האוטופיה הקיבוצית הגיעה לקיצה?

אורך כל הרצאה הוא כעשרים דקות, ומשקל קבצי ההרצאות – בין שלושים לארבעים מ"ב כל אחד.

ההרצאה הראשונה, "אוטופיה מה זה?" עוסקת במקורו של המושג "אוטופיה", בתולדותיו ובמשמעותו.

להאזנה/הורדה לחץ כאן


מרקס והאידאולוגיה

על תפיסת האידאולוגיה של מרקס ושל מרקסיסטים אחריו. משהו לכבוד האחד במאי הקרב ובא

מה תפקידה החברתי או הפוליטי של האידאולוגיה[1] לפי מרקס?

פרשני מרקס לרוב משיבים על השאלה כך: האידאולוגיה מאפשרת למעמד השולט להסוות מעיני ההמונים את הניצול והדיכוי שבבסיס הסדר החברתי-כלכלי, וכך למנוע, או להחליש, את המוטיבציות המהפכניות לשינוי המצב. האידאולוגיה היא, איפוא, בעצמה אמצעי דיכוי: היא אחד הכלים שבאמצעותם שומר המעמד השליט על שלטונו.

להמשיך לקרוא מרקס והאידאולוגיה

שתי שיחות על רוח

אני לא אוהב שיחות על "רוח", ולא בגלל איזו עמדה מטריאליסטית-מרקסיסטית שאימצתי. שיחות כאלה מסתיימות, עבורי, כמעט תמיד, במפח נפש. בן שיחי מדבר על "רוח", ואני מתקשה להבין למה הוא מתכוון. ברוב השיחות על "רוח" אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים.
לאחרונה השתתפתי בשתי שיחות כאלה שדווקא לא הסתיימו בחוסר-תקשורת ובתסכול: שתי שיחות שבהן התבהרה לרגע משמעות ברורה ומחייבת (אם כי אולי מיוחדת מאוד) של המושג "רוח" בפיו של בן שיחי.

יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי "לייצר אווירה". כזו היא המלה "רוח", וכאלה הן נגזרותיה "רוחָני" ו"רוחָניּות" (להבדיל מ"רוחְני" ו"רוחְניות" שלא עליהן מדובר כאן).   למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם "רוחני", בפיהם,  הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים "רוח" ומייצרים ערפל.

להמשיך לקרוא שתי שיחות על רוח

רוּסוֹ: הקִדמה כמלכודת

אני שמח לבשר על צאתו לאור, בהוצאת מאגנס, של ספרי החדש "רוסו: הקִדמה כמלכודת" פרטים בפוסט או באתר ההוצאה

אני שמח לבשר על צאתו לאור, בהוצאת מאגנס, של ספרי החדש "רוסו: הקדמה כמלכודת".

להלן הפרטים.

רוסו: הקִדמה כמלכודת

מאת יפתח גולדמן
מו"ל: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס

רוסו: הקדמה כמלכודת
לחץ להגדלת תמונת הכריכה

האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם?

ז`ן ז`ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו?

בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.

בדף הספר באתר ההוצאה אפשר גם להוריד קובץ פי.די.אף. עם תוכן העניינים והמבוא (ניסיתי להדביק את הקובץ כאן אבל לא מצאתי איך עושים זאת. אם מישהו פחות מאותגר-אינטרנט ממני יכול ללמדני, אשמח).

לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה

הנה עולה שאלה ותיקה בלבוש חדש: האם מותר לכאוב את כאבם של חתולי הרחוב? הרחמים על חתולים הם ביטוי לרגישות לסבלו של כל יצור חי, או עדות לאדישות כלפי בני אדם?

יום שלישי, שעת בוקר מוקדמת. דליק ווליניץ מדבר ברדיו על רשימת בתי הספר שהגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במבחני הבגרות במחשבים: בית ספר מרעננה, בית ספר מהרצליה… ברשימה אין שום ייצוג לפריפריה, מציין ווליניץ. בית ספר אחד מאשדוד במקום העשרים וארבע. בית ספר מבאר-שבע במקום העשרים ושמונה. וזהו. וכמובן שאין זכר לבית ספר ערבי. ילדי הפריפריה לא לומדים מחשבים. ואם הם לומדים – הם לא ניגשים לבגרות. ואם הם ניגשים לבגרות – הם לא מצליחים בה.

כדרכם של שדרני רדיו, ווליניץ מחליק אל האייטם הבא – מצבם העגום של חתולי הרחוב בישראל. הוא מראיין מישהי מעמותת "תנו לחיות לחיות", המספרת שהחתולים סובלים ממצוקת רעב. "כאן, בתל אביב, עוד יש להם משהו לאכול ויש גם אנשים שמאכילים אותם", אומרת המרואיינת. "אבל בפריפריה…" (שוב פריפריה? אני זוקף את אזני. ומה עניין פריפריה אצל חתולי רחוב?) "בפריפריה", ממשיכה הדוברת, "חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו".

להמשיך לקרוא לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה

תורת החיים של הקיבוץ

העדרה של "תורה" מחייבת היה אחד ממקורות הכוח של הקיבוץ, שנבנה כהווית חיים גמישה, מגיבה ומתפתחת. אולם בהשתנות התנאים ההיסטוריים, הפך העדר זה מיתרון לחסרון. הקיבוץ מצא עצמו בלתי מחוסן בפני ההתקפה הדורסנית של הקפטיליזם הישראלי החדש. האם יצליחו הקיבוצים השיתופיים שעוד נותרו ליצור לעצמם "תורת חיים" מחסנת?
(פורסם לראשונה בגליון 47 של "חברה", נובמבר 2010)

 

מאז ראשיתו עורר הקיבוץ מבוכה ובלבול בקרב אקדמאים ותאורטיקנים של הסוציאליזם. החיבור האמיץ שבין סוציאליזם ללאומיות, שהציג הקיבוץ בראשית דרכו, נראה (לפחות מנקודת מבט תאורטית מופשטת) כאיחוד בין שני אגפיה של סתירה. תפיסה פשטנית משהו של תורת מרקס הביאה הוגים מסוימים לקבוע שסוציאליזם ולאומיות הם תרתי דסתרי. הקיבוץ לא יכול להיות משרתם של שני האדונים. מכאן קצרה היתה הדרך למסקנה שהקיבוץ משרת בפועל את הגברת "ציונות" ורק מתחזה להיות גם משרתו הנאמן של האדון "סוציאליזם". בשנים הבאות, השתלבותה של הכלכלה הקיבוצית בסדר הקפיטליסטי שהתהווה בישראל, והכנסת העבודה השכירה אל המפעלים הקיבוציים ואף אל ענפי השירותים, הקלו עוד יותר את מלאכתם של המקטרגים: לא סוציאליזם יש כאן, אלא, לכל היותר, שותפות-של-מנצלים.

להמשיך לקרוא תורת החיים של הקיבוץ

תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

תנאים חומריים טובים, תנאי-מחיה ראויים, יחס חברתי מכבד, הערכה עצמית וגאווה מקצועית – אלה התנאים שבתוכם יכול להתחולל מעשה האהבה של החינוך. הסרט "פעלים למתחילים" מציג זאת היטב, דווקא משום שלא זה ה"נושא" שלו (פורסם בגליון ספטמבר 2010 של כתב העת 'חברה').

 

הסרט "פעלים למתחילים" (צרפת 2002, במאי: ניקולה פיליבר) זכה לתפוצה מרשימה יחסית לסרט תעודי, וגם בישראל הוא הוקרן בהקרנות מסחריות.         הסרט עוקב אחרי מורה אחד וכתה אחת בבית-ספר קטנטן, באזור הכפרי שבלב צרפת. מיניבוס קטן סובב מדי בוקר בין המשקים ואוסף את התלמידים אל בניין בית הספר, שהוא בית מגוריו של המורה היחיד – מיסייה פֶּרֶז. רק מורה אחד ושנים-עשר תלמידים, המחולקים לשלוש קבוצות גיל (מפעוטות גן ועד תלמידי כיתה ו'), מאכלסים את הממלכה הקטנה הזאת מדי יום, החל משעות הבוקר ועד אחר-הצהריים. אז חוזר המיניבוס ומפזר את הילדים אל בתיהם. לאורך הסרט (הארוך למדי) אנחנו רואים את פרז מלמד ציור, דקדוק, חשבון וכלכלת בית. אנו רואים אותו משגיח על הילדים בהפסקות, מוציא אותם לטיול בטבע או לסיור בחטיבת הביניים המחוזית (שאליה יעברו ה"גדולים" בשנה הבאה), פותר סכסוכים ובודק בחינות בשעות הערב. אישיותו הקורנת של פרז היא הציר שעליו נסוב הסרט "פעלים למתחילים", והיא גם המסר העיקרי שלו: אישיותו של המורה היא הכלי הפדגוגי החשוב ביותר.

להמשיך לקרוא תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

הריב עם הפקולטות

שוב מתלקח הויכוח אודות אופיין האנטי-ציוני של הפקולטות למדעי הרוח והחברה. שוב נשלפות הססמאות ונפרשים דגלי הקרב בשני המחנות. כאקדמאי, כאיש מדעי הרוח, כתלמיד של כמה אסכולות "ביקורתיות" חשובות וכציוני, אני אמור להשתייך לשני המחנות הניצים. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מרגיש מאוד לא בנוח בשניהם. ובכל זאת, האמת, במקרה זה, לא מתחלקת באופן סימטרי. על אף הטעויות העקרוניות והמושגיות שבדו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית", על אף הסגנון הבוטה והמקומם של תנועת "אם תרצו", האמת, או לפחות רוב האמת, נמצאת לצידם ולא לצידה של האקדמיה.

 

תיקון והבהרה:
אימיילים, תגובות בבלוג, שיחות טלפון ושיחות פנים אל פנים שנהלתי במהלך הימים שעברו מאז פרסום הפוסט הבהירו לי היטב את אופיים המפוקפק מאוד של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
לכן חשוב לי להבחין באופן ברור בין שתי טענות המופיעות בערבוביה במאמרי ובמה שכתבתי בתגובות שלהלן:
א) הטענה ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" צודקים בביקורת שלהן על האקדמיה – אני חוזר בי במוצהר מטענה זו.
ב) הטענה שהעמדה הפוסט/אנטי-ציונית הרווחת באקדמיה מזיקה לחקר האמת, לביקורת הציונות ולסיכויי קיומו של קשר פורה בין אקדמיה פרוגרסיבית וציבור פרוגרסיבי (ופוליטיקה פרוגרסיבית). – בטענה זו, שהיא עיקר מאמרי, אני מחזיק במלוא תוקפה ואף מוסיף עליה:
ג) העמדה הפוסט/אנטי-ציונית מקלה על מלאכתם של גורמים פרוטו-פשיסטיים כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
יום ראשון, 22/8/2010

"המכון לאסטרטגיה ציונית" פרסם לאחרונה דו"ח מקיף בנושא "פוסט-ציונות באקדמיה". הדו"ח מלמד על קיומה של הטייה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית מובהקת במרבית הקורסים הנלמדים באוניברסיטאות ארצנו בפקולטות למדעי החברה והרוח. מחברי הדו"ח מבטיחים לפרסם נוסח מקיף עוד יותר בחודש אוקטובר, ולצרף אליו גם המלצות מעשיות.

להמשיך לקרוא הריב עם הפקולטות